תאוריית התסכול-תוקפנות
תאוריית התסכול-תוקפנות (באנגלית: Frustration–aggression hypothesis) היא תאוריה שגובשה על ידי חוקרים מדיסציפליונות שונות – פסיכולוגיה חברתית, אנתרופולוגיה, סוציולוגיה רפואה וביולוגיה במרכזה הטענה הראשית כי תסכול הוא חסימה של התנהגות המכוונת למטרה, וחסימה זו יוצרת דחף אברסיבי המוביל להתנהגות אלימה.[1] אף שלתפיסה זו היה כוח הסברתי רב, כבר בתחילה העלו החוקרים את התהייה הבסיסית: האם כל מי שמתוסכל יגיב באלימות? מילר (1958), שהיה ממנסחי התיאוריה של תסכול-תוקפנות שינה במשך השנים את דעתו וטען כי תוקפנות היא רק אחת מצורות התגובה על תסכול.[2] לטענתו, יש גורמים נוספים המשפיעים על התגובה, כגון מידת הציפייה של אדם לשיפור בסיכוי.יו להגשים את המטרה הנכספת, דרגת ההתערבות של התוקף בתגובותיו של הקורבן וכמות התסכולים שהתוקף נחשף אליהם בתקופה האחרונה. מילר טוען גם שהתגובה האלימה מועברת פעמים רבות לאובייקט אחר (שעיר לעזאזל), כאשר קיים חשש שהאובייקט המקורי יגיב בעוצמה או כאשר הפוגע יודע שהוא צפוי לקבל עונש כבד.[2]
ברקוביץ (1989) המשיך בקו המחשבה התאורטי של תאוריית התסכול-תוקפנות, והוסיף מימד חשוב — "הרמז האלים" (cue aggression). הוא רואה ברמז האלים גורם מתווך בין תסכול לאלימות. לדעתו, גירוי אוורסיבי עלול להוביל להתנהגות אלימה אם בזיכרון מאוחסן כאב מן העבר. התגובה אינה מיידית בדרך כלל, אלא מאוחרת יותר. בהמשך הוא פיתח את תאוריית ה-Neoassociation הגורסת כי תסכול יוצר תגובה שלילית שמעוררת תחילה מחשבות וזכרונות, ולאחר מכן פעולה. היבט אחר של תאוריית התסכול נוגע בהתנהגות של המון אלים. ביסודה של כל תנועת המונים מונחים תסכולים כלכליים, חברתיים, פוליטיים ואישיים, אך תסכולים אלה אינם באים לידי ביטוי אם אין גורם אשר מצית את הלהבה ומעלה את התסכולים על סדר היום. כאשר משווים בין רמת היחיד לרמת הקבוצה, ניתן לראות שאותם מנגנונים פועלים בשתי הרמות.[3]
לתיאוריות התסכול-תוקפנות יש פיתוחים רבים, ולמעשה כל הסבר של אלימות מציב את גורם התסכול כגורם משפיע במידה זו או אחרת. התיאוריה פותחה לראשונה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה על ידי החוקרים ג'ון דולרד, ניל מילר, לאונרד דוב, אורבל מוורר ורוברט סירס במטרה לנסות להסביר את האלימות הנאצית.[1] ממצאים אמפיריים רבים מאוששים תיאוריה זאת.[4][5]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 John Dollard, Neal E. Miller, Leonard W. Doob, O. H. Mowrer, Robert R. Sears, Frustration and aggression., 1939 doi: 10.1037/10022-000
- ^ 1 2 Neal E. Miller, O. H. Mowrer, Leonard W. Doob, John Dollard, Robert R. Sears, Frustration-Aggression Hypothesis., Cleveland: Howard Allen Publishers, עמ' 251–255. (באנגלית)
- ^ Leonard Berkowitz, Frustration-aggression hypothesis: Examination and reformulation., Psychological Bulletin 106, 1989, עמ' 59–73 doi: 10.1037/0033-2909.106.1.59
- ^ Arnold H. Buss, Physical aggression in relation to different frustrations., The Journal of Abnormal and Social Psychology 67, 1963-07, עמ' 1–7 doi: 10.1037/h0040505
- ^ John J. Kregarman, Philip Worchel, Arbitrariness of frustration and aggression., The Journal of Abnormal and Social Psychology 63, 1961-07, עמ' 183–187 doi: 10.1037/h0044667
