שעת הזאבים (סרט, 1968)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שעת הזאבים
Vargtimmen
בימוי אינגמר ברגמן עריכת הנתון בוויקינתונים
תסריט אינגמר ברגמן עריכת הנתון בוויקינתונים
שחקנים ראשיים מקס פון סידוב
נאימה וויפסטרנד
Allan Edwall
Folke Sundquist
Lenn Hjortzberg
Mikael Rundquist
אינגריד טולין
ג'ורג' ריידברג
אלנד יוספסון
ליב אולמן
גרטרוד פריד
Mona Seilitz עריכת הנתון בוויקינתונים
מוזיקה יוהאן סבסטיאן באך עריכת הנתון בוויקינתונים
צילום סוון ניקוויסט עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה שוודיה עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת הפקה SF Studios עריכת הנתון בוויקינתונים
חברה מפיצה מוסד הקולנוע השוודי, נטפליקס עריכת הנתון בוויקינתונים
שיטת הפצה וידאו על פי דרישה עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה 9 באפריל 1968 עריכת הנתון בוויקינתונים
משך הקרנה 87 דק' עריכת הנתון בוויקינתונים
שפת הסרט שוודית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה סרט אימה, סרט דרמה עריכת הנתון בוויקינתונים
הכנסות 250 אלף דולר
דף הסרט ב־IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

שעת הזאבים (בשוודית: Vargtimmen; באנגלית: Hour of the Wolf) הוא סרט אימה פסיכולוגי (אנ') שוודי בבימויו של אינגמר ברגמן, ובכיכובם של מקס פון סידוב וליב אולמן. הסרט יצא לאקרנים ב-1968. עלילתו עוסקת בהיעלמותו של הצייר יוהאן בורג, אשר נתקף בחזיונות מבעיתים ובנדודי שינה לאחר הגעתו לאי בלטרום (אנ') יחד עם אשתו ההרה אלמה.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצייר יוהאן בורג ואשתו ההרה אלמה מגיעים לאי קטן בשם בלטרום בארכיפלג האיים הפריזיים (אנ'). יוהאן מעביר את זמנו בציור ציורים מפחידים המשקפים את החזיונות התוקפים אותו, ובמהרה מתחיל להעניק להם שמות, כגון איש הציפור או אוכלי הבשר. ככל שנדודי השינה שלו מחמירים כך הופכים ציוריו למבעיתים יותר ויותר, ואלמה המפוחדת נותרת לצדו, חסרת אונים.

באחד הימים מופיעה אישה מבוגרת בפתח ביתם ומציעה לאלמה לקרוא את יומנו של יוהאן, אותו הוא מחביא מתחת למיטתו. מהכתוב מגלה אלמה כי בעלה נרדף לא רק בידי פולשים בשר ודם מבין תושבי האי המפריעים למנוחתו, או בידי פנטומים דמיוניים פרי נפשו החולה, אלא גם בידי תמונות וזיכרונות שונים של חברתו הקודמת, ורוניקה וגלר.

ברון האי פון מרקנס פונה אל הזוג בהזמנה לבקר בטירתו, והשניים מגיעים לסעודת הערב. בתום הארוחה הם מצטרפים לאשת הברון, הלוקחת אותם לחדר השינה ומראה להם דיוקן של ורוניקה וגלר אשר צויר בידי יוהאן. בעוזבם את המקום חושפת אלמה בפני יוהאן כי היא פוחדת לאבד אותו לידי השדים.

באחד מלילותיו הארוכים ונטולי השינה של יוהאן, יושבים הוא ואלמה יחדיו כאשר הוא מספר לה על ורגטימן, שעת הזאבים, שבמהלכה, לטענתו, מתרחשות הכי הרבה לידות ומיתות. הוא נזכר במקרה טראומתי מילדותו בו הוריו נעלו אותו בתוך ארון בגדים ואמרו לו שחי בפנים איש קטן, ובמקרה נוסף בו יצא לדוג על אחד האיים ורצח ילד שעבר במקום.

מכרו של הברון פון מרקרס, הרברנד, מגיע לביתם של הזוג ומזמין אותם למסיבה נוספת בה לטענתו תשתתף גם ורוניקה וגלר. הוא מניח אקדח על השולחן, שלדבריו נועד לשמש כאמצעי הגנה מכל מיני חיות קטנות, ועוזב. יוהאן מרים את האקדח ויורה באלמה, ולאחר מכן בורח לעבר הטירה.

עם הגעתו למסיבה נעלמות תחפושותיהם של אורחי הברון והם נחשפים במערומיהם כשדים. יוהאן רץ ברחבי הטירה בחיפוש אחר ורוניקה, אך במקומה הוא פוגש את לינדהורסט, אחד מאורחיו של הברון, המאפר את פניו ומלביש אותו בכותונת משי, בטרם הוא מוביל אותו לורוניקה.

ורוניקה אינה זזה או מציגה סימני ערות כלשהם, ולא נראה כי היא בין החיים, אולם בבחינה קרובה יותר היא קופצת לפתע ומתחילה לצחוק. השדים תוקפים את יוהאן והוא נמלט מהטירה אל תוך היער. אלמה, אשר נפצעה מיריית האקדח אך נותרה בחיים, מתחילה לחפש אחריו. היא רואה את השדים תוקפים אותו לפני שהוא נעלם בפעם האחרונה בתוך היער.

הסרט נגמר עם עדותה של אלמה מתוך סיפורי חוויותיה ומתוך הכתוב ביומנו של יוהאן. היא תוהה האם העובדה ששניהם חיו יחד במשך זמן כה רב הובילה לכך שהייתה מסוגלת לראות את השדים שרדפו אותו, אוכלי הבשר כאמור, והאם הייתה יכולה להגן עליו בצורה טובה יותר אילו רק אהבה אותו פחות, או יותר.

ליהוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההשראה לסיפור הגיעה מסיוטיו החוזרים ונשנים של ברגמן בהם הופיעה אישה אשר הייתה מסוגלת להסיר את פניה, וישות משונה שהייתה הולכת על התקרה[1]. תיאורו של יוהאן בו הוא ננעל בארון הבגדים בילדותו מבוסס על מקרה אמיתי מחייו של ברגמן[2]. השפעה נוספת הייתה האופרה חליל הקסם של מוצרט, שאחת מדמויותיה, פפגנו, נהפכת לאיש ציפור מרושע[3], ובנוסף דמותו של לינדהורסט דרכה הביע ברגמן את פרשנותו ליצירה[4][5]. כמו כן אמר כי הסופר א.ת.א. הופמן השפיע במידה מסוימת על כתיבתו[6].

האי בלטרום (אנ') שבארכיפלג האיים הפריזיים (אנ') בו מתרחשת העלילה.

אלמנטים נוספים מהסיפור נובעים מתסריט אחר של ברגמן, הקניבלים, או בשמו האחר, אוכלי האדם, אותו הוא סיים ב-1964 ותכנן לצלם באי השוודי הלנדס ודרו[7][8]. ברגמן נטש את התסריט לאחר שחלה בדלקת ריאות, וכשהבריא ממנה ביים את הסרט פרסונה במקומו[7][9]. בתום הצילומים החליט ליצור גרסה מחודשת לתסריט בשם שעת הזאבים[7], אותו הגדיר באחת משורותיו של הצייר יוהאן: ”השעה שבין הלילה לבין השחר.. כאשר רוב האנשים מתים, כאשר השינה היא העמוקה ביותר, כאשר הסיוטים מציאותיים. זו השעה בה אלו שלא יכולים לישון נרדפים בידי הייסורים הנוראיים ביותר שלהם, השעה שבה הרוחות והשדים נמצאים בשיא אונם; שעת הזאבים היא גם השעה בה נולדים הכי הרבה תינוקות”[10].

על פי בירגיטה סטין שמו של הסרט נגזר מהפולקלור השוודי, בו הביטוי שעת הזאבים מתייחס לזמן שבין השעות שלוש לחמש בלילה, לכאורה כאשר מתרחשות הכי הרבה מיתות ולידות[11]. הפולקלוריסט בנט אף קלינטברג אמר ב-1964 שברגמן ביקש ממנהל התיאטרון שלו, ניקלס ברוניוס, לחקור את הנושא עבורו, וברוניוס פנה בתורו אל קלינטברג אשר גילה כי לשעה המדוברת אין כל קשר לפולקלור השוודי, אם כי ישנה שעת רוחות המתרחשת בין חצות לשעה אחת בלילה[12].

ברגמן טען כי נתקל לראשונה במונח שעת הזאבים בטקסט לטיני, אם כי לא ציין את המקור, וייתכן שטבע את המונח בעצמו[13]. מאוחר יותר אמר שבעת כתיבת התסריט הוא חווה מעין שעת זאבים משל עצמו, ממנה השתחרר רק כאשר הפקת הסרט תמה[14].

שמורת הטבע הובס הלר (אנ') במחוז סקונה, שוודיה, בה התרחשו מרבית הצילומים הראשוניים.

במהלך שלבי ההפקה המאוחרים של פרסונה ב-1966, כינס ברגמן פגישה כדי להתחיל לתכנן את שעת הזאבים[8]. מאוחר יותר אמר: ”שעת הזאבים נתפש בידי אנשים מסוימים כסרט הנופל מפרסונה. זה לא כזה פשוט. פרסונה הייתה פריצת דרך, הצלחה שנתנה לי את האומץ להמשיך ללכת בדרכים שטרם נתגלו.. כשאני מסתכל על הסרט היום, אני מבין שהוא עוסק במחלוקת פנימית שנחבאת בתוכי אותה אני מנטר בקפידה, וניתן לראות אותה גם בעבודותיי המוקדמות וגם במאוחרות.. שעת הזאבים הוא סרט חשוב מפני שהוא מהווה ניסיון להקיף סדרת בעיות שלא קל למצאן, ולהיכנס לתוכן”[15].

ליהוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברגמן תכנן ללהק את ביבי אנדרסון וליב אולמן עבור סרטו הקניבלים, זאת לאחר שהכיר את אולמן דרך פגישה שארגנה אנדרסון בסטוקהולם[16]. אולמן אמרה שהפגישה התרחשה ב-1964 ושברגמן זיהה את כשרונה בין רגע, ומיד הציע לה לעבוד איתו[16]. מאוחר יותר הפכה למאהבתו והרתה ממנו את בתם לין[17]. לאחר שנפרדו סיפר ברגמן כי כתב עבור הסרט את דמותה של אלמה, אשתו ההרה של יוהאן, אותה ייעד עבורה[18]. הוא שלח לה את התסריט בדואר והיא שבה מנורווגיה בכדי להשתתף בסרט[19].

ארלנד ג'וזפסון (אנ') עבד כבמאי בתיאטרון הדרמה המלכותי בשוודיה (אנ'), אולם רצה לגלם תפקיד בשעת הזאבים לאחר שראה את גרסאותיו המוקדמות של התסריט וחשב שהשתתפות בסרט אימה תהיה מהנה[20]. חלקה של נאימה ויפסטרנד בסרט בתור האישה הזקנה עם הכובע היה התפקיד האחרון בקריירה הקולנועית שלה[21].

צילום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצילומים הראשוניים התרחשו בשמורת הטבע הובס הלר (אנ') במחוז סקונה, שוודיה, באולפני פילמסטדן (אנ') שבסטוקהולם, ובאי פארו (אנ')[22]. שמורת הטבע שימשה בעיקר עבור צילומי השוטים החיצוניים של אזורי החוף והיער[7]. הצילומים נמשכו מה-23 במאי עד ה-23 בנובמבר 1966[23].

מקס פון סידוב (מימין) וליב אולמן (משמאל).

אולמן אמרה כי הצליחה להבין מעט מאוד מהמתרחש וממהות התסריט במהלך ההפקה, אם כי זיהתה הרבה מתכונותיו ואופיו של ברגמן בדמותו של יוהאן, אותה גילם פון סידוב. במהלך הצילומים, ובייחוד בזמן המונולוגים שלה, נהייתה מפוחדת מהמחשבה שברגמן עלול להתדרדר למצבו של יוהאן[24]. היא הוסיפה שלא התקיימו חזרות או דיונים כלשהם בנוגע למשמעותו של הסרט. במהלך הצילומים עזבה אולמן לנורווגיה כדי ללדת, וכשחזרה להשתתף בסצנות האחרונות שלה, הייתה מניחה כרית מתחת לחולצתה.

לדבריו של פון סידוב, ברגמן רצה לצלם את סצנת ארוחת הערב בטירה בטייק אחד כדי לשמור על המשכיות התחושות של השחקנים, בדומה לצורה בה הדבר נעשה בתיאטרון. בסופו של דבר התיישב הסינמטוגרף סוון ניקוויסט מול שולחן הסועדים וצילם את הסצנה בטכניקת פאנינג מהירה. פון סידוב הסביר כי ”זה מאוד קשה לעצור את המצלמה ברגע המדויק בו יש לך קומפוזיציה מושלמת על כל שחקן”[25].

עריכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קטעי פרולוג ואפילוג שונים בהם דנים השחקנים בסרט כעבודת אמנות נחתכו מאחר שברגמן הרגיש שהם הפכו לאישיים מדי. יוצא הדופן היחיד אשר שבר, לכאורה, את "הקיר הרביעי", היו רעשי דיבורם ועבודתם של אנשי הצוות בכתוביות שהופיעו בתחילת ובסוף הסרט[26].

פסקול[עריכת קוד מקור | עריכה]

לארס יוהאן ורל הלחין מספר מנגינות עבור הסרט אשר הושמטו ממרבית הסצנות והופיעו רק במחציתו השנייה, בייחוד בסצנה בה יוהאן רצח את הילד על החוף; לכל אורך הסצנה לא נשמע אף צליל פרט למוזיקת החלילים, הקלרינטים, האבובים, הטובות, הכינורות, הטרומבונים וקרני היער. המוזיקה נקטעת רק בסוף הסצנה למשמע צרחותיו של הילד[27]. מנגינותיו של ורל עברו שינויים שונים לאורך ההפקה ולאחריה, וחלקן אולתרו[28].

איש הציפור מאופרת חליל הקסם של וולפגנג אמדאוס מוצרט.

הפסקול של הסרט כולל גם את הפרטיטה השלישית בלה מינור, רי"ב 827 מאת יוהאן סבסטיאן באך ואת חליל הקסם, אשר בוצעו והוקלטו בידי המנצח ההונגרי פרנץ פריצ'אי[29][30].

הפצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט יצא לאקרנים ב-19 בפברואר 1968 בסטוקהולם[31] בידי אולפני סוונסק[29][32], ופעם נוספת ב-9 באפריל, בניו יורק[33], בידי סרטי לופרט (אנ')[29]. הוא גרף בהערכה גסה כמאתיים וחמישים אלף דולר בארצות הברית[34]. גרסה נוספת של הסרט שודרה בפסטיבל ברגמן בניו יורק בין חודשי מאי ויוני ב-1995, ובה צורף פרולוג אשר נמחק מהגרסה המקורית המציין כי הספר מבוסס על יומנו של יוהאן[35]. תאגיד השידור השוודי שידר את הסרט ב-2018 יחד עם מספר סרטים נוספים של ברגמן בכדי לחגוג את יום הולדתו[36].

חברת מטרו גולדווין מאייר הוציאה לאור את הסרט בפורמט די וי די בארצות הברית, ובגרסת דיסק יחיד בבריטניה, וכן בגרסת אספנות הכוללת את הסרטים בושה (אנ'), תשוקתה של אנה (אנ'), ביצת הנחש ופרסונה. גרסת האספנות האמריקאית כוללת קטעי בונוס בנוסף לסרטים, ואילו בגרסה הבריטית הסרט "פרסונה" הושמט[37]. ב-20 בנובמבר 2018, חברת ההפצה הקריטריון קולקשן פרסמה גרסת בלו-ריי של הסרט, יחד עם שלושים ושמונה סרטים נוספים של ברגמן[38].

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבקרי קולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט קיבל ביקורות שליליות בשוודיה[39]; המבקר ס. ה. סוונסדט מהעיתון סוונסקה דאגבלאדט ביקר את ברגמן על כך שהוא מטיף את רעיונותיו, ומוריס אדסטורם מהעיתון דגנס ניהטר טען כי קהל הצופים לא הצליח להזדהות עם הסרט[40]. סטיג אלגרן מהעיתון וקו ג'ורנלן פרסם מאמר הבוחן את קווי הדמיון שבין הסרט לבין אופרת חליל הקסם של מוצרט[41].

רנטה אדלר מהניו יורק טיימס כתבה ב-1968 כי הסרט הוא לא אחת מיצירותיו הטובות יותר של ברגמן, אבל שיבחה את משחקם של פון סידוב, אולמן ות'ולין[42]. רוג'ר אברט דירג את הסרט בציון שלוש מתוך ארבע באומרו שהוא ”סרט קשה, ובסך הכל לא לגמרי מוצלח”, אך שיבח את ברגמן על כך שהשיג ”תוצאות רגשיות עמוקות עם סצנות שלמות וכמעט אובייקטיביות”[43]. ג'ודית קריסט ממגזין ניו יורק כינתה את הסרט מאמץ זעיר מצד ברגמן, ותיארה אותו כלא יותר מתערובת של התפלספות ושל פנטזיות מעורבבות[44]. מגזין טיים הילל את משחקו של פון סידוב כגאוני בצורה גותית וטען שהסרט ייצב את מעמדה של אולמן כשחקנית סקנדינבית מצליחה, וכן ציין לשבח את סוון ניקוויסט עבור הסינמטוגרפיה הזורחת שיצר[45]. המבקר ריצ'רד שיקל תיאר את הצד הוויזואלי כמרגש יותר מזה של פרסונה, אולם אמר שהסרט נראה בעיניו כדעיכה[46].

ברגמן אמר שהסופר הגרמני א.ת.א. הופמן השפיע רבות על כתיבתו.

בכנס הוועדה הלאומית של סרטי הקולנוע ב-1968 זכתה אולמן בפרס השחקנית הטובה ביותר עבור משחקה בסרטים שעת הזאבים ובושה[47]. בכנס איגוד המבקרים האמריקני זכתה אולמן שוב בפרס השחקנית הטובה עבור אותם הסרטים, וברגמן זכה בפרס הבמאי הטוב ביותר עבור שניהם[47].

באתר האינטרנט עגבניות רקובות זכה הסרט לדירוג חיובי של 92% אשר מבוסס על עשרים וארבע ביקורות עם ציון ממוצע של 7.73 מתוך 10[48]. המבקר ג'יימס מונקו העניק לסרט ציון של שלוש מתוך חמש ב-1992, ותיאר אותו כתרגיל משחק יפה[49]. מגזין הניו יורקר כתב על הסרט ב-1999 שהוא ”ככל הנראה המסע האפל ביותר של אינגמר ברגמן לתוך הפנימיות המוצללת” והזכיר את הפראות בסצנה בה יוהאן רצח את הילד[50]. קים ניומן ממגזין אמפייר שיבח את הסרט בשנת 2000 באומרו שהוא ”אחד מסרטי השחור-לבן המרושעים והיפים ביותר שאי פעם תראו”[51]. מגזין טיים אאוט כינה את הסרט פנטזיה גותית מבריקה[52].

הוצאת 2012 של ירחון מראה וקול בבעלות מכון הסרטים הבריטי העניקה לסרט שלוש הצבעות של מבקרי קולנוע ואחת עשרה הצבעות של במאי שונים, ובכך הציבה אותו במקום ה-44 של רשימתה. במדריך הסרטים של לאונרד מלטין מ-2014, דירג מלטין את הסרט בציון של שלוש מתוך ארבע, וכינה אותו ”ברגמן נחות יותר” אולם עם בעל הופעת משחק מדרגה ראשונה[53]. הספר אלף ואחד סרטים שאתם חייבים לראות לפני שתמותו (אנ') השווה בין שעת הזאבים לעבודותיו של א.ת.א. הופמן[54].

פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמותו של יוהאן נחשבת לאלטר-אגו של ברגמן[55][56]. פרנק גדו ראה את הסרט כסיפור התדרדרותו של אמן וטען כי הוא מהווה, הלכה למעשה, את התגלות נפשו של ברגמן[57]. הסופר דן ויליאמס החזיק בדעה דומה ותיאר את הסרט בתור ”סיפורו של אמן בעל נטייה להרס עצמי אשר אינו מסוגל לקיים מערכת יחסים יציבה עם המציאות”[56]. הפסיכיאטרית ברברה יאנג כתבה כי הסרט, בדומה לפרסונה, מציג את תהליך דעיכתה של אישיות, אך דחתה את ביקורתו של גדו בנוגע לנפשו של ברגמן, ושיבחה את הבמאי על אומצו הרב בהתמודדות עם בעיות אלו[58]. כמו כן נטען כי מוצג בסרט מעין תהליך השפלה אותו נאלץ האמן לחוות[59].

הסיוט מאת הנרי פוסלי. קאט אלינגר השוותה בין הציור ושאר עבודותיו של האמן לסרטו של ברגמן.

גדו השווה את דמותו של יוהאן לדמותה של קארין בסרטו של ברגמן מ-1961, מבעד לזכוכית כהה (אנ'), וטען כי הוא נמצא בצומת דרכים בה עליו לבחור בין חייו האמיתיים ובין עולם הסיוטים[60]. גדו מציע שאולי יוהאן חושש כי הוא הומוסקסואל, וכתב כי ”סטיותיו של יוהאן מתגשמות בדמות טרנסוסטיזם, מזוכיזם ונקרופיליה, אם כי אף אחד מאלו לא מוכיח בוודאות נטייה הומוסקסואלית”[61].

ויליאמס קישר את חזיונותיו האמנותיים של יוהאן לפלישתם של האריסטוקרטים מהטירה לחייו, שכן לדעתו הברון ואורחיו מזכירים ערפדים, והתערבותם בחיי הזוג השקט מובילה להשתלטותו של עולמו הבדיוני של יוהאן על מציאותו[62]. אגיל טורנקוויסט השווה את מה שתפש כערפדיות בשעת הזאבים לנושאים דומים בפרסונה, והוסיף כי נושאים אלו הופיעו גם בעבודותיו של יוהאן אוגוסט סטרינדברג[63].

הסופרת לאורה הבנר טענה כי מוטיבי הפולקלור בסרט מעלים גם הם נושאים הקשורים לקונפליקטים, סדקים, ומיניות מבולבלת[64]. לדבריה, אחד המושגים העיקריים בסרט הוא הקניבליזם והפחד מהיטרפות, נושאים הקשורים לאגדות ליקנטרופיות כמו כיפה אדומה, יצירות שבעיניה קשורות להתעוררות מינית[65].

האקדמאי גורדון תומאס העלה את נושא מערכות היחסים בו אישיותו של אדם אחד מתמזגת עם זו של אחר. תומאס כתב כי ”הברון פון מרקנס ואשתו הם התגשמות תיעובו העצמי של יוהאן, ומפני שאשתו אלמה אוהבת אותו, היא מוכרחה להשתתף בהזיותיו גם היא”[66]. המבקר רובין ווד השווה את שעת הזאבים לפרסונה בכך שאלמה מסוגלת לראות את זוועותיו הפנימיות של יוהאן, בעוד שבפרסונה דמותה של אלמה מושפעת מחוויותיה של אליזבת[67].

הסופר חוסה טדורו זיהה את הטירוף כאחד הנושאים הדומיננטיים בסרט, אך גם את ההבנה כי ”אף אדם אינו יכול להכיר לחלוטין ובאמת אדם אחר”, בהתייחסו לכך שאלמה מעולם לא הבינה באמת ובתמים את בעלה[68].

מחברים שונים השוו את הסיפור לחייו האמיתיים של ברגמן; התיאוריה של תומאס היא כי במהלך ההפקה אולמן הצליחה לחיות בשלווה עם עצמה, בעוד שבן זוגה, ברגמן, נכשל בכך[66]. יאנג ציין כי ברגמן נטש את אשתו קבי לרטי ובנם דניאל לטובת זוגיותו עם אולמן, אף על פי ששעת הזאבים הוקדש ללרטי, דבר המציע כי נושא דעיכתו של האמן יועד להסביר ללרטי מדוע הוא עזב[58].

גדו הסביר את דמות איש הציפור כהיפוכו האירוני של ברגמן לחליל הקסם של מוצרט[69]. לפי גדו, איש הציפור מייצג ”ידע עצמי מושחת ורשע טבעי שמקורו במיניות ילדותית”[69]. תומאס טען כי דמותו של לינדהורסט היא למעשה איש הציפור של יוהאן[66]. כותבים אחרים מצאו קווי דמיון לסיר הזהב של א.ת.א. הופמן, כגון שלוש הדמויות המופיעות בשתי היצירות, לינדהורסט, הרברנד וורוניקה[70]. גדו טען כי ורוניקה משעת הזאבים מזכירה יותר את דמותה של סרפנטינה מאשר את ורוניקה הספרותית, אך שהספר אינו מפריד ביניהן אלא מאחד את שתיהן כתמונה כפולה של רעיון הנשיות. גדו הוסיף כי בדומה לורוניקה וסרפנטינה, ורוניקה של שעת הזאבים היא היפוכה של אלמה[70].

אירווינג סינגר כתב כי קשה לדעת האם הסצנה בה יוהאן רצח את הילד על הצוק לקחה חלק במציאות או שהיא פרי דמיונו[71]. לדברי יאנג, ברגמן אמר שהילד מייצג את השד הפנימי שלו, ושהמאבק בינו ובין יוהאן היה אמור להסתיים כמעין אורגזמה[72]. גדו קישר את הילד לזכרונותיו המוקדמים של יוהאן, בהם הוריו נעלו אותו בארון הבגדים כעונש וסיפרו לו שחי בפנים איש קטן[61]. תומאס הציע שהילד הוא ”שד של האגו, מעין אינקובוס, חיזיון של מיניות מדוכאת”, ושהרצח שלו אינו פותר את בעיותיו, שהרי לאחר שהוא משליך את גופתו למים היא צפה חזרה לפני השטח[66].

מספר סצנות תוארו כסוריאליסטיות[73][74][75], כמעט אקספרסיוניסטיות[76][77], או כגותיות[78][79]. פאביו פזטי טוניון כתב כי הצופן המסוגנן של הסרט יוצר חיכוך בין אלמנטים אובייקטיביים וסובייקטיבים[59]. טדורו תיאר את הסרט כמוזר ושקט, אמר שהדיאלוגים המעטים שבו והמחסור בשיחות הם אלו שמדגישים את מגוון הצלילים, והשווה את האטמוספירה לזו בסרטו של סטנלי קובריק "הניצוץ" מ-1980[68].

קאט אלינגר ממכון הסרטים הבריטי טענה כי הסרט נולד מאגדות פולקלור והשוותה את חזיונותיו הנוראיים של יוהאן לעבודותיו של הצייר הנרי פוסלי[80].

המחבר ג'ון אור תיאר את הסרט כאגדה מודרנית[81]. חלקו השני של הסרט מתרחש בלילה בלבד, למעט חזיונו של יוהאן בו הוא רוצח את הילד על שפת הצוק, קטע אשר בלט בכמות מוגזמת של אור[82]. הבנר טענה שאמצעים קולנועיים מסוג זה, המופיעים לדבריה לכל אורך הסרט, תורמים ליצירת אווירה חלומית וסיוטית[83].

טוניון תיאר את האריסטוקרטים כדמויי ערפדים ובכך הצטרף לעמדתו של טורנקוויסט בעניין הדמיון בין שעת הזאבים לעבודותיו של סטרינדברג[84]. מספר יוצרים אחרים השוו את דמותו של לינדהורסט, אשר גולמה בידי ג'ורג' ריידברג, לדמותו של דרקולה כפי שגולמה בידי בלה לוגוסי[41][85]. ברגמן העריץ את הסרט דרקולה מ-1931[47]. הבנר הציעה כי הסרט מכיל מספר רמיזות לפולקלור מימי הביניים ולאנשי זאב, כדוגמת השפתון שלינדהורסט מורח על שפתיו של יוהאן המזכיר במראהו דם, ומבטו התאוותני של יוהאן המזכיר במעט קלסתר פנים של איש זאב[64].

בניתוח האקספוזיציה מבחין טוניון ברעשי המצלמה הנעה והזזת אביזרי התפאורה ומה שהוא מניח שיכולים להיות הכנותיהם של ברגמן ואולמן לקראת תחילת תפקידה. קטע זה מתחלף לשוט בו אלמה פותחת במונולוג מול המצלמה, מיזנסצנה שחוזרת גם בסוף הסרט[86]. בדומה לפרסונה, פתיחה מסוג זה שוברת את הקיר הרביעי[68]. ברגמן משתמש באמצעי דומה בשיחתה של אלמה עם האישה הזקנה כשהוא מסובב את המצלמה במהירות בין השתיים; טוניון טען כי מרגע שהגברת הזקנה עזבה נוצר ספק בנוגע לעצם קיומה, וייתכן שאלמה, הלכה למעשה, הייתה לבד כל אותו הזמן[87].

מספר סרטים נוספים של ברגמן, בושה מ-1968 ותשוקתה של אנה מ-1969, תוארו בידי המחבר ג'רי ורמילי בתור ”שרשרת אלימה הפולשת לחייהם של אנשים רגילים”, ולכן מהווים השלושה יחד עם שעת הזאבים, לדעתו, טרילוגיה[88]. המחבר אמיר כהן שלו הביע את הסכמתו עם ורמילי[89]. שלושת הסרטים אכן נקראים בחוגים קולנועיים שונים כטרילוגיית פארו[90].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

עברית English / Svenska
פטריק, ולדה; סרטים וחלומות: הדרך לברגמן; הוצאת רדגרייב, 1981 (מסת"ב 9780913178614) Petric, Vlada; Film & Dreams: An Approach To Bergman; Redgrave Publishing Company, 1981 (ISBN 9780913178614)
קאווי, פיטר; אינגמר ברגמן: ביוגרפיה ביקורתית; סקריבנר, 1982 (מסת"ב 0684177714) Cowie, Peter; Ingmar Bergman: A Critical Biography; Scribner, 1982 (ISBN 0684177714)
גדו, פרנק; תשוקתו של אינגמר ברגמן; הוצאת אוניברסיטת דיוק, דורהאם, 1986 (מסת"ב 0822305860) Gado, Frank; The Passion Of Ingmar Bergman; Duke University Press, Durham, 1986 (ISBN 0822305860)
סולטניק, אהרון; קולנוע, אומנות מודרנית; הוצאת עמיתי האוניברסיטה, ניו יורק, לונדון, טורונטו, 1986 (מסת"ב 0845347527) Sultanik, Aaron; Film, A Modern Art; Associated University Presses, New York, London, Toronto, 1986 (ISBN 0845347527)
ביילו, טינו; איגוד האמנים: החברה ששינתה את תעשיית הקולנוע; הוצאת אוניברסיטת ויסקונסין, מדיסון, 1987 (מסת"ב 9780299114404) Balio, Tino; United Artists: The Company That Changed The Film Industry; University of Wisconsin Press, Madison, 1987 (ISBN 9780299114404)
מונקו, ג'יימס; מדריך הסרטים; ספרי פריגי, 1992 (מסת"ב 0399517804) Monaco, James; The Movie Guide; Perigee Books, 1992 (ISBN 0399517804)
ביורקמן, סטיג; מאנס, תורסטן; סימה, ג'ונאס; ברגמן על ברגמן; הוצאת דה קאפו, בוסטון, 1993 (מסת"ב 9780306805202) Bjorkman, Stig; Manns, Torsten; Sima, Jonas; Bergman On Bergman; Da Capo Press, 1993 (ISBN 9780306805202)
ג'רבאיס, מארק; אינגמר ברגמן: קוסם ונביא; הוצאת המלכה מקגיל, מונטריאול, קינגסטון, לונדון, איתקה, 1999 (מסת"ב 077352004X) Gervais, Marc; Ingmar Bergman: Magician And Prophet; Mcgill Queen's Press, Montreal, Kingston, London, Ithaca, 1999 (ISBN 077352004X)
ורמילי, ג'רי; אינגמר ברגמן: חייו וסרטיו; הוצאת מקפרלנד, ג'פרסון, 2002 (מסת"ב 9780786429592) Vermilye, Jerry; Ingmar Bergman: His Life And Films; McFarland & Company, Jefferson, 2002 (ISBN 9780786429592)
כהן שלו, אמיר; שני העולמות בעת אחת: אמנות בזמנים עתיקים; הוצאת האוניברסיטה של אמריקה, לנהם, 2002 (מסת"ב 9780761821878) Cohen Shalev, Amir; Both Worlds At Once: Art In Old Age; University Press Of America, Lanham, 2002 (ISBN 9780761821878)
סטין, בירגיטה; אינגמר ברגמן: מדריך עם הערות; הוצאת אוניברסיטת אמסטרדם, אמסטרדם, 2005 (מסת"ב 9053564063) Steene, Birgitta; Ingmar Bergman: A Reference Guide; Amsterdam University Press, Amsterdam, 2005 (ISBN 9053564063)
הבנר, לאורה; סרטיו של אינגמר ברגמן: אשליות של אור וחושך; ספרינגר, 2007 (מסת"ב 978-0230801387) Hubner, Laura; The Films Of Ingmar Bergman: Illusions Of Light And Darkness; Springer, 2007 (ISBN 978-0230801387)
שרגל, רפאל; אינגמר ברגמן: ראיונות; הולם, אניקה; אינגמר ברגמן: בשבילי, הסרט הוא פנים; סיימון, ג'ון; שיחה עם ברגמן; הוצאת אוניברסיטת מיסיסיפי, 2007 (מסת"ב 978-1578062188) Shargel, Raphael; Ingmar Bergman: Interviews; Holm, Annika; Ingmar Bergman: For me, Film Is Face; Simon, John; Conversation With Bergman; University Press Of Mississippi, 2007 (ISBN 978-1578062188)
סינגר, אירווינג; אינגמר ברגמן, פילוסוף קולנועי: הרהורים על יצירתיותו; הוצאת אם איי טי, קיימברידג', לונדון, 2009 (מסת"ב 978-0262264815) Singer, Irving; Ingmar Bergman, Cinematic Philosopher: Reflections On His Creativity; MIT Press, Cambridge, London, 2006 (ISBN 978-0262264815)
מלטון, ג'יי. גורדון; ספר הערפדים: אנציקלופדיית האל-מתים; הוצאת דיו נראה, דטרויט, 2010; מהדורה שלישית (מסת"ב 978-1578593484) Melton, J. Gordon; The Vampire Book: The Encyclopedia Of The Undead; Visible Ink Press, Detroit, 2010; Third Edition (ISBN 978-1578593484)
סינרברינק, רוברט; פילוסופיות חדשות של הקולנוע: תמונות חושבות; איי. אנד סי. בלאק, 2011 (מסת"ב 978–1441153432) Sinnerbrink, Robert; New Philosophies Of Film: Thinking Images; A&C Black, 2011 (ISBN 978-1441153432)
ברומן, פר פ; יוג'ין וירזביקי, ג'יימס; מוזיקה, צלילים ושקט בסרטיו של אינגמר ברגמן; מוזיקה, צלילים ויוצרי סרטים: סגנון קולי בקולנוע; ראוטלדג', ניו יורק, לונדון, 2012 (מסת"ב 978–0415898942) Broman, Per F; Eugene Wierzbicki, James; Music, Sound And Silence In The Films Of Ingmar Bergman; Music, Sound And Filmmakers: Sonic Style In Cinema; Routledge, New York, London (ISBN 978-0415898942)
ווד, רובין; אינגמר ברגמן: מהדורה חדשה; הוצאת אוניברסיטת וויין, 2012 (מסת"ב 978-0814338063) Wood, Robin; Ingmar Bergman: New Edition; Wayne State University Press, 2012 (ISBN 978-0814338063)
מלטין, לאונרד; מדריך הסרטים של לאונרד מלטין לשנת 2014; מחלקת הפרסום של ספרי פינגווין, 2013 (מסת"ב 978-1-101-60955-2) Maltin, Leonard; Leonard Maltin's 2014 Movie Guide; Penguin Publishing Group, 2013 (ISBN 978-1-101-60955-2)
שניידר, סטיבן ג'יי; אלף ואחד סרטים שאתם חייבים לראות לפני שתמותו; הוצאת ברונס, 2013 (מסת"ב 978-0-7641-6613-6) Schneider, Steven Jay; One Thousand And One Movies You Must See Before You Die; Barron's, 2013 (ISBN 978-0-7641-6613-6)
אור, ג'ון; שדי העידן המודרני: אינגמר ברגמן וקולנוע אירופאי; ספרי ברגהאן, ניו יורק, אוקספורד, 2014 (מסת"ב 978-0857459794) Orr, John; The Demons Of Modernity: Ingmar Bergman And European Cinema; Berghahn Books, New York, Oxford, 2014 (ISBN 978-0857459794)
אגנס פת'ו; קולנוע של תחושות; טוניון, פאביו פזטי; תחושת הזמן בפואטיקת הגוף והמחשבה של אינגמר ברגמן; הוצאת מלומדי קיימברידג', 2015 (מסת"ב 978-1443873956) Agnes Petho; The Cinema Of Sensations; Tonion, Fabio Pezzetti; The Sensation Of Time In Ingmar Bergman's Poetics Of Bodies And Minds; Cambridge Scholars Publishing, 2015 (ISBN 978-1443873956)
ויליאמס, דן; הריסתו של האמן: שעת הזאבים: קליין, סארטר, ודמיון בסרטיו של אינגמר ברגמן; ספרינגר, 2015 (מסת"ב 978-1137471987) Williams, Dan; The Destruction Of The Artist: Hour Of The Wolf: Klein, Sartre And Imagination In The Films Of Ingmar Bergman; Springer, 2015 (ISBN 978-1137471987)
יאנג, ברברה; הפרסונה של אינגמר ברגמן: מלחמה בשדים דרך קולנוע; רואומן וליטלפילד, 2015 (מסת"ב 9781442245662) Young, Barbara; The Persona Of Ingmar Bergman: Conquering Demons Through Film; Rowman & Littlefield, 2015 (ISBN 9781442245662)
לוקו, אלכסיס; להאזין למפלצות של אינגמר ברגמן: אימה, מוזיקה, דממה וישויות אקוסטיות בפרסונה ובשעת הזאבים; סונטות, צרחות ודממה: מוזיקה וצלילים בסרטיו של אינגמר ברגמן; ראוטלדג', ניו יורק, לונדון, 2015 (מסת"ב 978–1135022747) Luko, Alexis; Listening To Ingmar Bergman's Monsters: Horror Music, Mutes, And Acoustical Beings In Persona And Hour Of The Wolf; Sonatas, Screams, And Silence: Music And Sound In The Films Of Ingmar Bergman; Routledge, New York, London, 2015 (ISBN 978-1135022747)
טאפר, מייקל; אינגמר ברגמן פנים מול פנים; הוצאת אוניברסיטת קולומביה, 2017 (מסת"ב 978-0231851213) Tapper, Michael; Ingmar Bergman's Face To Face; Columbia University Press, 2017 (ISBN 978-0231851213)
סמית', איאן היידן; מכירת הסרט: אומנות הפוסטרים של הסרטים; הוצאת קווארטו, הממלכה המאוחדת, 2018 (מסת"ב 978-0711240247) Smith, Ian Haydn; Selling the Movie: The Art Of The Film Poster; Quarto Publishing Group, United Kingdom, 2018 (ISBN 978-0711240247)
טורנקוויסט, אגיל; בין הבמה למסך: בימויו של אינגמר ברגמן; הוצאת אוניברסיטת אמסטרדם, אמסטרדם, 1995 (מסת"ב 9053561714)

טורנקוויסט, אגיל; המוזות של ברגמן: הורסטיליות של ברגמן בקולנוע, בתיאטרון, בטלוויזיה וברדיו; הוצאת מקפרלנד, ג'פרסון, קרוליינה הצפונית, לונדון, 2003 (מסת"ב 0786482028)

Tornqvist, Egil; Between Stage And Screen: Ingmar Bergman Directs; Amsterdam University Press, 1995 (ISBN 9053561714)

Tornqvist, Egil; Bergman's Muses: Aesthetic Versatility In Film, Theatre, Television And Radio; McFarland & Company Publishers, Jefferson, North Carolina, London, 2003 (ISBN 0786482028)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ גדו, 1986; עולם הדמדומים; שעת הזאבים; עמוד 349; "מבין השדים הללו, ברגמן ציין במפורש את האישה הזקנה שהסירה את פניה, ויצור אשר היה הולך על התקרה. שניהם נכנסו לסרט ישירות מתוך חלומותיו".
  2. ^ ווד, 2012; הורים וקורבנות; עמוד 24; "בשעת הזאבים מתאר האמן יוהאן בורג (מקס פון סידוב) מקרה בו נענש בילדותו, אשר השפיע על התפתחותו מאז אותו יום: הוא ננעל בארון בגדים חשוך לחלוטין, אשר בתוכו, כך נאמר לו, הסתתר יצור קטן אשר היה מסוגל לכרות בשיניו את אצבעות רגליו. כאשר שוחרר לבסוף (לאחר שחווה את תחושת האימה הנוראית ביותר), שאל אותו אביו עד כמה חמורות צריכות להיות המכות המגיעות לו, והוא ביקש ממנו שיהיו קשות ככל האפשר. כאשר נשאל על הסיפור בראיון, אמר ברגמן שהוא נבע ממקרה אישי: 'זה קרה לפני ארבעים או ארבעים ושתיים שנים, יותר מפעם אחת. היה זה טקס. זה מדהים כיצד יצאתי משם בחיים'".
  3. ^ גדו, 1986; עולם הדמדומים; שעת הזאבים; עמוד 348; "הוכחה מדויקת יותר מהשדים המקרקרים דמויי הציפור החוגגים את כניעתו של יוהאן לידי הטירוף, הוא איש הציפור המנסה להביא לסופו, בכך מדגיש ברגמן את ההיפוך האירוני של חליל הקסם. בתחילת הסרט, מספר יוהאן לאלמה על הנורא בשדים, איש הציפור, הדומה לפפגנו; לקראת הסוף, הוא אכן מתגלה בתור אותו פפגנו, המנקר בו למוות".
  4. ^ גדו, 1986; עולם הדמדומים; שעת הזאבים; עמוד 349; "לינדהורסט, הסמכות האחראית על מוצרט, מנתח את חליל הקסם בדיוק באותם התנאים בהם השתמש ברגמן בעצמו, כאשר דיבר על האופרה האהובה עליו. הוא התגשמות המודעות הלועגת לעצמה, האינטלקט הרודף של האמן. ללא שום סיבה נראית לעין, לינדהורסט מציין שהוא בן ארבעים ושש, גילו של ברגמן כאשר כתב את הקניבלים. ”החיים מנצנצים סביבי בעושר רב”, הוא ממשיך, ”אבל אני נכנס אפילו עמוק יותר אל תוך המבוך”.
  5. ^ טורנקוויסט, 2003; עמוד 65.
  6. ^ סיימון, 2007; עמוד 71.
  7. ^ 1 2 3 4 "שעת הזאבים", קרן אינגמר ברגמן; אורכב מהמקור ב-22 בדצמבר 2013.
  8. ^ 1 2 הולם, 2007; עמוד 48.
  9. ^ "פרסונה", קרן אינגמר ברגמן; אורכב מהמקור ב-22 בדצמבר 2013.
  10. ^ גדו, 1986; עולם הדמדומים; שעת הזאבים; עמוד 349; "שעת הזאבים מוגדרת הן בידי התסריט והן בידי הטקסט בתור 'השעה שבין הלילה לבין השחר.. כאשר רוב האנשים מתים, כאשר השינה היא העמוקה ביותר, כאשר הסיוטים מציאותיים. זו השעה בה אלו שלא יכולים לישון נרדפים בידי הייסורים הנוראיים ביותר שלהם, השעה שבה הרוחות והשדים נמצאים בשיא אונם; שעת הזאבים היא גם השעה בה נולדים הכי הרבה תינוקות'".
  11. ^ סטין, 2005; פילמוגרפיה; שעת הזאבים; עמוד 276; "שם הסרט מתייחס לשעות שבין שלוש לחמש לאחר חצות, אז, לפי הפולקלור השוודי, מתים הכי הרבה אנשים, ונולדים הכי הרבה תינוקות".
  12. ^ "בנט אף קלינטברג: השעה בה החרדה משתוללת בחופשיות", סוונסקה דאגבלאדט, בנט אף קלינטברג, 8 בספטמבר 2013; אורכב מהמקור ב-2 בינואר 2019.
  13. ^ גדו, 1986; עולם הדמדומים; שעת הזאבים; עמוד 349; "לפני הקרנת הבכורה של הסרט, ברגמן אמר כי הביטוי הגיע מטקסט לטיני שקרא בימיו כסטודנט, אולם החוקרים מעולם לא הצליחו למצוא את המקור. בדומה להגיגים אחרים העוסקים בסרטיו, עינו של השטן וחיוכי ליל קיץ, אין ספק ששעת הזאבים הומצא בידי יוצר הסרט".
  14. ^ שרגל, 2007; עמוד 16.
  15. ^ יאנג, 2015; עמוד 144; "כעבור תשע עשרה שנים, כתב ברגמן, ”שעת הזאבים נתפש בידי אנשים מסוימים כסרט הנופל מפרסונה. זה לא כזה פשוט. פרסונה הייתה פריצת דרך, הצלחה שנתנה לי את האומץ להמשיך ללכת בדרכים שטרם נתגלו.. כשאני מסתכל על הסרט היום, אני מבין שהוא עוסק במחלוקת פנימית שנחבאת בתוכי אותה אני מנטר בקפידה, וניתן לראות אותה גם בעבודותיי המוקדמות וגם במאוחרות.. שעת הזאבים הוא סרט חשוב מפני שהוא מהווה ניסיון להקיף סדרת בעיות שלא קל למצאן, ולהיכנס לתוכן. העזתי לקחתי כמה צעדים, אבל לא הלכתי עד הסוף”. אז כבר הבין ברגמן שהשתמש בסרט על מנת לרפא את עצמו".
  16. ^ 1 2 אינגמר ברגמן; פרסונה; ראיון עם אינגמר ברגמן, ביבי אנדרסון וליב אולמן, הקריטריון קולקשן, 2014.
  17. ^ קאווי, 1982; על האי; עמוד 247; "בזמן הצילומים של שעת הזאבים, נולדה בתם של ליב ואינגמר, לין. 'נתתי לזה לקרות', אמרה ליב בנוגע להריונה. 'לא פחדתי. הרגשתי שהיה זה הדבר הנכון לעשות'".
  18. ^ "סרטים, סרטים חדשים, פרק חדש באיחוד ספרותי", הניו יורק טיימס, קארן דורבין, 3 בינואר 1999; אורכב מהמקור ב-19 בינואר 2019.
  19. ^ אינגמר ברגמן; שעת הזאבים; גרסת הדי. וי. די. בהוצאת אם. ג'י. אם. החיפוש אחר השפיות, ליב אולמן, 2004.
  20. ^ אינגמר ברגמן; שעת הזאבים; גרסת הדי. וי. די. בהוצאת אם. ג'י. אם. החיפוש אחר השפיות, ארלנד יוספסון, 2004.
  21. ^ "נאימה ויפסטרנד", קרן אינגמר ברגמן; אורכב מהמקור ב-30 בדצמבר 2017.
  22. ^ קאווי, 1982; על האי; עמוד 247; "שעת הזאבים צולם בחלקו בהובס הלר, שן הסלע הבולטת בדרום מערב שוודיה, שם צילם ברגמן את סצנת הפתיחה של החותם השביעי. הנוף, שברקעו נראה האי פארו, מגשים את מראה 'האי הפריזי בלטרום' אותו ברגמן הזכיר בתחילת הסרט".
  23. ^ סטין, 2005; שעת הזאבים; עמוד 278; "צולם בהובס הלר בדרום מערב שוודיה ובאולפני רסונדה, החל מ-23 במאי 1966 עד 23 בנובמבר 1966".
  24. ^ אולמן, ליב; ליב אולמן: השנים באיי פארו; הקולנוע של אינגמר ברגמן, הוצאת הקריטריון קולקשן, גרסת הבלו-ריי, 2018.
  25. ^ קאווי, 1982; על האי; עמוד 243; "מקס פון סידוב נזכר בצילום הקטע במהלך הסרט; ”ברגמן רצה לצלם את כל סצנת השיחה בארוחת הערב, הכל בטייק אחד. רעיונו היה לתת לשחקנים דבר המזכיר את המשכיות ההופעה הנמצאת בתיאטרון חי. סוון ניקוויסט ישב מולנו, והשולחן בו ישבנו הקיף אותו. אני זוכר את דיוקו המוחלט של ניקוויסט עם טכניקת הפאנינג, מאחר שבזמן שאתה עובר מפרצוף אחד לאחר, כפי שהוא עשה, זה מאוד קשה לעצור את המצלמה ברגע המדויק בו יש לך קומפוזיציה מושלמת על כל שחקן”".
  26. ^ גדו, 1986; עולם הדמדומים; שעת הזאבים; עמוד 345; "במקור, ההקדמה והאחרית נחתכו ביותר מאלף רגליים, כאשר, במהלך העריכה, ברגמן הבין כי היה ”אשם בהטעייה עצמית. היה זה עדיף לא לשחק משחקי אסתטיקה אשר ירחיקו אותי מהסרט”. רק משפטים ברורים-למחצה אשר נשמעו בחשכה מפי צוות ההפקה, הופיעו בהתחלה ובסוף".
  27. ^ ברומן, 2012; עמוד 26.
  28. ^ ברומן, 2012; עמודים 25–26.
  29. ^ 1 2 3 ורמילי, 2002; עמוד 125.
  30. ^ טורנקוויסט, 2003; עמוד 239.
  31. ^ סטין, 2005; שעת הזאבים; עמוד 278; "הקרנת בכורה: 19 בפברואר 1968, רודה קוורן (סטוקהולם)".
  32. ^ סטין, 2005; שעת הזאבים; עמוד 278; "הפצה: סוונסק פילמינסטרי".
  33. ^ סטין, 2005; שעת הזאבים; עמוד 278; "הקרנת בכורה בארצות הברית: 9 באפריל 1968, התיאטרון המזרחי ברחוב 34, ניו יורק סיטי".
  34. ^ ביילו, 1987; עמוד 231.
  35. ^ סטין, 2005; שעת הזאבים; עמוד 278; "עם שחרור הסרט ב-27 בספטמבר 1967 היה אורך הפילם של שעת הזאבים כ-2,455 מטרים. ב-9 בפברואר 1968, נחתך הסרט לאורך של כ-2,395 מטרים (בערך שתי דקות); עריכה זו לא בוצעה על ידי ועד הצנזורה, וקשור ככל הנראה לאורך הפרולוג, אשר הוצג לאחרונה בפני קהל ציבורי בגרסה חדשה של הסרט אשר הופיעה בפסטיבל ברגמן בניו יורק, שנערך בחודשים מאי-יוני 1995".
  36. ^ "תאגיד השידור השוודי הולך להציג את סרטיו של ברגמן לאורך כל הקיץ", סוונסקה דאגבלאדט, 5 ביוני 2018; אורכב מהמקור ב-27 בינואר 2019.
  37. ^ "שעת הזאבים", אול מובי; אורכב מהמקור ב-3 בדצמבר 2016.
  38. ^ "הקריטריון קולקשן מודיע על אוסף בלו-ריי ענק עם שלושים ותשעה סרטים של אינגמר ברגמן", קוליידר, אדם צ'יטווד, 12 ביולי 2018; אורכב מהמקור ב-13 ביולי 2018.
  39. ^ סטין, 2005; שעת הזאבים; עמוד 278; "התקשורת השוודית קיבלה את שעת הזאבים בתור דז'ה וו קולנועי. אף על פי שהכירה בווירטואוזיות של ברגמן כיוצר סרטים, העלו המבקרים מספר טענות בנוגע לדיוקנו השקוע-בעצמו של יוהאן בורג".
  40. ^ סטין, 2005; שעת הזאבים; עמודים 278–279; "תגובותיהם של מוריס אדסטורם וס. ה. סוונסדט העלו דעות אשר דמו במהותן לאלו של הקהל האמריקאי והבריטי. עבור אדסטורם, הזדהות עם הסרט הייתה אפשרית רק אם הצופה הרשה לעצמו ליפול בפח המניפולטיבי של חזונו של אינגמר ברגמן, בעוד שסוונסדט התנגד לאמירותיו הנוקבות והרועשות של ברגמן, אשר לטענתו לא הותירו אף מקום לתגובות אינטלקטואליות".
  41. ^ 1 2 סטין, 2005; שעת הזאבים; עמוד 279; "ראו גם, סטיג אלגרן: ”מי מפחד משעת הזאבים?”".
  42. ^ "המסך: היכן שהסיוטים מתכנסים: ברגמן מכניס רוחות לתוך שעת הזאבים", הניו יורק טיימס, רנטה אדלר, 10 באפריל 1968; אורכב מהמקור ב-12 ביולי 2018.
  43. ^ "שעת הזאבים", האתר של רוג'ר איברט, רוג'ר איברט, 11 בדצמבר 1968; אורכב מהמקור ב-26 ביולי 2018.
  44. ^ "לחכות לטולסטוי", ניו יורק, קריסט ג'ודי, עמוד 53, 29 באפריל 1968.
  45. ^ "סרטים חדשים: שעת הזאבים", טיים, בריטון הדן, עמוד 106, 1968.
  46. ^ "בתור מעלה באוב, רמאי או עיתונאי, הוא נוגע בנשמותינו האשמות", לייף, ריצ'רד שיקל, עמוד 8, 26 באפריל 1968.
  47. ^ 1 2 3 ורמילי, 2002; עמוד 32.
  48. ^ "שעת הזאבים", עגבניות רקובות; אורכב מהמקור ב-28 בנובמבר 2017.
  49. ^ מונקו, 1992; עמוד 359.
  50. ^ "אוהב השדים", הניו יורקר, ג'ון להר, 23 במאי 1999; אורכב מהמקור ב-24 באוגוסט 2017.
  51. ^ "ביקורת שעת הזאבים", אמפייר, קים ניומן, 1 בינואר 2000; אורכב מהמקור ב-19 בנובמבר 2018.
  52. ^ "שעת הזאבים", טיים אאוט, 11 במרץ 2016; אורכב מהמקור ב-29 במרץ 2013.
  53. ^ מלטין, 2013; שעת זאבים; עמוד 644; "ברגמן נחות המספר על הצייר פון סידוב, אשתו, אולמן, והחזיונות שהוא מתחיל לראות עם הגעתם לאי נטוש. המשחק, כרגיל, הוא מדרגה ראשונה".
  54. ^ שניידר, 2013; שעת הזאבים; עמוד 483; "בשעת הזאבים עינויו הרוחני של האמן אינו מועבר דרך אניגמה חיצונית, כמו בפרסונה, אלא מגיע אלינו ישירות מתוך מחשבותיו של האמן, וזאת על ידי קטעים מתוך יומנו. ברור כי הסרט קיבל השראה מכתביו המסתוריים של א.ת.א. הופמן - עד לשמות הדמויות - זה הוא סרט אימה מוחלט העוסק באמן רגיש, אם כי לא סימפתי, שרוחו נקרעת לחתיכות בידי המבקרים הדמוניים ובידי הקהל".
  55. ^ פטריק, 1981; עמוד 116.
  56. ^ 1 2 ויליאמס, 2015; עמוד 161.
  57. ^ גדו, 1986; עולם הדמדומים; שעת הזאבים; עמוד 345; "שעת הזאבים הוא לא פחות מבושה, סיפור על התפוררותו של אמן, המתעד את חשיפתו של ברגמן במערומיו".
  58. ^ 1 2 יאנג, 2015; עמוד 140.
  59. ^ 1 2 טוניון, 2015; עמוד 293; "בדומה לסרטו של ברגמן הפנים (אנסיקטט, 1958), בשניהם בחירות הנושא (השפלת האמן, שילוב המציאות והפנטזיה) והצפנים הסגנוניים (החיכוך התמידי בין אלמנטים אובייקטיביים לסובייקטיבים, בין רמות שונות של מציאותיות והאפשרות לחוות את הסוריאליסטיות של קסם וחלומות) זהות, שעת הזאבים הוא הסרט המביא את המימד ההזייתי של האופוס של ברגמן לקיצון שלו".
  60. ^ גדו, 1986; עולם הדמדומים; שעת הזאבים; עמוד 346; "בדומה לקארין מסרטו האחר של ברגמן, מבעד לזכוכית כהה, יוהאן מגיע לנקודה בה הוא מוכרח לבחור בין שני עולמות. אלמה מייצגת את המשיכה למציאות הבריאה; אם, כפי שנאמר, הוא יצייר אותה יום אחר יום, השפעתה עליו עשויה לרפא אותו. אולם הפנטזיות המעוותות שלו מושכות אותו לצד הנגדי. במקום אלמה, הוא נמשך לחברי הקלאן של פון מרקנס, לגיון שדים הרודף אחריו".
  61. ^ 1 2 גדו, 1986; עולם הדמדומים; שעת הזאבים; עמוד 352; "אולם מדוע, אם החלום מביע את פחדיו של יוהאן מההומוסקסואליות ממנה הוא סובל, עשויה הארוטיקה של ורוניקה, אשר אינה הולכת יד ביד עם נטייה הומוסקסואלית כלשהי, למשוך אותו חזרה לטירה? סטיותיו מתגשמות בדמות טרנסוסטיזם, מזוכיזם ונקרופיליה, אם כי אף אחד מאלו לא מוכיח בוודאות נטייה הומוסקסואלית".
  62. ^ ויליאמס, 2015; עמוד 163.
  63. ^ טורנקוויסט, 1995; עמוד 15.
  64. ^ 1 2 הבנר, 2007; חלומות, פנטזיות וחזיונות סיוטים; שעת הזאבים; סרט האימה של ברגמן; עמודים 102–103; "סיפורי פולקלור בימי הביניים השתמשו בזאבים, אנשי זאב, ענקים מפלצתיים, או בני אדם פראיים, בתור סמלים המייצגים איומים על ילדים הנמצאים מחוץ לגבולות בתיהם. יוהאן מביט מסביבו בתאווה עם שפתון המרוח עליו פניו כמו דם, מזיע ומטפטף, לאחר שנישק בזימה את גופה של ורוניקה. שעת הזאבים מציג את המוטיב הגותי הנפוץ של שני מקומות נפרדים - הבית והטריטוריה האסורה (פרימיטיבי, חשוך, לא מוכר, טירה, מבוך, קבר ויער); סטייה מהדרך הנכונה עלולה להוביל להפקרות, תשוקות מיניות, והפרה של החוק החברתי המוסכם".
  65. ^ הבנר, 2007; חלומות, פנטזיות וחזיונות סיוטים; שעת הזאבים; סרט האימה של ברגמן; עמוד 103; "מרשה קינדר מציעה כי שעת הזאבים ”מעורר מחדש את המיתוסים של איש הזאב וכיפה אדומה, אשר הותירו את חותמתם על ברגמן בתור ילד”. נושא הקניבליזם אשר מגיע יחד עם איש הזאב וכיפה אדומה היה ללא ספק במחשבתו של ברגמן בזמן שעבד על שעת הזאבים. הוא טען כי ”מוטיב הקניבליזם, שעת הזאבים, קיים כבר זמן רב”, וכי הוא תכנן את הסרט כשנה לפני פרסונה, כאשר כתב תסריט לו קרא הקניבלים".
  66. ^ 1 2 3 4 "אהבתה של ליב האוהבת את החיים: לשרוד את שעת הזאבים של אינגמר ברגמן", כתב העת הקולנועי אורות בהירים, גורדון תומאס, 1 באוגוסט 2006; אורכב מהמקור ב-30 בדצמבר 2017.
  67. ^ ווד, 2012; העולם ללא, העולם בפנים; פרסונה, שעת הזאבים, בושה; עמוד 217; "ככל הנראה הדבר החשוב ביותר בשעת הזאבים, ומה שמקשר אותו בצורה הטובה ביותר לפרסונה, היא הדרך בה אלמה חולקת את מחשבותיו הפנימיות של יוהאן. בפרסונה תפישת המציאות הנחרדת של אליזבת' הועברה דרך תקשורת הדרגתית לאחות המטפלת בה, כך שהגנותיה של הילדה בנוגע לנורמליות מקובלת התנפצצו. כאן, מודעותו הגוברת של יוהאן לזוועותיו הפנימיות משודרת החוצה, דרך אהבתה של אלמה אליו".
  68. ^ 1 2 3 "כל אחד אי: הטרילוגיה השנייה של אינגמר ברגמן", פסטיבל הסרטים הבינלאומי בטורונטו, חוסה תאודורו, 7 בנובמבר 2018; אורכב מהמקור ב-18 בינואר 2019.
  69. ^ 1 2 גדו, 1986; עולם הדמדומים; שעת הזאבים; עמוד 348; "אפילו יותר מהשדים המקרקרים דמויי הציפור אשר חוגגים את כניעתו של יוהאן לטירוף בחלק הראשון של הסרט, זה הוא איש הציפור אשר הורס אותו בחלק השני, ומדגיש את ההיפוך האירוני שטמן ברגמן מתוך חליל הקסם".
  70. ^ 1 2 גדו, 1986; עולם הדמדומים; שעת הזאבים; עמוד 349; "חבות נוספת, עם זאת, היא לסיפור המלא הראשון של הופמן, סיר הזהב. פעם נוספת, ברגמן מסמן את חובו על ידי כך שהוא מעניק לדמויותיו שמות הנגזרים מהיצירה ממנה שאב אותם".
  71. ^ סינגר, 2009; עמוד 142.
  72. ^ יאנג, 2015; עמוד 143.
  73. ^ סמית', 2018; עמוד 169.
  74. ^ "הסצנות הטובות ביותר של אינגמר ברגמן", הגרדיאן, אנדרו פולבר, 30 ביולי 2007; אורכב מהמקור ב-20 בינואר 2019.
  75. ^ סולטניק, 1986; עמוד 438.
  76. ^ טוניון, 2015; עמוד 294; "שעת הזאבים, אשר נולד בתוך מימד של ריאליזם בעייתי והזייתי, מפתח עימות אמביוולנטי כלפי מציאויותיהן של שני הפרוטגוניסטים (יוהאן ואשתו אלמה), ויוצר התנגשות המסתיימת במימד נוראי בעל כמעט מטריצה אקספרסיוניסטית, לוקח את אותה השראה שהייתה בפרסונה, ודוחף אותה לעבר הגבולות החיצוניים של הלא נודע".
  77. ^ מלטון, 2010; שעת הזאבים; עמוד 352; "שעת הזאבים הוא אחד מסרטיו האפלים של ברגמן, התדרדרות סיוטית אל תוך מוות, ערפדים, ומיניות; התאורה הניגודית הכבדה והצללים האפלים מזכירים את סגנון האקספרסיוניזם הגרמני של סרטי האימה ההוליוודיים המוקדמים".
  78. ^ ג'רבאיס, 1999; עמוד 104.
  79. ^ "שעת הזאבים", הסרטים הקלאסיים של טורנר, ג'ף סטפורד; אורכב מהמקור ב-20 בינואר 2019.
  80. ^ "אינגמר ברגמן, חלוץ אימת הפולקלור", מכון הסרטים הבריטי, קאט אלינגר, 25 בינואר 2018; אורכב מהמקור ב-30 בדצמבר 2018.
  81. ^ אור, 2014; עמוד 29.
  82. ^ ווד, 2012; העולם ללא, העולם בפנים; פרסונה, שעת הזאבים, בושה; עמוד 212; "בחצי השני של שעת הזאבים אנו לא רואים אור כלל (למעט יוצא דופן אחד, האור המשונה והלא טבעי של הפלאשבק המואר בצורה מוגזמת)".
  83. ^ הבנר, 2007; חלומות, פנטזיות וחזיונות סיוטים; שעת הזאבים; סרט האימה של ברגמן; עמוד 103; "נעשה שימוש באמצעים רבים בקטע הדיג בן חמש הדקות בו יוהאן הורג את הילד אשר הופכים אותו לספק חלומי ספק סיוטי, כגון תאורה ניגודית מוגזמת, ביחס לסצנה החשוכה שקדמה לו, עריכה מהירה (יותר מ-30 שוטים) אשר באה כנגד הצילומים הארוכים שהופיעו קודם לכן בסרט, זוויות צילום קיצוניות, ותמונות רבות המזמינות ניתוח פסיכואנליטי של דחפיו המודחקים של יוהאן, נטיותיו הרצחניות, ובעיותיו המיניות".
  84. ^ טוניון, 2015; עמוד 293; "ממש כמו סונטת רוחות סטרינדברגית אמיתית, הסרט עשיר בדמויות המזכירות ערפדים, הנעים בתוך המיז-אנ-סצנה בצורה בה חוטי הסיוטים נשזרים עם אלו של ההתעוררות".
  85. ^ מלטון, 2010; שעת הזאבים; עמוד 352; "כפי שמספר ביוגרפים של ברגמן ציינו, אחת הדמויות בסרט, הגנז לינדהורסט (ג'ורג' ריידברג), דומה באופן מפליא לדרקולה כפי שגולם בידי בלה לוגוסי".
  86. ^ טוניון, 2015; עמוד 295; "הסרט נפתח עם מונולוג מפיה של אלמה, אשר מסתכלת ישירות לתוך המצלמה. מיז-אנ-סצנה זו היא חשובה לא רק מפני שהיא חוזרת על עצמה בסצנה נוספת בסוף הסרט, ובה נראית אישה המדברת עם מאזין שאינו נוכח, אלא גם מפני שקודמים לה הרעשים של הכנות הסצנה עצמה. אנו יכולים לשמוע את אנשי ההפקה מזיזים חפצים ומצלמות על הסט, ואולי גם את ברגמן מדריך את אולמן כיצד יש לפרש ולהבין את הסצנה".
  87. ^ טוניון, 2015; עמוד 296; "סיבוך נוסף של התפתחות מערבולת הזמן הזו מגיע ממש לאחר הופעתה של האישה הזקנה (נאימה וויפסטרנד), המספרת לאלמה היכן היא עשויה למצוא את יומנו של בעלה. קטע זה הוא בעל חשיבות כפולה לעושר הקולנועי של הסרט: זה הוא הרגע הראשון בו מימד האמביוולנטיות (המקדים את המימד הפנטסטי) מקושר לזמן. באיזו סצנה? בסצנה בה הפסל, המפתח של המציאות המופיע בדמות האישה הזקנה, אינו מוצג בצורה ברורה ומובנת. היא עשויה להיות אדם בעל נוכחות אמיתית, אך היא עשויה להיות גם רוח רפאים. או, אולי, ייתכן כי גם אלמה, מתוך האהבה הרבה שהיא רוחשת ליוהאן, רואה את אותן רוחות שבעלה רואה (ולמעשה, הסרט תם עם השאלה הזו)".
  88. ^ ורמילי, 2002; עמוד 133.
  89. ^ כהן שלו, 2002; עמוד 138.
  90. ^ טאפר, 2017; עמוד 75.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=שעת_הזאבים_(סרט,_1968)&oldid=37103160"