חנן בן חנן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חנן בן חנן, (? - 67 או 68) היה כהן גדול ממשפחת הכהנים בית חנן, וממנהיגי העם היהודי בעת המרד הגדול.

המעט הידוע לנו על חנן בן חנן מגיע מכתבי יוסף בן מתתיהו ומן המסורת הנוצרית.

חנן היה בן לאביו, אף הוא שמו חנן, ממשפחת כוהנים השייכת לכת הצדוקים. חנן היה הצעיר בחמישה בנים, אשר שימשו כולם ככהנים גדולים.

על משפחת כהנים גדולים זו נאמר בברייתא היסטורית, המתארת את מעשי משפחות הכהנים הגדולים בסוף ימי הבית השני: "עליהם ועל כיוצא בהם אמר אבא שאול בן בטנית משום אבא יוסף בן חנין: אוי לי מבית בייתוס אוי לי מאלתן, אוי לי מבית חנין[1] אוי לי מלחישתן (כנראה הכוונה להלשנות שלהם בפני גורמי השלטון הרומאי) , אוי לי מבית קתרוס אוי לי מקולמוסן, אוי לי מבית ישמעאל בן פיאכי אוי לי מאגרופן. שהם כהנים גדולים, ובניהן גיזברין, וחתניהם אמרכלין, ועבדיהן חובטין את העם במקלות".[2].
בשנת 62 מת הנציב פסטוס והנציב אלבינוס נשלח במקומו. חנן ניצל אירוע זה, השתלט על משרת הכהן הגדול, והורה על הוצאתו להורג בסקילה של יעקב אחי ישו. אירוע זה מוזכר בספר "קדמוניות היהודים", ובספרות נוצרית קדומה, אך זו כנראה מהווה אך חזרה (בשינויים מסוימים) על סיפורו של יוסף בן מתתיהו בקדמוניות היהודים. מעשה זה של הריגתו של יעקב הביא לביקורת רבה על חנן, המתואר כחצוף ויהיר. אגריפס השני שעל אף שלא היה מלך יהודה כאביו, נותר בידו הכח למנות ולפטר את הכהנים הגדולים, פיטר את חנן לאחר אירועים אלו.

בשנת 66, לאחר פרוץ המרד הגדול מונה חנן לאחר משני מפקדי העיר ירושלים, כאשר השני היה יוסף בן-גוריון. חנן לא נמנה עם הקנאים כי אם על המתונים, ותפקידו היה קשה במיוחד. בעיר היו אלמנטים קנאים, אשר חנן היה צריך להשביע את רצונם, ולתמרן מבחינה פוליטית מול דרישות סותרות ואינטרסים מנוגדים, כל זאת בעודו שייך מבחינה מעמדית ופוליטית למעמד הכוהנים והצדוקים אשר התנגדו מראש למרידה וראו בה סיכון מיותר למעמדם.

אחת מן הפעולות הסמליות שנקטה בהן הממשלה החדשה הייתה הטבעת מטבעות, ובהן מצוין "שנה א'", וכן "ירושלים הקדושה".

חנן חיזק את חומות ירושלים, והכין אותה למצור, אך בה בעת תכנן כיצד לסכל את תוכניות הקנאים, ולנסות להגיע להסדר עם הרומאים.

את הקנאי הקיצוני שמעון בר גיורא האשים בביזת בתי העשירים, וגירש אותו אל מצדה.

עוד בטרם הגיע אספסיאנוס אל הגליל, הפציר יוחנן מגוש חלב בממשלת המרד בירושלים להדיח את יוסף בן מתתיהו מתפקיד המפקד הצבאי של הגליל. המנהיג הרוחני רבן שמעון בן גמליאל הזקן שמע בעצת יוחנן, שכן היה ידידו הוותיק, ולטענת יוסף בן מתתיהו חנן שוחד להענות לדרישה. מכל מקום, כשהגיעה המשלחת לגליל, לא היה בידה להביא לסילוקו של יוסף, והיא חזרה כלעומת שבאה.

לאחר נפילת הגליל בידי אספסיאנוס הגיעו לירושלים פליטים מן הערים החרבות בגליל, ובראשם יוחנן מגוש חלב. פליטים אלו היו מרי נפש על כך שממשלתם, לדעתם, לא עשתה די כדי למנוע את נפילת הגליל, והיו בין הקיצוניים שבקנאים. בואם של הפליטים שינה את המאזן הפנימי בעיר בין המתונים לקנאים. הקנאים הדיחו את הכהן הגדול מתתיהו בן תיאופילוס, ומינו במקומו אדם אלמוני בשם פנחס בן שמואל מכפר חבתא. דבר זה הכעיס מאוד את משפחות הכהנים הוותיקות (מזה שנים הייתה הכהונה הגדולה נתונה ביד חמש משפחות כהנים), את האצולה ואת העשירים. חנן בן חנן התייצב אל מול העם, ביחד עם יוסף בן-גוריון, רבן שמעון בן גמליאל הזקן ואחרים, ודרש את סילוק הקנאים מבית המקדש, תוך שהוא טוען כי הקנאים הינם עריצים כשם שהרומאים כנגדם יצאו למרד הם עריצים. בתגרת הדמים שפרצה הסתגרו הקנאים בהר הבית ובבית המקדש, ומשם קראו לאדומים כי יסייעו להם. עשרים אלף אדומים הגיעו אל שערי ירושלים, והקנאים פתחו להם את שערי העיר. שנים עשר אלף אנשים ממפלגת המתונים נרצחו בידי האדומים, ובהם חנן בן חנן‏[3].

יוסף בן מתתיהו סבור כי מותו של חנן היה תחילת כישלון המרד, ולו הייתה נותרת ההנהגה בידי חנן היה יכול להביא לסיום המרד בדרכי שלום.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בתוספתא הגרסה: בית אלחנן.
  2. ^ תוספתא סוף מסכת מנחות; תלמוד בבלי מסכת פסחים, דף נז, עמוד א.
  3. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ד, פרק ה, פסקה ב.