חנן בן חנן

חנן בן חנן
Ἀνάνου Ἄνανος

לידה	המאה ה־1 פרובינקיה יודיאה, רומא העתיקה
פטירה	68 ירושלים, ישראל
תפקיד	כהן גדול (62 לספירה–62 לספירה)

חנן בן חנן (? - 67 או 68) היה כהן גדול ממשפחת הכהנים בית חנן, וממנהיגי העם היהודי בעת המרד הגדול.

המעט הידוע לנו על חנן בן חנן מגיע מכתבי יוסף בן מתתיהו ומן המסורת הנוצרית.

אביו של חנן, אף הוא שמו חנן - חנן בן שת, היה ממשפחת כוהנים השייכת לכת הצדוקים והיה בעצמו כהן גדול בין השנים 15-6 לספירה. חנן היה הצעיר בחמישה בניו, אשר שימשו כולם ככהנים גדולים: אלעזר (שירת בשנת 15 לספירה), יונתן (37-36 לספירה, נרצח על ידי הסיקריים בזמן כהונתו של חנניה בן נדבאי), תאופילוס (41-37 לספירה) ומתתיהו (43 לספירה). אחותו של חנן הייתה אשתו של הכהן הגדול יוסף קיפא (36-19 לספירה).

על משפחת כהנים גדולים זו נאמר בברייתא היסטורית, המתארת את מעשי משפחות הכהנים הגדולים בסוף ימי הבית השני: "עליהם ועל כיוצא בהם אמר אבא שאול בן בטנית משום אבא יוסף בן חנין: אוי לי מבית בייתוס אוי לי מאלתן, אוי לי מבית חנין אוי לי מלחישתן (כנראה הכוונה להלשנות שלהם בפני גורמי השלטון הרומאי), אוי לי מבית קתרוס אוי לי מקולמוסן, אוי לי מבית ישמעאל בן פיאכי אוי לי מאגרופן. שהם כהנים גדולים, ובניהן גיזברין, וחתניהם אמרכלין, ועבדיהן חובטין את העם במקלות".
בשנת 62 מת הנציב פסטוס והנציב אלבינוס נשלח במקומו. חנן ניצל אירוע זה, השתלט על משרת הכהן הגדול, והורה על הוצאתו להורג בסקילה של יעקב אחי ישו. אירוע זה מוזכר בספר "קדמוניות היהודים", וגם בספרות נוצרית קדומה, אך זו כנראה מהווה אך חזרה (בשינויים מסוימים) על סיפורו של יוסף בן מתתיהו בקדמוניות היהודים. מעשה זה של הריגתו של יעקב הביא לביקורת רבה על חנן, המתואר כחצוף ויהיר. אגריפס השני שעל אף שלא היה מלך יהודה כאביו, נותר בידו הכח למנות ולפטר את הכהנים הגדולים, פיטר את חנן לאחר אירועים אלו.

בשנת 65 מינה המלך אגריפס השני לכהונה הגדולה את בן-אחיו של חנן, מתתיהו בן תאופילוס במקום יהושע בן גמלא.

בשנת 66, לאחר פרוץ המרד הגדול מונה חנן לאחד משני מפקדי העיר ירושלים, כאשר השני היה יוסף בן גוריון. חנן לא נמנה עם הקנאים כי אם על המתונים, ותפקידו היה קשה במיוחד. בעיר היו אלמנטים קנאים, אשר חנן היה צריך להשביע את רצונם, ולתמרן מבחינה פוליטית מול דרישות סותרות ואינטרסים מנוגדים, כל זאת בעודו שייך מבחינה מעמדית ופוליטית למעמד הכוהנים והצדוקים אשר התנגדו מראש למרידה וראו בה סיכון מיותר למעמדם.

אחת מן הפעולות הסמליות שנקטה בהן הממשלה החדשה הייתה הטבעת מטבעות, ובהן מצוין "שנה א'", וכן "ירושלים הקדושה".

חנן חיזק את חומות ירושלים, והכין אותה למצור, אך בה בעת תכנן כיצד לסכל את תוכניות הקנאים, ולנסות להגיע להסדר עם הרומאים.

את הקנאי הקיצוני שמעון בר גיורא האשים בביזת בתי העשירים, וגירש אותו אל מצדה.

עוד בטרם הגיע אספסיאנוס אל הגליל, הפציר יוחנן מגוש חלב בממשלת המרד בירושלים להדיח את יוסף בן מתתיהו מתפקיד המפקד הצבאי של הגליל. המנהיג הרוחני רבן שמעון בן גמליאל הזקן שמע בעצת יוחנן, שכן היה ידידו הוותיק, ולטענת יוסף בן מתתיהו חנן שוחד להענות לדרישה. מכל מקום, כשהגיעה המשלחת לגליל, לא היה בידה להביא לסילוקו של יוסף, והיא חזרה כלעומת שבאה.

לאחר נפילת הגליל בידי אספסיאנוס הגיעו לירושלים פליטים מן הערים החרבות בגליל, ובראשם יוחנן מגוש חלב. פליטים אלו היו מרי נפש על כך שממשלתם, לדעתם, לא עשתה די כדי למנוע את נפילת הגליל, והיו בין הקיצוניים שבקנאים. בואם של הפליטים שינה את המאזן הפנימי בעיר בין המתונים לקנאים. הקנאים הדיחו את הכהן הגדול מתתיהו בן תאופילוס, ומינו במקומו אדם אלמוני בשם פינחס בן שמואל מכפר חבתא. דבר זה הכעיס מאוד את משפחות הכהנים הוותיקות (מזה שנים הייתה הכהונה הגדולה נתונה ביד חמש משפחות כהנים), את האצולה ואת העשירים. חנן בן חנן והכהן הגדול לשעבר יהושע בן גמלא "הרבו להוכיח את העם על רפיון ידיו ועוררו אותו בעצרותיו לקום על הקנאים". חנן בן חנן התייצב אל מול העם, ביחד עם יוסף בן גוריון, רבן שמעון בן גמליאל הזקן ואחרים, ודרש את סילוק הקנאים מבית המקדש. יוסף בן מתתיהו מספר שבזמן שאיש לא רצה "להתגרות מלחמה בעושי הרשע... התייצב חנן בן חנן בקרב העם והביט כפעם בפעם אל עבר ההיכל ודיבר אל העם בדמעות על עיניים":

מי ייתן מותי בטרם ראו עיני את בית האלהים מלא את כל התועבות האלה, בטרם היו המקומות הקדושים...למרמס לרגלי מרצחים. אך הנה אני עומד לפניכם בלבוש הכהונה הגדולה ונושא את השם הגדול והנכבד... נכון אני לחרף את נפשי...כי מה יסכון לי להאריך ימים בקרב עם אובד, אשר טחו עיניו מראות את הצרות... אוי לי על ממשלת הזדון הזאת! ... השליטים העריצים האלה בוטחים במשגב חומותיהם ואתם רואים את שונאיכם עומדים ממעל לראשכם... הנה מלחמה לנו עתה ברומאים ולא אשפוט הפעם, אם טובה היא ומועילה, או רעה ומזיקה, אך על מה ולמה אנו יוצאים למלחמה הזאת? האם לא בעד חרותנו? ועתה, אם קצה נפשנו לשאת את עול מושלי העולם כולו, איכה נכנע תחת שבט עריצים מקרב אחינו?... ואלה האנשים, אשר נולדו בארצנו וגדלו בחוקי תורתנו, אלה הנקראים בשם "יהודים" - מתהלכים בקרב המקדש בידיים נוטפות דם אחים... ואם גם יש סכנה בדבר הזה, הנה אשרי האיש אשר יפול חלל לפני שערי המקדש...גם אני אצא לפניכם...ועיניכם תראינה, כי לא אחמול על נפשי.

— יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ד, פרק ג, פסקה י

בתגרת הדמים שפרצה הסתגרו הקנאים בהר הבית ובבית המקדש, ומשם קראו לאדומים כי יסייעו להם. עשרים אלף אדומים הגיעו אל שערי ירושלים, והקנאים פתחו להם את שערי העיר. שנים עשר אלף אנשים ממפלגת המתונים נרצחו בידי האדומים. הם חיפשו את הכהנים הגדולים עד שמצאו ושחטו את חנן בן חנן ויהושע בן גמלא ולא נתנו לקבור אותם. יוסף בן מתתיהו סבור כי "במות חנן החלה מפלת העיר". לטענתו, חנן ידע שלא ניתן לנצח את הרומאים, אך "בכל זאת הכין בעל-כרחו את כל צורכי המלחמה, למען יוכלו היהודים להצליח בה", אם לא יכרתו ברית-שלום עם הרומאים. לדעת יוסף, לו הייתה נותרת ההנהגה בידי חנן היה יכול להביא לסיום המרד בדרכי שלום. יוסף בן מתתיהו מספיד בספרו את חנן:

היה חנן איש מופת בכל מידותיו ורודף צדק מאין כמוהו, וממרום מעלת משפחתו והדר משרתו והכבוד אשר היה לו על פני כל העם, אהב את השפלים והנדכאים ונתן להם כבוד אנשים כערכו. והוא אהב את החרות בכל נפשו וגם חשק מאד בשלטון-עם (ביוונית: דמוקרטיה), וכל הימים היה דוחה את טובתו מפני טובת הרבים, והשלום היה יקר לו מכל

— יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ד, פרק ה, פסקה ב