אידה פריבר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg
יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
אידה פריבר
אין תמונה חופשית
לידה 1902
אסטוניה
פטירה ינואר 1989 (בגיל 87 בערך)
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
פעילות בולטת ארגון אימהות עובדות, ההגנה, מפא"י
מקצוע סופרת עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אידה פּרִיבֶר (שם נעוריה: באבסט) (1902ינואר 1989) הייתה חלוצה וסופרת ישראלית. עלתה לארץ ישראל ב-1921 ובכך הייתה לחלוצה הראשונה מאסטוניה.[דרוש מקור] הייתה פעילה במספר ארגונים, בהם "ארגון אימהות עובדות", "ההגנה" ומפא"י.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אידה פריבר נולדה בשנת 1902 בטרטו שבאסטוניה לאביה שמואל באבסט ואימה בלה בת נחמיה באבסט. אביה נהרג זמן קצר לאחר שהיא נולדה במלחמת רוסיה–יפן ואמה נתקפה יגון וברחה. היא גודלה על ידי סבה. פריבר למדה בגימנסיה לבנות בטרטו ורפואה באוניברסיטת טרטו, והייתה פעילה בתנועת הנוער הציוני ובאגודת הסטודנטים בעיר מגוריה.

בשנת 1916 השתתפה לראשונה במחאה פוליטית:

"היה זה באחד במאי, בשעות שלפני הצהריים... מאחת הסמטאות יצאה תהלוכה רבת משתתפים. גברים ונשים נעו בשורות מסודרות ודגלים אדומים בידיהם... שירת "האינטרנציונל" נישאה בקול אדיר. הייתה זו תהלוכת אחד במאי... שיצאו להפגין בחג הפועלים הבינלאומי את התנגדותם לשלטון הצאר וקלגסיו...

לפתע קמה בהלה גדולה, השירה נקטעה באמצע, באמצע, והשורות התפרקו. הצעירים התחילו לרוץ באי-סדר, לברוח לכל הכיוונים, מחפשים מסתור... המשטרה הרוסית והקוזאקים, נאמני השלטון, הופיעו והקיפום..."[1]

בימי מלחמת העולם הראשונה, אמה של פריבר חזרה ללא סיבה ברורה. היא חזרה לעבוד במרפאה, מקום העבודה הישן שלה. זמן מה לאחר חזרתה, סבה של פריבר נפטר.

העלייה לארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

"ידענו שהאנייה קרבה לנמל יפו... החלה תכונה עצבנית לקראת הירידה ליבשה. כעבור רגעים מספר ראינו סירה מתקרבת לספינה... לאחר ביקורת התעודות... ערבים עם סירותיהם נעצרו בסמוך לספינה שנעצרה והטילו עוגן, הערבים עלו על הסיפון. דיבורם הגרוני המוזר וצעקותיהם הפראיות נישאו באוויר. כמה מהם תפסו את המזוודות... ואחרי כן גם את האנשים... וזרקו אותם בתנופה אל סירותיהם, הנשימה נעצרה מעוצם הבהלה... הנוסעים והחפצים נחתו בדיוק לתוך הסירות, ובהן תפסום ידיים מגושמות של ערבים אחרים. המהומה הייתה גדולה והמיית הגלים התערבה עם שכשוך המשוטים שבידי הערבים שבסירות שעלו וירדו בעת החתירה אל החוף. אני הייתי המומה מכל זה. ... בקהל העולים היו כמה עשרות צעירים מהארצות הבלטיות והמון רב של קשישים. יהודים שבאו לארץ הקודש לבלות בה את שנות חייהם האחרונות. נשים לא היו ביניהם, אני ושתי בנות מריגה היינו היחידות... הוכנסנו לקסרקטין לחיטוי שם שפכו עלינו חומר חיטוי נוזלי. לאחר שעה הוביל אותנו פקיד הסוכנות... דרך סמטאות צרות של יפו – לתל אביב הקטנה, למחנה אוהלים שהוקם לא מכבר..."[2]

פריבר עלתה לארץ כחלוצה הראשונה מאסטוניה (ספטמבר 1921). בבואה לארץ עבדה בבניין, בפרדסים ובמטבח של בית הספר לאומנות "בצלאל" בירושלים. ב-1922 נישאה לברוך פריבר, ממנו התאלמנה ב-1983. ב-1925 עברה משפחתה לטבריה.
ב-1929 ביקרה את אימה האלמנה והחולה בטרטו, אך נאלצה לחזור לארץ כעבור זמן קצר בגלל מאורעות שפרצו בארץ. שבוע אחרי חזרתה לארץ, אימה נפטרה.

פעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כפועלת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1930 החלה להתנדב כמרכזת העבודה התרבותית, מטעם הסתדרות העובדים, בה הייתה 12 שנים. היא ארגנה את הספרייה הראשונה הכפר סבא, טיפלה בעולים החדשים שהגיעו למושבה, הייתה מראשוני המקימים של "ארגון אימהות עובדות" ופעלה ב"הגנה" עד חיסול הארגון עם קום המדינה.

עם הקמת השיכון הראשון של עולי תימן "שבזי" בכפר סבא פריבר התנדבה כמדריכה ואחות מטפלת.

כאשר קם הארגון של חיל נשים במסגרת הצבא האנגלי (א.ט.ס.), פריבר גייסה אנשים בגליל, בנפות שומרון, בעמק חפר ובשרון, התנדבה ל-א.ט.ס. ושירתה זמן מה בסרפנד (צריפין).

בשנת 1948, כאשר נהרה העלייה הגדולה לישראל, פריבר עבדה כמדריכה ואחות במחנות עולים ברעננה.

ב-1949 הייתה בשליחות הסוכנות היהודית באירופה, במחנות העקורים בגרמניה.

ב-1950 עד 1953 פריבר הייתה מדריכה חברותית וארגונית במושבי עולים, בצעדיהם הראשונים להתיישבותם.

משנת 1953 היא הייתה מדריכה אזורית במושבי עולים.

ב-1955 הקימה את הספרייה האזורית ב"שיכון סירקין" בכפר סבא על שם אהרן אמיר, וב-1965 ארגנה ספרייה נוספת בשיכון עליה של כפר סבא, בבית החדש של ההסתדרות.

נוסף לפעילותה הציבורית והחינוכית הקימה פריבר משק חקלאי קטן.

למען זכויות האישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באותם ימים בישראל הייתה אפליה נגד נשים ופריבר נאבקה למען זכויותיהן. היא ביקשה מבעלה, ברוך פריבר, לדבר איתה על שינוי בחייהם, אבל הוא דחה זאת:

"...רציתי לפחות הבנה או מילה טובה מפיו - אך הוא הסתכל בי זועם, נוקשה ומוזר ובלי להעמיק חקר בדברי פלט: ' דבר זה לא נוכל לעשות... חיינו הם קודש לכלל האם אינך מבינה זאת? מקומך בבית עם הילדים. כאשר נעצב את דמות הכלל, את החברה העובדת - אז גם הפרט ימצא את מקומו ופתרונו...' "[3]

פריבר סיפרה על ניסיונה למצוא עבודה כדי להתפרנס ועל סיכוייה כאישה:

"...אנו, הבנות, נתקבלנו לעבודת שרות ותו לא. לכן גם קופחנו בסופו של דבר. כל עוד היינו דרושות לבישול ולניקוי הכל היה שפיר... אני החלטתי למצוא לי עבודה בפרדס בכוחות עצמי ולא לסמוך על איש. הבחורים דיברו על"[3]

עבודתה הספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד בנעוריה גילתה נטייה לכתיבה ופרסמה את סיפוריה הראשונים במאספים רוסיים שונים באסטוניה.

פריבר למדה את השפה העברית בארץ. את סיפוריה העבריים הראשונים החלה לפרסם ב"דבר הפועלת", "אומר" ולאחר מכן ב"דבר", "הפועל הצעיר", "תלמים" ובקבצים שונים כגון: "בית מושב", "עשור למושבי עולים", "העלייה השלישית" ועוד.

בשנת 1951 הופיע ספרה הראשון "אדם חדש נולד", ב-1953 יצא ספרה השני "אורות באופק" וב-1965 יצא ספרה השלישי "בטרם שחר". שלושת ספריה הראשונים זכו לביקורת טובה בעיתונות וברדיו. בנוסף יצאו לאור חמישה ספרים נוספים בכתיבתה, כולל "מעגלי חיים" שהוא רומן אוטוביוגרפי.

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פריבר הייתה אם לשלושה: נחמה, יוסף ואיתן, וסבתא לשתיים: ליאורה ורונית.

גיסהּ (אחי בעלה ברוך) אהרן פריבר היה פסל חתן פרס דיזנגוף.

נפטרה בינואר 1989.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על בן-זוגה, ברוך פריבר:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אידה פריבר, מעגלי חיים, הוצאת יבול, 1982
  2. ^ אידה פריבר, מעגלי חיים, הוצאת יבול, 1982
  3. ^ 1 2 שירה קובלסקי, עבודה סמינריונית לתואר שני אידה פריבר, עבודה סמינריונית, 2006, עמ' 12