תרומת איברים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך עדיין חסר בו תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

תרומת איברים היא הפעולה של נטילת איבר או רקמה מגוף של אדם אחד לגוף של אדם אחר, על מנת להשתיל אותה בגוף האדם השני. איבר זה מכונה שתל. אם השתל נקלט בגוף החולה הדבר יכול לשפר את איכות חייו באופן משמעותי, ובמקרים מסוימים אף להציל את חייו.

תרומת איברים כרוכה בבעיות רפואיות, חוקיות, אתיות ודתיות.

איברים להשתלה מגיעים ממקורות שונים: מאדם חי או מאדם מת, מבעל חיים (למשל: מסתם לב מחזיר) ואף איברים מלאכותיים שיוצרו במיוחד (למשל: לב מלאכותי).

תרומת איברים מאדם חי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם מעט איברים הניתנים להשתלה, כדוגמת כליה או כבד, שניתן להביא מתורם חי. כמו כן, ישנן רקמות הניתנות להשתלה שניתן להביאן מתורם חי כמו סוגים שונים של כלי דם ומח עצם.

כאשר הסכמת התורם של איבר מושגת תמורת תשלום, הדבר מכונה סחר באיברים. במדינות רבות החוק אוסר סחר זה, הגם שקיימת מחלוקת האם איסור זה ראוי. הגישה הרווחת בעולם המערבי היא שאין לשלם על תרומת איבר מכיוון שאיברי בני אדם אינם מצרכים וכדי למנוע ניצול מצוקתם של עניים המסכימים לתרום איברים לא בגלל רצון חופשי אלא בגלל מצוקה כלכלית. מנגד נטען שמתן אפשרות תשלום עבור איברים יגדיל את היצע האיברים ויתרום לרווחתו של התורם‏[1].

על פי החוק שהיה נהוג בישראל עד 2000 מותר היה לקבל תרומת כליה מאדם חי רק אם היה קרוב משפחה. משנת 2000 מותר לקבל תרומת כליה גם מאדם שאינו קרוב משפחה ובתנאי שהתרומה היא אלטרואיסטית.

בסין חלק משמעותי מן האיברים המצויים להשתלה מקורו באסירים שהוצאו להורג. על פי מחקר אחד, אשר נערך מטעם משמר זכויות האדם, למעלה מ-90% מן האיברים להשתלה בסין מקורם באסירים שהוצאו להורג‏[2] אף שהחקיקה בסין מאפשרת נטילת איברים לצורך השתלה באופן פשוט ומהיר יותר, סין עדיין סובלת ממחסור באיברים להשתלה. על סין הושמעה ביקורת בינלאומית קשה בנושא נטילת איברים מגופות אסירים‏[3]. בשנת 2006 הודיעה ממשלת סין כי תוקנו תקנות חדשות של משרד הבריאות האוסרות על נטילת איברים לצורך השתלה ללא הסכמה מפורשת של התורם. דובר משרד החוץ הסיני אף הכחיש את הדיווחים על נטילת איברים מגופות אסירים שהוצאו להורג וכינה אותן "עלילה"‏[4]. אף לאחר שהותקנו התקנות, לא קיים בסין איסור על נטילת איברים מגופות אסירים שהוצאו להורג בתנאי שחתמו על הסכמה לנטילת איברים מגופתם לאחר מותם.

תרומת איברים מאדם מת[עריכת קוד מקור | עריכה]

את רוב האיברים הניתנים להשתלה, כדוגמת לב, ריאה, כבד וקרנית העין, ניתן כיום להביא רק מתורם שמת מוות מוחי וליבו עדיין פועם. זאת משום שאין אפשרות לחיות לאחר תרומת האיבר (לב, ריאה, כבד) או משום שאדם חי לא יוותר על מאור עיניו לטובת אחר, ומשום שצריך שלא תהיה הפסקה ארוכה בפעילות האיבר עד להשתלה.

מבחינה אתית מקובל כי לאדם ישנה בעלות על גופו גם לאחר מותו, ולכן אסור ליטול איברים מגופו ללא הסכמתו. כשלא ידוע מה היה רצונו, מקובל כי יש לקבל את הסכמת קרובי משפחתו של הנפטר. פעמים רבות ישנו קושי להשיג הסכמה של כל בני המשפחה, גם בגלל שהזמן לקבלת הסכמה זו הוא שעות ספורות, גם בגלל שמדובר בדרך כלל במוות פתאומי וגם מסיבות של דת ואמונה. לכן במקרים רבים גם כאשר ישנה אפשרות טכנית להשתיל איברים מגופו של תורם מת האיברים לא נתרמים.

אחד הפתרונות לבעיית חוסר ההסכמה לתרומות הוא חתימה מחיים על הסכמה לתרומת איברים במקרה של מוות.

תרומת איברים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

את נושא תרומת האיברים בישראל מקדמת עמותת אדי, המחתימה אנשים על כרטיסי תורם. כרטיסים אלה מכונים כרטיס אדי. נכון לסוף שנת 2010 חתומים 561,071 ישראלים [5] המהווים כ-10% מהאוכלוסייה הבוגרת. נתון זה נמצא במגמת עליה עקב פעולות הסברה בתחום והעלאת הנושא למודעות הציבור. כיום (2012) רשומים באדי 632,300 אזרחים, המהווים כ - 14% מהאוכלוסייה הבוגרת

בדו"ח שחובר על ידי ועד ההשתלות באיחוד האירופי יחד עם ארגון הבריאות העולמי לקראת סוף 2007[6] ישראל נמצאת במקום ה-33 מתוך 50 מדינות בשיעור השתלות איברים ביחס לאוכלוסייה וכן במקום ה-3 בשיעור הסירובים לתרומה. בסוף שנת 2007 שיעור הסירוב היה 58% ומאז ירד לכ-50%, נתון שעדיין נחשב גבוה ביחס לרוב מדינות המערב.

נכון לסוף שנת 2010 ממתינים 1,117 ישראלים להשתלות כאשר הרוב המכריע, 733, ממתינים להשתלת כליות. כמו כן 124 איש נפטרו בשנה זו בעודם ממתינים להשתלה. בשנים 2006-2010 מספר ההשתלות מתורמים נפטרים וחיים נע בין 220 ל-290, כאשר דווקא ב-2010 נרשמה ירידה של 20% בנתון זה.

לאחרונה קמה עמותה בשם "בלבבי" (לזכרה של בלהה הירשברג ע"ה), המנפיקה כרטיס לתרומת איברים בשם "בלבבי". הכרטיס תואם את דרישות הרבנות הראשית ורבני הציונות הדתית, אשר מסתמכים על אגודת הרופאים "ערבים" שמקדמת תרומת אברים בפיקוח הלכתי. [7]

תרומת איברים בחוק הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביחס לאיברים מן המת, נקבע ב-1953 בחוק האנטומיה והפתולוגיה, שאין צורך בהסכמת הנפטר לשימוש באיבריו אלא מספיק צוות של שלושה רופאים שיקבע שיש צורך בהם כדי להציל אדם אחר על מנת לקחת את איבריו גם בניגוד לדעתו.

ב-1980 עודכן חוק זה וקבע שאם הנפטר גילה התנגדות לתרום את איבריו, אין ליטול מגופתו איברים בניגוד לרצונו.‏[8] במקום שלא גילה התנגדות, הדבר תלוי בהסכמת קרובי משפחתו בדרגה ראשונה (בן זוג, ילד או הורה).‏[9] ברם, במקרה שלא ניתן להשיג את בני המשפחה ושיש צורך להציל את חייו של אדם אחר בעזרת התרומה, אין הכרח לקבל את הסכמתם כל זמן שנעשה מאמץ סביר להשיג אותם.‏[10] זאת, במקרה שלא הובעה התנגדות, להבדיל מקבלת הסכמה מראש במקרים האחרים[11]. על-פי החוק, גם שימוש בקרנית על מנת להציל אדם מעיוורון, שימוש למניעת ליקוי בראייה או בשמיעה, שימוש בכליה ושימוש ברקמות עור להשתלה כדי להציל חייו של אדם נחשבים כשימוש לצורך הצלת חיים.‏[12]

על אף האמור לעיל, חוק האנטומיה והפתולוגיה קובע כי אם הסכים אדם שגווייתו תנותח, מותר לנתחה על אף כל התנגדות של בן-משפחה. ההסכמה הנדרשת ע"פ החוק היא "הסכמה שניתנה מרצון חפשי ומתוך דעה צלולה בטופס שנקבע בתקנות". היות שכרטיס אדי אינו עולה לכדי הגדרה זו, הרי שאין לחתימה על כרטיס אדי תוקף בדין, והיא לכל היותר הצהרת כוונת של אדם לכבד את רצונו גם לאחר המוות. ואכן, משרד הבריאות הוציא חוזר מנכ"ל המורה שלא ליטול איברים ללא הסכמתה של המשפחה גם אם הנפטר חתם בחייו על כרטיס אדי.

חוק השתלת איברים, שנכנס לתוקף במאי 2008, קובע כי אדם חי שתרם מאיבריו יקבל לאחר מתן התרומה מעמד של חולה במחלה כרונית ויהיה זכאי להטבות כספיות, פטור מתשלומים מסוימים, פיצויים מהמוסד לביטוח לאומי ותעודת הוקרה מהמדינה. החוק אוסר סחר באיברים, קבלת תמורה בעבור איברים וכן איסור על תיווך לצורך השגת התרומה. במסגרת החוק נכלל סעיף המעניק לחותמים על כרטיס אדי ולבני משפחתם הקרובים קדימות ברשימת הממתינים להשתלה, אם יזדקקו לכך בעתיד. את התוכנית יזם פרופסור יעקב לביא, מנהל היחידה להשתלות לב, בית החולים שיבא בתל השומר. בשנת 2011 נקבעו הקריטריונים לעדיפות הניתנת לפי סעיף זה: כל החתומים על כרטיס אדי והמצטרפים במהלך שנת 2011, יהיו זכאים לקדימות להשתלה החל מ-1.1.2012; כל המצטרפים לאחר שנה זו, יהיו זכאים לקדימות להשתלה שלוש שנים לאחר מועד החתימה.

נוהל התרמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר אדם מגיע לטיפול בבית החולים, הצוות המטפל אינו יודע האם הוא חתום על כרטיס אדי. כמו כן, על פי חוק מוות מוחי-נשימתי, אסור שהרופאים שאמורים לקבוע מוות מוחי יעסקו בהשתלות איברים. הגישה למאגר הנתונים של התורמים נתונה רק לאחות מתאמת ההשתלות של בית החולים (הנמצאת בכל מרכז רפואי המורשה לבצע השתלות איברים), וגם לה יש גישה לנתונים הללו רק לאחר שנקבע מותו של אותו אדם.

קביעת מוות מוחי נעשית רק על ידי שני רופאים ותיקים לפחות, כל אחד מהם מומחה בתחום אחר, שאינם חברי סגל במחלקה בה מאושפז החולה, ואינם עוסקים בהשתלות איברים [1]. קביעת המוות המוחי מתבצעת על פי נוהל הכולל בדיקות ובדיקות עזר רבות. בכל מקרה לא קובעים מוות מוחי אם קיים ספק כלשהו שהמצב אינו כזה.

לפי הנוהל, רק לאחר שנקבע מוות מוחי האחות פונה למשפחה בבקשה לתרום את איבריו של הנפטר‏[13].

תרומת איברים בסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

סין היא המדינה היחידה בעולם המתירה השתלת איברים הנלקחים מאסירים שהוצאו להורג.[14]

ארגון פאלון גונג, שהוצא ב-1999 אל מחוץ לחוק בסין, טוען כי עשרות אלפים מאנשיו המוחזקים במחנות עבודה בכפייה מהווים מאגר המשמש את ממשלת סין ל'קצירת איברים', כלומר נרצחים כדי להשתיל את איבריהם.

ממשלת סין מצידה מכחישה את כל הטענות, וטוענת כי אלו מתבססות על שמועות והאשמות שווא בלתי מבוססות.

תרומת איברים ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אקג של אדם שליבו פסק מלפעום - נחשב כהוכחת מוות.

הדיון ההלכתי בנושא תרומת איברים כרוך בעיקר בשאלה באיזה איבר תלוי מותו של אדם על פי ההלכה היהודית וכיצד נקבע רגע מותו, שהרי תרומות איברים רבות ובכללן כל השתלות הלב מבוצעות באמצעות איברי אנשים שהוגדרו כמתים. דיונים הלכתיים נוספים ישנם בשאלת תרומת ריאה או (אונת) כבד מן החי, וזאת לאור מידת הסיכון הקיימת לתורם בניתוחים אלו. בתרומת כליה מאדם חי, ששיעור הסיכון בה נמוך, אין מחלוקת שמותר הדבר ואף מצווה לעשות כן. לגבי תרומת איברים מהמת ישנה גם מחלוקת סביב איסור ניוול המת ואיסור הנאה מגופת המת,[דרוש מקור] כשלעומתה הכלל הידוע של "פיקוח נפש".

בין המקורות העיקריים לדיונים ההלכתיים בנושא זה אפשר למנות את הברייתא במסכת יומא, העוסקת באדם שנפלה עליו מפולת ("גל") בשבת. הברייתא קובעת ש"מפקחים עליו את הגל" עד שהגיעו למקום החוטם; משהתברר שהאדם איננו נושם, אין להמשיך לחלל עליו את השבת. ממקור זה עולה שהמדד לקביעת מותו של אדם הוא היעדר נשימה, כלומר ההלכה רואה במוות מוחי כמוות לכל דבר. מקור נוסף הוא בדיני הטיפול בגוסס: מבחינת ההלכה אין שום חשיבות לכך שמדובר בחיי שעה, ואסור לעשות אף מעשה שיקרב את המוות. על פי מקור זה יוצא שאם האדם המוטל לפנינו איננו "מת" אזי שהוצאת איבר ממנו אסורה מצד שהיא מקרבת את המוות.

מן הפוסקים שהתייחסו לשאלה: הרב שמואל הלוי וואזנר קבע כי "אין מיתת המוח קובע אלא מיתת הלב, היא מיתת האדם" ועל-כן אדם שליבו פועם (ואפילו באמצעות מכונת לב-ריאה) נחשב כחי, ואסור לנתקו מן המכשירים לצורך תרומת איבריו. לדעה זו מצטרף הרב אליעזר ולדינברג, בעל שו"ת 'ציץ אליעזר', הקובע בעקבות הרמב"ם ש'החיות תלויה בלב'. הרב משה פיינשטיין כתב: "כי שתילת הלב שהתחילו הרופאים לעשות בזמן האחרון הוא רציחת שתי נפשות ממש"‏[15]. מנגד היו שציטטו ממכתב המיוחס אליו: "והנה אף שהלב עדיין יכול לדחוף לכמה ימים, מכל מקום כל זמן שאין לחולה כוח נשימה עצמאית, נחשב כמת, וכדבארתי בתשובתי בא"מ יו"ד ג' סימן קל"ב"[16][17].
דעת הרב שלמה זלמן אוירבך הייתה שמות המוח כולו ייחשב כמוות, ולכן אדם שהרופאים קבעו שמוחו מת, מותר לנתקו ממכשירי ההנשמה, כדין 'מסיר המונע'. אך ככל שליבו עדיין פועם, רק 'קרוב לודאי' שפעולת הלב היא רק מחמת המכשירים, ולכן יש לראות בו ספק גוסס, ואין ליטול ממנו איברים אפילו לצורך מניעת מוות ודאי של חולה אחר. מותו של אדם שכזה יכול להיקבע רק אם לאחר הפסקת פעימות ליבו יישאר ללא תזוזה וללא נשימה במשך שלושים שניות. אזי גם אם הלב יוחזר לפעולה באמצעות מכשירים, יישאר האדם מוגדר כמת. כמו כן בדיקות המצריכות הזזת האדם או הזרקת חומרים לגופו לשם קביעת מותו לטובת חולה אחר, אסורות בספק גוסס מחשש שהוא חי ויקרבו את מותו. לפיכך בארץ ישראל שהרופאים אינם נוהגים לפי הנחיות אלו, "והרי יודעים שחייבים להתנהג על פי ההלכה", אסור להיות מועמד לקבל תרומת איברים. אך "בחוץ-לארץ, הואיל והרופאים והחולים רובם ככולם נוכרים, שמתנהגים על פי המדע הרפואי והערכאות שלהם - מותר ליהודי להיות מושתל, ולקבל איברים להצלת נפשו, אפילו אם ידוע שתורם האיברים הוא יהודי."[18]

בהחלטה משנת 1987 אימצה ועדה של הרבנות הראשית לישראל את אובדנה המוחלט והבלתי הפיך של יכולת הנשימה העצמונית כקריטריון לקביעת מותו של אדם, והתירה השתלת איברים ממתים בכפוף לתנאים הבאים:

א. הוכחות קליניות מפורטות שגזע המוח נהרס לחלוטין.
ב. הוכחות אובייקטיביות על הרס גזע המוח, כגון בדיקת BEAR.
ג. הוכחה שנשימה העצמונית נפסקה לגמרי ולא חל כל שינוי במשך 12 שעות.
ד. לרופאים הקובעים את המוות אין שום קשר ישיר או עקיף לרופאים המשתילים את האברים בחולה.
ה. שיתוף נציג הרבנות הראשית בצוות הקובע את המוות (נציג זה יכול להיות רופא המכיר את ההלכה, שיקוליה ודרך חשיבתה).

(החלטות הרה"ר, א' דמרחשון תשמ"ז, פורסמו ב"ברקאי" ד' עמ' 11).

עד לשנת 2008 לא התחייב המרכז הלאומי להשתלות לעמידה בתנאים אלו, ובפרט לא מולא התנאי האחרון, ולכן נמנעה הרבנות הראשית מלתמוך בתרומות איברים. עם זאת, מתאמות ההשתלות בבתי החולים דאגו לערב סמכות רבנית בפרטי מקרים בהם זו נדרשה לשם שכנוע המשפחה להסכים לתרומת האיברים. בשנת 2002 נוסף בכרטיס אדי סעיף המאפשר לתורם, אם יסמנו, להתנות את התרומה בהסכמת איש דת שיבחר על ידי משפחתו. בשנת 2009 אישרה מועצת הרבנות הראשית כי החוק משנת 2008 עונה לדרישות הרבנות הראשית משנת 1987, אך קראה לכבד גם את המשפחות שלא מקבלות את המוות המוחי כמוחלט.[19]

סוגיות ביו-אתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת השאלות המתעוררות ביחס לתרומת איברים מן המת היא שאלת הצורך בהרדמה כללית. בעבר הועלתה האפשרות לפיה אדם שסבל מוות מוחי מסוגל לחוות כאב. מרדימים שצפו בתופעות שיכולות להופיע בעת ניתוח להוצאת איברים לאחר מוות מוחי (לחץ דם גבוה, דופק מואץ, עוויתות) פירשו תופעות אלו כמעידות על תגובה מוחית לכאב. כדי לסלק את החשש לגרימת כאב בשעת הוצאת האיברים מן המת, הם דרשו הרדמה כללית של הנפטר תורם האיברים [2] [3]. תופעות זהות נמצאו אצל חיות שהונשמו לאחר עריפת ראשן ובבני אדם עם מוות מוחי ודאי [4]. הדבר מוכיח, כי התופעות הנ"ל אינן קשורות לפעילות מוחית ואינן מעידות על תגובה לכאב, ומקורן הוא ברפלקסים של חוט השדרה [ American Academy Of Neurology (2000, January 13). Spontaneous Movements Often Occur After Brain Death. http://www.sciencedaily.com /releases/2000/01/000113080008.htm] ובפעילות יתר אוטונומית (autonomic/sympathetic storm), המופיעים לאחר מוות מוחי בשל הפסקת הפיקוח של המוח שמת על חוט השדרה ומערכת העצבים האוטונומית של תורם האיברים [ http://www.aana.com/newsandjournal/documents/inhalational_0810_p293-299.pdf]. למרות שלא ייתכן כאב ללא מוח חי, כיום ניתנת הרדמה כללית בעת הניתוח להוצאת האיברים מן המת מוחית, כדי למנוע את התופעות הנ"ל, המפריעות לניתוח להוצאת האיברים ופוגעות באיכות האיברים הנלקחים להשתלה http://www.aana.com/newsandjournal/documents/inhalational_0810_p293-299.pdf]]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ע"א 8447/06, סעיף 18
  2. ^ Gillian Wong, China issues human organ transplant rules in attempt to clean up industry. Taiwan News, 07.04.2007.
  3. ^ דייויד מאטאס ודייויד קילגור, קציר דמים: דו"ח מעודכן הבודק האשמות בקציר אברי מתרגלי "פאלון גונג" בסין
  4. ^ China bans transplant organ sales. BBC, March 28, 2006
  5. ^ המרכז הלאומי להשתלות, סיכום פעילות לשנת 2010 ותוכניות לשנת 2011, 11.01.11
  6. ^ דן אבן, דו"ח: באיזו מדינה אחוז המסרבים הגדול לתרום איברים?, ynet‏, 20.11.07
  7. ^ אתר עמותת ערבים
  8. ^ חוק האנטומיה והפתולוגיה, תשי"ג-1953, סעיף 6א(ב), 6א(ד)
  9. ^ חוק האנטומיה והפתולוגיה, סעיף 6א(ד)
  10. ^ חוק האנטומיה והפתולוגיה, סעיף 6(ג)(1)
  11. ^ השתלת אברים בעיני הרפואה, ההלכה והמשפט, דיון מתוך בשדה חמד, ג-ד תשנ"א, אתר דעת
  12. ^ חוק האנטומיה והפתולוגיה, סעיף 6(ג)(2)
  13. ^ נוהל פניה למשפחה לתרומת איברים ורקמות של משרד הבריאות, מתוך פורום הסטודנטים של אוניברסיטת בן-גוריון
  14. ^ השתלת איברים מנידונים למוות באתר ההסתדרות הרפואית בישראל
  15. ^ הפרדס, מרץ-אפריל 1969
  16. ^ עמדת הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל בעניין מוות מוחי - תגובות והערות מאת הרב משה דוד טנדלר, באתר "דעת", שם מובאות גם עדויות אישיות ממכרי הרב פיינשטיין.
  17. ^ "קביעת רגע המוות - סקירת עמדות", מאתר "דעת"
  18. ^ פרופ' אברהם שטיינברג, קביעת רגע המוות - סקירת עמדות, באתר דעת. וראו שם את התייחסות הרב אוירבך למקרים בהם ייתכן שתותר תרומת איברים בעתיד. יש לציין שבתחילה סבר הרב אוירבך כדעת המחמירים (ראה למשל כאן), אולם לאחר ניסוי שנערך שינה דעתו.
  19. ^ אתר ערֵבים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.