תנורו של עכנאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מעשה תנורו של עכנאי מסופר בתלמוד בבלי (בבא מציעא נט, ב), ועוסק במחלוקת הלכתית בין תנאים בדיני טומאה וטהרה, שהתפתחה לדיון עקרוני בנוגע להסתמכות על מופתים שמימיים או מסרים אלוהיים (כדוגמת בת קול), בנושאים הלכתיים שנידונים בארץ. במעשה זה נקבעה הכרעתם של חז"ל, שהכרעת הרוב בקרב בני האדם הדנים במחלוקת הלכתית היא הקובעת, ולהוכחות שמימיות אין מקום בדיון ההלכתי. הכרעתם זו תומצתה בביטוי "לא בשמים היא".‏[1]

חשיבותה הרבה של הסוגיה אינה נובעת מהפרט המסוים שהיא דנה בו בדיני טומאה וטהרה אלא בגלל הדרך שבה הוכרעה המחלוקת בין רבי אליעזר בן הורקנוס לבין קבוצת חכמים (ובראשם רבי יהושע - בר הפלוגתא של רבי אליעזר). הסוגיה בגמרא מובאת אגב דיון באונאת דברים, ובאה להמחיש עד כמה חמור נזקה של אונאת דברים, לאור נזקים שנגרמו עקב עלבונו של רבי אליעזר.

הרקע למעשה על פי הפרשנות המסורתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדיון ההלכתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עניינה של הסוגיה הוא בטהרתו של תנורו של עכנאי‏[2]. הדיון ההלכתי סביב תנור זה עוסק בשאלה האם תנור חרס שנחתך לחוליות והודבק מחדש באמצעות חול שניתן בין החוליות וטיט שהודבק מבחוץ נחשב כתנור שלם המקבל טומאה, או שנחשב ככלי שבור או כלי אדמה שאינו מקבל טומאה, ולפיכך נשאר בטהרתו.

סמכות ההלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתום המרד הגדול ברומאים וחורבן בית המקדש, הוביל רבן יוחנן בן זכאי (ריב"ז) כמה מהלכים במטרה לשקם את היהדות מן המשבר העמוק שאליו נקלעה, ולייצב את ההלכה הפרושית כגורם רלוונטי ומעצב, לאור חסרונו של בית המקדש כמרכז חיים דתי. חורבן הבית גרר את חורבנן של הכתות השונות שפעלו עד אז, ובפרט את המתחרים המרכזיים לפרושים – הצדוקים, שלא יכלו לשרוד בלי מקדש, לאור זאת שהם השתייכו לאריסטוקרטיה הכהנית שהתרכזה כולה סביב המקדש. כך היה עלול לקרות גם לפרושים, על אף שהפופולריות הרבה שלהם בקרב שכבות העם הרחבות, וחורבן המרכז הרוחני עלול היה להוביל להתפוררות העם, באין דבר מאחד. עקב כך פעל ריב"ז להקים מחדש את הסנהדרין בעיר יבנה, שתיקנה תקנות רבות המתחייבות מחוסר בית המקדש, ואשר פעלה להעלאת קרנה של ההלכה כמאחדת את העם.

כעבור תקופה קצרה כנשיא הסנהדרין, פרש ריב"ז מתפקידו והעביר אותו לרבן גמליאל, משום שכצאצא של הלל הזקן ובית דוד, הייתה לו השפעה רבה יותר על העם. מאחר שעל פי התורה ההלכה מוכרעת על פי הרוב מבין חכמי הסנהדרין,‏[3] בכך הוכרעה המחלוקת ההיסטורית בין בית הלל ובית שמאי. שהרי בעקבות כישלון המרד הגדול שהתנהל על ידי הקנאים המשתייכים בעיקר לבית שמאי, גברה ידם של בית הלל המתונים יותר, שהם אלה שהעבירו את הסנהדרין ליבנה, והרכיבו רוב מוצק מחכמי הסנהדרין.‏[4]יש לציין שגם במחלוקת בית הלל ובית שמאי יצא בת קול ואמרה שהלכה תמיד כבית הלל(למרות שיש חמישה יוצאים מהכלל)

הסיפור המפורסם מכולם בסוגיית סמכותו של הרוב הוא סיפור "תנורו של עכנאי". במקרה זה, רבי אליעזר בן הורקנוס,‏[5] מבכירי תלמידיו של ריב"ז‏‏,‏[6] שסירב לקבל את הכרעת הרוב, נודה.

התיאור בגמרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

Cquote2.svg

אמר להם (רבי אליעזר): "אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח". נעקר חרוב ממקומו מאה אמה... אמרו לו: "אין מביאין ראיה מן החרוב". חזר ואמר להם: "אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו". חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: "אין מביאין ראיה מאמת המים". חזר ואמר להם אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו. הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע אמר להם: "אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה, אתם מה טיבכם?!" לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר ועדיין מטים ועומדין. חזר ואמר להם: "אם הלכה כמותי - מן השמים יוכיחו". יצאתה בת קול ואמרה: "מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום". עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: "לא בשמים היא". [ציטוט מתוך דברים ל', י-יד: "...כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם -- לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: ... כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ."]. מאי לא בשמים היא ? [מה הפירוש: לא בשמים היא?] אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה: "אחרי רבים להטות" [ציטוט מתוך שמות כ"ג, א-ג].

Cquote3.svg
מסכת בבא מציעא נט, ב

בהמשך מספרת הגמרא שאליהו הנביא נשאל מה אמר הקב"ה באותו זמן. סיפר אליהו כי האל "חייך ואמר ניצחוני בני, ניצחוני בני".

מיד לאחר הכרעת המחלוקת מסופר שאת כל הטהרות שטיהר רבי אליעזר ובסופו של דבר נפסקה הלכה נגדו - שרפו חכמים בפניו‏[7]: "אמרו אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר ר"א ושרפום באש".

מאחר שסירב לקבל את הכרעת הרוב, רבי אליעזר נודה,‏[8] והנידוי לא הוסר ממנו עד מותו. את דבר הנידוי מסר לו רבי עקיבא:

Cquote2.svg

אמר להם רבי עקיבא: "אני אלך, שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיעו, ונמצא מחריב את כל העולם כולו". מה עשה רבי עקיבא לבש שחורים, ונתעטף שחורים, וישב לפניו ברחוק ארבע אמות. אמר לו רבי אליעזר: "עקיבא מה יום מיומים?" אמר לו רבי (עקיבא): "כמדומה לי שחבירים בדילים ממך."

Cquote3.svg
– שם

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסופר שכאשר רבן גמליאל נסע בספינה קצף עליו גל גדול, שהוא ייחס למידת הדין שהייתה כנגדו בעקבות טיפולו המחמיר ברבי אליעזר:

עמד על רגליו ואמר: "ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך, שלא ירבו מחלוקות בישראל". נח הים מזעפו.

אימא שלום, אחותו של רבן גמליאל ואשתו של רבי אליעזר, השגיחה על רבי אליעזר שלא ייפול אפיים ארצה, משום שחששה שבתפילה במצב זה ייתחנן על צערו וייענש אחיה על כך. יום אחד הופנתה תשומת לבה לעני, ורבי אליעזר נפל אפיים ארצה. ראתה זאת אימא שלום ואמרה לו "קום, כבר קטלת את אחי", ואכן נשמע קול שופר מביתו של רבן גמליאל, שבישר על מותו. לשאלתו של רבי אליעזר, מנין לה שתפילתו הרגה את אחיה, ענתה "כך מקובלני מבית אבי אבא הלל הזקן: כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה". מפרש זאת שלמה פוקס:

סיום הסיפור במותו של הנשיא רבן גמליאל מעביר את נקודת הכובד מן המחלוקת שבבית-המדרש, שאותה הדגיש הסיפור התנאי, לסוגיית 'אונאת דברים ומחירה'. דמותה של אימא שלום מבליטה את מקומה של האשה לאורך כל הסוגיה. הדברים המקובלים עליה 'מבית אבי אבא' הם סגירת מעגל, שהלא המימרה שאותה היא מצטטת כבר הופיעה בסוגיה, מפיו של האמורא רב חסדא. מאחר שאימא שלום היא אחותו של רבן גמליאל, הרי ש'אבי אבא' שלה הוא גם 'אבי אבא' שלו. בביתו שלו לימדו על איסור אונאה. היה עליו להזהר באונאתו של רבי אליעזר. משלא עשה כן, שילם בחייו.‏‏‏[9]

בשעת פטירתו של רבי אליעזר היו אצלו רבי עקיבא וחבריו, ועם פטירתו התירו את נידויו: "עמד רבי יהושע על רגליו ואמר "הותר הנדר (=הנידוי)! הותר הנדר!"‏‏‏[10].

הפרשה בראייה מודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

על התפיסה התלמודית, כפי שמשתמעת מ"תנורו של עכנאי" כותב מנחם אלון[11]:

Cquote2.svg

האמת ההלכתית היא כדעת הרוב, משום שההלכה ניתנה על דעתם של חכמי ההלכה ולפסיקתם מסכים, כביכול, נותן התורה עצמו. קשה לתאר הדגמה מוחשית יותר לסמכותו הייחודית של חכם ההלכה בפסיקתו ולשלטון המוחלט של החוק, אף על מחוקקו, כביכול.

Cquote3.svg

יצחק דב גילת ראה ברבי אליעזר מייצג של מסורת שמרנית, מקובלת מדורי דורות, מול חכמים המעוניינים לתת מקום לחידוש ולשכלול ההלכה.

אפשר לראות בסוגיה זו הדגמה לעימות בין נביאים לתלמידי חכמים, שבו התנגשה הכרעה באמצעות רוח הקודש ואינטואיציה, עם הכרעה שמבוססת על שיקולי הגיון ולוגיקה, בתקופה שבה קרנה של הנבואה ירד, שכן בימי בית ראשון ולפניו נביאים שימשו גם כשופטים, ובעת בית שני כאשר הנבואה פסקה, היה צורך לחזק את מעמד החכמים, דבר שהשתקף למשל באמרה החז"לית "חכם עדיף מנביא"‏‏‏[12].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מקור הביטוי הוא בספר דברים, פרק ל', פסוק י"ב
  2. ^ ייתכן שמדובר בשמו של אדם, או שבמבנה התנור היה דמיון לנחש – "עכנאי" בארמית – המכניס זנבו אל תוך פיו; התלמוד הסביר שם זה באופן אלגורי, שהוא נקרא כך על שם שחכמים הקיפו את הסוגיה בדבריהם כנחשים, כפי שכתוב: "מאי עכנאי? – אמר רב יהודה אמר שמואל: שהקיפו דברים כעכנא זו, וטמאוהו"
  3. ^ על פי ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק ב'
  4. ^ אפשר לראות את הכרעת המחלוקת כבית הלל מהברייתא הבאה: "תניא, לעולם הלכה כבית הלל. והרוצה לעשות כדברי בית שמאי - עושה, כדברי בית הלל - עושה. מקולי ב"ש ומקולי ב"ה - רשע. מחומרי ב"ש ומחומרי ב"ה - עליו הכתוב אומר (קהלת ב, יד): "הכסיל בחשך הולך", אלא אי כב"ש: כקוליהון וכחומריהון, אי כב"ה: כקוליהון וכחומריהון" (מסכת עירובין, דף ו' עמוד ב'). בגוף הברייתא ישנה קושיה: מצד אחד כתוב שלעולם הלכה כבית הלל, ומצד שני כתוב שמי שרוצה לעשות כבית שמאי - עושה. ומכאן אפשר להבין שהמשפט הראשון של הברייתא הינו תוספת מאוחרת יותר, לאחר שבית הלל גבר על בית שמאי בדור יבנה.
  5. ^ שנטה לקבל את דרכם של בית שמאי בהלכה (הביטוי "שמותי" שנאמר ככינוי לרבי אליעזר במקומות רבים, מתפרש על ידי הירושלמי כ-"בית שמאי", לדוגמה: ירושלמי, תרומות פרק ה' הלכה ב').
  6. ^ "הוּא (ריב"ז) הָיָה אוֹמֵר, אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם, וֶאֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם." (אבות ב, ח‏).
  7. ^ על פי רש"י ד"ה "כל טהרות שטיהר רבי אליעזר"
  8. ^ התלמוד השתמש בלשון סגי נהור: "וברכוהו".
  9. ^ ‏שלמה פוקס, האונאה והתנור – עיון בסוגיית אונאת דברים, באתר "סנונית"‏
  10. ^ ‏בבלי, מסכת סנהדרין סח ע"א‏
  11. ^ מ' אלון, "המשפט עברי" (י"ל מאגנס, תשל"ג) עמ' 227
  12. ^ ‏בבלי, מסכת בבא בתרא, דף י"ב עמוד א': "אמר אמימר: וחכם עדיף מנביא, שנאמר (תהלים צ', יב): 'ונביא לבב חכמה' ". ‏