יוסף קלוזנר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יוסף קלוזנר
Joseph Klausner
1874 –‏ 1958
Joseph Klausner.jpg

קלוזנר ב-1912
תרומות עיקריות
נמנה עם מקימי האוניברסיטה העברית
בית קלוזנר בתלפיות לאחר שנפגע בפרעות תרפ"ט. הכיתוב על הפתח: 'יהדות ואנושיות'
קלוזנר בזקנותו

יוסף גדליה קלוֹזְנֶר (20 באוגוסט 1874 ז' באלול תרל"ד27 באוקטובר 1958 י"ג בחשוון תשי"ט), היסטוריון, חוקר ספרות ואיש רוח ישראלי.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד באולקניקי שבליטא (אז באימפריה הרוסית), בנם של יהודה לייב קלוזנר וראשה-קיילה בת אלכסנדר זיסקינד ברא"ז (מצאצאי הרב אלכסנדר זיסקינד מהורודנה). בוגר אוניברסיטת היידלברג, ניהל את בית המדרש החדש למורים עבריים באודסה. עלה לארץ ישראל ב-1919 באונייה "רוסלאן" יחד עם אישים רבים שהשפיעו מאוחר יותר על החברה והתרבות העברית בארץ, ובהם רחל המשוררת.

עם עלותו ארצה החל בפעילות מדעית וספרותית ענפה כשתחומיו העיקריים הם הספרות העברית ונושא המשיחיות. נמנה עם מקימי האוניברסיטה העברית, ועם ייסודה, בשנת 1925, נכלל בסגל ההוראה הראשון שלה כראש החוג לספרות עברית, זאת על אף העדפתו את הוראת תולדות עם ישראל, זאת בעקבות הוצאת חיבורו האוהד על ישו.‏‏‏[1] בשנת 1944 עמד בראש הקתדרה לתולדות ימי בית שני, שמאוחר יותר אף נקראה על שמו.

ערך את העיתון "השילוח" בשנים 1903-1927. לקלוזנר היה תפקיד פעיל בתחיית הלשון העברית והוא אף אחראי לחידושן של כמה מילים כמו "עיפרון", "ירחון" ו"חולצה".‏[2] שימש כעורך המדעי של ועד הלשון העברית וכיהן כנשיאו עד להקמת האקדמיה ללשון העברית. כמו כן, היה בין מקימי האקדמיה ללשון העברית.

היה העורך הראשי הראשון של האנציקלופדיה העברית מייסודה ועד שנת מותו (כרכים א'-ח'), ובמקביל שימש כאחראי על המדורים לתולדות הבית השני והספרות העברית החדשה בכרכים א'-ט'.

על אף שלא היה חבר בתנועה הרוויזיוניסטית, היה מקור השראה אידאולוגית לימין הציוני, ואף היה מועמד מטעם התנועה הרוויזיוניסטית לכהונת נשיא המדינה בבחירות לנשיאות ב-1949.

קלוזנר היה נשוי לציפורה, והשניים היו חשוכי ילדים. בשנת 1958 קיבל את פרס ישראל למדעי היהדות. נפטר באותה שנה בירושלים, ונקבר בהר המנוחות.

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלוזנר פרסם ספרים רבים. ספרו החשוב הוא "המשיחיות בישראל" בו הוא סוקר את גלגול המשיחיות מאז המקרא ועד הנצרות. כן כתב סדרת ספרים על תקופת הבית השני.

ספרו על ישו הקנה לו שם עולמי ובו תיאר את ישו באהדה רבה, כאיש מוסר המחויב לערכיה הנעלים של היהדות שנתקל במשטמת כוהני הדת וכי דרכו מסולפת בידי ממשיכיה-לכאורה.

נודע ככותב מסות ומחקרים פורה ביותר. עסק בביקורות ספרותיות ובתגובות על אירועים. נודע כמבקר חריף ביותר. סופר שחזה זאת על בשרו היה משה שמיר שבראשית דרכו כסופר, כשיצא ספרו "מלך בשר ודם" העוסק באלכסנדר ינאי, כתב קלוזנר ביקורת שכללה בין היתר את המלים הללו: "יש ולפעמים סופר אינו היסטוריון, אבל עד כדי כך?".

קלוזנר זכה פעמיים בפרס ביאליק לחכמת ישראל, בתש"א על ספרו "ההיסטוריה של הספרות העברית החדשה" ובתש"ט על ספרו "היסטוריה של בית שני".

דמותו של קלוזנר בספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלוזנר, על אישיותו יוצאת הדופן והשנויה במחלוקת, הפך בעצמו מושא לכתיבה. ברומן "שירה" שכתב שכנו, ש"י עגנון, הפכה דמותו של קלוזנר (כפרופסור בכלם) לדמות ארכיטיפית, נרקיסיסטית ונלעגת של איש האקדמיה.

Cquote2.svg

הרבה שמח בכלם על הרבסט, אבל התאונן שכל איבריו לקויים ואין בכל העולם אדם חולה כמותו, שכל התחלואים שבעולם נתלכדו בו, אף על פי כן לא שכב בטל ולא התפנק במיטתו, ואפילו בשעת מחלתו הספיק לכתוב תריסר גליונות ומחצה, חוץ לזה הגיה ספר אחד מספריו שמוכן לדפוס והכין ספר אחר לדפוס ובדק כמה ספרי מחקר של תלמידיו ובהם ספר מקיף וכולל של חמש מאות דף, על נחום סוקולוב. סוקולוב עצמו אינו כדאי, אבל הספר שכתב תלמיד המחקר על סוקולוב יצירה היא ממדריגה ראשונה. אחר כך מנה בכלם לפני הרבסט שמות כל האנשים החשובים שבירושלים שבאו לבקרו, מלבד סתם בני אדם, שכל העם השוכן בציון חרד לשלומו. אחר כך הראה בכלם להרבסט את הפרחים שהביאו לו וקרא אותם בשם, שאחד ממעשיו המרובים של בכלם הוא שקבע שמות לכל מיני הפרחים שבארץ. יש פרחים שמצא להם שם במשנה ונשתכח השם וחזר הוא והחזירו ויש פרחים שמימיהם לא היה להם שם עברי ואלמלא הוא שנתן להם שם לא היה להם שם. אחר כך חזר בכלם וסיפר על תחלואיו, שכל התחלואים שבעולם נתלקטו בגופו, עד שאפשר לומר שאין בכל העולם כולו אדם חולה כמותו. אבל הוא נתגבר על תחלואיו והבריא. וכשהוא מסתכל בעצמו אינו אלא תמיה, היאך גוף חלוש שכזה מתגבר על מחלות מרובות כל כך. אין זאת כוחו הרוחני גדול והוא מתגבר על כל החולשות. וצריך הוא להתגבר, שהרי יש עשיות הרבה לו לעשות, שאם לא הוא מי יעשה? שמא הפרופסור וולטפרמד, או שמא הפרופסור למנר?...בוגדים שכאלה, בנזיד עדשים מוכנים הם למכור את כל קודשי ישראל. אלמלא הוא, בכלם, שעמד בפרץ לא הייתה כאן ארץ ישראל אלא פלשתינא. על כן שנוא הוא עליהם על הגרמנים אבל העם אינו כפוי טובה. העם בחושו הבריא חש ומרגיש ומכיר טובה. עדים הם הפרחים הרבים שהביאו תלמידותיו...

Cquote3.svg
– שירה, ש"י עגנון, הוצאת שוקן ע' 382

דמותו של קלוזנר, ובכללה מערכת יחסיו המורכבת עם שכנו עגנון, זכתה לתיאור נרחב בספר "סיפור על אהבה וחושך" שכתב בן אחיינו, עמוס עוז (במקור: קלוזנר). עוז תיארו כ"עדין נפש ורודף כבוד, שופע עליצות ילדותית, איש מאושר המעמיד תמיד פני אומלל". בשילוב של חיבה ועוקצנות כתב כי "כמעט בכל עניין נהג הדוד יוסף לשרטט לעיני קהלו שני מחנות יריבים, בני אור ובני חושך, והיה מתאר כיצד היה הוא עצמו אחד הראשונים, אם לא הראשון ממש, שהבדיל בין חושך לאור, הוקיע את הראויים להוקעה ונלחם, יחיד מול רבים, את מלחמתם של הצודקים".

עוז תיאר בהרחבה את חוג החברים שנהג להיפגש בביתו של קלוזנר בשכונת תלפיות בצהרי שבתות ובו אישים כמו אורי צבי גרינברג ופרופ' בן ציון נתניהו. על יחסיו של קלוזנר עם אשתו, ציפורה, כתב עוז: "הוא נוהג בה כבת זקונים והיא בו כתינוק שעשועיה וכבבת עינה".

עוז אף כתב על חוויותיו מבית "הדוד יוסף", וציין את הנאומים הרבים והארוכים שנשא קלוזנר במסגרת אותו חוג החברים. הרחוב בו התגוררו קלוזנר ועגנון נקרא על שמו של קלוזנר אך ביתו אינו קיים. קלוזנר אף פעל בסוף שנות ה-40 יחד עם ארי אבן-זהב על מנת למנוע מעגנון את קבלת פרס נובל, פרס שהוענק לו לבסוף רק בשנת 1966‏‏.[3]

מספריו של יוסף קלוזנר[עריכת קוד מקור | עריכה]

למעלה מ-200 פריטי ספר של קלוזנר רשומים בקטלוג של בית הספרים הלאומי. כאן יובאו רק מעטים.

  • ארץ ישראל בימי בית שני, ירושלים תרפ'ז 1927.
  • בימי בית שני : מחקרים בהיסטוריה של הבית השני, ירושלים 1954.
  • במה נתחיל : לשאלת יסוד אוניברסיטה עברית בירושלים, אודסה, תרע"ג 1913.
  • היסטוריה של הספרות העברית החדשה, אחיאסף, ירושלים, שישה כרכים, 1936-1950.‏[4]
  • יהדות ואנושיות : קובץ מאמרים, ירושלים, 1955.
  • ישו הנוצרי : זמנו חייו ותורתו, ירושלים תרפ'ב 1922.
  • מאפלטון ועד שפינוזה, ירושלים 1955.

מאמרים עליו ועל יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מגן ברושימי שמע על נצרות בלי ישו, באתר הארץ, 9 במאי 2007
  2. ^ מילים נוספות שחידש: קרחון, מטען, צנים, חדגוני/ רבגוני, חממה, מנוף, קרנף, חושני (לפי "סיפור על אהבה וחושך").
  3. ^ ‏מקור: איתמר לוי מחפש הספרים‏ ו"חיי עגנון" - ביוגרפיה מאת פרופסור דן לאור, ירושלים, 1998.
  4. ^ יוחנן פוגרבינסקי, "היסטוריה של הספרות העברית", כרך רביעי, חרות, 4 בדצמבר 1953.


נשיאי ועד הלשון העברית והאקדמיה ללשון העברית

ועד הלשון העברית: אליעזר בן יהודה | דוד ילין | אהרן מאיר מזי"א | חיים נחמן ביאליק | נפתלי הרץ טור-סיני | יוסף קלוזנר

האקדמיה ללשון העברית: נפתלי הרץ טור-סיני | זאב בן-חיים | יהושע בלאו | משה בר אשר