אניש קאפור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אניש קאפור
Anish Kapoor
Anish Kapoor 01.jpg
לידה 12 במרץ 1954 (בן 67)
מומבאי, הודו עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום הודים עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
  • המכללה לאמנות ועיצוב צ'לסי
  • אוניברסיטת מידלסקס
  • בית הספר לאמנות של הורנסיי עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום יצירה פיסול עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם באמנות אמנות עכשווית עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפע על ידי Paul Neagu עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות ידועות העין באבן, שער העננים עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה מפקד במסדר האימפריה הבריטית (2003)
פרס טרנר (1991)
מפקד מסדר האמנויות והספרות (2011)
מלגת השלום של לנון-אונו (2016)
פדמה באושן (2012)
פרימיום אימפריאל (2011)
Knight Bachelor עריכת הנתון בוויקינתונים
www.anishkapoor.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אניש קאפוראנגלית: Anish Kapoor; נולד ב-12 במרץ 1954) הוא פסל בריטי-יהודי יליד-הודו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיים מוקדמים וחינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

קאפור נולד במומבאי שבהודו לאם יהודייה מיהדות בגדאד שבהודו, ולאב הודי בן דת ההינדואיזם מחבל פנג'אב, אשר שירת בצי ההודי. סבו מצד אימו היה חזן בבית כנסת בעיר פונה. הוא למד בבית הספר דון שבדרה דון, פנימייה לבנים במדינת אוטר פרדש. בשנת 1971 עבר לישראל עם אחד משני אחיו, בתחילה התגורר בקיבוץ גן שמואל. הוא החל ללמוד הנדסת חשמל, אך התקשה במתמטיקה והפסיק לאחר חצי שנה. בישראל הוא החליט להיות אמן ובשנת 1973 הוא עזב לבריטניה, לאחר שלא התקבל ללימודים בבצלאל. למד אמנות ב"מכללת הורנסי לאמנות" ובבית הספר לעיצוב בצ'לסי שבלונדון[1].

בין השנים 1979–1981 לימד אמנות במכללה בעיר וולברהמפטון, ובשנת 1982 היה אמן הבית בגלריה ווקר לאמנות, בליברפול.

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-80 של המאה ה-20 התפרסם קאפור בשל פסליו הגאומטריים או הביומורפיים, שיצר בחומרים פשוטים דוגמת גרניט, גיר, שיש, פיגמנט וטיח. פסלים מוקדמים אלה הם לעיתים קרובות צורות פשוטות ומעוקלות, בדרך כלל מונוכרומטיות או בצבעים עזים, באמצעות פיגמנט אבקה קאפור הגדיר את הצורה של הפסלים. שימוש זה בפיגמנט אפיין את התערוכה הראשונה והמתוקשרת שלו במסגרת תערוכת הפיסול החדשה בגלריה הייוורד בלונדון בשנת 1978. ב-1983 ההשתתף בתערוכה בגלריית טייט שכללה את אמני הפיסול הבולטים באירופה באותה עת, יחד עם יוזף בויס, ריצ'רד לונג, רוברט מוריס ואחרים[2].

בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים זכה קאפור לשבחים על עבודותיו שחקרו את "החומר" מול ה"לא-חומר", בהן הדגיש את הריק הן ביצירות פיסול חופשיות והן במיצבים שאפתניים. נראה כי רבים מפסליו באותה תקופה נסוגים למרחוק, נעלמים בקרקע או מעוותים את החלל סביבם. בשנת 1987 החל לעבוד גם באבן. עבודות האבן המאוחרות שלו עשויות אבן מוצקה וחצובה, שברבים מהם נחצבו חללים, לרוב הם רומזים ומשחקים בדואליות (אדמה-שמיים, חומר-רוח, קלילות-חושך, גלוי-בלתי נראה, מודע-לא מודע, זכר-נקבה וגוף-נפש). מאז 1995 קאפור עבד עם משטחים מבריקחם ומלוטשים של פלדת אל-חלד. עבודות אלה דומות למראה, המשקפות או מעוותות את הצופה וסביבתו. במהלך העשור שלאחר מכן התפתחו הפסלים של קאפור למניפולציות שאפתניות יותר של צורה ומרחב. הוא ייצר מספר עבודות גדולות, בהם "טאראטאנטארא" (1999) - כדור שקוטרו 35 מטרים שמוצג בגלריה הבלטית בגייטסהד (טחנת קמח שהוסבה לגלריה לאומנות), ו"מרסיאס" (2002) יצירה ענקית של פלדה ופוליוויניל כלוריד שהותקנה באולם הטורבינה הגדול של מוזיאון טייט מודרן שקיבלה את התואר "הפסל הגדול ביותר בעולם". "מרסיאס" היה אובייקט עשוי בד אדום שריחף מעל האולם העצום ובו שלושה פתחים דמויי אפרכסת של גרמופון[3]. בשנת 2000 הוצגה יצירתו של קאפור - "מים פאראבוליים" שכללה מים צבעוניים הנעים במהירות גבוהה בכיפת המילניום שבלונדון וב-2001, הוצגה יצירתו "מראת השמים" בנוטינגהאם.

השימוש בשעווה אדומה הוא גם חלק מהרפרטואר של קאפור, המרמז על בשר, דם ושינוי צורה. בשנת 2007 הוא הציג את הפסל את Svayambh (שפירושו מתרגום מסנסקריט הוא "ייצור עצמי"), גוש שעווה אדומה באורך 1.5 מטר שעבר על מסילות, במוזיאון נאנט; יצירה זו הוצגה שוב במינכן, ובשנת 2009 באקדמיה המלכותית בלונדון. חלק מיצירותיו של קאפור מטשטשות את הגבולות בין אדריכלות לאמנות. בשנת 2008, קאפור יצר מיצב זיכרון בברלין ובניו יורק עבור קרן גוגנהיים, היצירה הראשונה שלו בפלדת בליה, עם ציפוי מגן של חלודה. הפסל שוקל 24 טון ומורכב מ-156 חלקים, והוא מזכיר את עבודות הפלדה הענקיות והחלודות של ריצ'רד סרה, שמזמינות גם את הצופים לחללי פנים מבולבלים מבחינה תפיסתית.

בשנת 2009 מונה קאפור למנהל האמנותי הראשון של פסטיבל האמנות בברייטון. קאפור הציג ארבעה פסלים במהלך הפסטיבל, שאחד מהם נוצר בשיתוף פעולה עם הסופר סלמאן רושדי. בספטמבר 2009, קאפור היה האמן החי הראשון שהציג תערוכת יחיד באקדמיה המלכותית לאמנויות. בנוסף לרטרוספקטיבה של הקריירה שלו עד אז, התערוכה כללה גם יצירות חדשות. בין השאר את היצירה "Shooting Into the Corner" ("לירות אל הפינה"), תותח היורה צבע ארגמן על פינת החדר[4].

במאי 2011, עבודתו של קאפור "לויתן", הייתה המיצב השנתי באירוע האמנות "מונומנטה" שנערך בגראנד פאלה בפריז[5]. קאפור תיאר את היצירה כ: "אובייקט יחיד, צורה אחת, צבע יחיד...השאיפה שלי היא ליצור חלל עם מרחב המגיב לגובה ולבהירות של הגן בגראנד פאלה. המבקרים יהיו מוזמנים ללכת בתוך היצירה, לטבול את עצמם בצבע, וזו, אני מקווה, תהיה חוויה מהורהרת ופואטית".

יצירות ציבוריות בהזמנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היפוך העולם, ירושלים, פסלו של אניש קאפור המוצג ברחבת הכניסה העליונה של מוזיאון ישראל (פלדת אל חלד, 2010)

היצירות המוזמנות (Public commissions) המוקדמות ביותר של קאפור כוללות את הר הברזל היצוק בפרויקט האמנות Tachikawa ביפן, ויצירה ללא כותרת משנת 1995 שהותקנה בכיכר בטורונטו ודומה לפסגות ההרים. בשנת 2001 יצא את "מראת השמיים" - "Sky Mirror", חתיכת מראה גדולה המשקפת את השמים והסביבה, לאתר מחוץ לתיאטרון בעיר נוטינגהאם. ב-2004, פסלו "שער העננים", העשוי מ-110 טונות של פלדת אל חלד הוקם בפארק המילניום שבשיקגו[6]. הצופים מסוגלים ללכת מתחת לפסל ולהביט מעלה. בסתיו 2006 הוצב פסלו - "מראת השמים" במרכז רוקפלר שבניו יורק, מאוחר יותר הוצגה עבודה זו בגני קנסינגטון בשנת 2010.

ב-2009 יצר קאפור את היצירה "Earth Cinema" - "Cinema di Terra" (קולנוע כדור הארץ) עבור הפארק הלאומי פוליאנו, הפארק הלאומי הגדול ביותר באיטליה, כחלק מהפרויקט ArtePollino. היצירה עשויה מבטון ואדמה באורך של 45 מטר, ברוחב 3 ועומק של 7 מטר. אנשים יכולים להיכנס משני הצדדים וללכת לאורכה, לראות את האדמה הריקה מבפנים.

ב-2010 הזמין מוזיאון ישראל מקאפור את פסלו "היפוך העולם, ירושלים", לכבוד סיום שיפוץ המוזיאון[7].

ב-2012 נבחר קאפור ליצור פסל סביבתי במרכזו של הפארק האולימפי בלונדון. הפסל קרוי "אורביט", אך מטעמי חסות נקרא ארסלורמיטאל אורביט על שם חברת הפלדה ארסלורמיטאל שמימנה את הקמתו (באנגלית: ArcelorMittal Orbit) הוא מגדל תצפית, המתנשא לגובה של כ-115 מטרים, וממוקם בין האצטדיון האולימפי ומרכז ספורט המים. טיפוס במדרגות הלולייניות אל חלקו העליון של המגדל חושף בפני מבקריו את הנוף המרהיב של הפארק האולימפי על רקע לונדון כולה[8].

בקיץ 2015 פסל של קאפור, שהוצב בגני ורסאי, עורר שערורייה בצרפת עוד לפני שהוצג רשמית לציבור. הפסל, מעין שפופרת מתכת גדולה שסביבה מפוזרות אבנים שבורות, זכה לכותרת "פינה מלוכלכת", ותואר על ידי קאפור עצמו כ"וגינה של המלכה"[9]. הפסל רוסס בכתובת אנטישמית כמה ימים לאחר שהוצב במקום[10]. קאפור ביקש לא למחוק את הכתובת בטענה שהפכה לחלק מהיצירה, אך בית המשפט סירב לבקשתו[11].

פרויקטים אדריכליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגדל ארסלורמיטאל אורביט

לאורך הקריירה שלו עבד קאפור פעמים רבות עם אדריכלים ומהנדסים. קאפור אומר כי גוף העבודה הזה אינו פיסול טהור ואינו אדריכלות טהורה. הפרויקטים האדריכליים הבולטים שלו כוללים:

  • "ארק נובה" - אולם קונצרטים מתנפח נייד שהובא לאזורים שנפגעו מרעידת אדמה ביפן, תוכנן בשיתוף האדריכל אראטה איזוזאקי.
  • "אורביט" - מגדל התצפית בפארק האולימפי בלונדון, נוצר בשיתוף עם המהנדס ססיל באלמונד.
  • "טמנוס" - היצירה הראשונה מתוך חמישה שהיו אומרים להיות הגדולים בעולם, בשיתוף פעולה עם ססיל בלמונד. טמנוס ממוקם ב מידלסברו (ארבע הפסלים האחרים לא הוקמו לבסוף)[12].
  • בניין רחוב לאונרד 56, בניו יורק, תוכנן בשיתוף עם משרד האדריכלים הרצוג ודה מורון[13].
  • שתי תחנות רכבת תחתית בנאפולי במונטה סן אנג'לו וטריאנו, בשיתוף עם חברת ההנדסה Future Systems[14].
  • פרויקט לא ממומש עבור כיפת המילניום, לונדון, (1995) בשיתוף פעולה עם פיליפ גומוצ'דג'יאן.
  • בניין הריק - נוצר עבור התערוכה העולמית "אקספו 92", בסביליה, בשיתוף פעולה עם דייוויד קונור.

פרשת פיגמנט "ונטאבלאק"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2014 קאפור החל לעבוד עם "ונטאבלאק" (Vantablack), המכונה גם צבע "השחור הכי שחור". הפיגמנט פותח על ידי חברת ננו סיסטמס מחלקים זעירים של פחם. הצבע פותח לטובת שימושים צבאיים ומחקר החלל, והוא מצליח לבלוע 99.96% מהאור המוקרן לעברו. פירוש הדבר שעצמים שצבועים בוונטאבלאק נראים דו ממדים, או חסרי תווים, כי העין אינה מצליחה לזהות בהם אור וצל. הצבע גם הוכנס לספר השיאים של גינס כשחור הכי שחור. לסטודיו של קאפור הוענק רישיון לשימוש אמנותי בפיגמנט באופן בלעדי. רישיונו הבלעדי לחומר ספג ביקורת בעולם האמנות, אך הוא הגן על ההסכם באומרו: "למה בלעדי? כי זה שיתוף פעולה, כי אני רוצה לדחוף אותם לשימוש מסוים עבורו. שיתפתי פעולה גם עם אנשים שעושים דברים מנירוסטה במשך שנים וזה היה בלעדי"[15].

אמנים כמו כריסטיאן פור וסטיוארט סמפל מתחו ביקורת על קאפור על מה שהם תופסים כניכוס של חומר ייחודי, להדרת אחרים. כנקמה, סמפל פיתחה פיגמנט המכונה "הוורוד הוורוד ביותר" והעמידה אותו לרשות כולם, למעט אניש קאפור וכל מי שקשור אליו[16]. מאוחר יותר הצהיר כי המהלך עצמו נועד להיות מעין אמנות פרפורמנס וכי לא צפה את מידת תשומת הלב שקיבל. בדצמבר 2016 פרסם קאפור, במופע קטנוני של אופנה, פוסט באינסטגרם של אצבעו האמצעית טבול בוורוד של סמפל שאותו רכש. סמפל פיתח מוצרים נוספים כמו "Black 2.0" ו-"Black 3.0", בעלי תכונות דומות ל"ונטאבלאק" למרות היותם אקריליים, ו-"Diamond Dust", נצנצים רפלקטיביים במיוחד עשויים רסיסי זכוכית, כולם שוחררו באותה הגבלה נגד קאפור כ"ורוד הורוד ביותר"[17].

פרסים והוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ב-1990 ייצג קאפור את בריטניה בביאנלה של ונציה בה זכה בתואר "פרמיו דואמילה"[18].
  • ב-1991 זכה בפרס טרנר.
  • ב-2013 הוכתר לאביר הממלכה הבריטית.
  • ב-2017 זכה בפרס בראשית בסך מיליון דולר[19]. לבקשתו הטקס שבו היה אמור לקבל את הפרס בוטל. והוא העניק את כספי הזכייה לפליטים מהמלחמה בסוריה[20].

תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דנה גילרמןאפקט קאפור, באתר הארץ, 29 בספטמבר 2008
  2. ^ אדם ברוך, אמנות - העונה שעברה היא העתיד?, כותרת ראשית, 2 בנובמבר 1983
  3. ^ "מארסיאז", יצירת ענק של אניש קאפור, בטייט מודרן בלונדון, באתר הארץ, 10 באוקטובר 2002
  4. ^ אדריאן סירלה, הגרדיאן, עכבר העיר אונליין, אניש קאפור באקדמיה המלכותית, באתר הארץ, 30 בספטמבר 2009
  5. ^ דניאל ראוכוורגר, חדשות האמנות: אניש קאפור נבחר להציג במונומנטה הבאה בפריז, באתר הארץ, 10 בנובמבר 2010
  6. ^ יובל סמואלוב, ‏מה זה פה, שיקאגו?!, באתר גלובס, 17 באוקטובר 2004
  7. ^ אביטל בורג, אניש קאפור יציג במוזיאון ישראל, באתר הארץ, 18 באוקטובר 2009
    חגית פלג-רותם, ‏פסלי ענק של ענקי האמנות, באתר גלובס, 9 במרץ 2010
  8. ^ אבירם ברט, לונדון, לא רק אולימפיאדה: אירועי הקיץ בלונדון, באתר הארץ, 27 ביולי 2012
  9. ^ שני ליטמןוגינה מלכותית בארמון ורסאי, באתר הארץ, 5 ביוני 2015
  10. ^ שני ליטמןאלמונים השחיתו פסל של אניש קאפור בגני ורסאי, באתר הארץ, 18 ביוני 2015
  11. ^ שני ליטמןבהוראת ביהמ"ש: פסלו של אניש קאפור שרוסס בכתובות אנטישמיות יצופה בזהב, באתר הארץ, 24 בספטמבר 2015
  12. ^ מארק בראון | הגרדיאןהמיצג הציבורי הגדול בעולם, באתר הארץ, 16 ביולי 2008
  13. ^ מגדל ופסל, באתר הארץ, 17 בספטמבר 2008
  14. ^ מרקוס פיירס, באיטליה ירדו מהפסים, באתר הארץ, 10 ביוני 2003
  15. ^ שני ליטמןאמנים זועמים על אניש קאפור: רכש את הזכויות על הצבע השחור ביותר, באתר הארץ, 1 במרץ 2016
  16. ^ עודד ירון, המחאה נגד אניש קאפור צבועה בוורוד חזק, באתר הארץ, 21 בדצמבר 2016
  17. ^ מלני שטרן, האצבע המשולשת, והוורודה, של אניש קאפור, באתר הארץ, 28 בדצמבר 2016
  18. ^ מיכל פלד, הביאנלה של המעצמות, מעריב, 1 ביוני 1990
  19. ^ מלני שטרן, האמן אניש קאפור זכה בפרס בראשית בסך מיליון דולר, באתר הארץ, 6 בפברואר 2017
  20. ^ נעמה ריבההאמן אניש קאפור ביקש לבטל את טקס קבלת פרס "בראשית" בישראל, באתר הארץ, 3 במאי 2017