פטרה
 | |||||
| בית האוצר בפטרה (אל-ח'זנה) | |||||
 אתר מורשת עולמית | |||||
|---|---|---|---|---|---|
| |||||
| מידות | |||||
| שטח |
26,171 הקטאר  | ||||
| גובה מעל פני הים |
800 מ' | ||||
| היסטוריה | |||||
| תרבויות |
הממלכה הנבטית | ||||
| עשוי מ |
אבן חול | ||||
| נבנה |
800 לפנה״ס | ||||
| אתר ארכאולוגי | |||||
| אתר אינטרנט |
http://www.visitpetra.jo/ | ||||
| מיקום | |||||
| מדינה |
 ירדן | ||||
| קואורדינטות | 30°19′43″N 35°26′31″E / 30.32861°N 35.44194°E | ||||
 | |||||
  | |||||
פטרה (ביוונית: Πέτρα, "פטרוס" - אבן, בערבית: اَلْبَتْرَاء או اَلْبَتْرَا) היא עיר נבטית קדומה המפורסמת בארמונות הקבורה שלה החצובים באבן החול של הרי אדום, ומכאן שמה בעברית הסלע האדום. לפני כן הייתה במקום עיר אדומית. העיר הייתה בירת הנבטים ונבחרה ביוזמה פרטית כאחד משבעת פלאי תבל החדשים.
פטרה שוכנת בדרום ירדן, כמאה ק"מ צפונית לעקבה.[1] היא מכונה גם "העיר הוורודה" בפי התושבים המקומיים בשל גוון המסלע.
האתר
[עריכת קוד מקור | עריכה]פטרה נמצאת בדרום ירדן בגובה של 885 מטר מעל פני הים. הדרך המקובלת להגיע לפטרה היא מהכפר הסמוך ואדי מוסא דרך קניון ה"סיק". הקניון עצמו צר למדי, ורוחבו אינו עולה על מטרים ספורים, בעוד שקירותיו מגיעים לגובה של כמאה מטרים. צלעות הקניון עשויות אבן חול נובית בצבע אדמדם, ועל קירותיו ניתן למצוא תבליטים של אלים נבטים, כתבים ופסלים. לאורך צלעות הקניון ניתן למצוא שרידים של אקוודוקטים שנועדו להעביר מים לעיר.
פטרה מפורסמת כיום בזכות המבנים החצובים במורדות ההר שנשתמרו היטב עד ימינו. הידוע מכולם הוא קבר מלכותי מפואר בשם "אוצר פרעה" (אלחזנה), שלצורך פיסולו הוזמנו אומנים מאלכסנדריה. גובהו 33.77 מטר ורוחבו 24.90 מטר, והוא נחצב מלמעלה כלפי מטה. את הרווח שבין העמודים הצדדיים מפארים פסלי ענק של רוכבי סוסים.
מוזיאון הנבטים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1994 נפתח במקום "מוזיאון הנבטים" המתאר את חייהם ואת נדודיהם. בשנת 2019 נפתח מוזיאון חדיש במרכז המבקרים באתר בתרומת ממשלת יפן, המציג ממצאים שונים שנמצאו באתר, כמו כן הסבר היסטורי על העיר פטרה והתרבות הנבטית.
מוטיבים אדריכליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בפטרה השתנו דגשים אמנותיים ודתיים, אולי בכיוון הסגנוני (כטענת מקנזי) ואולי בתהליך הפוך, בכיוון הנטורליסטי. אולי הזרמים אף התקיימו במקביל זה לזה. למשל, דמות איסיס מופיעה בפטרה במאה הראשונה לפני הספירה, ובגומחה אחרת מופיעה אלה שעיצובה אנתרופומורפי במאה הראשונה לספירה. לא ברור אם כיוון ההתפתחות היה מריאליסטי למסוגנן. ייתכן שמדובר בפעולה מקבילה של זרמים אמנותיים שונים: נון-פיגורטיביזם מול אנתרופומורפיזם, ולצדם הפשטות סגנוניות סימבוליסטיות. קשה לעמוד על התפתחות ליניארית בכיוון של נטישת התיאור המצבתי הגולמי ואימוץ של תיאור אנתרופומורפי. פטריך מציע שחלה תמורה דומה, מפיסול נון-פיגורטיבי לפיסול אנתרופומורפי בתיאור האלים בתקופת שלטונה של האימפריה הרומית בפטרה. עם זאת, ייתכן שתהליך זה קדם לתקופת היותה של פטרה חלק מפרובינקיה ערביה של האימפריה הרומית, שכן הקשרים הנבטיים עם רומא היו מבוססים דיים כדי לאפשר תהליך כזה של השפעה אמנותית.
היצירה הנבטית המקורית בעבר הירדן עולה בכמותה על זו ההלניסטית. חזיתות הקברים מטיפוס רומי בפטרה מונים כאחוז אחד מחזיתות הקברים בפטרה. זו עדות לדומיננטיות של ההשפעות המזרחיות באדריכלות ובפיסול הנבטיים. בפרטיה האדריכליים, החזנה היא מונומנט הלניסטי מובהק, ונבדלת בכך משאר חזיתות הקברים בפטרה, אך בחלק מהפרטים העיטוריים ניכרת השפעה מקומית. ייתכן שלאמן האלכסנדרוני שפיסל את החזנה סייעו אמנים מקומיים. בעבודתם במקביל, במשך שנים, על משטחים שונים, ייתכן שמיזגו השפעות שונות באותה יצירה, לבטח כשמדובר ביצירת-ענק כחזנה, גם אם היצירה היא תחת שרביטו של אמן אחד. גם שהותו הממושכת בפטרה במשך מעשה היצירה לבטח חשפה את האמן להשפעות הסביבה. "כשהעשירים נטו לתכנון מונומנטים של אמנות הלניסטית, אמנים מקומיים עדיין פסעו בעקבות מסורות המזרח בהחלטתם על ביצוע פרטים דקורטיביים".[2]
זיהויה במחקר המקרא
[עריכת קוד מקור | עריכה]עד העת האחרונה זוהתה פטרה כקדש המקראית. הזיהוי התבסס על התרגום לארמית בו נקראה קדש בשם רקם וקדש ברנע בשם רקם גיאה או רקם גיעה: "מהלך חד עשר יומין מחורב אורח טורא דשעיר עד רקם גיאה" (תרגום אונקלוס על דברים א' ב: "אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ").
יוסף בן מתתיהו המשיך את גלגול השם רקם לפטרה: "ורקם (מלך מדין), אשר שמו היה כשם העיר, המרכז והבירה של כל ערב, אשר עדיין נקראת על ידי האומה הערבית בשם א-רקם על שם המלך שבנה אותה. אבל היוונים כינוה פטרה".[3] מכאן שקדש היא פטרה, הסלע האדום בירדן. ('סלע' או 'צור' מתורגם ליוונית: πετρα - פטרה). במקום אחר מציין יוסף בן מתתיהו שפטרה נקראה לפני לכן בשם "ארקי" או "ערקא".[4]
בשנת 1840 חשבו החוקרים כי מצאו מיקום חדש לקדש לפי הדמיון בשם לעין גדייס בנגב. אולם כשהתברר שאין קשר בין השמות ו"גדייס" היא "שוקת" בערבית, על שם השוקת שהייתה במקום, "העבירו" את המיקום לעין קודיראת הסמוכה ופטרה נעלמה מן התנ"ך. כיום עין קודיראת מסומנת במפות כקדש ברנע.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפי המסורת הבדווית בפטרה, זה המקום בו הכה משה בסלע, כאן נקברה מרים, אחות משה, וכאן גם מת אהרון על הור ההר, ג'בל הרון בערבית. הנחל העובר בפטרה נקרא ואדי מוסא, על שמו של משה רבנו, וכך גם שם העיר הסמוכה.
אום אל־ביארה
[עריכת קוד מקור | עריכה].JPG)
על ההר הגבוה ביותר באתר, הנקרא אום אל־ביארה, נמצא אתר העיר האדומית מתקופת הברזל.[5] בין ממצאי האתר הבולטים ניתן למנות טביעת חותם של המלך האדומי קוס־גבר,[6] הידוע ממקורות אשוריים וכך מאפשר לתארך את ממצאי האתר,[7] וכמה טביעות חותם נוספות,[8] אוסטרקון אדומי קצר,[9] מבנים,[10] כלי חרס (קערות, ספלים, כדים, בקבוקים, פכים, נרות שמן ועוד),[11] וממצאים קטנים אחרים (כגון חרוזים, לוחיות מעוטרות, חלקי כלים חדים, צדפים שמוצאם בים האדום, לוחית אבן המעוצבת כצלמית, ושרידי עצמות בעלי חיים).[12]
העיר הנבטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
פטרה הייתה לבירת הנבטים, לאחר שאלה השתלטו עליה במאה ה-3 לפנה"ס. בעת העתיקה שימשה פטרה כצומת דרכים אזורי חשוב, אליה הגיעו אורחות גמלים של סוחרי קטורת ולבונה. בשנת 106 נכבשה העיר על ידי הרומאים, והפכה לבירת פרובינקיה ערביה. ההשפעה ההלניסטית והרומית ניכרת בשרידי מבניה המפוארים.
אחד המקורות החשובים להבנת עצמתה של העיר הוא הארכיון של בבתא אשר נחקר על ידי פרופ’ ידין והעיד על מרכזיותה של פטרה כבירה. הארכיון כולל בעיקר מסמכים מסחריים ומשפטיים. [13]
ימי הביניים והעת החדשה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בימי הצלבנים היה בה "מבצר עמק משה". שבה לתודעת העולם המערבי לאחר שיוהאן לודוויג בורקהרדט (Jean Louis Burckhardt), נוסע ומזרחן שווייצרי, סייר במקום ב-1812.
ב-1985 הכריזה אונסק"ו על פטרה כאתר מורשת עולמית. ב-7 ביולי 2007 נבחרה פטרה כאחד משבעת פלאי תבל החדשים.
מחלוקת היסטוריוגרפית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ארכאולוגים ירדניים טוענים שבפטרה החלו הנבטים לבנות ולהתיישב, והשקיעו בה את העושר שצברו במסחר[14] ועם הכיבוש הרומאי "חזר המקום לשקט המקורי. ציפורים וחיות בר שבו ללכת ברחובות שפעם היו עמוסי תנועה, תעלות המים יבשו".[15]
בהיסטוריוגרפיה הירדנית מוקדש מקום רב לממצאים המעידים על ההתיישבות בפטרה, לצד אזכור הממצאים המעידים על הפולחן בה. הארכאולוג אברהם נגב ערער על פרשנות זו, בטענה שהממצאים המעידים על קבורה, פולחן והנצחה (מאות חזיתות הקברים, המקדשים) רבים בהרבה מאלו המעידים על מגורים.
מסעות של ישראלים לפטרה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בין 1924 ל-1947 טיילו בפטרה מטיילים ארץ-ישראלים ובהם יוסף ברסלבי, שהתפעם במיוחד מהמקום ותיאוריו משכו לשם רבים,[16] זאב וילנאי, דב הוז, ארתור רופין, רחל ינאית בן-צבי, דוד בנבנישתי ואחרים שחיברו רשמי מסע נלהבים.[17][18] במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20 ניסו צעירים בישראל לחצות את הגבול לשטח ירדן, אז מדינת אויב לישראל, כדי לטייל בפטרה. רוב המטיילים - עשרה, מתוך שבעה עשר - נהרגו בדרך. באותה תקופה נאסרה השמעת השיר "הסלע האדום" מאת חיים חפר, בביצוע אריק לביא, כדי לא לעודד מטיילים נוספים לסכן את חייהם. בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 היו עוד כמה מקרים של חציית הגבול במטרה להגיע לפטרה.
- ב-1952 יצאו לפטרה מפקד יחידה 30 חיים דים וסגנו אהרון קמארה.[19]
- במאי 1953 ביקרו בפטרה מאיר הר-ציון ורחל סבוראי. מסעם נמשך ארבעה ימים, והם חזרו בשלום.
- ב-27 באוגוסט 1953 יצאו מבאר מנוחה לפטרה חמישה צעירים: איתן מינץ, יעקב קלייפלד, גילה בן עקיבא, אריק מגר ומרים מונדרר. הם נרצחו, ככל הנראה, כמה שעות לאחר שחצו את הגבול לירדן, ליד בניין משטרה בביר מדכור.[20][21]
- ב-6 באפריל 1956 יצאו מעין חצבה (שאז נקראה עין חוסוב) שניים: דרור לוי ודימיטרי ברמן. השניים הגיעו לפטרה וסיירו בה, אך בדרכם חזרה נתקלו בחיילים ירדניים. בקרב היריות שהתפתח נהרגו דרור לוי וכמה מהחיילים הירדניים. דימיטרי ברמן הצליח לחזור לישראל.[22]
- ב-19 במרץ 1957 יצאו מהיאחזות עין רדיאן (לימים תיקרא יטבתה) ארבעה: רם פרגאי, מנחם בן דוד, קלמן שלפסקי ודן גלעד. לא ברור האם הארבעה הצליחו להגיע לפטרה. הם נתקלו בחיילים ירדניים כעשרה קילומטרים משם, וכל הארבעה נהרגו. בקרב היריות נהרג כנראה גם בדווי אחד, ושני נפצע.[23]
- ב-20 בנובמבר 1957 יצאו מבאר מנוחה שניים: עמירם שי ומרדכי טובי. השניים נהרגו למחרת, 21 בנובמבר, במרחק של כ-8 קילומטרים מפטרה, שככל הנראה לא הצליחו להגיע אליה.[24] ירדן השיבה לישראל את גופות המטיילים שנורו בידי חיילים בדויים.
- ב-1959 יצאו כושי רימון וויקטור פרידמן מאילת. פרידמן התחפש לקצין או"ם ו"כושי" לנהגו הקולומביאני. הם נהגו ברכב או"ם גנוב שנגנב על ידי רימון ממטה משקיפי האו"ם בארמון הנציב. השניים הצליחו להגיע פטרה ולסייר בה, ולאחר מכן החליטו להמשיך לרבת עמון. בחזרה לארץ נעצרו השניים במחסום האו"ם, בצד הישראלי של הגבול, והועברו למשטרת ישראל. שניהם נידונו לעונשי מאסר של כמה חודשים.[25]
- באוגוסט 1990 הלכו לפטרה שני נערים בני 17 מירושלים, חננאל שאר ישוב וליאור מזרחי. הם יצאו בערב מבאר מנוחה, והגיעו רגלית לפטרה לפנות בוקר. הם סיירו באתרי פטרה יום שלם, בכסות של תיירים ואחר כך המשיכו לטייל בדרום ירדן במשך שלושה ימים. בדרכם מעקבה במונית, כדי לחזור לישראל מאזור שומם בערבה, הם נעצרו במחסום צבאי ושוחררו אחרי שבועיים.[26]
- בנובמבר 1991 ניסו ערן קורן ועלי טהא להגיע לפטרה. הם יצא מבאר מנוחה לפונדק של כושי רימון, ומשם ניסו לעבור לירדן. לאחר שעלו על טרמפ נעצרו במחסום צבאי ירדני, ונעצרו. הם שהו במעצר בירדן במשך 8 ימים, עד שהוחזרו לישראל.[27]
- באוגוסט 1993 חצה אופיר אקסלרוד את הגבול בדרכו לפטרה. הוא הצליח להגיע לאתר ולסייר בו, ואז נסע לעקבה וטייל גם בה. לאחר כשבוע שב לפטרה והחל ללכת מערבה, בדרכו חזרה. הוא נעצר על ידי הצבא הירדני, ולאחר שבוע הוחזר לישראל.[28]
בתרבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- האתר שימש כאתר הסרטה לסרט "אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון" שיצא בשנת 1989 ולקליפ לשירו של מיקי גבריאלוב "בית וגיטרה" ששימש במקור בתור שיר פתיחה (עם מילים אחרות) לסדרה "פאפא" בכיכובו של זאב רווח.
גלריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
הכניסה לקניון המוביל לפטרה -
מקדש האוצר בפטרה -
מקדש האוצר - פרט -
תצורות סלע בפטרה -
כוכי קבורה חצובים באבן חול בפטרה -
המנזר
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]אום אל־ביארה האדומית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Piotr Bienkowski (ע), Umm al-Biyara: Excavations by Crystal-M. Bennett in Petra 1960-1965, Council for British Research in the Levant (CBRL), 2011, ISBN 978-1-84217-439-5
- Crystal-M. Bennett, Fouilles D'umm El-Biyara: Rapport Préliminaire, Revue Biblique 73, 1966, עמ' 372–403
- William H. Morton, Umm el-Biyara, The Biblical Archaeologist 19, 1956, עמ' 26–36 doi: 10.2307/3209208
פטרה הנבטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יוסף פטריך, התהוותה של הכותרת הנבטית, בתוך ארץ ישראל י"ז (תשמ"ד), עמ' 291–303
- יוסף פטריך, איסור פסל ותמונה בקרב הנבטים,קתדרה 26 (טבת תשמ"ג), עמ' 47–104
פטרה בעת החדשה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- נסיה שפרן, הסלע האדום - המסעות האסורים לפטרה, יד יצחק בן-צבי, 2013
- רחל סבוראי, עד סלע, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2000
- יעקב מרקוביצקי, "הסלע האדום - המיתוס של שנות החמישים", בתוך צ. צמרת וח. יבלונקה (עורכים), העשור הראשון: תש"ח-תשי"ח, עמ' 342-335, יד יצחק בן צבי, 1997.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
Petra Archaeological Park אתר האינטרנט הרשמי של פטרה- פטרה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
פטרה (עיר קדומה), דף שער בספרייה הלאומית- חיים שלם, ר' יחזקאל הכהן נוסע להר ההר – פרק במסעות יהודים לאזור פטרה, קתדרה 19, אפריל 1981, עמ' 154-145
- נסיה שפרן, "השתקפות פרשת ההליכה לפטרה בספרות העברית", עיונים בתקומת ישראל 9, 1999, עמ' 490-524
- אלי רז, טל רז, אלכסנדר אוצ'יטל, סלע אדום, קתדרה 101, אוקטובר 2001, חשוון תשס"ב, עמ' 38-19
- אריה גילאי, פטרה והצנחנים - ושם מקורות רבים נוספים
- אסף שטול-טראורינג, הסתיימו עבודות השימור של ציורי קיר בפטרה, באתר הארץ, 26 באוגוסט 2010
- תגלית ארכיאולוגית נדירה בפטרה שבירדן, באתר ynet, 10 ביוני 2016
- דורין ליזר, מאחורי היופי של פטרה מסתתרים כאוס מינהלי ואינסוף טעויות, באתר הארץ, 12 בדצמבר 2022
משה גלעד, הסלע האדום גבה חיים של צעירים הרפתקנים, 70 שנה אחר כך חזרנו אל המיתוס, באתר הארץ, 18 ביוני 2023
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ איילת נעמן, הסלע הרדום: ביקור בפטרה, באתר מסע אחר
- ^ AVI-YONAH, M., "ORIENTAL ELEMENTS IN THE ART OF PALESTINE IN THE ROMAN AND THE BYZANTINE PERIODS", IN QDAP 9 )1942(, P. 106
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר ד, פרק ז, פסקה א, סעיף 161.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר ד, פרק ד, פסקה ז, סעיף 82; הערה 53
- ^ Piotr Bienkowski (ע), Umm al-Biyara: Excavations by Crystal-M. Bennett in Petra 1960-1965, Council for British Research in the Levant (CBRL), 2011, עמ' 138
- ^ Piotr Bienkowski (ע), Umm al-Biyara: Excavations by Crystal-M. Bennett in Petra 1960-1965, Council for British Research in the Levant (CBRL), 2011, עמ' 79–81
- ^ Piotr Bienkowski (ע), Umm al-Biyara: Excavations by Crystal-M. Bennett in Petra 1960-1965, Council for British Research in the Levant (CBRL), 2011, עמ' 139
- ^ Piotr Bienkowski (ע), Umm al-Biyara: Excavations by Crystal-M. Bennett in Petra 1960-1965, Council for British Research in the Levant (CBRL), 2011, עמ' 81–84
- ^ Piotr Bienkowski (ע), Umm al-Biyara: Excavations by Crystal-M. Bennett in Petra 1960-1965, Council for British Research in the Levant (CBRL), 2011, עמ' 85–92
- ^ Piotr Bienkowski (ע), Umm al-Biyara: Excavations by Crystal-M. Bennett in Petra 1960-1965, Council for British Research in the Levant (CBRL), 2011, עמ' 48–54
- ^ Piotr Bienkowski (ע), Umm al-Biyara: Excavations by Crystal-M. Bennett in Petra 1960-1965, Council for British Research in the Levant (CBRL), 2011, עמ' 55–78
- ^ Piotr Bienkowski (ע), Umm al-Biyara: Excavations by Crystal-M. Bennett in Petra 1960-1965, Council for British Research in the Levant (CBRL), 2011, עמ' 93–113
- ^ https://www.israeliarchaeology.org/%D7%A4%D7%98%D7%A8%D7%94-%D7%95%D7%94%D7%A0%D7%91%D7%98%D7%99%D7%9D
- ^ PETRA (AMMAN: JORDAN DISTRIBUTION AGENCY, 1973), pp. 22, 24
- ^ PETRA (AMMAN: JORDAN DISTRIBUTION AGENCY, 1973), pp. 36
- ^ רות בקי קולודני, הרפתקאותיה של משלחת סודית בעבר הירדן, באתר הארץ, 27 בספטמבר 2015
- ^ אריה גילאי, פטרה והצנחנים
- ^ נסיה שפרן, הסלע האדום – מבט לאחור
- ^ כך מתאר זאת קמארה בספרו של אורי מילשטיין "ההיסטוריה של הצנחנים": אינני יודע מה בדיוק הייתה מטרת המשימה" אמר קמארה. "יום אחד פקד עלי חיים לקחת מימיה ונשק אישי ולהצטרף אליו לסיור. יצאנו בלילה וחזרנו בלילה שאחריו. הוא אפילו לא אמר לי לאן הולכים. הייתי סייר טוב ולכן כנראה הטיל עלי את המשימה. אני סבור שתכננו איזו פעולת גמול באזור". גם הסיור השני של קמארה נסתיים בהצלחה. רוב הסיירים האחרים שניסו להגיע לסלע האדום נהרגו. "צעדנו בזהירות, כגששים לא כחיילים," סיפר קמרה. ידענו שכל רועה ערבי בשטח הוא אויב צופה של הירדנים, ושאם אחד מהם רואה אותנו גמרנו עם החיים".
- ^ ישראל 50 בעמוד על שנת 1957
- ^ שפרן, עמ' 195 - 196.
- ^ שפרן, עמ' 252 - 257.
- ^ שפרן, עמ' 323 - 329.
- ^ שפרן, עמ' 347 - 365.
- ^ שפרן, עמ' 383 - 389.
- ^ שפרן, עמ' 427 - 428.
- ^ שפרן, עמ' 430 - 431.
- ^ שפרן, עמ' 432.
 | |
|---|---|
|