אדום (עם)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפה של ממלכת אדום, כולל הערבה וחלק מהנגב. בצבע בורדו מלמעלה: השטח בו ישבו האדומים בימי בית שני
השם שזוהה כ"אדום" בכתב חרטומים
M17 A2 D46 Z7 G17
D36
T14 N25

אֱדוֹם הוא שמו של עם קדום וממלכה, ששכנה בהרי אדום שבדרום עבר הירדן (דרום מערב ירדן של ימנו). חפירות ארכאולוגיות באזור מצאו כי הייתה זו תרבות יישובית-חקלאית עשירה שהוקמה בין המאה ה-11 לפנה"ס למאה ה-13 לפנה"ס. על פי ספר בראשית, האדומים הם צאצאי עשיו, נכדו של אברהם אבינו ותאומו של יעקב אבינו.

השפה האדומית היא שפה שמית שנכחדה, נותרו מעט חותמות וכתובות, בהן כתובת אדומית מחרבת עוזה שבנגב, ונוספת מתל ח'ליפה שבאילת.[דרוש מקור] בכתובות בולטים השמות התאופורים על בסיס שם האל "קוס". הדת האדומית הייתה דת אלילית שהתבססה על אלי הפריון, והאל הראשי שלה נקרא בשם קוס. כל השמות התיאופוריים מכוונים לאל זכר.

גבולות אדום המקוריים היו כגבול הרי אדום, כלומר נחל זרד בצפון, הערבה במערב, ואדי חיסמה ומפרץ אילת בדרום ומדבר ערב במזרח. בתקופות מסוימות בהיסטוריה של אדום התפשטה הממלכה אל הערבה ומעבר לה, על חלקים גדולים של הנגב.[דרוש מקור]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם העם והממלכה הוא השם שניתן במקרא לעשיו, תאומו של יעקב אלא שיש שתי גרסאות משלימות לשם: (ספר בראשית כ"ה, כ"ה, כ"ה, ל):

ויצא הראשון אדמוני כלו כאדרת שער, ויקראו שמו עשו.

ויאמר עשו אל יעקב: הלעיטני נא מן האדם האדם הזה, כי עיף אנכי, על כן קרא שמו אדום.

בספר בראשית ל"ו מסופר על 12 שבטי האדומים. לפי המחקר הארכאולוגי האדומים הופיעו באזור באלף ה-3 לפנה"ס ובמשך כ-1000 שנה ישבו באזור ועבדו את אדמתם כחקלאים [דרוש מקור]. במאות 19-13 לפנה"ס פקד את האזור שפל על רקע מלחמות בלתי פוסקות עם שבטים נודדים מהמדבר. העיר שעיר שבארץ אדום נזכרת לראשונה בכתובת מצרית מ-1300 לפנה"ס והשם אדום בכתובת אחרת מ-1215 לפנה"ס. ייתכן שיש קשר בין אדום לקבוצות הנוודים הלבנטיים שנקראו במצרית: "שוסו" ו"סותו" מכיוון שבכתובת שנכתבה מטעם חייל מצרי שישב במצודת גבול בואדי טומילאט בתקופת פרעה מרנפתח ישנה התייחסות לאישור הגירה של "שבטי רועי שסו מאדום" לבורות השקיה במצרים העתיקה[1]. נראה שמהמאה ה-13 לפנה"ס עד המאה ה-6 לפנה"ס התקיימה ממלכת אדום. אדום התאפיינה בגאות כלכלית ובהתפתחות תרבותית - בניה וביצורים משוכללים, התיישבות צפופה, חקלאות ומסחר מפותחים ומכרות נחושת. דרכי מסחר בינלאומי חשובות עברו דרך אדום כמו הדרכים לעזה ולאשקלון, לסוריה ולערב. על עושרה של אדום יודעים לפי המס ששילמה לאשור שהיה כמעט כפול מזה ששילמה יהודה.[דרוש מקור] בכתובות אשוריות שנרשמו בכתב היתדות מוזכרת אדום בשמות: "Udumi" או "Udumu". האדומים גם התפרסמו בקרמיקה המשובחת שלהם. במאות ה-6 וה-5 לפנה"ס נכבשה אדום על ידי שבטי ספר נבטים שהשתלטו על דרכי המסחר העוברות בה ובנו בה את בירתם סלע אדום, והאדומים הוגלו ונעלמו בהדרגה. חלק מהם גלו לדרום יהודה לאזור שכונה במשך ימי בית שני בשם "אדומיאה".[דרוש מקור]

היחסים בין בני אדום ובני ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המסורת המקראית, האדומים הם צאצאיו של עשיו, אחי יעקב, והיריבות ביניהם לבין עם ישראל היא המשך ליריבות שהתקיימה בין עשיו ליעקב. בתנ"ך, שמהווה מקור מידע חשוב על האדומים, מוזכרים האדומים פעמים מספר כשכניהם של בני ישראל.

בספר במדבר פרק כ ובשופטים יא 18-19 מסופר על סירובם של בני אדום לאפשר לבני ישראל מעבר בארצם בדרך לארץ כנען

וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ, אֶל-מֶלֶךְ אֱדוֹם:  כֹּה אָמַר, אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל, אַתָּה יָדַעְתָּ, אֵת כָּל-הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ.  וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה, וַנֵּשֶׁב בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים; וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרַיִם, וְלַאֲבֹתֵינוּ.  וַנִּצְעַק אֶל-יְהוָה, וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ, וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ, וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם; וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ, עִיר קְצֵה גְבוּלֶךָ.  נַעְבְּרָה-נָּא בְאַרְצֶךָ, לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם, וְלֹא נִשְׁתֶּה, מֵי בְאֵר:  דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ, לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול, עַד אֲשֶׁר-נַעֲבֹר, גְּבֻלֶךָ.  וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם, לֹא תַעֲבֹר בִּי--פֶּן-בַּחֶרֶב, אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ.  וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה, וְאִם-מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי, וְנָתַתִּי מִכְרָם; רַק אֵין-דָּבָר, בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה.  כ וַיֹּאמֶר, לֹא תַעֲבֹר; וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ, בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה.  וַיְמָאֵן אֱדוֹם, נְתֹן אֶת-יִשְׂרָאֵל, עֲבֹר, בִּגְבֻלוֹ; וַיֵּט יִשְׂרָאֵל, מֵעָלָיו.

על פי המתואר במקרא (בספר שמואל ב', פרק ח' ובספר מלכים א', פרק י"א), ממלכת אדום נכבשה על ידי יואב בן צרויה בפקודת דוד. הצבא הישראלי הקדיש שישה חודשים לקבורת חללי המערכה ולהריגת כל הזכרים אשר באדום, שהפכה לממלכה כבושה ומעלת מיסים (שמואל ב,ח ,14),( מלכים א , יא, 15), (דברי הימים א ,יח ,12-13). כיבוש זה פתח עבור ממלכת יהודה את הדרך הראשית מדמשק לים סוף ונמל אילת.

וַיָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִבִים, בְּכָל-אֱדוֹם שָׂם נְצִבִים, וַיְהִי כָל-אֱדוֹם, עֲבָדִים לְדָוִד; וַיּוֹשַׁע יְהוָה אֶת-דָּוִד, בְּכֹל אֲשֶׁר הָלָךְ. (שמואל ב,ח ,14)

וַיְהִי, בִּהְיוֹת דָּוִד אֶת-אֱדוֹם, בַּעֲלוֹת יוֹאָב שַׂר הַצָּבָא, לְקַבֵּר אֶת-הַחֲלָלִים; וַיַּךְ כָּל-זָכָר, בֶּאֱדוֹם.   כִּי שֵׁשֶׁת חֳדָשִׁים יָשַׁב-שָׁם יוֹאָב, וְכָל-יִשְׂרָאֵל, עַד-הִכְרִית כָּל-זָכָר, בֶּאֱדוֹם.( מלכים א , יא,16 -15)

 וְאַבְשַׁי בֶּן-צְרוּיָה, הִכָּה אֶת-אֱדוֹם בְּגֵיא הַמֶּלַח, שְׁמוֹנָה עָשָׂר, אָלֶף.   וַיָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִיבִים, וַיִּהְיוּ כָל-אֱדוֹם עֲבָדִים לְדָוִיד; וַיּוֹשַׁע יְהוָה אֶת-דָּוִיד, בְּכֹל אֲשֶׁר הָלָךְ. (דברי הימים א ,יח ,12-13)

בימי שלמה בהנהגת שריד למשפחת המלכוה האדומית - הדד האדומי ואחריו רזון בן אלידע ניסו האדומים למרוד במלכות יהודה.  (מלכים א', פרק י"א פסוק כ"ה).

האדומים המשיכו להיות יריבים לממלכת ישראל בימי יורם

 בְּיָמָיו פָּשַׁע אֱדוֹם, מִתַּחַת יַד-יְהוּדָה; וַיַּמְלִכוּ עֲלֵיהֶם, מֶלֶךְ.   וַיַּעֲבֹר יוֹרָם צָעִירָה, וְכָל-הָרֶכֶב עִמּוֹ; וַיְהִי-הוּא קָם לַיְלָה, וַיַּכֶּה אֶת-אֱדוֹם הַסֹּבֵיב אֵלָיו וְאֵת שָׂרֵי הָרֶכֶב, וַיָּנָס הָעָם, לְאֹהָלָיו.   וַיִּפְשַׁע אֱדוֹם, מִתַּחַת יַד-יְהוּדָה, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה; אָז תִּפְשַׁע לִבְנָה, בָּעֵת הַהִיא.  (מלכים ב , ח, 20-22)

עימות נוסף מתואר בימי יואש

הוּא-הִכָּה אֶת-אֱדוֹם בְּגֵי-המלח (מֶלַח), עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים, וְתָפַשׂ אֶת-הַסֶּלַע, בַּמִּלְחָמָה; וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמָהּ יָקְתְאֵל, עַד הַיּוֹם הַזֶּה. (מלכים ב , יד, 7)

בזמן נפילת הבית הראשון השתתפו כוחות אדומים בהחרבת בית המקדש.

 זְכֹר יְהוָה, לִבְנֵי אֱדוֹם--    אֵת, יוֹם יְרוּשָׁלִָם: הָאֹמְרִים, עָרוּ עָרוּ--    עַד, הַיְסוֹד בָּהּ. (תהילים קל"ז, 7)

תקופת בית שני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי בית שני היגרו האדומים לדרום הר חברון הריק מיהודים בשל לחצם של הנבטים על ארצם העתיקה. בתקופה ההלניסטית עברו האדומים, כמו כל העמים באזור, תהליך של התיוונות. המעמד הגבוה באדום דיבר יוונית ואימץ אל חיקו את התרבות היוונית.

זמן מה התעוררו חיכוכים בין תושביה החדשים של דרום יהודה לבין היהודים הוותיקים, ויהודה המכבי אף נלחם בהם, אך בשנת 112 לפנה"ס[דרוש מקור] (או בשנת 129 לפנה"ס לפי מקור אחר‏[2]) יצא הנשיא החשמונאי יוחנן הורקנוס הראשון למלחמה באדומים, כבשם וגיירם בכוח, על ידי העמדת ברירה בפניהם בין גירושם מהארצות אליהם נדדו אבותיהם, ובין גיור. מחקרים מודרניים מפקפקים בכך שהגיור נעשה בכפייה וגורסים שרוב האדומים קיבלו את היהדות ברצון[דרוש מקור]. רוב האדומים בחרו להתגייר, מלבד שכבה קטנה של מתיוונים שברחה למצרים התלמיית.

בתקופת אלכסנדר ינאי מונה אדומי בשם אנטיפס לשמש כנציב אדום. בנו, אנטיפטרוס, הסית את בנו של אלכסנדר ינאי, הורקנוס, לנסות לקחת את המלוכה מידי אחיו אריסטובולוס, באמצעות הנבטים. מלחמת האחים שפרצה הובילה להשתלטות הרומאים על הממלכה החשמונאית, ואנטיפטרוס סייע בעדם לנהלה מאחורי הקלעים. ברבות הימים בנו הורדוס מונה על ידי הסנאט ברומא למלך יהודה, וכבשה, באמצעות שכירי חרב, האדומים, וצבא רומאי, מידי המלך החשמונאי האחרון אנטיגונוס. צאצאי הורדוס אחריו נשאו בתפקידים שלטוניים ביהודה או בחלקים ממנה במשך שלושה דורות נוספים, בכפיפות לרומא.
לדברי יוסף בן מתתיהו, במהלך המרד הגדול, עשרים אלף אדומים סייעו לקנאים לבצע טבח באנשי הפלג המתון, לרבות חיסול מנהיג ממשלת המרד חנן בן חנן.

בספרות היהודית אדום הפכה סמל לקיסרות הרומית ובהמשך לכלל עמי הנצרות האירופיים, כשהם מוזכרים בהקשר של אנטישמיות ודיכוי.

הראב"ע טען בפירושו על התורה‏[3] שרומי אינם מצאצאי אדום ומקור הכינוי הוא בכך שלדעתו הדת הנוצרית בתחילתה נשמרה על ידי אדומים.

מלכי אדום[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשימת שליטי אדום שמלכו לפני תקופת המלוכה בישראל לפי התנ"ך:‏[4]

  • בלע בן בעור מדנהבה
  • יובב בן זרח מבצרה
  • חושם מארץ התימני
  • הדד בן בדד מעוית
  • שמלה ממשרקה
  • שאול מרחובות הנהר
  • בעל חנן בן עכבור
  • הדר מפעו

ממקורות חיצוניים ידוע על מלכים נוספים של אדום, ביניהם:

  • קוסמלך, שמלך בתקופת השלטון האשורי של תגלת פלאסר השלישי, בסביבות השנים 745–727 לפנה"ס.
  • מלך-רם, שמלך בתקופת השלטון האשורי של סנחריב, בסביבות שנת 705 לפניה"ס, שמו מופיע במנסרת סנחריב.
  • קוסגבר, שמלך בתקופת השלטון האשורי של אסרחדון, בסביבות שנת 680 לפניה"ס.

שמות תאופוריים אדומיים ומשמעותם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קוסגבר - האל קוס גבר על אויביו
  • קוסמלך - האל קוס מלכנו
  • שובנקוס - שוב נא, קוס
  • קוסבנה - כמו בניהו
  • פגעקוס - כמו פגעיאל
  • קוסנדב - כמו יהונדב
  • קוסענל - קוס, ענֵה לי, כמו ענניה. חותמתו "לקוסענל עבד המלך" נמצאה בתל-חליפה ליד אילת.
  • קוסא

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריה כשר, אדום ערב וישראל, הוצאת יד יצחק בן צבי, 1988.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "סיימנו להניח לשוסו של אדום לעבור את מצודת מרנפתח אשר בצֶ'כּו, לברכות של פר אתום." (פפירוס אנאסטאזי ו')
  2. ^ "יבנה - האנציקלופדיה לנוער" (1995), כרך #1, עמוד 50.
  3. ^ בראשית כ"ז פסוק מ'
  4. ^ בראשית לו, לא-לט.