אדום (עם)

מפה של ממלכת אדום, כולל הערבה וחלק מהנגב. בצבע בורדו מלמעלה: השטח בו ישבו האדומים בימי בית שני

אדום מסומנת בורוד, משמאל למטה

אֱדוֹם הוא שמו של עם קדום וממלכה, ששכנה בהרי אדום שבדרום עבר הירדן (דרום מערב ירדן של ימנו). חפירות ארכאולוגיות באזור מצאו כי הייתה זו תרבות יישובית-חקלאית עשירה שהוקמה בין המאה ה-11 לפנה"ס למאה ה-13 לפנה"ס. על פי ספר בראשית, האדומים הם צאצאי עשיו, נכדו של אברהם אבינו ותאומו של יעקב אבינו.

השפה האדומית היא שפה שמית שנכחדה, נותרו מעט חותמות וכתובות, בהן כתובת אדומית מחרבת עוזה שבנגב, ונוספת מתל ח'ליפה שבאילת.^{[דרוש מקור]} בכתובות בולטים השמות התאופורים על בסיס שם האל "קוס". הדת האדומית הייתה דת אלילית שהתבססה על אלי הפריון, והאל הראשי שלה נקרא בשם קוס. כל השמות התיאופוריים מכוונים לאל זכר.

גבולות אדום המקוריים היו כגבול הרי אדום, כלומר נחל זרד בצפון, הערבה במערב, ואדי חיסמה ומפרץ אילת בדרום ומדבר ערב במזרח. בתקופות מסוימות בהיסטוריה של אדום התפשטה הממלכה אל הערבה ומעבר לה, על חלקים גדולים של הנגב.^{[דרוש מקור]}

היסטוריה

שם העם והממלכה הוא השם שניתן במקרא לעשיו, תאומו של יעקב אלא שיש שתי גרסאות משלימות לשם: (ספר בראשית כ"ה, כ"ה, כ"ה, ל):

	ויצא הראשון אדמוני כלו כאדרת שער, ויקראו שמו עשו.

	ויאמר עשו אל יעקב: הלעיטני נא מן האדם האדם הזה, כי עיף אנכי, על כן קרא שמו אדום.

השם שזוהה כ"אדום" בכתב חרטומים

בספר בראשית לו מסופר על 12 שבטי האדומים. לפי המחקר הארכאולוגי האדומים הופיעו באזור באלף ה-3 לפנה"ס ובמשך כ-1000 שנה ישבו באזור ועבדו את אדמתם כחקלאים. במאות 19-13 לפנה"ס פקד את האזור שפל על רקע מלחמות בלתי פוסקות עם שבטים נודדים מהמדבר. העיר שעיר שבארץ אדום נזכרת לראשונה בכתובת מצרית מ-1300 לפנה"ס והשם אדום בכתובת אחרת מ-1215 לפנה"ס. נראה שמהמאה ה-13 לפנה"ס עד המאה ה-6 לפנה"ס התקיימה ממלכת אדום. היא הייתה ממלכה חזקה מאופיינת בגאות כלכלית ובהתפתחות תרבותית - בניה וביצורים משוכללים, התיישבות צפופה, חקלאות ומסחר מפותחים ומכרות נחושת. דרכי מסחר בינלאומי חשובות עברו דרך אדום כמו הדרכים לעזה ולאשקלון, לסוריה ולערב. על עושרה של אדום יודעים לפי המס ששילמה לאשור שהיה כמעט כפול מזה ששילמה יהודה. האדומים גם התפרסמו בקרמיקה המשובחת שלהם. במאות ה-6 וה-5 לפנה"ס נכבשה אדום על ידי שבטי ספר נבטים שהשתלטו על דרכי המסחר העוברות בה ובנו בה את בירתם סלע אדום, והאדומים הוגלו ונעלמו בהדרגה. חלק מהם גלו לדרום יהודה לאזור שכונה במשך ימי בית שני בשם "אדומיאה".^{[דרוש מקור]}

היחסים בין בני אדום ובני ישראל והיהודים

על פי המסורת המקראית, האדומים הם צאצאיו של עשיו, אחי יעקב, והיריבות ביניהם לבין עם ישראל היא המשך ליריבות שהתקיימה בין עשיו ליעקב. בתנ"ך, שמהווה מקור מידע חשוב על האדומים, מוזכרים האדומים פעמים מספר כשכניהם של בני ישראל. אדום נכבשה פעמים מספר בידי ממלכת יהודה, כמו בימי דוד המלך שהפכה לממלכה כבושה ומעלת מיסים. דוגמאות ליריבות בין אדום וישראל ניתן לראות בתהילים קל"ז, בו מסופר על כך שהאדומים עודדו את הבבלים להרוס את ירושלים וגולי יהודה דורשים נקמה על כך.

תקופת בית שני

בימי בית שני היגרו האדומים לדרום הר חברון הריק מיהודים בשל לחצם של הנבטים על ארצם העתיקה. בתקופה ההלניסטית עברו האדומים, כמו כל העמים באזור, תהליך של התיוונות. המעמד הגבוה באדום דיבר יוונית ואימץ אל חיקו את התרבות היוונית.

זמן מה התעוררו חיכוכים בין תושביה החדשים של דרום יהודה לבין היהודים הוותיקים, ויהודה המקבי אף נלחם בהם, אך בשנת 112 לפנה"ס^{[דרוש מקור]} (או בשנת 129 לפנה"ס לפי מקור אחר) יצא הנשיא החשמונאי יוחנן הורקנוס הראשון למלחמה באדומים, כבשם וגיירם בכוח, על ידי העמדת ברירה בפניהם בין גירושם מהארצות אליהם נדדו אבותיהם, ובין גיור. מחקרים מודרניים מפקפקים בכך שהגיור נעשה בכפייה וגורסים שרוב האדומים קיבלו את היהדות ברצון^{[דרוש מקור]}. רוב האדומים בחרו להתגייר, מלבד שכבה קטנה של מתיוונים שברחה למצרים התלמיית.

בתקופת אלכסנדר ינאי מונה אדומי בשם אנטיפס לשמש כנציב אדום. בנו, אנטיפטרוס, הסית את בנו של אלכסנדר ינאי, הורקנוס, לנסות לקחת את המלוכה מידי אחיו אריסטובולוס, באמצעות הנבטים. מלחמת האחים שפרצה הובילה להשתלטות הרומאים על הממלכה החשמונאית, ואנטיפטרוס סייע בעדם לנהלה מאחורי הקלעים. ברבות הימים בנו הורדוס מונה על ידי הסנאט ברומא למלך יהודה, וכבשה, באמצעות שכירי חרב, האדומים, וצבא רומאי, מידי המלך החשמונאי האחרון אנטיגונוס. צאצאי הורדוס אחריו נשאו בתפקידים שלטוניים ביהודה או בחלקים ממנה במשך שלושה דורות נוספים, בכפיפות לרומא.
לדברי יוסף בן ממתיהו, במהלך המרד הגדול, עשרים אלף אדומים סייעו לקנאים לבצע טבח באנשי הפלג המתון, לרבות חיסול מנהיג ממשלת המרד חנן בן חנן.

בספרות היהודית אדום הפכה סמל לקיסרות הרומית ובהמשך לכלל עמי הנצרות האירופיים, כשהם מוזכרים בהקשר של אנטישמיות ודיכוי.

מלכי אדום

רשימת שליטי אדום שמלכו לפני תקופת המלוכה בישראל לפי המסורת המקראית:

• בלע בן בעור מדנהבה
• יובב בן זרח מבצרה
• חושם מארץ התימני
• הדד בן בדד מעוית
• שמלה ממשרקה
• שאול מרחובות הנהר
• בעל חנן בן עכבור
• הדר מפעו

ממקורות חיצוניים ידוע על מלכים נוספים של אדום, ביניהם:

• קוסמלך, שמלך בתקופת השלטון האשורי של תגלת פלאסר השלישי, בסביבות השנים 745–727 לפנה"ס.
• מלך-רם, שמלך בתקופת השלטון האשורי של סנחריב, בסביבות שנת 705 לפניה"ס, שמו מופיע במנסרת סנחריב.
• קוסגבר, שמלך בתקופת השלטון האשורי של אסרחדון, בסביבות שנת 680 לפניה"ס.

שמות תאופוריים אדומיים ומשמעותם

• קוסגבר - האל קוס גבר על אויביו
• קוסמלך - האל קוס מלכנו
• שובנקוס - שוב נא, קוס
• קוסבנה - כמו בניהו
• פגעקוס - כמו פגעיאל
• קוסנדב - כמו יהונדב
• קוסענל - קוס, ענֵה לי, כמו ענניה. חותמתו "לקוסענל עבד המלך" נמצאה בתל-חליפה ליד אילת.
• קוסא

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מפות של אדום

• חיים בן דוד, ‏מצודות סלע בהרי אדום, קתדרה 101, אוקטובר 2001, חשוון תשס"ב, עמ' 18-7