סולטאן עות'מאני

סמל האיפריה העות'מאנית מהמאה ה-19

הסולטאן העות'מאני, או פאדישאה (טורקית Osmanlı padişahı) היה שליטה של האימפריה העות'מאנית (פרט לשלושת שליטיה הראשונים - עות'מאן הראשון, אורהן הראשון ומוראט הראשון - שנקראו ביי (Bey)). סולטאן הוא תואר של שליט מוסלמי בעל משמעות דתית ומוסרית המוגדרות בקוראן. למרות זאת, נוצרה הפרדה בין תפקיד הסולטאן שפעל בכל תחומי האימפריה לבין הח'ליפה שהיה בעל תפקיד דתי בעיקר. דמות הסולטאן באימפריה העות'מאנית הייתה אוטוריטטיבית ומרכזית, והוא שימש כשליט חילוני בעל סמכויות צבאיות ומנהלתיות.

תפקידי הסולטאן וכוחו

בראש מערכת האימפריה העות'מאנית עמד השליט, הסולטאן, ובני משפחתו מ"בית עות'מאן". השושלת העות'מאנית שלטה למעלה משש מאות שנה והעניקה את שמה לאימפריה. החל מהמאה ה-15 היה הסולטאן שליט אבסולוטי. תפקידו היה לנהל את המדינה והמועצה האימפריאלית ולהוביל את הלוחמים בקרבות. הוא היה מוגבל אך ורק על ידי חוקי השריעה החלים על כל מוסלמי. הסולטאן יכול היה להחליט על שלום ומלחמה, למנות בכירים במערכת הבירוקרטית והדתית, לחוקק חוקים שאינם נוגדים את השריעה (קאנון) ולהוציא פירמנים בנושאים שונים. בנוסף החזיק הסולטאן ברוב אדמות המדינה (מירי) והיה זכאי לקבל מס של חמישית מכל שלל מלחמה לאוצרו הפרטי.

עד לתחילת המאה ה-17 בדרך כלל ירש את השליט אחד מבניו, דבר שהוביל לרצח בין אחים, חיסולי סולטאנים ומרידות בשלטון. הסולטאן חי במרכזו של משק בית שכלל את נשות ההרמון ואת שומריהן, משרתים אישיים, גננים ושומרי הארמון.

מעמדו ושלטונו של הסולטאן התבססו על כוח בלבד, ולצידו הח'ליפה. משנת 1517 הסולטאן תפקד גם כח'ליפה. האידאולוגיה העות'מאנית הדגישה את בלבדיות היחסים בין השליט לבין נתיניו. הסולטאן ייצג כוח מוחלט ורבים ממשרתיו היו באופן טכני עבדיו, למרות שהחזיקו בידיהם עוצמה רבה. עובדה זו הקנתה לו עוצמה רבה שכן אם רצה בכך יכול היה להוציא להורג גם את הבכירים ביותר באימפריה מבלי שהדבר יגונה על ידי אנשי הדת. מלאכתם העיקרית של הסולטאנים הייתה להגן על הקהילה האיסלאמית כנגד העולם החיצון ולשמור על הצדק בתוך החברה המוסלמית. הסולטאן היה ראש הרשות המבצעת, האזרחית והצבאית של המדינה.

ירושה

למרות שלסולטאנים היו בנים ובנות, רק הבנים היוו יורשים בכוח לכס הסולטנות. הבן שכוחו היה על העליונה זכה בשלטון בשל כך ולא מכוח חוק. עד המאה ה-16 רבים מן הסולטאנים נקטו במדיניות של רצח אחיהם כדי לשמור על כס הסולטנות ועל יציבות השלטון.

מימי סולימאן המחוקק, נהגו הסולטאנים להסתגר בארמונם גם לאחר עליתם לשלטון. מדובר בתקופה בה המועמדים לירושה לא היו נשלחים עוד לפרובינציות כדי לגדול כלוחמים, אלא הוחזקו בתוך הארמון בפיקוחן של הנשים, במקום שכונה קפס, או "הכלוב". למרות הכינוי, זה היה אזור נוח למחייה ("כלוב זהב"), שניתק את המועמדים מן העולם החיצוני. החסרון בשיטה זו הוא שהשיטה החדשה לא הכינה את הסולטאנים לקראת אתגרים שלטוניים ולא הכשירה אותם לתפקיד הסולטאן. הם לא נאלצו להיאבק כדי להגיע לשלטון. השיטה "האבולוציונית" הופסקה ולכן עלו סולטאנים חלשים יותר. יתר על כן, בתקופה שבין אמצע המאה ה-16 לאמצע המאה ה-17 המכונה "סולטנות הנשים" היו הסולטאנים כה חלשים עד שהאימפריה העות'מאנית נוהלה בפועל בידי אמותיהם או נשותיהם.

עליית סולטאן חדש הייתה מאורע חשוב. שני הטקסים העיקריים בהכתרתו היו ה"הושבה" בו הושבע אמונים, ו"חגירת החרב", אירוע שהתקיים במקום קדוש למוסלמים ובעת הטקס נחגרה חרב עתיקה למותנו של הסולטאן בידי שיח'. לטקס זה היה אופי דתי.

שלטון הסולטאן

השליט העות'מאני היה מנותק מהשכבות החברתיות השונות כדי לשמור על הסדר בחברה העות'מאנית. החברה הייתה מחולקת למעמד שליט (עסכרי), ולנתינים (רעאיא). הווזיר הגדול היה נציגו של הסולטאן, והיה אחראי על המנהל העות'מאני. הוא טיפל בפן הבירוקרטי של המדיניות באימפריה, וסמכותו התבטאה בכך שיצא למלחמות בראש הצבא העות'מאני כאשר הסולטאן לא רצה או יכול היה להלחם. במקרים אלו הסולטאן היה בא לעודד את החיילים. מראשית ימיהם עשו הסולטאנים העות'מאניים שימוש נרחב בשיטת סורגון - העברת אוכלוסין ממקום יישובם למקום אחר, לפעמים כפעולה עונשית, ולעתים מתוך מטרה מדינית, כלכלית או צבאית.

הסולטאן והדת

הסולטאן העות'מאני לא היה רק שליט מקומי, אלא עשה שימוש בכוחו למטרות שזכו לברכת הדת. הסולטאן לא היה רק מגן גבולות האסלאם, אלא גם מגן המקומות הקדושים. אחד מתפקידיו של הסולטאן היה לארגן ולהוביל את העלייה השנתית לרגל, החג', שהייתה אישור שנתי לשלטון העות'מאני בלב העולם האסלאמי. חובתו הבסיסית ביותר של שליט מוסלמי, זו שחיזקה את בריתו עם האוכלוסייה המוסלמית, הייתה לתמוך בשריעה, החוק הדתי של האסלאם. רבים ראו בסולטאן העות'מאני כ"משרת המקומות הקדושים". הסולטאנים העות'מאניים העניקו לשריעה מידה רבה של תוקף, ואף ניסו להפוך אותה לחוקה ולהעניק לה את מלוא ההכרה והסמכות כדי שהמערכת המשפטית תפעל על פיה. עליית סולטאן חדש הייתה מאורע חשוב. שני הטקסים העיקריים בהכתרתו היו: הושבה- בטקס זה נשבעו אמונים, וחגירת החרב- אירוע שהתקיים במקום קדוש למוסלמים ובעת הטקס נחגרה חרב עתיקה למותנו של הסולטאן על ידי שיח'. לטקס זה היה אופי דתי.

שלטון ומיעוטים

למרות הסתמכות הסולטאן על חוקי הדת האיסלאמית ומשילת החוק העות'מאני באימפריה, הייתה אוטונומיה בחוקי המשפחה והבעלות של מיעוטים. המשפט הציבורי התבסס על צווים חילוניים של הסולטאן שנקראו קאנון. לקהילות הנוצריות והיהודיות היה מעמד מיוחד והיו להן מערכות משפט משלהן שעסקו בענייני אישות. תפקיד בכיר יחסית שכן היה בידי יהודים במאה ה-16 היה בשירות האוצר, וכן תפקידי בנקאות. אולם, נוצרים ויהודים לא התקבלו למשרות שלטוניות בחסות הסולטאנים, ונהנו בעיקר מאוטונומיה פנימית. ד'ימי הוא כינוי לבני הדתות המונותאסיטיות במדינה הנשלטת על פי חוקי האסלאם, כך שזה הכינוי הניתן ליהודים ולנוצרים באימפריה העות'מאנית שקיימו את אמונתם במקביל לאיסורים ומגבלות המבדילים אותם מן האוכלוסייה המוסלמית.

יהודים באיסטנבול וקרבתם לשלטון

שלושת הקריטריונים העיקריים של מעמד חברתי באיסטנבול במאה ה15- וה-16 היו: קשרים בחצר העות'מאנית, עושר ומעמד בקהילה. היהודים באיסטנבול הגיעו מספרד. הסולטאן היה שליט מוחלט, אבל במקום אצילים היו פקידים בכירים שהיו גם עבדי הסולטאן. הם ריכזו בידם את כל הכוח השלטוני והיו אחראים לתפקוד של עיר הבירה. מי שהצליח להתקרב למרכז הכוח הזה, צבר כסף והשפעה. מנהיג הקהילה היהודית היה מקורב לחצר הסולטאן. ראש הקהילה היהודית ינק את כוחו מקרבתו לחצר הסולטאן. דבר שהעניק לו כוח והשפעה גם כלפי היהודים. אם כי לכוח זה, היו מגבלות שנבעו ממבנה הקהילה היהודית. המידע על הקשרים בין היהודים לסולטאן נובע מכתביו של רבי משה אל-מוזנינו שהשאיר תיאורים מפורטים של חיי היומיום של הקהילה היהודית באיסטנבול בתקופת הסולטאן סלים השני. מנהיג הקהילה היהודית היה לא רק בעל השפעה,אלא גם עשיר מאוד ובעל כריזמה. רבי משה קאפסלי, אחד המנהיגים, היה בעל גישה חופשית לארמון הסולטאן. בעזרת השפעתו הצליח לפתור בעיות שונות שהתעוררו בקרב היהודים אל מול השלטון. כוחו של קאפסלי נבע מכך שהסולטאן ראה בו את נציג היהודים וראש הקהילה היהודית ובאמצעותו שלט הסולטאן ביהודים. מעמד זה העניק לקאפסלי כוח עצום בקרב הקהילה היהודית היות שהוא נתמך על ידי השלטון ולא רק מכוח ההלכה. המנהיגים היהודים רכשו את השפעתם בין השאר על ידי הענקת שירותים מקצועיים או פיננסיים לחצר הסולטאן. הם היו רופאים מפורסמים כבר במאה ה-15 שליוו את הסולטאנים לא רק בחצר אלא במערכות צבאיות, כרופאים ואנשי אמון. בין השאר שימשו יהודים בעלי המעמד כמקשרים בין חצר הסולטאן למדינות אחרות ואפילו מעין שרי אוצר. הקשרים של יעקוב חכים לחצר המלוכה התקדמו בכיבוש קונסטנטינופול. הוא תיפקד כרופאו של הסולטאן מוראד השני וכן שירת את בנו מחמוד השני עד יום מותו ב- 1481. לא רק שתיפקד כרופא, אלא גם כיועץ פיננסי, תורגמן ויועץ כללי. בנוסף לכך, ליווה את הסולטאן בכל פעולה צבאית. הוא תחזק קשרים עם דיפלומטים איטלקים באיסטנבול ושמו בארכיון ונציאני כמעורב בניסיונות להרוג את הסולטאן. ייתכן ותיפקד כסוכן כפול. יעקוב חכים מונה על ידי מחמוד השני כאחראי משרד האוצר ובכך צבר אויבים מוסלמים רבים. לבסוף המיר חכים את דתו, והפך למוסלמי וקיבל את התואר וזיר. חלק מבניו נותרו יהודים ובכך נהנו מקרבתם לשלטון והוסרו מהם חובות המיסים ובניו האחרים (מאמהות אחרות כנראה) הפכו לחלק מהחברה המוסלמית.

סולטאני האימפריה העות'מאנית ותאריכי שלטונם

תמונה/כהונה	למניין	תואר	שם	בטורקית	שנות שלטון	הערות
	1	ביי	עות'מאן הראשון	Osman Gazi	1299-1326	הכריז על עצמאות הנסיכות ב-1299
	2	ביי	אורהן הראשון	Orhan Gazi	1326-1359	-
	3	ביי	מוראט הראשון	I. Murat	1359-1389	-
	4	סולטאן	באיזיט הראשון	Yıldırım Bayezid	1389-1402	-
	-	-	תקופת בין המלכים	Fetret Devri	1402-1413	-
	5	סולטאן	מהמט הראשון	I. Mehmet	1413-1421	-
	6	סולטאן	מוראט השני	II. Murat	1421-1444	-
	7	סולטאן	מהמט השני "הכובש"	Fatih Sultan Mehmed	1444-1446	כבש את איסטנבול ב-1453
כהונה שניה	-	סולטאן	מוראט השני	II. Murat	1446-1451	-
כהונה שנייה	-	סולטאן	מהמט השני "הכובש"	Fatih Sultan Mehmed	1451-1481	-
	8	סולטאן	באיזיט השני	II. Bayezid	1481-1512	-
	9	סולטאן	סלים הראשון	Yavuz Sultan Selim	1512-1520	-
	10	סולטאן	סולימאן הראשון "המפואר"	Kanuni Sultan Süleyman	1520-1566	תקופת הזוהר של האימפריה העות'מאנית
	11	סולטאן	סלים השני	II. Selim	1566-1574	-
	12	סולטאן	מוראט השלישי	III. Murat	1574-1595	-
	13	סולטאן	מהמט השלישי	III. Mehmet	1595-1603	-
	14	סולטאן	אהמט הראשון	I. Ahmet	1603-1617	-
	15	סולטאן	מוסטפא הראשון	I. Mustafa	1617-1618	-
	16	סולטאן	עות'מאן השני	II. Osman	1618-1622	-
כהונה שניה	-	סולטאן	מוסטפא הראשון	I. Mustafa	1622-1623	-
	17	סולטאן	מוראט הרביעי	IV. Murat	1623-1640	-
	18	סולטאן	איברהים הראשון	I. İbrahim	1640-1648	-
	19	סולטאן	מהמט הרביעי	IV. Mehmet	1648-1687	-
	20	סולטאן	סולימאן השני	II. Süleyman	1687-1691	-
	21	סולטאן	אהמט השני	II. Ahmet	1691-1695	-
	22	סולטאן	מוסטפא השני	II. Mustafa	1695-1703	-
	23	סולטאן	אהמט השלישי	III. Ahmet	1703-1730	-
	24	סולטאן	מהמוט הראשון	I. Mahmut	1730-1754	-
	25	סולטאן	עות'מאן השלישי	III. Osman	1754-1757	-
	26	סולטאן	מוסטפא השלישי	III. Mustafa	1757-1774	-
	27	סולטאן	אבדילהמיט הראשון	I. Abdülhamit	1774-1789	-
	28	סולטאן	סלים השלישי	III. Selim	1789-1807	-
	29	סולטאן	מוסטפא הרביעי	IV. Mustafa	1807-1808	-
	30	סולטאן	מהמוט השני	II. Mahmut	1808-1839	-
	31	סולטאן	אבדילמג'יט הראשון	Abdülmecit	1839-1861	-
	32	סולטאן	אבדילאזיז	Abdülaziz	1861-1876	-
|	33	סולטאן	מוראט החמישי	V. Murat	1876	-
	34	סולטאן	עבדול חמיד השני	II. Abdülhamit (אבדילהמיט השני)	1876-1909	-
	35	סולטאן	מהמט החמישי (רשאט)	Mehmet Reşat	1909-1918	-
	36	סולטאן	מהמט השישי	VI. Mehmet	1918-1922	-
	37	ח'ליף	אבדילמג'יט השני	Halife Abdülmecit	1922-1924	ח'ליף בלבד