שמעון בר גיורא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: לשון מליצית מדי, אנכרוניזם (לא הייתה אג'נדה סוציאליסטית במאה הראשונה לספירה).
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

שמעון בר גיורא (הוצא להורג בשנת 71 לספירה) היה מצביא יהודי, ממנהיגי המרד הגדול.

תולדותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמעון בר גיורא נולד ביישוב גרסה שמיקומו המדויק אינו ברור. יש חוקרים המשערים כי מדובר בגרש שבאזור הפראה ממזרח לירדן, או בכפר ג'ואריש שבשומרון. שמו מעיד על היותו בן לגר (אם כי ייתכן שטענה זו הופצה על ידי מתנגדיו, במטרה להפחית מערכו).

שמעון ולוחמיו היו שותפים בעיכוב הצבא הרומי בראשות נציב סוריה קסטיוס גלוס בדרכו לירושלים כדי לדכא את המרד בראשיתו. במהלך הקרב שבו נהדפו כוחות המורדים שיצאו לקראתו מירושלים בחזרה אל החומות, הסתערו אנשי בר גיורא על הרומאים מאחור ליד בית חורון, וגרמו לפיזורו של המאסף ולפגיעה לוגיסטית בצבא.‏[1] העיכוב איפשר לכוחות היהודים שיצאו מהעיר להשתלט על נקודות איסטרטגיות מסביבה. למרות זאת הצליח צבא קסטיוס להגיע עד החומות ולערוך מצור עליהם, אולם נסוג לאחר מספר ימים כשהכוחות היהודיים מזנבים בכוח הרומי, הורגים רבים מהחיילים ושוללים אמצעי מלחמה. הניצחון על הצבא הרומי היווה נקודת מפנה במהלך המרד. הוא נטע ביטחון בצידקת הדרך והיה הוכחה לתמיכה אלוהית. רבים הצטרפו לשורות המורדים. אפשר להניח, אם כי אין ציון מפורש לכך בספרו של יוסף בן מתתיהו, כי לבר גיורא וצבאו היה חלק נכבד בניצחון ובמרדף אחרי צבא גלוס במורד בית חורון, שכן הם פעלו בשטח כבר לפני כן.

את דרכו בפיקוד על לוחמים החל של שמעון בר גיורא בחבל עקרבתא שמדרום לשכם, עוד לפני פרוץ המרד. משם עשה פשיטות ומעשי שוד כנגד בעלי הממון. הפעילות נגדו שיזם חנן הכהן הגדול מירושלים אילצה אותו לעבור אל מצדה ולחבור לסיקריים בפיקודו של אלעזר בן יאיר. בתחילה הללו חשדו בו, אך מאוחר יותר ראו שהוא יכול להיות להם בעל ברית נאמן‏[2]. ייתכן ששיתף פעולה עם אלעזר כאשר יצאו הוא ואנשיו בשנת 68 לשדוד את היישוב העשיר עין גדי תוך שהם רוצחים כשבע מאות נשים וילדים - הגברים נמלטו, מאמינים שישובם יישדד ללא פגיעה בבני משפחותיהם.

כעבור זמן, משלא הסתפק בפעילותם המקומית של אנשי אלעזר בן יאיר, עבר לאזור הר חברון. הוא רקם קשרים עם אחד מראשי האדומים, יעקב בן סוסא, שהביא למסירת ארצו בידיו (יש הרואים את האדומים כיהודים דרומיים שבעבר היה עליהם שלטון אדומי, ולא כאדומים ממש). שמעון שחרר עבדים, סייע לעניים והתנכל לעשירים שאותם שדד. על השפעתו אז כותב יוסף בן מתתיהו:

"ומיום ליום הלך מספר אנשיו הלוך וגדול... וכבר נתן את פחדו על הערים, וגם רבים מגדולי העם ראו כי עצמה ידו והוא עושה חיל בכל דרכיו, ונפתו ללכת אחריו. וחילו לא היה עוד אספסוף עבדים ושודדים לבד, כי נמצאו בקרבו גם אזרחים רבים, אשר שמרו את פקודותיו כדבר מלך שליט".

על עוצמת הכריזמה שלו יעידו דבריו של יוסף בן מתתיהו כי חייליו היו נכונים לאבד עצמם לדעת אם יורה להם.

במהלך אותה תקופה ניסה להצטרף למאבק על ירושלים. בתחילה קנאי ירושלים בראשות יוחנן מגוש חלב קמו עליו למלחמה והרחיקו אותו, הגם שהוא הכה בהם וגרם להם להרוגים רבים. אחר כך, כשחטפו הללו את אשתו, הגיב במסע נקמה אכזרי באזור העיר. כפי שמתאר יוסף בן מתתיהו:"אף תפש רבים וקצץ את ידיהם ושלח אותם העירה". המעשה היה כה מטיל אימה שהקנאים נכנעו ושחררו את אשתו.

לכאורה הייתה האידאולוגיה של יוחנן ושל שמעון בר גיורא זהה, ואין זה ברור לגמרי מדוע רחשו משטמה כה גדולה איש לרעהו. כל אחד מהם רצה לעצמו את שלטון היחיד על היהודים, אך ייתכן שהיה מעורב בדברים גם רובד רעיוני. אולי לסוציאליזם המובהק והמהפכני של שמעון התנגד יוחנן, כפי שמשער יוסף קלוזנר. נראה שמשנת שמעון הייתה דומה לאידאולוגיה של הסיקריים, ואף מסתבר שרבים מאנשי פלג זה חברו אליו, שהרי לא כולם שכנו במצדה.

כניסתו לירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השתלטותו של שמעון בשנת 69 על ירושלים באה בעקבות אכזריותו היתרה של יריבו יוחנן. זו קוממה עליו את אנשי צבאו שלו. אלו מביניהם ממוצא אדומי התאגדו ופתחו את השער לשמעון. בין אלה שתמכו בכניסתו של בר גיורא היה מתתיהו מבית ביתוס שעודד את העם בירושלים להתיר את כניסתו. גם פליטים אחרים שברחו מפני יוחנן ביקשו משמעון שייכנס לעיר. חילו הגדול שמנה עשרות אלפים שעט פנימה, אך היה בעמדת נחיתות מול אנשי יוחנן ששלטו על המקומות הגבוהים בהר הבית. במהלך המאבקים הפנימיים, שבהם היה מעורב גם פלג שלישי בראשות אלעזר בן שמעון, נשרפו כנראה אוצרות התבואה של העיר.

תקופה זו הייתה תקופה של שלטון אימה, ואלו שהיו מתונים או שנחשדו למתונים נרצחו. יוסף בן מתתיהו מספר שכאשר מתתיהו מבית ביתוס שהוחלט להוציאו להורג עם בניו ביקש שיומת ראשון, כדי שלא יראה במות יוצאי חלציו, התעקש שמעון דווקא להורגו אחרון. לא רק זאת אלא שמי שהביע אבל פומבי על המתונים הומת גם הוא.

אומנם בסופו של דבר משהתקרב חיילו של טיטוס שיתפו הפלגים היהודים פעולה במערכה על ירושלים. הם חילקו ביניהם את ההגנה על העיר במלחמה עיקשת ונואשת, אך מאמציהם נחלו כישלון, ושתי החומות של ירושלים נפלו. במצב זה פנה יוסף בן מתתיהו בשם טיטוס וביקש מהמורדים להיכנע, אך הם סירבו. זאת למרות הרעב הנורא שנפוץ בעיר.

הלוחמים הסתובבו והחרימו אוכל לעצמם באכזריות נוראית. העשירים ביקשו לערוק ושמועות על כך הספיקו לשמעון וגם ליוחנן כדי להחרים את רכושם. גם מהאדוקים בנאמניו של שמעון היו שהסגירו עצמם לטיטוס.

המפלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפילו אחרי נפילת החומה השלישית, כיבוש הר הבית ושריפת בית המקדש הוסיף שמעון בר גיורא להילחם במשך חודש.

כשניסו כמה מאנשי הצבא להתמקח עם הרומאים באותו זמן, ציווה להורגם, אף שגיבור מלחמה היה ביניהם. הוא ויוחנן נותרו במבצרים שהיום נותר להם זכר במגדל דוד.

גם כאשר כבר הייתה המפלה מוחלטת והיה עליו לברוח למנהרה לא הסגיר עצמו שמעון, כפי שעשה בסופו של דבר יוחנן, אלא ניסה תחילה לחפור פתח מילוט. משאזל מזונו אחז בתחבולה נואשת. הוא ניסה לברוח כשהוא לבוש תכריכים. מטרתו הייתה להטיל על ידי הלבוש המוזר אימה על השומרים הרומאים, בתקווה שיחשבו אותו לשד או למת מהלך. טקטיקה זו לא צלחה, והוא נשבה. מפתיעה העובדה שלא שלח יד בנפשו כדרך קנאים אחרים - הסיקריים אנשי מצדה שהתגורר בקרבם תקופה מסוימת.

בתחילת שנת 71 הוצג שמעון בר-גיורא בתהלוכת הניצחון ברומא, כראש צבאות האויב. כשחבל על צווארו, הובל תוך הלקאות אל מקדש יופיטר, שם הוציאוהו להורג בהטלה מראש סלע טארפיאן. עם קבלת הידיעה על מותו, הריע ההמון הרומי בצהלה. יריבו יוחנן נידון לעונש מאסר עולם בלבד, משום שהרומאים נהגו להוציא להורג רק את ראש האויבים - במקרה זה שמעון בר גיורא.

מלבד יוסף בן מתתיהו, בר-גיורא נזכר בשמו גם אצל ההיסטוריונים הרומיים טקיטוס[3] וקסיוס דיו[4].

ארגון בר גיורא שפעל בארץ ישראל בראשית ימי ההתיישבות הציונית, נקרא על שמו. כמו כן נקרא על שמו היישוב בר גיורא.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מלחמת היהודים, ספר ב' פרק י"ט פסקה ב', 521.
  2. ^ מלחמת היהודים, ספר ב' פרק כ"ב פסקה ב'.
  3. ^ טקיטוס, דברי הימים, ספר ה', פרק 12.
  4. ^ קסיוס דיו, דברי ימי רומא, ספר ס"ו, פסקה 7.