מצדה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| מצדה | |
|---|---|
 אתר מורשת עולמית |
|
 |
|
| מדינה |  ישראל |
| הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2001, לפי קריטריונים 3, 4, 6 | |
 מצדה
|
|
מצדה היא מבצר עתיק על פסגתו של מצוק סלע מבודד בשוליו המזרחיים של מדבר יהודה הצופה לים המלח.
תוכן עניינים |
[עריכה] גאולוגיה וגאוגרפיה
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
גובה המצוקים בצד המזרחי של מצדה הוא כ-450 מטר, ובצד המערבי כ-100 מטר; דרכי הגישה הטבעיות לראש המצוק קשות מאד. ראשו של המצוק הוא רמה מישורית טרפזית שמידותיה בערך 600 על 300 מטר. את הרמה הקיפה חומת ביצורים באורך כולל של 1400 מטר ובעובי 4 מטרים עם מגדלים רבים, והמבצר כלל מחסנים, בורות מים שמולאו במי גשמים, קסרקטינים, ארמונות ומחסני נשק. שלושה שבילים צרים ומפותלים הוליכו מלמטה אל השערים המבוצרים.
[עריכה] היסטוריה וארכאולוגיה
לפי יוסף בן מתתיהו בנה המלך הורדוס את מצדה בשנים 37-31 לפנה"ס כמקום מפלט לעצמו למקרה שנתיניו היהודים יתקוממו נגדו. בשנת 66 לספירה, בתחילת המרד היהודי נגד הרומאים, כבשה קבוצת מורדים יהודים שנקראו הסיקריקים את מצדה מידי חיל המצב הרומי שהוצב שם. בשנת 70 לספירה הצטרפו אליהם סיקריקים נוספים ובני משפחותיהם שגורשו מירושלים על ידי יהודים אחרים שגרו שם מעט לפני חורבן בית שני, ובמשך השנתיים הבאות השתמשו הסיקריקים במצדה כבסיס לפשיטות והתנכלויות ליישובים רומיים ויהודיים כאחד, כאשר בראשם מנהיגם אלעזר בן יאיר.
הידע על מצדה שאוב מכתבי יוסף בן מתתיהו, ולא משום מקור יהודי אחר. אין לה אזכור במשנה ובמקורות המקבילים, וגם לא בתלמוד בבלי או בתלמוד ירושלמי. גרסה של הסיפור מופיעה בספר יוסיפון, עם כמה שינויים (שמו של מנהיג המרד שונה, וכן גם סיפור ההתאבדות). סיפור מצדה אינו מופיע גם כאשר ישנה התייחסות בדיון הלכתי למצב בו אדם שוקל להתאבד כדי לא ליפול בידי אויביו; הדוגמה המובאת בהלכה (בשולחן ערוך, חלק יורה דעה, סימן שמ"ה) היא של שאול המלך בהר הגלבוע (ספר שמואל א', ל"א) ולא הדוגמה של מצדה. הסיבה לכך אינה ברורה, וקיימות כמה השערות: יש המשערים שהסיבה לכך היא שהסיקריקים היו מזרם שחלק על הפרושים, שהם אלה ששלטו לאחר חורבן בית שני, ולפיכך לא נחשבו כמושא ללימוד או לדיון. היו גם ששיערו שהפרושים רצו למנוע מרידות הרסניות נוספות כדוגמת מרד בר כוכבא, ולכן הוצנעו אירועים שעלולים היו להביא להתעוררות לאומית.
[עריכה] במרד הגדול
 |
ערך מורחב – המרד הגדול |
ב-73 לספירה עלה הנציב הרומי פלביוס סילבה על מצדה עם הלגיון העשירי פרטנסיס, והטיל מצור על המבצר. הצרים בנו על הצד המערבי של הרמה סוללה מאלפי טונות של אבנים ואדמה כבושה. יוסף בן מתתיהו אינו מציין נסיונות משמעותיים של הסיקריקים לתקוף את הצרים תוך כדי התהליך. זהו הבדל משמעותי מדיווחיו על מצורים אחרים על מבצרים יהודיים, מה שמעיד אולי על כך שלסיקריקים לא היו הכישורים או הציוד להלחם בלגיון הרומאי. הסוללה הושלמה באביב 73 או 74 לספירה[1] לאחר כשניים או שלושה חודשי מצור, ואפשרה לרומאים לבסוף לפרוץ את חומת המבצר בעזרת איל ניגוח. אולם כשנכנסו הרומאים למבצר הם גילו שמגיניו, כאלף במספר, העלו באש את כל המבנים והעדיפו התאבדות המונית על נפילה בשבי או על תבוסה ודאית. גרסה זו של סיפור המצור על מצדה נמסרה על ידי שתי נשים שנצלו מההתאבדות כשהתחבאו בבור מים עם חמישה ילדים.
תיאור המצור אצל יוסף בן מתתיהו מפורט מאד, וחלקו העיקרי, והדרמטי מאד, הוא נאומו בשני חלקים של מנהיג הסיקריקים, אלעזר בן יאיר, שבהם טוען אלעזר בזכות החירות, וטיעונו העיקרי הוא עדיפות החירות על פני החיים:
| "הן למוות נולדנו ולמוות הולדנו את צאצאינו, ומן המוות לא יימלטו אף המאושרים בבני האדם. אולם חיי חרפה ועבדות ומנת הרואה בקלון אשתו ובניו – כל אלה הרעות לא נגזרו על האדם מבריתו, ורק ממורך לב נושאים האנשים את סבל הנוראות האלה, כי שירבו לבחור מוות בשעת הכושר... עוד ידינו לא אסורות והן מחזיקות בשלח, תהיינה לנו לישועה הפעם! ומות נמות בטרם נהיה עבדים לשונאינו, ובני חורין נישאר בעוזבנו את ארץ החיים, אנחנו, נשינו, ובנינו!..." | ||
יש הטוענים, שנאומים אלה הם יצירות ספרותיות של יוסף בן מתתיהו, ונועדו למעשה להצדיק את דרכו של בן יאיר לעומת דרכם של הקנאים; מטרת הנאום היא גם להוות סיום דרמטי ומרגש לספר "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים".
מעשה ההתאבדות העלה קושיות רבות אצל היסטוריונים. התאבדות מנוגדת לחלוטין להלכה (ראו להלן), אך היו מקרים של איבוד עצמי לדעת בעת המרד הגדול, כמו ביודפת, כאשר הניצולים מן העיר שהסתתרו במערה החליטו להרוג זה את זה ולא ליפול בידי הרומאים, או בגמלא, כאשר יהודים העדיפו לקפוץ מראש ההר אל מותם ולא ליפול בשבי. יחד עם זאת, היקף ההתאבדות המתוארת על ידי יוסף בן מתתיהו גדול מאוד ביחס לתיאורים האחרים.
קושי נוסף בקבלת תיאור ההתאבדות הוא בהיעדר כל ראיה ארכאולוגית למעשה. ישנן עדויות כי מגיני מצדה העלו באש את המבנים כשנפרצה החומה, אך מעולם לא נמצאו שרידים כלשהם של גופות או של קברים (המדובר, כזכור, בקרוב לאלף איש, מספר רב של הרוגים על שטח קטן מאוד יחסית). מכל מקום, אף היסטוריון לא הציע הסבר אלטרנטיבי לסיומו של הקרב על המצדה, וכך נותר ההסבר בעינו.
המיתוס הציוני הציע סיפר (נרטיב) ששם דגש על נחישות והקרבה מול כיבוש אכזר, והתעלם מתפקידם המפוקפק של הסיקריקים בהיסטוריה. הערעור על מיתוס זה הביא לבחינה מחודשת של סיפור המצור אצל יוסף בן מתתיהו.
[עריכה] בית הכנסת העתיק
|
|
ערך מורחב – בית הכנסת העתיק במצדה |
בית הכנסת העתיק במצדה הוא אחד היחידים מתקופת בית שני ונחשב לאחד הקדומים. מיקומו נבחר בצמוד לחומה כדי שיפנה לכיוון ירושלים. בית הכנסת נבנה בשלבים : בשלב ראשון, בימי הורדוס, הוקם לשימוש בני ביתו וצוותו, והיה מצומצם. בשלבו השני, בעת המרד הגדול, הורחב כדי לקלוט את הציבור הגדול במצדה. בחדר האחסנה ליד בית הכנסת נמצאו סימני שריפה, כנראה כדי למנוע נפילת כלי קודש בידי הרומאים. בחדר זה נמצא גם בור לגניזה.
בבית הכנסת נערכים היום טקסים דתיים, בן השאר בר מצווה, כאשר ספר תורה מועלה להר לשם קריאה בו בהתאם למקובל בימי שני וחמישי וחול המועד.
[עריכה] ממצאים ארכאולוגיים מתקופת המרד הגדול
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
ממצאים רבים ומגוונים התגלו בחפירות שנערכו במאה האחרונה במצדה. למעלה מ-1600 פריטים שונים הכתובים בארמית, יוונית (שניהם בבכתב נבטי) או בלטינית. 15 כתבי יד הכתובים עברית, רובם מכילים קטעי מקרא או ספרים חיצוניים. מהם 14 הכתובים על קלף ובכתב עברי מרובע, ואחד מהם כתוב באלפבית עברי עתיק ועל גבי פפירוס, ככל הנראה שומרוני.
| פירוט של כתבי היד שהתגלו | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|
|
||||||
בנוסף התגלו באתר מטבעות, כלים ומנורות שמן לרוב. ובאחד המקומות אף נמצאו שרידי עצמות של מספר בני אדם, ביניהם אף צמת שער של נערה.
[עריכה] מצדה בתקופה הביזנטית
בהמאה ה-5 לספירה הוקמה במצדה קהילת נזירים מתבודדים ("לאורה") שפעלה במקום עד לכיבוש פרסי במהלך המאה ה-7. במקום נבנתה כנסייה גדולה בעלתץ אולם אורך אחד המסתיים באפסיס גדול. הכנסייה רוצפה בפסיפסים צבעוניים. על שטח ההר הוקמו כמה מערות מגורים.
[עריכה] מיתוס מצדה, מצדה כמיתוס ציוני במאה ה-20
הציונות, כתנועה מחדשת, שללה את הגבורה הפסיבית של קידוש השם, שאפיינה את היהדות הגלותית לדעתה, וביקשה להדגיש גבורה אקטיבית יותר, תוך בניית מיתוסים של גבורה. הראשון שהזכיר את מצדה כסמל לגבורה לוחמת היה מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, אם כי תיאורו של סיפור מצדה אצלו מוזר ולא מדויק.
[עריכה] התרגום של שמחוני
גורם מרכזי שסייע לחזרתה של מצדה לזיכרון הקולקטיבי הוא הופעתו של תרגום חדש לספר מלחמות היהודים, של יוסף בן מתתיהו. התרגום הופיע בוורשה, בשנת 1923, ונעשה על ידי ד"ר יעקב נפתלי שמחוני. בפעם הראשונה מזה דורות רבים נחשף הציבור היהודי המשכיל לספר זה. שמחוני, מתרגם הספר, הופך את התרגום התמים לכאורה ליצירה הנותנת לגיטימציה מחדש לקנאים, לגבורה האקטיבית למיתוס ההתנגדות והמלחמה, לאחר מאות שנים של שלילה מוחלטת לדרך זו. השיא בהתייחסות זו של המתרגם הוא, לדבריו, בקרב מצדה, סיום ספרו של יוסף בן מתתיהו, שהוא "הסיום הנערץ" של הספר. תחושותיו של שמחוני לגבי המרד והקנאים בכלל, ומצדה בפרט ברורות מאד; אין ספק שזו הייתה האווירה שבה פעל שמחוני, ומן הסתם נפל התרגום עצמו על אוזניים קשובות ועל צורך קיים.
[עריכה] הפואמה "מסדה" של יצחק למדן
גורם ספרותי חשוב לא פחות, שסייע גם הוא להביא את מצדה למרכז ההוויה הציונית הייתה הפואמה "מסדה" (כך ביטאו אז את השם), מאת יצחק למדן. חלקים מן הפואמה התפרסמו בשנים 1923 – 1924, והפואמה במלואה התפרסמה ב-1927. הפואמה מתארת בדרמטיות רבה, בפאתוס, בהרואיות ורומנטיות את הקשיים העצומים שבהם נתקלו העולים בעלייה השלישית: הייאוש, המהומה, תחושת החורבן, חוסר האונים והבלבול, המלווים אותם בצאתם מן הגולה, את המבוכה וההתלבטות בין הדרכים השונות. מסדה היא הסמל למפלט עבור העולים. הגולה כולה בוערת תחת רגליו של המשורר, והייאוש עמוק; המשורר מקווה להיוושע במסדה. תיאור התקוות ממסדה גבוהות מאד; היא חלק מהשלשלת של האבות והבנים, והיא נותנת תקווה וביטחון בדרך החדשה. השיא הוא במשפט המפורסם שהפך לסיסמה:
| "עלי שלשלת המחול!/ שנית מסדה לא תיפול!/ כושלה רגל? עלה נעלה!/ בן יאיר שוב יתגלה,/ הוא לא מת, לא מת!.." | ||
למדן מתאר גם את ההתפכחות עם שוך ההתלהבות הראשונית: הבדידות בארץ חמה שוממה, מול הגעגועים לגולה, אך ההבנה היא שאין ברירה, אין מפלט ומוצא אחר; התקווה מפוכחת ומהולה בפטליזם ובהכרה בגורל היהודי המר ובקושי הקיים תמיד. מצדה ההיסטורית והגאוגרפית רק נרמזת בשיר, לא מעבר לכך. סיפור מצדה מייצג אצל למדן את רוחה של העלייה השלישית, החלוצית, שהותירה אחריה את עולמה במזרח אירופה הרוס, לאחר מלחמת העולם הראשונה, ומלחמת האזרחים והפוגרומים שנלוו אליה, ובכלל הרס זה גם האכזבה הקשה מהמהפכה; ארץ ישראל, מסדה, שהפכה ל"חוף אחרון", כהגדרתו של למדן, התגלתה כארץ חמה, שוממה וקשה, שאין בה עבודה ומקור קיום, לכאורה – מצב ללא סיכוי: אין לאן לחזור, ואין להמשיך; מיתוס הגאולה הישן והמסורתי נכשל, עם אמונתו; כאן קם מיתוס חדש, שהמשיך הלאה, למרות הכל, כאשר הוא יונק מהמסורת שלפניו, אך גם יוצר יצירה חדשה לגמרי. אין ספק שהשפעתה של הפואמה הייתה רבה מאד, והיא הפכה לסמל של הדור, וקיבעה את מצדה כמיתוס מרכזי.
[עריכה] המסעות למצדה
גורם שלישי לקיבוע מצדה כגורם מרכזי במיתוס הציוני, שהושפע בוודאי מן המקורות הספרותיים, היו המסעות למצדה. נראה, שהטיול הראשון למצדה, של קבוצת מטיילי אגודת ההתעמלות "מכבי", בהנחיית אביעזר ילין, התקיים עוד בשנת 1912. ואולם, התמסדות הטיולים לאזור החלה כנראה ב-1923 או 1924; המסעות נחשבו כיעד לאומי עליון. גופים שונים יצאו למצדה: הסמינר למורים "מזרחי", בירושלים, גימנסיה הרצליה בתל אביב. החל משנות ה-30, בהדרכת שמריה גוטמן, החלו מסעות תנועות הנוער, בעיקר הנוער העובד והלומד, המחנות העולים, ותנועות הנוער האחרות שהיו קשורות למפלגות השמאל הציוני דאז. מצדה הלכה ותפסה מקום חשוב יותר בעולמן של תנועות הנוער, והחלה להפוך לסמל בפרסומי התנועות ובפעילותן, כאשר המוטיב העיקרי שהודגש היה מוטיב הבנייה, "אף על פי כן", ופחות מוטיב של מאבק ומרד. הפיכת מיתוס מצדה למיתוס של מרד הייתה שייכת יותר לחוגי הימין, לאב"א אחימאיר ולאורי צבי גרינברג; בתנועת העבודה לא עסקו רבות במרידות של ימי בית שני, שכן אלו היו מנוגדים לאתוס הדפנסיבי, למוטיב הבניין וההתפתחות ששלטו בה.
[עריכה] השינוי במיתוס
לקראת סוף שנות ה–30 החלה המגמה ה"דפנסיבית" בתנועת העבודה להשתנות, בעקבות המרד הערבי הגדול של 1936 – 1939 והעוינות הגוברת של הערבים, ובעקבות מסקנות ועדת פיל שהביאו את הכרה שבריטניה לא תעמוד בהתחייבותה במסגרת המנדט. החל להיווצר אתוס חדש במחנה העבודה, אתוס אופנסיבי.
ניצחונות הגרמנים בתחילת מלחמת העולם השנייה, והחרדה שפשטה עם התקרבותם של הגרמנים לא"י, דרך מצרים, וגם מסעם בדרום רוסיה, חידדה עוד את התחושה הזו. החלו דיבורים על "מות גבורה", שלא היו בה עד אז. מצדה שהייתה עד אז לסמל של בנייה החלה להיות גם סמל למרד ומלחמה עד מוות במקום כניעה, אם כי יש להדגיש שנושא ההתאבדות לא התקבל. הסיסמה שהודגשה הייתה "שנית מצדה לא תיפול", והיו מי שהתנגדו למקומה של מצדה כערך מרכזי, ובהם דוד בן-גוריון.
באווירה זו הפכו מסעות תנועות הנוער למצדה, החל משנות ה-40, להיות ממוסדים ומאורגנים על ידי מרכזי התנועות. הדבר נגד את החוק המנדטורי, שאסר על טיולים לאזור ים המלח והנגב, אך נראה שהאיסור רק עודד את חניכי ומדריכי התנועות. משנת 1943 החל גם הפלמ"ח במסעות למצדה, שהיו למעשה מסעות אימון צבאיים למחצה, וכללו גם אימון בנשק, מסעות שהיו מעין תחליף לגיוס לצבא הבריטי. הטיולים והמסעות היו חלק בלתי נפרד מגיבוש זהותו של הדור הצעיר בארץ, חלק מבניית האתוס הציוני הארץ-ישראלי.
[עריכה] מצדה כאתר ארכאולוגי ותיירותי
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
אתר מצדה זוהה ב-1842 וחפירות נרחבות בוצעו בו בשנים 1963-1965. החל משנת 1971 מסיע רכבל מודרני את המבקרים הרבים להריסות המבצר. עדיין אפשר לטפס למבצר ברגל בשביל הנחש (ממזרח) או על הסוללה הרומאית (ממערב).שביל הנחש כולל בתוכו 827 מדרגות. אחרי הכותל המערבי זהו אתר התיירות הפופולרי ביותר בישראל.
אתר מצדה הוא גן לאומי ובשנת 2001 הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית.
בין השנים 1995 - 2000 הוקם במצדה מרכז מבקרים חדיש. במרכז המבקרים מוצג סרט הסוקר את ההיסטוריה של מצדה מימי הורדוס, דרך המרד הגדול ועד לחפירות הארכאולוגיות שבוצעו באתר על ידי פרופ' יגאל ידין בשנים 1963 - 1965. בשנת 2007 נפתח במרכז המבקרים מוזיאון בו מוצגים ממצאים מהחפירות הארכאולוגיות, בשלושה מוקדים: ימי הורדוס, חיי היום-יום של המורדים על ההר והקרב מול הרומאים.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] לקריאה נוספת
- יגאל ידין, מצדה - בימים ההם בזמן הזה, הוצאת שקמונה, 1966.
- מיכה לבנה, מעוז אחרון, משרד הביטחון - ההוצאה לאור.
- יוחנן אהרוני, מצדה, הוצאת מערכות, 1963.
- יוסף קלוזנר וחיים בר-דרומא, מצדה וגיבוריה - תולדות המבצר האחרון של יהודה החפשית, הוצאת אמנות, 1937.
- אמנון בן תור, בחזרה למצדה, הוצאת יד יצחק בן צבי, 2009.
- חנן אשל, מצדה: עלילת גבורה, הוצאת כרטא, 2009.
- יוסף בן מתתיהו: תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים. מתורגמים מן המקור היווני על ידי ד"ר י. נ. שמחוני. ורשה, תרפ"ג, מבוא.
- אניטה שפירא, חרב היונה: הציונות והכוח, 1881 – 1948. ספרית אפקים, הוצאת עם עובד. תל אביב תשנ"ג, 1993.
- מאיר בן-דב, "המצור הרומי על מצדה - 73 לספירה", בספר: אריה שמואלביץ' (עורך), זירת קרב - קרבות הכרעה בארץ ישראל, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2007.
- ים המלח ומדבר יהודה - מאמר מאת דן ביתן - מצדה - הסמל והמיתוס. סדרת עידן, הוצאת יד יצחק בן צבי.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- גן לאומי מצדה, באתר רשות הטבע והגנים
- שמואל אברמסקי, מלחמת החרות של מצדה, באתר "דעת"
- הרב שלמה גורן, גבורת מצדה לאור ההלכה, באתר "דעת"
- נחמן בן יהודה, מצדה - בין מיתוס למציאות, באתר "סנונית"
- מאמר מורחב על מצדה והמיתוס של מצדה, מאת דן ביתן, באתר מט"ח
- בני ארובס וחיים גולדפוס, במצדה לא התנהל הקרב האולטימטיווי שהיינו מצפים לו מתיאורי פלוויוס יוספוס, באתר הארץ, 03/04/2009
- מיתוס מצדה (באנגלית)
- מהימנותו של יוספוס (באנגלית)
- תקציר עבודת מאסטר על מיתוס מצדה מאת דודי הולצמן
- מצדה - מסלול טיול מפורט מאתר טיולים בארץ
- מבחר של תמונות נבחרות ממצדה - The World's Best Photos of deadsea and masada. Flickr Hive Mind
- צפייה במצדה בתלת מימד
- ג'ורג' בוש: "שנית מדצה לא תיפול"
[עריכה] הערות שוליים
- ^ Duncan B. Campbell, Dating the Siege of Masada, Zeitschrift für Papyrologie und Epigraphik 73 (1988) 156-158; Hannah M. Cotton, The Date of the Fall of Masada: The Evidence of the Masada Papyri, Zeitschrift für Papyrologie und Epigraphik 78 (1989), 157-162
|
|
||
|---|---|---|
| אתרים | העיר העתיקה בירושלים וחומותיה • מצדה • העיר העתיקה בעכו • העיר הלבנה בתל אביב | |
| המקומות הבהאים הקדושים בחיפה ובגליל המערבי | המרכז הבהאי העולמי: מקדש הבאב • אל-באהג'ה • בית הצדק העולמי | |
| תלים מקראיים | תל מגידו • תל חצור • תל באר שבע | |
| דרך הבשמים | עבדת • ממשית • חלוצה • שבטה • מואה הנבטית • חורבת קצרה • מצד נקרות • מצד גרפון • מצד סהרונים • מצד מחמל | |
 גנים לאומיים בישראל |
||
|---|---|---|
|
