יוסף קלוזנר

קלוזנר ב-1912

בית קלוזנר בתלפיות לאחר שנפגע בפרעות תרפ"ט. הכיתוב על הפתח: 'יהדות ואנושיות'

קלוזנר בזקנותו

יוסף גדליה קלוֹזְנֶר (20 באוגוסט 1874 ז' באלול תרל"ד – 27 באוקטובר 1958 י"ג בחשוון תשי"ט), היסטוריון, חוקר ספרות ואיש רוח ישראלי.

תולדות חייו

נולד באולקניקי שבליטא (אז באימפריה הרוסית). בוגר אוניברסיטת היידלברג, ניהל את בית המדרש החדש למורים עבריים באודסה. עלה לארץ ישראל ב-1919 באונייה "רוסלאן" ובה אישים רבים שהשפיעו מאוחר יותר על החברה והתרבות העברית בארץ, ובהם רחל המשוררת.

עם עלותו ארצה החל בפעילות מדעית וספרותית ענפה כשתחומיו העיקריים הם הספרות העברית ונושא המשיחיות. נמנה עם מקימי האוניברסיטה העברית, ועם ייסודה, בשנת 1925, נכלל בסגל ההוראה הראשון שלה כראש החוג לספרות עברית, זאת על אף העדפתו את הוראת תולדות עם ישראל, זאת בעקבות הוצאת חיבורו האוהד על ישו.‏‏‏ בשנת 1944 עמד בראש הקתדרה לתולדות ימי בית שני, שמאוחר יותר אף נקראה על שמו.

ערך את העיתון "השילוח" בשנים 1903-1927. לקלוזנר היה תפקיד פעיל בתחיית הלשון העברית והוא אף אחראי לחידושן של כמה מילים כמו "עיפרון", "ירחון" ו"חולצה".‏ שימש כעורך המדעי של ועד הלשון העברית וכיהן כנשיאו עד להקמת האקדמיה ללשון העברית. כמו כן, היה בין מקימי האקדמיה ללשון העברית.

היה העורך הראשי הראשון של האנציקלופדיה העברית מייסודה ועד שנת מותו (כרכים א'-ח'), ובמקביל שימש כאחראי על המדורים לתולדות הבית השני והספרות העברית החדשה בכרכים א'-ט'.

על אף שלא היה חבר בתנועה הרוויזיוניסטית, היה מקור השראה אידאולוגית לימין הציוני, ואף היה מועמד מטעם התנועה הרוויזיוניסטית לכהונת נשיא המדינה בבחירות לנשיאות ב-1949.

קלוזנר היה נשוי לציפורה, והשניים היו חשוכי ילדים. בשנת 1958 קיבל את פרס ישראל למדעי היהדות. נפטר באותה שנה בירושלים, ונקבר בהר המנוחות.

יצירתו

קלוזנר פרסם ספרים רבים. ספרו החשוב הוא "המשיחיות בישראל" בו הוא סוקר את גלגול המשיחיות מאז המקרא ועד הנצרות. כן כתב סדרת ספרים על תקופת הבית השני.

ספרו על ישו הקנה לו שם עולמי ובו תיאר את ישו באהדה רבה, כאיש מוסר המחויב לערכיה הנעלים של היהדות שנתקל במשטמת כוהני הדת וכי דרכו מסולפת בידי ממשיכיה-לכאורה.

נודע ככותב מסות ומחקרים פורה ביותר. עסק בביקורות ספרותיות ובתגובות על אירועים. נודע כמבקר חריף ביותר. סופר שחזה זאת על בשרו היה משה שמיר שבראשית דרכו כסופר, כשיצא ספרו "מלך בשר ודם" העוסק באלכסנדר ינאי, כתב קלוזנר ביקורת שכללה בין היתר את המלים הללו: "יש ולפעמים סופר אינו היסטוריון, אבל עד כדי כך?".

קלוזנר זכה פעמיים בפרס ביאליק לחכמת ישראל, בתש"א על ספרו "ההיסטוריה של הספרות העברית החדשה" ובתש"ט על ספרו "היסטוריה של בית שני".

דמותו של קלוזנר בספרות

קלוזנר, על אישיותו יוצאת הדופן והשנויה במחלוקת, הפך בעצמו מושא לכתיבה. ברומן "שירה" שכתב שכנו, ש"י עגנון, הפכה דמותו של קלוזנר (כפרופסור בכלם) לדמות ארכיטיפית, נרקיסיסטית ונלעגת של איש האקדמיה.

	הרבה שמח בכלם על הרבסט, אבל התאונן שכל איבריו לקויים ואין בכל העולם אדם חולה כמותו, שכל התחלואים שבעולם נתלכדו בו, אף על פי כן לא שכב בטל ולא התפנק במיטתו, ואפילו בשעת מחלתו הספיק לכתוב תריסר גליונות ומחצה, חוץ לזה הגיה ספר אחד מספריו שמוכן לדפוס והכין ספר אחר לדפוס ובדק כמה ספרי מחקר של תלמידיו ובהם ספר מקיף וכולל של חמש מאות דף, על נחום סוקולוב. סוקולוב עצמו אינו כדאי, אבל הספר שכתב תלמיד המחקר על סוקולוב יצירה היא ממדריגה ראשונה. אחר כך מנה בכלם לפני הרבסט שמות כל האנשים החשובים שבירושלים שבאו לבקרו, מלבד סתם בני אדם, שכל העם השוכן בציון חרד לשלומו. אחר כך הראה בכלם להרבסט את הפרחים שהביאו לו וקרא אותם בשם, שאחד ממעשיו המרובים של בכלם הוא שקבע שמות לכל מיני הפרחים שבארץ. יש פרחים שמצא להם שם במשנה ונשתכח השם וחזר הוא והחזירו ויש פרחים שמימיהם לא היה להם שם עברי ואלמלא הוא שנתן להם שם לא היה להם שם. אחר כך חזר בכלם וסיפר על תחלואיו, שכל התחלואים שבעולם נתלקטו בגופו, עד שאפשר לומר שאין בכל העולם כולו אדם חולה כמותו. אבל הוא נתגבר על תחלואיו והבריא. וכשהוא מסתכל בעצמו אינו אלא תמיה, היאך גוף חלוש שכזה מתגבר על מחלות מרובות כל כך. אין זאת כוחו הרוחני גדול והוא מתגבר על כ החולשות. וצריך הוא להתגבר, שהרי יש עשיות הרבה לו לעשות, שאם לא הוא מי יעשה? שמא הפרופסור וולטפרמד, או שמא הפרופסור למנר?...בוגדים שכאלה, בנזיד עדשים מוכנים הם למכור את כל קודשי ישראל. אלמלא הוא, בכלם, שעמד בפרץ לא הייתה כאן ארץ ישראל אלא פלשתינא. על כן שנוא הוא עליהם על הגרמנים אבל העם אינו כפוי טובה. העם בחושו הבריא חש ומרגיש ומכיר טובה. עדים הם הפרחים הרבים שהביאו תלמידותיו...
– שירה, ש"י עגנון, הוצאת שוקן ע' 379

דמותו של קלוזנר, ובכללה מערכת יחסיו המורכבת עם שכנו עגנון, זכתה לתיאור נרחב בספר "סיפור על אהבה וחושך" שכתב בן אחיינו, עמוס עוז (במקור: קלוזנר). עוז תיארו כ"עדין נפש ורודף כבוד, שופע עליצות ילדותית, איש מאושר המעמיד תמיד פני אומלל". בשילוב של חיבה ועוקצנות כתב כי "כמעט בכל עניין נהג הדוד יוסף לשרטט לעיני קהלו שני מחנות יריבים, בני אור ובני חושך, והיה מתאר כיצד היה הוא עצמו אחד הראשונים, אם לא הראשון ממש, שהבדיל בין חושך לאור, הוקיע את הראויים להוקעה ונלחם, יחיד מול רבים, את מלחמתם של הצודקים".

עוז תיאר בהרחבה את חוג החברים שנהג להיפגש בביתו של קלוזנר בשכונת תלפיות בצהרי שבתות ובו אישים כמו אורי צבי גרינברג ופרופ' בן ציון נתניהו. על יחסיו של קלוזנר עם אשתו, ציפורה, כתב עוז: "הוא נוהג בה כבת זקונים והיא בו כתינוק שעשועיה וכבבת עינה".

עוז אף כתב על חוויותיו מבית "הדוד יוסף", וציין את הנאומים הרבים והארוכים שנשא קלוזנר במסגרת אותו חוג החברים. הרחוב בו התגוררו קלוזנר ועגנון נקרא על שמו של קלוזנר אך ביתו אינו קיים. קלוזנר אף פעל בסוף שנות ה-40 יחד עם ארי אבן-זהב על מנת למנוע מעגנון את קבלת פרס נובל, פרס שהוענק לו לבסוף רק בשנת 1966‏‏.

מספריו של יוסף קלוזנר

למעלה מ-200 פריטי ספר של קלוזנר רשומים בקטלוג של בית הספרים הלאומי. כאן יובאו רק מעטים.

• ארץ ישראל בימי בית שני, ירושלים תרפ'ז 1927.
• בימי בית שני : מחקרים בהיסטוריה של הבית השני, ירושלים 1954.
• במה נתחיל : לשאלת יסוד אוניברסיטה עברית בירושלים, אודסה, תרע'ג 1913.
• היסטוריה של הספרות העברית החדשה, אחיאסף, ירושלים, 1960.
• יהדות ואנושיות : קובץ מאמרים, ירושלים, 1955.
• ישו הנוצרי : זמנו חייו ותורתו, ירושלים תרפ'ב 1922.
• מאפלטון ועד שפינוזה, ירושלים 1955.

מאמרים עליו ועל יצירתו

• יוסף קלוזנר, אבי האידאולוגיה של הימין בציונות ומראשיה, מאת ורדה פילובסקי בר-שלום, נדפס בגלי עיון ומחקר, 9, תש'ס 2000.
• יוסף קלוזנר וראשית ההוראה והמחקר של הספרות העברית החדשה באוניברסיטה העברית, מאת שמואל ורסס, נדפס בתולדות האוניברסיטה העברית בירושלים, תשנ'ז 1997.
• יהדות ואירופאיות בביקורת הספרות של קלוזנר, מאת איריס פרוש, נדפס בנקודות מפנה בספרות העברית, תשנ'ג 1993.
• קלוזנר, על העברית של טשרניחובסקי, מאת ראובן מירקין, נדפס בלשוננו לעם, ב', תשל'ט 1979.
• דוגמת החיים של הפרופסור יוסף קלוזנר, מאת י. רמבה (אייזיק רמבה), נדפס בהדאר, מ'ח, תשכ'ט, 1969.
• מהות היהדות במשנתו של יוסף קלוזנר, מאת משה זאב סולה, נדפס בתמורות, ד'-ה', תשכ'ט 1969.
• פגישות ושיחות [עם יוסף קלוזנר], מאת אברהם ברוידס, נדפס במאזנים, כ'ח, תשכ'ט 1969.
• עוד הקדשה של ח"נ ביאליק ליוסף קלוזנר, מאת יהודה אריה קלוזנר, נדפס בקרית ספר, מ'ה תש'ל 1970.
• כתביו הפובליציסטיים של יוסף קלוזנר, תרצ"ז-תשי"ט (עם השלמות), ביבליוגרפיה, מאת יהושע ברזילי (פולמן), נדפס בהציונות, י'א, תשמ'ו 1986.
• פרסומיו של יוסף קלוזנר, תרצ"ז-תשי"ט : רשימה ביבליוגרפית נבחרת, ביבליוגרפיה, מאת יהושע ברזלי (פולמן), נדפס בקרית ספר, מ'א תשכ'ו 1966.
• מבט יהודי על ישו: סטיבן וייז, יוסף קלוזנר והדיון על ישו היהודי בין שתי מלחמות העולם, מאת מתיו מרק סילבר, נדפס בציון, ע', א', תשס'ה 2005.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יוסף קלוזנר

הערות שוליים

נשיאי ועד הלשון העברית והאקדמיה ללשון העברית
ועד הלשון העברית: אליעזר בן יהודה | דוד ילין | אהרן מאיר מזי"א | חיים נחמן ביאליק | נפתלי הרץ טור-סיני | יוסף קלוזנר האקדמיה ללשון העברית: נפתלי הרץ טור-סיני | זאב בן חיים | יהושע בלאו | משה בר אשר