הר הבית
| הר הבית | |
|---|---|
_02.jpg) מבט אל הר הבית ואל כיפת הסלע |
|
| גובה | 743 מטר |
| מיקום | הרי יהודה, ירושלים, ישראל |
| רכס הרים | הרי ירושלים |
| קואורדינטות | |
הר הבית (מכונה בערבית: الحرم القدسي الشريف, תעתיק: "אל-חַרַם אל-קֻדְסי א-שַריף", תרגום: המתחם הקדוש הירושלמי) הוא שמו של ההר המקראי הר המוריה. שם המקום הופיע לראשונה בתנ"ך, בנבואת החורבן של ירמיהו בספר ירמיהו, משלהי המאה השביעית לפני הספירה: "צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ, וִירוּשָׁלַיִם עִיִּים תִּהְיֶה, וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר." (ספר ירמיהו, כו יח[1])
ההר שוכן במזרח העיר העתיקה בירושלים, ומכוסה מאז ימי הורדוס, בן המאה הראשונה לפני הספירה, ברחבה מלאכותית מוגבהת ושטוחה בת כ-140 דונם. רחבה זו תחומה בקירות תמך, שהמפורסם בהם הוא הכותל המערבי. על גבי הרחבה עמד בעבר בית המקדש השני ובנייני המשנה שלו, וכיום שוכנים בו כיפת הסלע, מסגד אל אקצה ושלל מבנים משניים. גובהו של הר הבית הוא 743 מטר מעל פני הים.
הר הבית הוא המקום הקדוש ביותר ליהודים (מקום משכן בית המקדש הראשון והשני), והשלישי בקדושתו למוסלמים.
תוכן עניינים |
גאוגרפיה וגאולוגיה [עריכה]
הר המוריה הוא הר נמוך יחסית לסביבותיו, ופסגתו מגיעה ל-743 מטרים מעל פני הים.[2] הוא תחום ממזרח בנחל קדרון המפריד בינו לבין רכס הר הזיתים; בגיא הטירופיאון ממערב; ובנחל בית זיתא מצפון. צדו הדרומי תחום בשלוחת 'גבעת העופל', ממנה משתפלת גבעת עיר דוד.
בעקבות שינויים כבירים שחולל המלך הורדוס בהר הבית במאה ה-1 לפנה"ס (ראו להלן), נעלם כמעט כליל ההר הטופוגרפי המקורי, ו"נקבר" תחת הרחבה הגדולה ומאחורי קירות התמך שבנה הורדוס. רחבה גדולה זו "גולשת" מעבר לגבולות ההר הטופוגרפי, ונשענת גם על הר ציון מדרום-מערב, ועל רכס בית זיתא מצפון. גובה הרחבה מעל פני הקרקע בנקודה הגבוהה ביותר (בפינת הכותל המזרחי והכותל הדרומי), מגיע לכדי 50.6 מטרים.
רק פסגתו של הר המוריה בולטת מתוך הרחבה, בחלק המכונה היום בערבית: 'מצטבא', בפסגת הר הבית. פסגה זו קרובה יותר לכותל המערבי (כלומר, היא אינה ממש במרכז הרחבה), ומהווה את רצפתה של כיפת הסלע, אותה סובבים המבקרים במקום. רצפה זו היא אבן השתייה, ממנה על פי המסורת היהודית והמוסלמית הושתת (נבנה) העולם.
היסטוריה [עריכה]
על פי המקרא, כאשר חולקו הנחלות לשבטי ישראל, הייתה ירושלים (והר הבית בתוכה) עיר יבוסית שלא סופחה לנחלת אחד השבטים. ירושלים גבלה בנחלת שבט יהודה ובנחלת שבט בנימין. העיר עצמה נקראה "יְבוּס".[3] ממצא ארכאולוגי בודד נחשף עד כה בהר הבית מהתקופה היבוסית באלף השלישי לפנה"ס, וזוהה על ידי הארכאולוגית רבקה גונן כ"קבר פיר" חצוב, השוכן בתוך סלע "אבן השתייה".[4]
תקופת בית ראשון [עריכה]
על פי המסופר בתנ"ך, אחרי כיבוש ירושלים בידי דוד, קנה דוד המלך על פי ציווי גד הנביא, את גורן ארונה היבוסי בכסף רב, בנה שם מזבח, והקריב שם קורבן כדי לעצור את מגפת הדבר שפגעה בעם.[5] באותו מקום ממש, על פי ספר דברי הימים,[6] בנה שלמה בנו את בית המקדש הראשון.
מיקומו המדויק של המקדש על הר הבית אינו ברור כל צרכו. לפי רוב הדיעות, הוא היה ממוקם באזור כיפת הסלע של ימינו, אך יש הממקמים אותו מצפון או מדרום.
על פי המקרא, הוקם בית המקדש הראשון בהר הבית כמקדש לאלוהי ישראל בערך בשנת 967 לפנה"ס על ידי שלמה המלך. בית המקדש שימש כמרכז פולחני ודתי, שבו נמצאו הכהנים והחכמים. מבנה בית המקדש היה על פי תבנית המשכן אותו הקים משה במדבר סיני, אך בממדים גדולים יותר ובשכלול ופאר רבים יותר. ארכאולוגים שונים מצאו הקבלות בין מספר פרמטרים במקדש לבין מקדשים אחרים בלבנט העתיק. על פי המתואר בתנ"ך, התקיימה שם בתקופות מסוימות גם עבודת אלילים, במיוחד בתקופת מנשה המלך. הוא עמד על תילו עד 586 לפנה"ס, עת ערך נבוכדנאצר מלך בבל מסע עונשין נגד ירושלים המורדת, החריב את העיר ואת המקדש, בזז את כלי המקדש והגלה את העם היהודי.
תקופת בית שני [עריכה]
כורש מלך פרס, שתחת שלטונו היה חופש דתי לעמים רבים, פרסם את הצהרת כורש, אשר על פי המקרא, מזכירה באופן פרטני את בנייתו המחודשת של בית המקדש, ואיפשר את שיבת ציון - חזרת הקהילה היהודית מגלותה בבבל לארץ ישראל.
על פי המקרא, הקימו השבים את בית המקדש השני בשנת 516 לפנה"ס. הוא היה קטן יחסית לבית המקדש הראשון, ושימש כמרכז רוחני, ציבורי, משפטי וכלכלי, שבו ישבו הסנהדריות השונות, הקטנות והגדולות. במשך רוב שנות קיומו התקיים בו הפולחן היהודי, גם תחת שליטים זרים.
הדבר הופר בידי אנטיוכוס הרביעי היווני בשנת 169 לפנה"ס, כאשר יאסון הכהן הגדול המודח ניסה לכבוש את ירושלים מחדש בעזרת בית טוביה. אנטיוכוס הפסיק את המצור על אלכסנדריה שבמצרים, עלה על ירושלים והר הבית, שינה את שמה לאנטיוכיה, בזז את אוצרות בית המקדש והפך את מקום המקדש למקום פולחן לאל היווני זאוס שאותו זיהה עם אלוהי ישראל, פולחן שכלל העלאת קורבנות חזיר שטמאים בעיני היהודים. מקובל שאירוע זה היה הגורם לפריצת מרד החשמונאים ולהחזרת העבודה וטיהור המקדש.
באביב 63 לפנה"ס עלה עם צבאו מדמשק גנאיוס פומפיוס מגנוס המפקד הרומאי של אסיה הקטנה, לאחר שהכריע בשאלת המלוכה לטובת הורקנוס השני על פני אחיו אריסטובולוס השני. אריסטובלוס ונאמניו לא קיבלו את הדין והתבצרו בסרטבה ובהר הבית. לאחר שאריסטובלוס ונאמניו בסרטבה נכנעו, אנשיו המשיכו להתבצר בהר הבית, דבר שהביא את הרומאים לצור על ההר, להקים דייק סביבו ולשפוך סוללות בצפונו ובמערבו. לאחר מצור שארך שלושה חודשים כבשו בשבת את ההר והרגו באלפי המגינים. פומפיוס נכנס לקודש הקודשים, אך לא נגע בו לרעה, ואיפשר את המשך עבודת הכהנים תחת כיבושו. (ראו גם כיבוש ירושלים על ידי גנאיוס פומפיוס מגנוס).
במאה האחרונה לקיומו של בית שני, הרחיב הורדוס את הר הבית משמעותית ונתן לו את הצורה השטוחה הניכרת עד היום, על ידי חציבה, בניית קשתות וחומות תמך ומילוי מלאכותי של אדמה, ובנה מחדש את בית המקדש כבניין מפואר וגדול - גולת הכותרת של המפעלים ההנדסיים בירושלים.
הורדוס שינה לחלוטין את הטופוגרפיה של אזור הר הבית לצורך הרחבת בית המקדש. קודם לכן, כך על פי המשנה במסכת מידות, היה הר הבית רבוע, וממדיו היו 500 אמה על 500 אמה (250 על 250 מטרים). בדרום הר הבית עמדה מצודה (כנראה החקרא). הורדוס הרחיב את שטח הר הבית משלוש רוחותיו (עיקר ההרחבה הייתה לכיוון דרום, וצפון, והרחבה מועטת הייתה לכיוון מערב). הורדוס שיטח את ההר שהיה צפונית להר הבית וגבוה ממנו, ואפשר בניית רחבה ישרה לכיוון צפון. כמו כן הרס הורדוס את מבנה המצודה הדרומית להר (מצודה נוספת - האנטוניה - נבנתה על ידי הורדוס צפונית לרחבת הר הבית), ובנה על גבי קשתות את הרחבה הנרחבת.
בחומה המזרחית של הר הבית ניתן לראות עד ימינו את התפר בין הבנייה החשמונאית לבין הבנייה ההרודיאנית המרחיבה את הר הבית לכיוון דרום. תפר זה נמצא 32 מטרים צפונית לקצה הדרום מזרחי של חומת הר הבית של ימינו. תאור העבודות מופיע בספר קדמוניות היהודים של יוסף בן מתתיהו, ולפיו לא פסקה עבודת המקדש בעת העבודות. מקדש הורדוס נודע עד מהרה כפנינה אדריכלית, כמתחם המקודש הגדול ביותר בעולם העתיק, וכמיזם הבניה הגדול ביותר בארץ ישראל עד ימינו[7].
ממצאים מהתקופה הזאת הם שרידי מרפסת בית התקיעה, והסורג עם הכתובת האוסרת את מעברם של לא יהודים מרחבת הר הבית לתוך בית המקדש.
הבית השני עמד על תלו עד שנת 70. בשנה זו נכבשה ירושלים בידי טיטוס המצביא הרומאי, שהחריב ושרף את הר הבית.
שלהי התקופה הרומית [עריכה]
בשנת 130 לספירה ביקר הקיסר אדריאנוס בארץ והחליט להקים בירושלים עיר רומית בשם איליה קפיטולינה. ידוע שהתכוון לבנות על הר הבית מקדש ליופיטר, אך העדויות ההיסטוריות על הקמתו בפועל של מקדש זה הן ספורדיות, והעדר החפירות הארכאולוגיות על ההר אינו מאפשר לאסוף עדויות לכאן או לכאן. החוקרים נחלקים אף בשאלה האם חילון העיר היה בין הגורמים החשובים לפריצת מרד בר כוכבא, או שמא מדובר בצעד ענישתי שנעשה לאחר המרד, אולם בין כה וכה, לאחר המרד נאסר על היהודים להתיישב בירושלים.
שאלה נוספת הנידונה במחקר היא השאלה הנוגעת במידת הצלחתו של המרד בטרם דוכא על ידי החילות הרומיים, האם עלה בידם להחזיק בירושלים לזמן מה, ואם כן, האם שיקמו את הריסות המקדש? מרבית החוקרים נוטים לדעה כי המורדים לא הצליחו להגיע לירושלים, אולם יש מהחוקרים המחזיקים בדעה הפוכה, ואף כאלו המרחיבים אותה ודורשים כי אכן שוקם המקדש, או לכל הפחות, שוקם המזבח והקריבו עליו קורבנות.
התקופה הביזנטית [עריכה]
עם הכרזת הנצרות לדת הרומית הרשמית על ידי הקיסר קונסטנטינוס בצו מילנו ב-313 לספירה, נעשתה ירושלים עיר קדושה לנצרות, היא הפכה למרכז הדתי של האימפריה הביזנטית, ובהדרגה הוקמו בה כנסיות רבות מסביב להר הבית שנותר בחורבותיו, כעדות דוממת לנפילתם של היהודים, דוחי המשיח, וכהתגשמות נבואתו של ישו שלא תשאר במקדש: "אבן על אל אשר לא תתפרק".[8] בשנת 333 ציין הנוסע מבורדו כי עוד ניתן לראות את סימני ההרס והחורבן על ההר, אם כי הוא מייחס אותם לחורבן הבית הראשון. כמו כן, מציין הנוסע כי על ההר מצויים של פסלים של אדריאנוס, וכן "אבן נקובה" אליה באים היהודים פעם בשנה למושחה בשמן, ולקנן על החורבן.
בשנת 361 לספירה ביקש הקיסר יוליאנוס, כחלק ממאבקו בנצרות, לבנות את בית המקדש היהודי, אך הניסיון נכשל בעקבות שריפה פתאומית שפרצה במהלך הבנייה ומותו של הקיסר.
לפי הדעה המרכזית במחקר הר הבית בתקופה הביזנטית היה שומם, אזור בלתי מיושב ואף מזבלה עירונית[9]. כל ספרות הנוסעים אינה מזכירה כל פעילות על ההר, לא כנסייה או פעילות דתית ולא שוק או פעילות מסחרית. גם במפת מידבא לא מופיע הר הבית כלל וכיוון שגודל האלמנטים במפה מבטא את חשיבותם, חסרונו מבטא את חוסר חשיבותו. לפי הדעה המרכזית במחקר, ההר נותר שומם כיוון שלא היה לו כל תפקיד בסיפור הנוצרי (שמיקד את מרכז הקדושה בכנסיית הקבר, אליה נדדו מסורות הקשורות בהר הבית כגון היותו מרכז העולם). שממונו של ההר הוכיח גם את צדקת נבואת ישו על חורבנו המוחלט של בית המקדש היהודי.
אולם, בפרויקט סינון עפר הר הבית בהנהלת גבריאל ברקאי ויצחק דבירה (צוויג) התגלה ממצא עשיר מהתקופה הביזנטית, כולל חלקי פסיפס, קרמיקה, מטבעות ושרידי מבנים גדולים שיכולים לרמז על קיומה של כנסייה על הר הבית או לפחות על מרכז פעילות ענפה בהר וודאי שלא שיממון[10]. בנוסף לכך י' צויג פרסם תצלומים מתוך ארכיון מחלקת העתיקות המנדטורית המעידים על גילויה של רצפת פסיפס שתוארכה למאה ה-5 לסה"נ. הרצפה נחשפה מתחת לריצוף הקדום של מסגד אל אקצא במסגרת בעבודות שיפוץ שנערכו במקום על ידי הוואקף האיסלמי לאחר רעידת האדמה בארץ ישראל (1927)[11]. כך נותרת חידה מדוע התעלמה ספרות הנוסעים מכנסייה על הר הבית אם התקיימה כזו. תשובה לחידה זו יכולה להיות שבמקום התקיימה רק אכסניה או שכנסייה במקום התקיימה במשך זמן קצר בלבד או שהנוסעים כתבו על פי תבנית שנמנעה במכוון מלסתור את נבואת ישו[12].
התקופה המוסלמית הקדומה [עריכה]
עם הכיבוש המוסלמי, בשנת 638 לספירה, החלו המוסלמים לבנות בהר הבית מסגדים ומבנים מוסלמים. בדרום הר הבית הוקם מסגד אל אקצא, בתחילה, כמבנה עץ. תאריך הקמתו אינו ידוע, ומסורות מסוימות מקדימות אותו עד ימי עומר בן אל-ח'טאב. התאריך האחרון האפשרי הוא קודם לשנת 679, עת מעיד הנזיר ארקולף שראה את המבנה.
הבנייה בהר הבית התפתחה במיוחד בתקופת שושלת בית אומיה, ובראשם עבד אל-מלכ שהקים בשנת 691 את כיפת הסלע, על פי היסטוריונים ערבים. המבנים התמוטטו בשל רעשי אדמה והוקמו מחדש ושוקמו, וכיום כיפת הסלע היא המבנה המוסלמי העתיק בעולם שעדיין בשימוש.
התקופה הצלבנית [עריכה]
בשנת 1099 כבשו הצלבנים את ירושלים במסע הצלב הראשון. הצלבנים נכנסו להר הבית והפכו את כיפת הסלע ל"מקדש האדון" (Templum Domini) ואת מסגד אל-אקצא ל"היכל שלמה" (Templum Solomonis), שעל שמו מאוחר יותר (1118) יקרא מסדר הטמפלרים הצלבני, בשמו המלא: מסדר אבירי היכל שלמה, שכן הטמפלרים חשבו את מסגד אל-אקצא, מפקדתם, לארמונו של שלמה המלך.
על כיפת הסלע הניחו הצלבנים צלב מוזהב גדול שלימים הפך לסמל ממלכת ירושלים, ומאוחר יותר לסמל המסדר הפרנציסקני. בדרום הר הבית הם קבעו את המטה המרכזי שלהם בארץ ישראל ולחלל הגדול שבפינה הדרומית מזרחית בהר קראו אורוות שלמה.
בעקבות זאת, כיפת הסלע וכנסיית הקבר שימשו מודל לכנסיות טמפלריות רבות באירופה, שהמפורסמת שבהן היא כנסיית טמפל בלונדון.
התקופה האיובית והממלוכית [עריכה]
לאחר השתלטות צלאח א-דין על ממלכת ירושלים חזר המקום לשמש כמסגד ושימש מרכז דתי. אולם, כמו העיר ירושלים כולה, הפך ההר למקום שולי יחסית בעולם המוסלמי.
בתקופה הממלוכית נבנו קשתות הגבהה על מורדות ההר, מצידו החיצוני של הכותל המערבי. קשתות אלו היוו תשתית לבניית בתים במתחם שכיום נקרא הרובע המוסלמי, וגרמו למעשה לכך שעד היום רובו של הכותל המערבי נכסה מעין מתחת בתי הרובע המוסלמי. הר הבית עצמו היווה את מרכז פעילות הבנייה הממלוכית בירושלים. הבנייה בהר הייתה פריבילגיה שלטונית, וכמעט לא נבנו בו מבנים בהקדש אישי פרטי (יוצא דופן הוא השופט פח'ר א-דין, שהקדיש את הח'נקה פח'ריה בקרן הדרום-מערבית של הר הבית). הבנייה התרכזה בצפון ההר ובמערבו. הר הבית הוקף מצפון וממערב בסטווים מפוארים, שבהם נכללו גם הכניסות למדרסת האשרפייה והאסערדיה. השליטים הממלוכים הם שהקימו את המקשתים הידועים כ"מאזני יום הדין", אשר מקיפים את המשטח המוגבה שעליו ניצבת כיפת הסלע. תנכיז הקים את מבנה הטהרה הידוע כ"כוס" בין כיפת הסלע למסגד אל אקצא. במאה ה-14, בשם הסולטאן קאיתבאי, נבנו דוכן הקיץ, שהוא מינבר (עמדת דרשן) חיצונית והסביל הקרוי על שמו.
השינוי המשמעותי ביותר שחוללו הממלוכים בהר הבית או פילוס העיר לגובה הרחבה, ופתיחת שערים רבים שאפשרו לראשונה למאמינים להיכנס בנוחות להר הבית בשעות התפילה. שערים אלה משמשים עד היום ככניסות להר הבית, ובהם שער מוכרי הכותנה, שער השלשלת, שער הברזל ואחרים (ר' שערי הר הבית).
התקופה העות'מאנית [עריכה]
ירושלים, והר הבית בכללה עברה לידי האימפריה העות'מאנית והסולטאן סלים הראשון בשנת 1517 ללא זעזועים רבים.
בנו של סלים, סולימאן המפואר עסק במפעלי בנייה בסביבות ירושלים, כשגולת הכותרת שבהן הייתה בניית ושיפוץ חומת העיר, ובכללה כותלי הר הבית. בנוסף לכך, דיפן את כותליה של כיפת הסלע באריחי קרמיקה איזניקית בשנת 1552, כמצוין בכתובת מעל הפתח הצפוני של המבנה.
בשלהי התקופה, בשנת 1839, בעקבות רפורמות טנזימאט בממסד ובחקיקה העות'מאנית, ניתנה הרשות ללא-מוסלמים להיכנס למתחם הר הבית, אולם לשם כך היה נדרש להשיג אישור מיוחד מפחה העיר.[13] בכך התאפשר לראשונה חקר הר הבית.
תקופת המנדט [עריכה]
עם הכיבוש הבריטי של ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה בא הקץ על מאות שנות שלטון מוסלמי בירושלים. בתקופה זו, על רקע הצהרת בלפור והעליות הציוניות, התפתחה התנועה הלאומית הפלסטינית, שבהשפעתו ובהשראתו של המופתי של ירושלים חאג' אמין אל-חוסייני קיבלה צביון דתי גובר והולך. המופתי הפך את הר הבית לאחד הסמלים העיקריים של הלאומנות הפלסטינית השזורה ביצרים דתיים, ובנאומיו המשלהבים הזהיר מפני כוונה ציונית להשתלט על הר הבית. דרשות יום השישי במסגדי הר הבית הפכו לזירה מרכזית להסתה ולליבוי יצרים דתיים, שהתפתחו להתארגנות פוליטית למאבק נגד השלטון הבריטי והסכנה הציונית ותרמו לגיבוש הזהות הלאומית הפלסטינית. עם זאת לא נמנע המופתי מהגדרת הר הבית כמקום בית המקדש היהודי.
המופתי גם שאף להקים בהר הבית "פנתיאון" לגדולי האסלאם, האומה הערבית והעם הפלסטיני, ובמסגרת זו פעל להבאתו לקבורה במקום של מאולנה מוחמד עלי, מנהיג המוסלמים בהודו שמת בלונדון ב-1931. בהמשך אותה שנה איפשר מחווה דומה כלפי מלך חיג'אז ואבי השושלת ההאשמית, חוסיין בן עלי, שמת בגלות בעמאן. ב-1934 הובא לקבורה במקום דודו של המופתי, מנהיג התנועה הלאומית הפלסטינית וראש עיריית ירושלים מוסא כאט'ם אל-חוסייני.
התקופה הירדנית [עריכה]
ב1948 כבשו חילי הלגיון הירדני את הר הבית ועם חלוקתה של ירושלים בתום מלחמת העצמאות, עבר הר הבית, כיתר חלקי העיר העתיקה, לתחום שליטתה של ממלכת ירדן. השליטה המעשית בהר הבית נותרה בידי הווקף המוסלמי, שנשלט בידי אנשי דת פלסטינים. ב-20 ביולי 1951 נרצח עבדאללה הראשון מלך ירדן ביריות בעת ביקור בהר הבית לעיני נכדו חוסיין, בעת שעמד להיכנס לתפילה במסגד אל אקצה. ההתנקשות בוצעה בידי קבוצת מתנקשים פלסטיניים קיצוניים, שהיו בקשר עם מופתי ירושלים לשעבר חאג' אמין אל חוסייני, על רקע של תרעומת של הפליטים הפלסטינים ושל תושבי הגדה המערבית על מצבם.
בין השנים 1958-1962 בוצעו עבודות שיפוץ נרחבות בכיפת הסלע שבמרכז הר הבית, בתמיכה כוללת של העולם המוסלמי. במסגרת עבודות השיפוץ הוחלפה כיפת העופרת האפורה של המבנה בכיפת אלומיניום מוזהב, מה שהעניק למבנה ולהר הבית כולו את החזות הזוהרת המוכרת כיום.
בתחילת מלחמת ששת הימים הקים הלגיון הירדני עמדת צלפים בצריח מסגד אל-אקצה, ממנה ירו לכיוון חיילי צה"ל.[14]
תקופת מדינת ישראל [עריכה]
במלחמת ששת הימים כבשו כוחות הצנחנים את ההר, ומפקדם, מרדכי גור הכריז אמירה שנכנסה לזיכרון הלאומי: "הר הבית בידינו". לאחר כיבוש ההר, הודיעה הרבנות הראשית לישראל כי העלייה למתחם הר הבית אסורה בימינו ליהודים. כיבוש הר הבית עורר סערה בעולם המוסלמי, ובעקבות לחצים הסכימה ממשלת ישראל להעביר את השליטה על ההר לידי הווקף המוסלמי.
בישראל הוקמו מספר תנועות התובעות שהשליטה על הר הבית תועבר לממשלת ישראל. בהן "נאמני הר הבית" בראשותו של גרשון סלומון. תנועה זו סוברת כי הר הבית הוא המפתח לריבונות על כל ארץ ישראל. תנועות אחרות הן: "מכון המקדש" שאותו הקים הרב ישראל אריאל, "התנועה לכינון המקדש".
הר הבית נחשב לאחד המתחמים הרגישים ביותר בארץ והממשלה מתייחסת אליו כאל "חבית חומר נפץ" מבחינה פוליטית. מצד אחד, היו מספר נסיונות לפגוע במבנים המוסלמים בהר. ב-1969 הצית תייר אוסטרלי נוצרי משיחי את מסגד אל אקצא וגרם נזק לבמת הדרשן[15]. המחתרת היהודית של שנות ה-80 של המאה העשרים תכננה לפוצץ את כיפת הסלע ומסגד אל אקצא.
מצד שני, בכל יום שישי נערכים כוחות רבים של משטרה בסביבות ההר, למנוע מהומות מצד המתפללים הפלסטינים. ב-1990 התחוללו מהומות של מפגינים מוסלמים שהוליכו להרג 17 פלסטינים מירי של שוטרי משטרת ישראל. בתקופת כהונתו הראשונה של בנימין נתניהו כראש ממשלה, בשנת 1996, הובילה פתיחת פתח ממנהרת הכותל לרובע המוסלמי, לפריצת מהומות מנהרת הכותל. לטענת הפלסטינים, העילה לפרוץ האינתיפאדה השנייה הייתה עליית אריאל שרון להר הבית בשנת 2000, למרות שבפועל העלייה הייתה רק יום אחרי רצח דוד בירי, המסמן את תחילת האינתיפאדה ולמרות שישנן ראיות לתכנון האינתיפאדה חודשים מראש.
בשנים האחרונות הושמעו תלונות רבות מצד היהודים על הבנייה והחפירות שמבצע הווקף תחת הר הבית[16], ומנגד גם תלונות מצד המוסלמים על החפירות הארכאולוגיות שמבצעת ישראל בסביבות ההר. בשנת 1988 פתח הוואקף בעבודות להקמת מסגד תת-קרקעי בתוך אורוות שלמה שבהר הבית והוגשה עתירה לבג"ץ מטעם תנועת נאמני הר הבית שביקשה לצוות על הרשויות לאכוף את חוקי הבנייה בהר. השופטים אהרון ברק, מנחם אלון וגבריאל בך דנו בסוגיה ואף ביקרו בהר הבית אך דחו את העתירה לאחר שרשויות החוק לטפל בנושא[17]. ארכאולוגים ישראליים שבראשם אילת מזר העריכו שבמסגרת העבודות בהר הושמדו ממצאים ארכאולוגים יהודיים ואחרים מתקופות קדומות. בגילוי-דעת שהתפרסם בסוף 2001 הזהירו אישי ציבור רבים (ובהם הסופרים עמוס עוז, ס. יזהר, א. ב. יהושע ונשיא בית המשפט העליון לשעבר, מאיר שמגר), מפני הריסת ומחיקת העבר היהודי של הר הבית. בעקבות המחאה הציבורית הוקם "הוועד למניעת הרס עתיקות בהר הבית". במקביל, החלו הארכאולוגים צחי צוויג וגבריאל ברקאי בפרויקט סינון העפר שהושלך בעת עבודות הבנייה בהר. הסינון מתבצע בגן הלאומי עמק צורים ומשתף מתנדבים רבים ביניהם תנועות נוער ותלמידים מרחבי הארץ. עד כה התגלו ממצאים רבים מתקופות שונות כאשר הבולט שבהם הוא בולה עם כתובת עברית מימי הבית הראשון.
כיום (2012) עולים להר כ-9,000 יהודים בשנה, לעומת כ-370,000 המבקרים כתיירים ואף בהם ישנם תיירים יהודים.[18]
הר הבית ביהדות [עריכה]
הר הבית עליו שכנו בתי המקדש הראשון והשני, הוא המקום הקדוש ביותר ליהדות. על פי המסורת היהודית, הר הבית הינו "המקום אשר יבחר ה'", המוזכר פעמים רבות בספר דברים. בדברי הימים, נקרא הר הבית בשם "הר המוריה"[6], ולפיכך הוא מזוהה עם אותו הר ב"ארץ המוריה" עליו התרחשה עקידת יצחק, ואותו קרא אברהם בשם "ה' יראה"[19]. במסכת תענית בתלמוד הבבלי מופיע המדרש לשם זה - הר שממנו תצא הוראה לישראל, כאשר הכוונה כנראה לסנהדרין אשר ישבה בלשכת הגזית בבית המקדש. על אבן השתיה המצויה בהר הבית במקום קודש הקודשים, התבטאו חז"ל כי ממנה "הושתת העולם"[20]. כמו כן, מוזכר המקום כמקום ממנו נלקח העפר ליצירת האדם הראשון, בו בנה את מזבחו, בו הקריבו קין והבל את קורבנם, ובו בנה נח את מזבחו כשיצא מן התיבה, אם כי זו היית בהרי אררט.[21]
בית המקדש היה המקום אליו מכוונות תפילותיהם של ישראל, כמו שאמר שלמה המלך בתפילתו בחנוכת המקדש: "...וְהִתְפַּלְלוּ אֶל ה' דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ, וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִתִי לִשְׁמֶךָ:"[22] גם לאחר חורבן המקדש עיני העם היהודי היו נשואות בתפילתם אל מקום הר הבית.
על פי ספר ישעיהו (פרק ב', פסוקים 2-3), על הר הבית יקום בית המקדש השני "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות, והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" גם ספר מיכה (פרק ד' פסוק 1) אומר זאת "והיה באחרית הימים יהיה הר בית יהוה נכון בראש ההרים ונשא הוא מגבעות ונהרו עליו עמים", ואכן נבואות אלו התגשמו. ישנם טוענים, כי נבואות אלו מתייחסות אל בית המקדש השלישי.
המחלוקת על כניסה להר [עריכה]
 |
ערך מורחב – כניסה להר הבית (הלכה) |
בתור האתר המקודש ביותר בעולם על פי היהדות, הלכות רבות עוסקות בעצם הכניסה אליו. מצד אחד, חל איסור כניסה, ברמות שונות, על טמאים בדרגות שונות, גויים, ישראלים וכהנים. לדעת הרמב"ם גם בעת חורבן המקדש נותרה קדושה במקום, והוויכוח ההלכתי והאידאולוגי נסוב עד היום - מצד אחד עומדים אלו האוסרים על כניסת כל אדם לתחומי ההר, שמא יכנס למקום המקדש, ומאידך אלו שאינם רואים פסול בכניסת יהודים, תוך הקפדה על כללי הטהרה ומעבר רק באזורים מסוימים בהר, ויש הרואים בדבר אף מצווה.
למעשה, דעת רוב מניין של פוסקי ההלכה המקובלים היא שאין להיכנס להר הבית בכלל, מאחר שיש צורך בהכנות מיוחדות לצורך היטהרות מטומאות היוצאות מגוף האדם, והאוסרות את הכניסה למקומות מסוימים להר. ואף מי שיטהר מטומאות אלו, אינו יודע בוודאות את מיקומו המדויק של הר הבית ההיסטורי ואת מקום העזרה, וישנו חשש שיכנס לאזור האסור על פי ההלכה בכניסה לטמאי מת. כיום רובו ככולו של הציבור טמא בטומאת זו, לאחר שבאו בקרבה לעצמות אדם, או שהו בבניין בו נמצא מת. הטהרה מטומאת מת מצריכה אפר פרה אדומה שאינו מצוי בימינו, ויהודי הנכנס בטומאה בזדון לאזור האסור, עובר על איסור הלכתי חמור שחיובו כרת. לכן רוב היהודים שומרי המסורת נמנעים מלבקר בהר הבית. מאידך, דעת פוסקים אחרים (שרובם נמנים עם הציבור הדתי-לאומי, ומיעוטם על הציבור החרדי) שגם בזמן הזה ניתן להיכנס להר הבית אחרי טבילה במקוה כדין, תוך זהירות מכניסה אל מקום העזרה המשוער. העלייה להר-הבית הנהוגה על ידי מיעוט הציבור מתבססת על פוסקים אלה.
רבנים שפסקו להתיר [עריכה]
הרב מרדכי אליהו[23] הרב ישראל יעקב פישר[24] הרב שלמה גורן הרב בן ציון מוצפי[25] הרב צפניה דרורי הרב ישראל רוזן הרב ישראל אריאל הרב דב ליאור הרב שמואל אליהו[26] הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי[27] הרב יוסף קאפח[28] הרב שמואל טל הרב דב קוק
הר הבית בנצרות [עריכה]
ישו חי ופעל בין היהודים בתקופת בית שני, בעת ימי שיא תפארתו ומרכזיותו של מקדש הורדוס. אין זה מפליא אפוא שהר הבית ובית המקדש נזכרים רבות בתיאור קורות חייו בספרי הברית החדשה. הבשורה על פי לוקס מספרת את סיפור המציאה במקדש, עלילה מימי נערותו של ישו, ובה מתואר כיצד אבד להוריו בעת שנלווה אליהם למסע עלייה לרגל מנצרת לירושלים בגיל 12, ומאוחר יותר נמצא בבית המקדש כשהוא מדהים את קהל זקני העדה בחוכמה וידע מפליגים [29]. בשנות בגרותו פעל ישו בחצר המקדש, שם הטיף, ביצע מעשי ריפוי ואף עורר מהומות בניסיונו לטהר את המקום מפעילותם של חלפני כספים וסוחרי בקר [30]. ישו פיתח סלידה כלפי המקדש, ההר והפולחנים המתקיימים במקום, ראה בהם מעוז של שחיתות וחמדנות, וברוח זו הטיף למאמיניו. הוא גם חזה, על פי המסופר בברית החדשה, את חורבנו של בית המקדש [31].
על רקע התייחסותו השלילית של ישו לאתר, לא הפך הר הבית לאתר קדוש לנצרות ולא הוקמו בו כנסיות לציון אבני דרך בחייו, וזאת בשונה מיתר המקומות הניתנים לזיהוי כאתרים שבהם חי ופעל. בתקופה הצלבנית הוסבו מסגדי הר הבית למקדשים והיכלים נוצריים (ראו לעיל), אך הדבר נעשה יותר מסיבות שלטוניות ופחות מטעמי קדושת האתר. אף שקיימות עדות נוצריות המאמינות שחזון הביאה השנייה של ישו שזור בהקמה מחודשת של בית המקדש על הר הבית, למרבית העולם הנוצרי נעדר הר הבית משמעות של קדושה עילאית, והוא נחשב משני בחשיבותו יחסית לאתרים סמוכים בירושלים הקשורים בקורות חייו של ישו.
החל מן המאה ה-19 החלה התעניינות נוצרית רבה בחקר ארכאולוגי של האתר, בניסיון לאמת היסטורית עדויות מקראיות השזורות בקורות חייו של ישו (ראו חקר הר הבית להלן). קבוצות של הנצרות הפרוטסטנטית האוונגלית כיום מתרעמות כנגד השליטה המוסלמית באתר המצרה את צעדיהם של יהודים ונוצרים במקום, רואות חשיבות עצומה בהשבת הר הבית לידיים יהודיות [32] ומשתפות פעולה עם "נאמני הר הבית" היהודים. קבוצות משיחיות כאלה מהוות אמנם שיעור ניכר מתנועת הצליינות הנוצרית לירושלים, אך במובן הרחב של העולם הנוצרי אינן מהוות בו מרכיב דומיננטי. הוותיקן והכס הקדוש הקתולי, האוחזים בתביעות רבות הנוגעות לשליטה באתרים מקודשים בירושלים, אינם מעלים תביעות כאלה ביחס להר הבית.
הר הבית באסלאם [עריכה]
הר הבית קרוי בערבית: الحرم الشريف- אל-חרם א-שריף, המתחם שעליו קרוי מתחם אל-אקצא והוא האתר השלישי בקדושתו לאסלאם לאחר מכה ואל-מדינה. העלייה לרגל אליו אינה בגדר מצווה (חג') כי אם בגדר רשות.
על פי המסורת המוסלמית, תפילה במתחם אל-אקצא דינה כדין תפילה במסגד אל-אקצא, ומעלים על המתפלל כאילו התפלל חמש מאות פעמים. בשל קדושת המתחם חל איסור על כריתת עצים בו. לפיכך כמה מן העצים העתיקים בארץ ישראל מצויים על במת ההר, בהם בעיקר עצי זית, ברוש ומיש דרומי.
מסעו הלילי של מוחמד [עריכה]
עיקר קדושתה ירושלים באסלאם נובע מפסוק בקוראן: "השבח לזה אשר הסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש אל המסגד הקיצון, אשר בירכנו את סביבתו, כדי להראות לו מאותותינו, הרי הוא השומע והרואה."[33].
מוקדם מאוד התגבשה הדעה באסלאם שהמסגד הקיצון (ובערבית: "אל-אקצא") עליו מדובר הוא הר הבית, בעוד המסגד הקדוש הוא מכה. למשל, במסורת המיוחסת לאבן האשם וכלולה ב"א-סירה א-נבוויה" ("תולדות חיי הנביא") נאמר: "אז הוסע הנביא, עליו השלום והתפילה, מהמסגד הקדוש אל המסגד הקיצון, שהוא בית אל-מקדס שבאיליא."[34]
חוקרי האסלאם מניחים כי "בית אל-מקדס" הוא שערוב של הביטוי העברי "בית המקדש". אין חולק על כך שאיליא היא ירושלים, וכי מדובר בקיצור השם הלטיני "קולוניה איליה קפיטולינה" שניתן לעיר בשנת 131 לספירה. חדית'ים אחרים מפרטים את סיפור המעשה, ומספרים כי בהמת רכיבה פלאית ששמה אל-בוראק הסיעה את מוחמד בלילה אל ירושלים שם עלה בשבעת הרקיעים עד למושבו של אללה ודן עמו על מספר התפילות היומיות שיש להטיל על המאמינים המוסלמים.
בזמן התרחשות הדברים האמורים, ולמעשה במשך כל ימי חייו של מוחמד, לא היו מוסלמים בירושלים, אם כי ייתכן שהיו בה ערבים נוצרים, ולכן ודאית העובדה שלא היה בה שום מסגד במובן המקובל בימינו. עצם המוסד המכונה "מסגד" טרם התגבש בתקופה זו של ראשית האסלאם. לכן, סביר שהמילה מסגד בקוראן מתייחסת לאתר תפילה, או אתר סגידה [35] הביטוי הסתום "המסגד הקיצון" יכול להתפרש באופנים אחדים, והפרשנות המוסלמית המקובלת כי מדובר בהר הבית אינה נובעת מהטקסט כפשוטו. מתחם הר הבית קיבל את השם אל-אקצא על סמך הפרשנות כי המסגד הקיצון הוא "בית אל-מקדס" אשר ב"איליא" (כלומר, הר הבית אשר בירושלים).
כיוון התפילה [עריכה]
הר הבית נקשר באסלאם לראשונה, כאשר מוחמד היגר עם תומכיו בשנת 622 לספירה מן העיר מכה אל העיר ית'רב (לימים אל-מדינה), וציווה על מאמיניו להתפלל כשפניהם לכיוון ירושלים. אולם כעבור שנה וחצי בערך שינה את הוראתו, וציווה עליהם להתפלל כשפניהם לכיוון מכה. לפיכך מכונה ירושלים, ובפרט הר הבית, באסלאם: "כיוון התפילה הראשון" ("אולא אל-קבלתיין" أولى القبلتين).
פרשנויות מודרניות [עריכה]
ישנם חוקרים, כמו עמנואל סיון, הסבורים כי הר הבית אינו מתואר בקוראן כאתר קדוש, ובאותה מידה יוכל הפסוק להתייחס לכל מקום אחר. ההוכחה החזקה שלו היא העובדה שירושלים אף אינה מוזכרת בקוראן באופן מפורש. ישנה סברה שהמוסלמים השתלטו על המקום כיוון שרצו למגר את היהדות אשר סירבה להתאסלם. סברה אחרת מייחסת את קדושת הר הבית באסלאם לניסיון לגמד את קדושתה של מכה בימי שלטון בית אומיה. מרכזו של בית אומיה היה בדמשק והח'ליפים משושלת זו נאלצו להתמודד עם מרד שפרץ במכה. יש חוקרים הסבורים כי הח'ליפים מבית אומיה ניסו להפחית מקדושתה של מכה המורדת, על ידי העצמת קדושתה של ירושלים באסלאם.
מבנים [עריכה]
|
ערך מורחב – מבני הר הבית |
הר הבית נבנה מראשיתו כפלטפורמה שטוחה שנועדה לשמש תשתית למבנים המוקמים עליה. בעבר היו ממוקמים על הר הבית בית המקדש הראשון ובית המקדש השני. כיום ממוקמים על הר הבית מסגד אל-אקצא, המונומנט - כיפת הסלע וכן מספר מבנים, צריחים, מדרסות ומבני הנצחה.
שני המבנים הגדולים והבולטים במתחם, מסגד אל-אקצה וכיפת הסלע, הוקמו בתקופה המוסלמית הראשונה, המאה השביעית לספירה. כמעט כל יתר המבנים המצויים כיום ברחבי הר הבית מקורם בתקופה הממלוכית, במאות ה-13, ה-14 וה-15.
חקר הר הבית [עריכה]
אף שניתן להקדים את ההתייחסות לחקר הר הבית לרבנים שעסקו בנושא זיהוי מקום המקדש, ובראשם אשתורי הפרחי במאה ה-14, והרדב"ז במאה ה-16. הרי שהם דנו בשאלות הלכתיות, והעניין הכמו-מדעי נדחק לפינה. תחילתו של החקר המדעי של הר הבית נעוצה במאה ה-19.
המאה ה-19 [עריכה]
האירופאי הראשון שהצליח לחדור להר הבית, לערוך מדידות ולפרסמם, היה הנוסע עליי ביי אל-עבאסי, שנולד בשם דומינגו באדיה אי לבליץ', אך התחזה לערבי ומוסלמי מלידה, והגיע למקום ב-1807. ספרו פורסם בשנת 1816.
בשלהי התקופה העות'מאנית, המחצית השנייה של המאה ה-19, התיר לראשונה הווקף המוסלמי ביצוע עבודות חקר ומיפוי בהר הבית בידי חוקרים אירופאיים. ביניהם היו צ'ארלס וילסון, צ'ארלס וורן, פירוטי ואחרים.
בסוף המאה ה-19 תרומה מיוחדת לחקר הר הבית ניתנה על ידי קונרד שיק, שהיה מיסיונר גרמני תושב ירושלים שפעל בה רבות כארכאולוג וכאדריכל מטעם העירייה. מתוקף תפקידו זכה לאמונו של הווקף וקיבל גישה חופשית למתחם הר הבית על מסגדיו, מרתפיו ומחילותיו, וערך רישום ומיפוי קפדני של האתר. לבקשת הווקף בנה דגם עץ של הר הבית ומבניו לצורך הצגתו בתערוכה בינלאומית, ובהמשך יצר דגמים רבים נוספים של המתחם, הן במתכונתו דאז והן במראהו כבימי בית המקדש. שיק סלל את הדרך לחוקרים אירופים נוספים, כצ'ארלס וורן הבריטי ופליסיאן דה סולסי הצרפתי, לערוך בדיקות ולמפות את החלקים התת-קרקעיים בהר, אם כי זכות החפירה בהר עצמו נשללה מהם.
המאה ה-20 [עריכה]
הראשון שזכה לערוך "חפירה ארכאולוגית" במתחם ההר עצמו היה שודד העתיקות מונטגיו פרקר, שיצא לחפש את אוצרותיו הגנוזים של שלמה המלך, ובעזרת שוחד שפיזר לאישים שונים, הצליח לחפור בהר הבית במשך תשעה ימים, בטרם התגלה. הוא נאלץ לברוח בעוד המון זועם דולק בעקבותיו, ועוד באותו יום עלה על ספינה ביפו. לא ידוע מה היו תגליותיו ומה לקח עימו.
בשנות השלושים של המאה העשרים התרחשה רעידת אדמה קשה בירושלים שהרסה מבנים אחדים בהר הבית, ובהם גם את מסגד אל אקצא. בעקבות רעש זה נערכו שיפוצים נרחבים במבנה וביסודותיו. ראש מחלקת העתיקות המנדטורית, רוברט המילטון, הצליח להגיע להסכם כלשהו עם הוואקף על כך שיינתן לו לערוך מספר חתכים ברצפת המסגד ולתעד את שאר הבורות שנחפרו במסגרת השיפוצים. בחפירות אלו התבררו מספר עניינים הקשורים בסטרטיגרפיה של המבנה, ונאספו חלקים הקשורים במבני המסגד השונים. אלה מוצגים כיום במוזיאון רוקפלר. כמו כן, בתיעוד הבורות שחפר קבלן הוואקף נתגלו שרידים ארכיטקטוניים שונים באתרם שלא פורסמו ותיעוד אודותם נשאר רק בארכיון המחלקה המנדטורית. יצחק צויג פרסם ממצאים אלו בשנת 2008 (צויג 2008), ובהם כלולים: רצפת פסיפס ביזנטית מתחת לרצפת המסגד, מקווה טהרה מימי הבית השני מתחת לחזית המסגד, מבני קמרונות (ככל הנראה מתקופת הבית השני) היושב מתחת למסגד, מנהרת סתרים חצובה בסלע אשר פתחה מצוי בחלל השער הכפול ויורדת במקביל לכותל הדרומי ועוד.
חפירה נוספת נערכה ב-1970 על ידי הוואקף במטרה להקים בריכת חירום בסמוך לפינה הצפון מזרחית של המשטח המוגבה. חפירה זו התבצעה ללא פיקוח ארכאולוגי, והארכאולוג זאב ייבין, שביקר במקום, ראה שנתגלתה בה קיר מסיבי קדום, ולאחר שבוע כשהגיע למקום לתעד את הממצא, גילה שהקיר נעקר ממקומו. עניין זה הגיע לטיפולה הישיר של ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר ונשמר בסוד כשמונה שנים, עד שפורסמה על ידי חוקר הר הבית והמקדש הפיזיקאי, אשר קאופמן.
חפירה נוספת נערכה ב-1947 על ידי ק' ג'ונס אשר חפר חתך קטן בסמוך למדרגות העולות לרחבה המוגבהת ממזרח. בחפירה זו לא נתגלו שרידים קדומים.
ב-1989 התפרסם ספרה של מרים רוזן-איילון "המבנים המוסלמיים הקדומים בהר-הבית: מחקר איקונוגרפי" (The early Islamic Monuments of al-Haram al-Sharif: an iconographic study). בספר נותנת רוזן-איילון אינטרפרטציה חדשה בניתוח המבנים והתכנון שלהם. היא בודקת את הקשר בין המבנים בהר הבית, המשמעות שלהם, ההתפתחות שלהם. היא ממפה את הר הבית בתקופה האומאית ובודקת את היחס בין המבנים והשתקפותם בשטח. טענתה היא שדרך הקמתו של כל מבנה אינה מקרית והיא מעניקה לכך סיבות טופוגרפיות ואיקונוגרפיות. אחת מהן היא שכיפת השלשלת נמצאת במרכז הר הבית, בנקודת ההצטלבות של הציר צפון-דרום-מזרח-מערב.
המאה ה-21 [עריכה]
בשנת 2004 הארכאולוגים גבריאל ברקאי ויצחק צויג הקימו את פרויקט סינון עפר הר הבית שמטרתו לסנן כמויות עפר עצומות שנזרקו מהר הבית בנחל קדרון במסגרת חפירה בלתי חוקית מול החזית של אורוות שלמה (ראה למעלה). הפרויקט מתקיים עד היום (2010) ועתיד להמשך עוד כ-15 שנה. הממצאים מפרויקט זה הינם הממצאים הארכאולוגים הראשונים שנתגלו מתחת למפלסו של הר-הבית ושנחשפו על ידי ארכאולוגים. מכיוון שהממצאים לא נתגלו באתרם המשמעות המדעית שהחוקרים מייחסים להם דומה לזו של ממצאים המגיעים מסקר ארכאולוגי באתר שמעולם לא נחפר.
באוגוסט של שנת 2007 ערך ד"ר יובל ברוך ארכאולוג מרחב ירושלים מרשות העתיקות, מספר בדיקות בהר הבית כחלק מהפיקוח על עבודות שיקום תשתיות החשמל, ובהם הוא מצא בין יתר הממצאים שרידים מתקופת בית ראשון שהתגלו באתרם, על גבי מפלס של רצפת גיר מהודקת. החפירה נעשתה בחטף ובלילה תחת עינם הפקוחה של שומרי הווקף ובחסות משטרת הר הבית. חפירות בדיקה מצומצמות נוספות בחלקו הצפוני של הר-הבית נערכו על ידי יובל ברוך בשנת 2008 ו-2009 ובהם נתגלו קטעי רצפת פסיפס.
נגישות להר הבית [עריכה]
מתחם הר הבית כיום נמצא תחת ריבונות ישראלית ומנוהל באופן רשמי על ידי משרד הווקף בירדן.
עד אמצע המאה ה-19 נמנעה הכניסה למתחם הר הבית ממבקרים לא-מוסלמים. בשנת 1839, בעקבות רפורמות טנזימאט בממסד ובחקיקה העותמאנית, ניתנה הרשות ללא-מוסלמים להיכנס למתחם הר הבית, אולם לשם כך היה נדרש להשיג אישור מיוחד מפחה העיר.[13] עם איחוד ירושלים תחת שלטון ישראלי בעקבות מלחמת ששת הימים בשנת 1967, רשאים להיכנס להר מבקרים בני כל הדתות. אולם הכניסה למבקרים לא-מוסלמים מותרת רק דרך שער המוגרבים, וכמו כן אסורה עדיין התפילה והפולחן במקום למבקרים לא-מוסלמים.
בין שנת 2000 לשנת 2003 נאסרה הכניסה למתחם למבקרים לא-מוסלמים בעקבות אירועי "האינתיפאדה השנייה".
הגבלות על עולים לא-מוסלמים [עריכה]
- הכניסה למתחם מותרת בימים א' עד ה', בין השעות 7:30 - 10:00 בבוקר ובין 12:30 עד 13:30 אחר הצהריים. בתקופת שעון קיץ הכניסה בבוקר מותרת עד 11:00, וכניסת הצהרים היא בין 13:30 ל14:30. הר הבית סגור למבקרים לא מוסלמים בימי שישי, שבת וימי החג המוסלמים. בחג רמדאן הכניסה רק בשעות הבוקר.
- הכניסה למסגדים בהר אסורה, כמו הכניסה להר הבית דרך שוק העיר העתיקה ברובע המוסלמי האסורה אף היא.
- המבקרים חייבים לעבור בדיקה ביטחונית ולהציג תעודת זהות בכניסתם להר.
- תשמישי קדושה כגון: סידור, טלית, תפילין, ארבעת המינים, וכן כלים מוזיקליים אינם מורשים במתחם.
- אסור להתפלל או להשתחוות בכל מתחם ההר.
בנוסף להגבלות הללו אשר הוגדרו על ידי המועצה האסלאמית, קיימת מחלוקת בתוך הרבנות היהודית בנוגע לרשות הכניסה ליהודים להר הבית. רבנים רבים מגבילים כניסה משום שאף שבית המקדש נחרב בשנת 70, מיקומו המדויק של קודש הקודשים עצמו, אליו היה מורשה להיכנס רק הכהן הגדול, אינו ידוע בוודאות עד היום. על כן, לטענתם, ההגבלה חלה על כל המתחם, שכן לרוב הדיעות הנכנס לקודש הקודשים בטומאה עובר בכרת. אף על פי כן, רבנים שונים מאמינים שבעקבות הידע שהצטבר במשך השנים בעקבות המחקרים הארכאולוגיים המודרניים ועדויות שונות, ניתן כיום להצביע בוודאות על מספר חלקים במתחם שאליהם הכניסה מותרת מבלי להפר את ההלכה היהודית.
ראו גם [עריכה]
לקריאה נוספת [עריכה]
- ג' אבני וי' זליגמן, הר הבית 1917-2001, תיעוד מחקר ושמירת עתיקות, ירושלים, תשס"א.
- מאיר בן-דב, חפירות הר-הבית, בצל הכתלים ולאור התגליות, ירושלים 1982
- אילת מזר, המדריך השלם לחפירות הר הבית, ירושלים 2000
- אלי שילר (עורך), "הר הבית ואתריו", אריאל, 65-64, הוצאת אריאל, 1989
- נדב שרגאי, הר המריבה: המאבק על הר הבית : יהודים ומוסלמים, דת ופוליטיקה, ירושלים: הוצאת כתר, 1995.
- דן בהט, "מבט חדש על תולדות אורוות שלמה", קדמוניות, 122, תשס"ב, עמ' 130-125
- גבריאל ברקאי ויצחק צוויג, "אור חדש על הר הבית", אריאל, הוצאת אריאל, 175, 2006, עמ' 6-46
- גבריאל ברקאי, "תמורות בהר הבית בעשור האחרון", אריאל, הוצאת אריאל, 175, 2006, עמ' 47-53
- דותן גורן, "הערגה להר הבית בשלהי התקופה העות’מאנית", אריאל, הוצאת אריאל, 176, 2006, עמ’ 49-39
- יצחק מגן, על שערי הר הבית בכתבי יוסף בן מתתיהו ובמסכת מידות, קתדרה 14, ינואר 1980
- אמנון כהן, שמירה וביטחון על הר-הבית בראשית השלטון העות'מאני, קתדרה 33, אוקטובר 1984, עמ' 53-51
- רבקה גונן, על קברים עתיקים ומקומות קדושים – מערת-המכפלה והר-הבית, קתדרה 34, ינואר 1985, עמ' 14-8
- עודד פרי, עבודות ציבוריות בירושלים וחברון בסוף המאה הי"ח, קתדרה 37, ספטמבר 1985, עמ' 32-17
- יהושע פרוואר, בין הר-הבית לכנסיית הקבר, קתדרה 61, 1991, עמ' 94-84
- יצחק צויג, מידע חדש מחפירות שונות בהר-הבית במאה השנים האחרונות, חידושים בחקר ירושלים, יד (תשסט), (2008), עמ' 293-355
- יצחק צויג, כי רצו עבדיך את אבניה - דין וחשבון על ההרס הארכאולוגי המתמש בהר הבית תחת שלטון מדינת ישראל, מקור ראשון, ט' באב (תשסה), 2005
- גבריאל ברקאי ויצחק צוויג, תבליט רומי של קנטאור מהר הבית, חידושים בחקר ירושלים, טו (תשע), עמ' 213-217
- גבריאל ברקאי ויצחק צוויג, פרויקט סינון עפר מהר-הבית - דו"ח ראשוני, חידושים בחקר ירושלים 11, (2009), עמ' 213-237
- גבריאל ברקאי ויצחק צוויג, חידושים במפעל סינון העפר מהר הבית - דו"ח מוקדם שני, בתוך: אייל מירון (עורך), מחקרי עיר דוד וירושלים הקדומה, דברי הכנס השמיני, תשס"ז, עמ' 27-68
- גבריאל ברקאי ויצחק צוויג, מפעל סינון העפר מהר הבית - עמק צורים, באתר עיר דוד - ירושלים הקדומה
- G. Avni and Jon Seligman, Between the Temple Mount/Haram el-Sharif and the Holy Sepulchre' Archaeological Involvement in Jerusalem’s Holy Places, JMA, 19.2, 2006 pp. 259-288.
- Shimon Gibson & David M. Jacobson, Below the Temple Mount in Jerusalem – A Sourcebook on the Cisterns, Subterranean Chambers and Conduits of the Haram al-Sharif, (British Archaeological Reports (BAR) International Series, 637), Oxford, 1996, XXV + 201 pp.[36]
- R. W. Hamilton, The Structural History of the Aqsa Mosque – A Record of Archaeological Gleanings from the Repairs of 1938-1942, Jerusalem, 1949.
- Y. Reiter and J. Seligman, 2009, 1917 to the Present: Al-Haram Al-Sharif/Temple Mount (Har Ha-Bayit) and the Western Wall, in: O. Grabar and B.Z. Kedar (eds.), Where Heaven and Earth Meet: Jerusalem's Sacred Esplanade, Jerusalem, pp. 231–273
- Myriam Rosen-Ayalon, The Early Islamic Monuments of al-Ḥaram al-Sharīf: an Iconographic Study, Qedem 28, Institute of Archaeology, Hebrew University of Jerusalem, 1989
קישורים חיצוניים [עריכה]
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
- רון פלד, הר הבית - כתבה כוללת וידאו - רון פלד (ynet)
- הר הבית, באנציקלופדיה ynet
- רשימת מאמרים על הר הבית באתר רמב"י
- תקופת האבן - מסה של אסף ענברי על הר הבית
- אלי אשד, הר הבית הווירטואלי
- התפייסות לאומית על הר הבית, עמלנט
- תמונות של הר הבית כיום
- מכון המקדש, אתר הבית
- תנועת נאמני הר הבית, אתר הבית (אנגלית)
- על הר הבית - חרם אל שריף: השקפות יהודיות והשקפות מוסלמיות
- נדב שרגאי, גורן היה כאן, באתר הארץ
- נדב שרגאי, דיכטר: מותר להתפלל בהר הבית, אבל אסור להניע את השפתיים, באתר הארץ10
- שיעורים על הר הבית, באתר ישיבה
- רמי נוידרפר, הר הבית במסורת המוסלמית הקדומה
- דותן גורן העלייה להר הבית ולמקום המקדש בטרם מדינהe-mago
- נח זבולוני, קורבנות על הר הבית, דבר.
ארכאולוגיה [עריכה]
- יצחק צויג, מידע חדש מחפירות בהר הבית במאה השנים האחרונות, חידושים בחקר ירושלים קובץ 14 מתאריך 13/11/08.
- רשימת מאמרים על הארכאולוגיה של הר הבית באתר רמב"י (עברית) (לועזית)
- אתר ההרס הארכאולוגי בהר הבית (אינו פעיל מאוגוסט 2009)
- סיכום פרטי ההרס הארכאולוגי בהר הבית בעשור האחרון, מתוך: מקור ראשון, ט' באב, תשס"ו
- הוועד הציבורי למניעת הרס עתיקות בהר הבית
- פרויקט סינון העפר מהר הבית
- חפירות תעלת החשמל בחודש אלול התשס"ז, אשר חשפו חומות ומימצאים חדשים במתחם המקדש. תמונות נוספות
- דו"חות ארכאולוגיים שונים אודות התעלה שחפר הוואקף בחודשים יולי-אוגוסט 2007
- נדב שרגאי, חפש את המטמון, באתר "ישראל היום", 6 באוגוסט 2010 , מוסף "ישראל השבוע"
- מאיר בן-דב, כתובות עבריות חקוקות באבן מהר-הבית וסביבתו, קתדרה 40, יולי 1986, עמ' 30-3
- צבי אילן, כלב בר יוסף מן תדף, קתדרה 48, יוני 1988, עמ' 185
הערות שוליים [עריכה]
- ^ נוסח כמעט זהה מופיע בספר מיכה " לָכֵן, בִּגְלַלְכֶם, צִיּוֹן, שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ; וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה, וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר." (ספר מיכה, ג יב)
- ^ לשם השוואה, הר הזיתים והר הצופים מתנשאים לגובה של כ-826 מטרים.
- ^ שופטים יט, י; דברי הימים א' יא, ד
- ^ קתדרה, גיליון 34 תשמ"ה, עמ' 13
- ^ ספר שמואל ב' כד, יח-כד, ובמקבילה בספר דברי הימים, א' כא, יח-כו.
- ^ 6.0 6.1 דברי הימים ב' ג, א
- ^ ישראל פינקלשטיין - ירושלים ויהודה בתקופת המקרא: הטקסט והארכיאולוגיה דקה 19 http://www.youtube.com/watch?v=HKUO7ReZemc&feature=relmfu
- ^ מתי כד, ב; מרקוס יג, ב; לוקאס כא, כד.
- ^ יורם צפריר, הטופוגרפיה והארכאולוגיה בתקופה הביזאנטית. " בתוך י: צפריר וש' ספראי (עורכים), ספר ירושלים , התקופה הרומית והביזאנטית, תשנ"ט, עמ' 323-327
- ^ גבי ברקאי, תמורות בהר הבית בעשור האחרון. בתוך: אריאל 175 עמ' 47-53. ג' ברקאי וי' צוויג, פרויקט סינון העפר מהר הבית – דו"ח ראשוני. בתוך: א' ברוך, צ' גרינהוט וא' פאוסט (עורכים), חידושים בחקר ירושלים. הקובץ האחד עשר, עמ' 238-213. ג' ברקאי וי' צוויג, חידושים במפעל סינון העפר מהר-הבית: דו"ח מקדמי שני, בתוך א' מירון (עורך), מחקרי עיר דוד וירושלים הקדומה, עמ' 68-27
- ^ יצחק צוויג, מידע חדש מחפירות שונות בהר הבית במאה השנים האחרונות. בתוך: בתוך: א' ברוך, א' לוי-רייפר וא' פאוסט (עורכים), חידושים בחקר ירושלים. הקובץ הארבעה עשר, עמ' 297
- ^ יצחק צוויג, מידע חדש מחפירות שונות בהר הבית במאה השנים האחרונות. בתוך: בתוך: א' ברוך, א' לוי-רייפר וא' פאוסט (עורכים), חידושים בחקר ירושלים. הקובץ הארבעה עשר, עמ' 298
- ^ 13.0 13.1 יהושע בן-אריה, גידולה של ירושלים במאה ה-19 - השפעות דתיות וחברתיות, בתוך: יואל רפל (עורך), תולדות ארץ ישראל, כרך ב', שער עשירי - "התקופה העות'מאנית", עמ' 544.
- ^ הר המריבה נדב שרגאי, בהוצאת "כתר הוצאה לאור" ירושלים 1995, עמוד 21
- ^ ליטל לוין, 30.12.1969 פסק דין ניתן במשפטו של מצית אל-אקצה, באתר הארץ, 30 בדצמבר 2009
- ^ דליה מזורי, חשיפה: אוצרות הר הבית מוטלים בתלי אשפה, באתר nrg מעריב, 24/12/2012
- ^ הר המריבה נדב שרגאי, הוצאת כתר,1995, עמ' 305
- ^ קישור
- ^ בראשית כב, יד
- ^ בבלי יומא, נד, ב
- ^ משנה תורה, הלכות בית הבחירה, א, ב
- ^ מלכים א' ח, מח, ועוד
- ^ "הר המריבה" כתר נדב שרגאי עמ' 65
- ^ תשובה בספרו סי' קס"ג אתר הר הבית
- ^ מכתב בכתב ידו באתר הר הבית
- ^ אתר כיפה ח אב תשס"ג
- ^ בספרו ארץ ישראל עמ' ע"א אות י"ב. וכן בספרו עיר הקדש והמקדש חלק ה' תחת הכותרת אפשרות בניין ביה"כ.
- ^ ספר זיכרון לרב יוסף בן דוד קאפח, אוניברסיטת בר-אילן, עמ' 367
- ^ הבשורה על פי לוקס 2:42-51
- ^ הבשורה על פי מרקוס 11:15
- ^ הבשורה על פי מתי 24:2
- ^ Lambert Dolphin, The Importance of the Temple Mount to Christians
- ^ סורה 17, איה 1, הטקסט המקורי: "سبحان الذي أسرى بعبده ليلاً من المسجد الحرام إلى المسجد الأقصى الذي باركنا حوله لنريه من آياتنا إنه هو السميع البصير" (سورة الإسراء).
- ^ הטקסט המקורי: "ثم أُسـْرِيَ برسول الله صلى الله عليه وسلم من المسجد الحرام إلى المسجد الأقصى وهو بيت المقدس من إيلياء".
- ^ השורש הערבי מקביל לשורש ס-ג-ד בעברית, והמשקל של המילה מצביע על מקום - כלומר, "מסגד" הוא מקום שבו סוגדים.
- ^ ביקורת: דן בהט, תרומה נוספת לחקר הר הבית, קתדרה 88, יוני 1998, עמ' 144-135
| אתרי העיר העתיקה של ירושלים | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
|
||||||||
| שערי ירושלים | ||||||||
|
שער האריות | שער הפרחים | שער שכם | השער החדש | שער יפו | שער ציון | שער האשפות | שער הרחמים | שערי חולדה |
||||||||
| אתרים ומבנים ביהדות | ||
|---|---|---|
| אתרים |
הר הבית · הכותל המערבי · קבר רחל · מערת המכפלה · עיר דוד · ירושלים |
 |
| מבנים |
המשכן · משכן שילה · משכן נוב · משכן גבעון · בית המקדש הראשון · בית המקדש השני · מקדש הורדוס · בית המקדש השלישי |
|
