יבנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יבנה
Coat of arms of Yavne.png
לוגו עיריית יבנה, המציג את קו השמיים של העיר

JavneGen025.jpg
מראה כללי של העיר מתל יבנה
מחוז המרכז
מעמד מוניציפלי עירייה
ראש העירייה צבי גוב-ארי
גובה ממוצע ‎30‏ מטר
תאריך ייסוד 1949
סוג יישוב יישוב עירוני 20,000‏-49,999 תושבים
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף דצמבר 2013:
  - אוכלוסייה 36,506 תושבים
  - שינוי בגודל האוכלוסייה ‎6.8%‏ בשנה עד דצמבר 2013
  - צפיפות אוכלוסייה 3,412 תושבים לקמ"ר
תחום שיפוט 10,700 דונם
מיקום יבנה
יבנה
יבנה
דירוג חברתי-כלכלי 5 מתוך 10
מדד ג'יני 0.4520
פרופיל יבנה נכון לשנת 2011 באתר הלמ"ס
http://www.yavnecity.co.il
ה"מגדל" אחד הסמלים של העיר
אנדרטה לחללי מלחמות ישראל ביבנה
גינה בסמוך לגשר הממלוכי בעיר. ברקע נראה הפילבוקס
שדרות העצמאות
היכל התרבות בשכונת נאות בגין
שביל אופניים שהוקם במקביל לתוואי נחל שורק

יבנה היא עיר במחוז המרכז בישראל השוכנת במישור החוף הדרומי.

יבנה שוכנת בשפלה, כחמישה קילומטרים מחוף הים התיכון, על גבולם המזרחי של חולות יבנה. היא נמצאת בין: המושב בן זכאי השוכן בתחומי המועצה האזורית חבל יבנה - בדרום, אשדוד - בדרום מערב, גן רווה וכפר הנגיד - בצפון, וגאליה בית גמליאל ורחובות - במזרח. יבנה הוכרזה כעיר בשנת 1986, שטחה הוא 10.7 קמ"ר, ובסוף 2011 התגוררו בה 33,333 תושבים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתל יבנה ובסביבתו נמצאו ממצאים המתוארכים לתחילת האלף ה-2 לפנה"ס (תקופת הברונזה התיכונה), וסמוך לו נתגלו קברים מהאלף ה-4 לפנה"ס. בתקופת המקרא הייתה יבנה עיר בגבול ממלכת יהודה, שנקראה אז יבניאל. היא נזכרה לראשונה

"וַיְהִי הַגּוֹרָל לְמַטֵּה בְּנֵי יְהוּדָה לְמִשְׁפְּחֹתָם אֶל גְּבוּל אֱדוֹם מִדְבַּר צִן נֶגְבָּה מִקְצֵה תֵימָן...וְעָבַר הַר הַבַּעֲלָה וְיָצָא יַבְנְאֵל וְהָיוּ תֹּצְאוֹת הַגְּבוּל יָמָּה"

ספר יהושע, פרק ט"ו, פסוקים א'-י"א

בתקופת שאול ודוד הייתה העיר חלק מארץ פלשתים, והייתה עוינת לממלכת ישראל ולממלכת יהודה לאחריה. היא נזכרה כאחת הערים שחומותיה נפרצו על ידי המלך עוזיהו:

"וַיֵּצֵא וַיִּלָּחֶם בַּפְּלִשְׁתִּים וַיִּפְרֹץ אֶת חוֹמַת גַּת וְאֵת חוֹמַת יַבְנֵה וְאֵת חוֹמַת אַשְׁדּוֹד וַיִּבְנֶה עָרִים בְּאַשְׁדּוֹד וּבַפְּלִשְׁתִּים"

ספר דברי הימים ב', פרק כ"ו, פסוק ו'

בתקופת אלכסנדר ינאי נכבשה על ידי המלך הורקנוס השני והפכה לעיר יהודית.

חכמי יבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמה של יבנה הלך לפניה מאז שרבן יוחנן בן זכאי, גדול הרבנים בדורו, עבר אליה מירושלים, וחידש בה את הסנהדרין ואת מוסד הנשיאים, לאחר חורבן ירושלים בידי הרומאים. פעולה זו נעשתה כדי להמשיך את החיים ברוח היהדות גם לאחר חורבן בית המקדש.

בגמרא (גיטין, נו) מסופר שלאחר שהושמה ירושלים במצור על ידי הרומאים, רצה רבן יוחנן בן זכאי לפגוש את אספסיינוס, שליט רומא. הוא נכנס לארון קבורה ותלמידיו נשאוהו לשערי העיר, כביכול כדי לקבור אותו מחוץ לה. השומרים הרומאים רצו לדקור את ארון הקבורה כדי לוודא שבתוכו מונחת גופה, אך תלמידיו הזהירו את השומרים, שאם יעשו כך יחללו את כבוד המת ויעוררו את חמת היהודים. כך הצליח רבי יוחנן לצאת מעבר לחומות ולשוחח עם אספסיינוס. השליט, שהתרשם מאוד מאישיותו של רבי יוחנן, הציע למלא את בקשתו ורבן יוחנן ביקש שלושה דברים, שאחד מהם: "תן לי יבנה וחכמיה".

הסנהדרין ישב ביבנה כשבעים שנה. רבן יוחנן בן זכאי היה נשיאה הראשון, ורבן גמליאל דיבנה ירש אותו. לפי המסורת היהודית, רבן גמליאל נקבר ביבנה בגן הסנהדרין, אך לפי המסורת הערבית זהו קברו של אבו הֻרירה - אחד מחבריו של הנביא מוחמד. לאחר מרד בר כוכבא עברה הסנהדרין צפונה, לאושא, ויבנה ירדה מגדולתה.

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה הרומית הייתה יבנה עיר מעורבת יהודית ושומרונית, ובתקופה הביזנטית נוצרית. בשנת 624 נכבשה על ידי הערבים ששלטו בה. מקדסי מספר על מסגד יפה שהיה ביבנה, וכן על תחנת תצפית שהייתה בנמל יבנה. יבנה נכבשה בידי הצלבנים ב-1099 ושימשה, תחת השם איבלין, כבירת רוזנות שהשתרעה בין אשקלון ובין רמלה. כנסיית הבזיליקה הצלבנית נבנתה על ראש התל, ייתכן בתחומי המסגד. ב-1141 הקים המלך פולק מאנז'ו מצודה רבועה בעיר כדי להגן עליה מפני הכוח המצרי ששלט באשקלון. צלאח א-דין פשט על יבנה כבר בסתיו של 1177. ב-1187 כבש את העיר מידי הצלבנים, אך ריצ'רד לב-ארי שב וכבש אותה ב-1191 בעת מסע הצלב השלישי. השליטה בעיר עברה בין הנוצרים למוסלמים, עד שבשנת 1244 נכבשה על ידי הממלוכים. הם חיברו אותה אל דרך הדואר, והקימו את הגשר הממלוכי העובר מעל נחל שורק. פרינגל טוען שהגשר נעשה בשימוש משני מאבני המבצר של יבנה, ולא מהקתדרלה הצלבנית - אם כי יש דעות חולקות בנושא זה. כמו כן קברו של אבו הורירה הוקם בשנות השבעים של המאה ה-12, והוא מכיל פריטים צלבניים בשימוש משני (מעכו או מיפו), ככל הנראה על ידי ביברס שבזז את יפו מאוצרותיה האדריכליים ב-1268.

הכפר הערבי יבנא[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהתקופה העות'מאנית שהחלה ב-1517, ועד מלחמת העצמאות בשנת 1948 שכן במקום כפר ערבי של פלאחים בשם יִבְּ‏נאערבית يبنى)‎. בכל תקופת המנדט הבריטי הייתה יבנא במגמת צמיחה - מיישוב בן פחות מ-2,000 תושבים לאחר מלחמת העולם הראשונה צמחה יבנא לעיירה שבה יותר מ-6,000 תושבים ערב מלחמת העצמאות. עם פרוץ המלחמה הגיעו 200 חיילים עיראקים מצבא ההצלה ליבנא, וקבעו את בסיסם בתחנת הרכבת. ב-31 במאי 1948 נכבשה יבנא במסגרת מבצע ברק על ידי כוח של האצ"ל וגדודים 55 ו-51 של חטיבת גבעתי. תושבי יבנא עזבו לרצועת עזה, והם וצאצאיהם חיים בעיקר במחנות הפליטים של רפיח. רוב בתי הכפר נהרסו זמן קצר לאחר מכן, מסגד הכפר שנבנה בתל יבנה במאה ה-14 פוצץ ב-9 ביולי 1950 בהוראתו של אלוף פיקוד דרום, משה דיין, ורק הצריח שלו שרד‏[1].

יבנה החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-22 בדצמבר 1948 הוקמה יבנה כיישוב לעולים, ותושביה הראשונים היו 22 עולים מבולגריה. לאחריהם התיישבו בה עולים מצפון אפריקה, תימן, איראן ומאירופה. בשנות התשעים הגיעו עולים מחבר המדינות ומאתיופיה.

בשנת 1980 החלה להיבנות ביבנה שכונת נווה אילן, שנבנתה בשיטת בנה ביתך עבור זוגות צעירים אנשי צבא ומשטרה. לרוכשים ניתנה אפשרות לקנות שטח של חצי דונם ולבנות בו בית פרטי. בשנת 1986 שונה מעמדה של יבנה ממועצה מקומית לעיר, וראש עירה הראשון היה מאיר שטרית. בעיר נבנו שכונות לאנשי קבע בצה"ל ולאנשי משטרת ישראל, ומעברם של אנשי צבא הקבע לעיר הביא לשינוי בהרכב האוכלוסייה, שהתחזקה כלכלית, ומחירי המקרקעין בעיר האמירו. בתוך 12 שנים, בין שנת 1983 ל-1995, הוכפל מספר תושביה של העיר.

אוכלוסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לדצמבר 2013, מתגוררים ביבנה 36,506 תושבים. האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎6.8%‏. לפי נתוני הלמ"ס נכון לדצמבר 2012, העיר מדורגת 5 מתוך 10, בדירוג החברתי-כלכלי. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשע"ב (2011‏-2012) היה 73.6%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2011 היה 8,096 ש"ח (ממוצע ארצי: 7,964 ש"ח).‏[2] מראשית שנות השמונים ועד היום נרשמה הגירה חיובית. קצב הגידול השנתי עומד על כ- 4% לשנה. תוכנית אב להרחבת יבנה אושרה ותאפשר תוספת של 15,000 יחידות דיור חדשות אשר יביאו את אוכלוסיית העיר לכדי 70,000 נפש תוך 15 השנים הקרובות.


להלן גרף התפתחות האוכלוסייה ביישוב:

חינוך, תרבות וספורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביבנה ארבעה בתי ספר תיכוניים - גינסבורג-האורן, גינסבורג-האלון, אורט-אורמת ותיכון תורני מדעי יבנה.

בעיר קן של תנועת השומר הצעיר, שני שבטי צופים, קן של תנועת הנוער העובד והלומד ובני עקיבא בנוסף לכך מתקיימת בעיר פעילות של חוגי הסיירות של הקק"ל. בעיר מספר מרכזים קהילתיים ומתנ"סים, ובמאי 2010 נחנך היכל התרבות בשכונת נאות בגין בתכנונו של האדריכל אמנון רכטר, ובו 510 מקומות. המבנה מארח הצגות תיאטרון, ומופעי מחול ומוזיקה. הסדנה לאמנות ביבנה מציגה תערוכות בתחום האמנות הפלסטית מאת אומנים מקומיים וארציים, ומציעה חוגי אמנות בציור, פיסול, קרמיקה, צורפות, צילום ועוד. מבנה הספרייה העירונית, המכונה "כותר יבנה", משמש גם כבית יד-לבנים ומכיל מוזיאון "מקראור" לסיפורי המקרא, ובעיר פועל קונסרבטוריון. ליבנה מספר קבוצות ייצוג בתחומי המחול, הספורט והזמר, וכן מספר הרכבי ג'אז צעירים. קבוצות אלו מופיעות תדיר בחגיגות בעיר, חלקן נוסע לסיבוב הופעות בחו"ל.

שני מרכזי הספורט בעיר מציעים את כל סוגי הספורט, ומספר קבוצות ספורט של יבנה משתתפות בתחרויות ארציות ואף זכו בהישגים נאים בתחום הכדורסל, כולל העפלת קבוצת הכדורסל אליצור יבנה לליגה הלאומית בשנת 2007 וזכייה בגביע איגוד הכדורסל. קבוצת הכדורגל מכבי יבנה זכתה בגביע הטוטו ב-1985 ומשחקת בליגה הלאומית. בעיר הוכשר שביל אופניים לאורך נחל שורק במזרחה של העיר. בשכונת נאות-רבין נבנה היכל ספורט עירוני עם 1,100 מקומות ישיבה.

תחבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כביש 42, העובר ב"שדרות העצמאות" בעיר, חוצה את יבנה מצפון לדרום, ומחבר אותה עם ראשון לציון בצפון ועם אשדוד מדרום. כביש 410 מחבר אותה אל רחובות במזרח, וכביש 4 מקיף אותה ממערב וחוצץ בינה לבין חולות החוף. בעיר שתי תחנות רכבת: תחנת הרכבת יבנה מזרח הממוקמת על קו אשדוד-רחובות ותחנת הרכבת יבנה מערב על מסילת הרכבת תל אביב - בני-דרום. תחנת יבנה מערב ממוקמת ליד התחנה המרכזית בעיר, המכונה מתנ"ח (מרכז תנועה, נופש וחנייה), סמוך למחלף יבנה ולכביש 4. חברת אפיקים מפעילה קווים פנימיים ובין-עירוניים וחברות מטרופולין ואגד מפעילות שירותים בין-עירוניים.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיר שני אזורי תעשייה - אזור מלאכה קטן בדרום העיר ממערב לתל יבנה, ופארק תעשייה בשטח של 1.7 קמ"ר בצפונה של העיר, המשתרע במקביל לכביש 4. בפארק יותר מ-250 מפעלים, ומועסקים בו יותר מ-8,000 עובדים. ענפי התעשייה העיקריים בעיר הם אלקטרוניקה, מחשבים, מתכת וחשמל. עם החברות שפועלות ביבנה נמנות אורמת, אורבוטק העוסקת במערכות בדיקה של מעגלים מודפסים וצגים שטוחים; חברת דרכים העוסקת בסלילת כבישים והקמת מחלפים, מולטילוק העוסקת במנעולים, זיוודרום העוסקת בהיי טק, קרייזי ליין המתמחה באופנת נשים, בן אנד ג'ריז המייצרת גלידה ,"וילי פוד" המייצרת מזון משומר, "הגרעין" המייצרת חומרי גינון ו"המשבב" המייצרת מתכות.

סמל העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמל העיר, אשר אומץ בשנת 1986 עת הפכה יבנה לעיר, עוצב על ידי הצייר דן ריזינגר והוא מורכב משלושה אלמנטים: העבר מיוצג על ידי שלוש כיפות מבנים, שביניהן קבר רבן גמליאל, המסמלות את ההיסטוריה העשירה; ההווה מיוצג על ידי ספר פתוח, המסמל את החינוך ואת ההעשרה התרבותית; ואת העתיד מסמלת שמש עולה, המייצגת פיתוח, עליה ושגשוג. צבעי הסמל, כתום וכחול, נבחרו בשל הקרבה לים, שני נחלים (נחל שורק ונחל יבנה) החוצים את העיר, וצבע אדמת החול עליה היא יושבת‏[3]. בשנת 2008, בשנתה ה-60 של העיר הוטבעה הסיסמה "יבנה- קהילה מעולה בשפלה" המלווה את פרסומי העירייה.

ראשי עיריית יבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משה גרוטר - יושב ראש ועד כפר יבנה מסוף 1948 ועד 1953.
  • אברהם טודוריס - נבחר ליו"ר המועצה המקומית הראשונה ב-7/1953 עד ה-9/1955.
  • אהרון חג'ג - נבחר ב-9/1955 כיו"ר המועצה המקומית עד ל1/1960.
  • יוסף דואני - החליף את אהרון חג'ג ב-1/1960 וב-1/1964 הוחלף על ידי אהרון חג'ג עד ל-11/1965.
  • שלמה מלכה - ראש המועצה המקומית מינואר 1965 עד נובמבר 1969 והוחלף על ידי אהרון חג'ג' בין 5/1966 ל-10/1966.
  • אפרים לוי - ראש המועצה המקומית מאוקטובר 1969 עד דצמבר 1973.
  • מאיר שטרית - נבחר לראשות המועצה בדצמבר 1973; הוביל את יבנה למעמד של עיר ב-1986 וכיהן כראש העירייה הראשון עד פברואר 1987.
  • יהודה ברוס - ראש העירייה מפברואר 1987 עד יולי 1998.
  • דוד בן הרוש - ראש העירייה מיולי עד נובמבר 1998.
  • צבי גוב-ארי - ראש העירייה מנובמבר 1998 ועד היום.

אתרים בעיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרום-מזרחה של העיר

תל יבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תל יבנה שוכן בדרומה של העיר, והוא תחום על ידי כביש 42 ממערב, כביש 410 מצפון ומסילת הרכבת רחובות-אשדוד מדרום וממזרח. התל הוא אחד התילים הבולטים במישור החוף, ונשקפת ממנו תצפית פנורמית אל הרי יהודה במזרח, הים התיכון במערב וראשון לציון וחולון בצפון. שטחו של התל הוא כ-155 דונם. המקום לא נחקר באופן מסודר, ומאז המאה ה-19 בוצעו בו מספר סקרים ארכאולוגיים וחפירות מקומיות. הממצאים הקדומים ביותר בתל עצמו מתוארכים לתחילת האלף ה-2 לפנה"ס (תקופת הברונזה התיכונה), וסמוך לו נתגלו קברים מהאלף ה-4 לפנה"ס. בחפירות הצלה שערכה רשות העתיקות ב-2000 וב-2001 במורדות הצפוניים של התל, התגלו שרידים מתקופת הברונזה הקדומה, תקופת הברזל (קברי ארגז וקברים פשוטים), התקופה הפרסית, הביזנטית (בורות אשפה ובהם קנקנים, סירים, עצמות בעלי חיים, אבני פסיפס ומטבעות ארד), הערבית, ומההעות'מאנית. למרות הממצאים הרב-שכבתיים, לא תמיד היה התל מיושב ובחלק מהתקופת שימש כאתר קבורה וסילוק אשפה‏[4].

בתקופה הצלבנית שכנה כנסייה גדולה על התל, ועם כיבוש העיר על ידי הממלוכים ב-1244, היא הפכה למסגד שכונה "המסגד הגדול" (אל ג'מעה אל כבירה). כמאה שנים לאחר מכן הקימו הממלוכים מינרה בצמוד למסגד, וזהו הממצא הבולט ביותר בתל עד היום. בצידו הצפוני של המינרה חקוקה כתובת הקדשה לאמור:

"בשם אללה הרחמן והרחום, ציווה לבנות את המגדל המבורך הזה הוד מעלתו הסולטאן המלומד והאמיר הגדול א-סייאפי בשתאך א-נאצרי בראשית חודש רביע שנת שבע מאות שלושים ושמונה".‏[5]

התאריך בכתובת מקביל לשנת 1337. המסגד עצמו פוצץ בהוראת אלוף פיקוד דרום משה דיין. במחצית הראשונה של שנת 2010 שופץ המינרה על ידי עיריית יבנה ורשות העתיקות, בעלות של 417,000 ש"ח‏[6]. העבודות כללו שימור וייצוב הנדסי, השלמת אבנים חסרות, הסרת כתובות גרפיטי והתקנת תאורה.

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תל יבנה בוויקישיתוף

הגשר הממלוכי והפילבוקס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגשר הממלוכי ביבנה נטוי מעל נחל שורק במזרחה של העיר. הוא הוקם בידי בייברס במאה ה-13 והיה חלק מדרך הדואר. הגשר היה פעיל משך כ-750 שנים, עד ראשית המאה ה-21, עת נשא את כביש 410 בין יבנה לרחובות. הגשר הבנוי כקשת, היה גורם לנוסעים עליו לחוש קפיצה בעת שחלפו על פני שיאו, ולכן זכה לכינוי "הגשר הקופץ". גשר חדש שנבנה בסמוך מדרום לו נושא כיום את הכביש, והגשר משמש הולכי רגל.

הוא בנוי משלוש קשתות שהאמצעית שבהן רחבה וגבוהה משתי האחרות. בצידו המערבי, ממנו מגיעה הזרימה, מסתיימים העמודים בין הקשתות בחוד שנועד למנוע מסחף דוגמת ענפים מלהתקע בגשר ולסתום את האפיק. הגשרים הדומים האחרים שהקים בייברס הם גשר בייברס בלוד הנושא עד היום את כביש 434 וגשר בנות יעקב הישן שפוצץ ב-1918.

כ-200 מטרים מדרום לגשר הממלוכי חוצה מסילת הרכבת מרחובות לאשדוד את נחל שורק. המסילה הונחה על ידי הצבא הבריטי בעת כיבוש ארץ ישראל מידי העות'מאנים, ולצידה הוקם בעת המאורעות פילבוקס שנועד לשמור על הגשר. הפילבוקס נבנה במתכונת הבריטית המקובלת, הוא עשוי בטון מזוין ומתנשא לגובה של שתי קומות. דלת פלדה קבועה בקומתו הראשונה ובדפנותיו נקבעו חרכי ירי.

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הגשר הממלוכי בוויקישיתוף
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הפילבוקס בוויקישיתוף

בית הקשתות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הקשתות ממזרח לתל יבנה

בית הקשתות שוכן למרגלותיו של תל יבנה בצידו המזרחי. הבית נבנה החל בשנת 1936 על ידי השייח' ששלט באזור, אך בנייתו לא הושלמה והופסקה בשנת 1948, עת ברח השייח' עם משפחתו לאבו דאבי. המבנה ששופץ לאחרונה, שימש תחילה כבית מלון וכיום הוא משמש למגורים. המבנה בן שתי הקומות מצטיין בחלונות מלבניים גדולים, חלונות עגולים וחלונות בצורת קשת שהעניקו לו את שמו. בקומתו השנייה מרפסת מקורה גדולה הפונה מערבה, וגגה נתמך בעמודי אבן בעלי כותרות דוריות. בצדדיו האחרים מרפסות תלויות הנתמכות בעמודי מתכת ולהן מעקה מתכת מסוגנן.

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בית הקשתות בוויקישיתוף

קבר רבן גמליאל וגן הסנהדרין[עריכת קוד מקור | עריכה]

גן הסנהדרין שוכן בדרומה של העיר, ובצידו המערבי ניצב מבנה אבן שנבנה בשני שלבים - חדר הקבורה מיוחס לתקופה הצלבנית, והמבואה המקורה נבנתה על ידי בייברס, כפי שמעידה על כך כתובת הקדשה משנת 1274. למרות פער זמנים של כ-1,100 שנים בין ימיו של נשיא הסנהדרין, רבן גמליאל דיבנה, לתחילת בנייתו של המבנה, מזהה המסורת המקומית את המקום כקברו של הנשיא, ואילו מסורת מוסלמית מזהה אותו עם קברו של אבו אל הורירה, מחבריו של הנביא מוחמד, שחי במאה ה-7. מקורה של המסורת היהודית לאחר שנת 1948, והיא התבססה על דברי רבי יעקב השליח מהמאה ה-13 שציין כי "על קבר רבן גמליאל יש כיפה נאה מאוד והוא בית תיפלה לישמעאלים. בניין מפואר וקורין אותו אבו הורירה"‏[7]. אשתורי הפרחי, הגאוגרף בן המאה ה-14, הסכים גם הוא עם קביעה זו, אך סביר עד מאוד כי רבן גמליאל אינו קבור במקום. ספק אף אם במקום קבור אבו הורירה שחי בעיר אל-מדינה, אך נראה כי במקום אכן קבור קדוש מוסלמי כלשהו‏[8].

בצידו הצפוני של המבנה מבואת גישה הנפתחת אל שדרת דקלים. בחזית המבואה קבועים שלושה פתחים בצורת קשתות. העמודים בין הקשתות שקועים בקרקע ולכן בסיסם אינו גלוי. כותרותיהן הן קורנתיות מאוחרות ובהן שני טורים של ארבעה עלי אקנטוס. מעל המבואה כיפה בגובה של 7.80 מטרים וחמש כיפות נמוכות יותר בגובה של שישה מטרים. מעל אולם הקבורה כיפה גדולה ובו ניצבים המצבה ומיחרב הפונה דרומה לכיוון מכה. במבנה מאפיינים אדריכליים ממלוכים כמו אבלק ומוקרנס. כיום מתפקד המקום כבית כנסת ואולם התפילה חצוי על ידי מחיצה לעזרת גברים ולעזרת נשים. מצבת הקבר חצויה גם היא כך שחלקה בעזרה האחת וחלקה האחר בעזרה האחרת. על לוחות שיש חקוקות אמרות של הנשיא.

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קבר רבן בן גמליאל בוויקישיתוף

ערים תאומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיריית יבנה

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רז קלטר, עירית ציפר וולפגנג צוויקל, בשדה פלשתים: כני פולחן מבור גניזה ביבנה, קדמוניות, 134, 2007, עמ' 95-89

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יבנה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קואורדינטות: 31°52′35.04″N 34°44′16.08″E / 31.8764000°N 34.7378000°E / 31.8764000; 34.7378000