אץ קוצץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אץ קוצץ

אָץ קוֹצֵץ בֶּן קוֹצֵץ / קְצוּצַי לְקַצֵּץ
בְּדִבּוּר מְפוֹצֵץ / רְצוּצַי לְרַצֵּץ

לֵץ בְּבוֹא לְלוֹצֵץ / פֻּלַּץ וְנִתְלוֹצֵץ
כְּעָץ מְחַצְּצִים לְחַצֵּץ / כְּנֵץ עַל צִפּוֹר לְנַצֵּץ.

עָב בָּקַע מֵרֹאשׁ / יְחִידִים מֶנּוּ גְרֹשׁ
חָל וַיֵּלֶךְ וַיִּפְרֹשׁ /וַיָּשָׁב עַל גַּבִּי חֲרֹשׁ

זֻמַּן וְהֻנְקַב לְרֹאשׁ / רֵאשִׁית גּוֹיִם לָרַע לִדְרֹשׁ
הֱיוֹת לְכָל בּוֹגְדִים רֹאשׁ / וְצִפְעוֹ תְּלוֹת בְּמִבְחַר בְּרוֹשׁ

רָץ וְהֻקְרָה בַּדֶּרֶךְ / עֲיֵפֵי טַרְחוּת דֶּרֶךְ
וּפָץ לֹא זוּ הַדֶּרֶךְ / תָּעוּ בַמִּדְבָּר בִּישִׁימוֹן דֶּרֶךְ

כַּנָּחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ / שָׁלַח יָד בְּחַמּוּקֵי יֶרֶךְ
וְעַל כָּל רֹאשׁ דֶּרֶךְ / זִנֵּב כָּל עוֹבְרֵי דֶרֶךְ

יָעַף וְעָף וְחָשׁ / וּמֵחוּר פֶּתֶן רָחַשׁ
וְנוֹדַע כִּי הוּחַשׁ / מִשֹּׁרֶשׁ נָחָשׁ

רָגַשׁ וְלָחַשׁ / וְעֵת לֵדָתוֹ נִחַשׁ
וּבִכְשָׁפָיו הֻכְחַשׁ / וּכְחַלָּשׁ נֶחֱלַשׁ לֹא חָשׁ

בִּכְשָׁפָיו הִלְּלוֹ / וּבִקְסָמָיו חִלְּלוֹ
יוֹם הֶעֱמִיד וְזִלְּלוֹ / שֶׁמֶשׁ הִדְמִים וְזִלְזְלוֹ

יָגַע וְלֹא הוּנַח לוֹ / וְלַחֲרָפוֹת נִחֲלוֹ
עַד בּוֹא הַשֶּׁמֶשׁ הִזְחִילוֹ / לְהִמָּחוֹת הוּא וְכָל חֵילוֹ

קָט וְשֵׁן חָרַק / וְנֶאָצוֹת שָׁרַק
זְמוֹרָה בְּאַפּוֹ הֵרַק / וְחַרְבּוֹ הִבְרַק

לַמִּילָה פֵּרַק / וּכְלַפֵּי מַעְלָה זָרַק
וּלְשֵׁם שֶׁמֶן תּוּרַק / בְּעַזּוּת יָרוֹק יָרַק

יָהּ אֶשְׁכּוֹל הַכֹּפֶר / צָו אֶל מְשׁוּל עֹפֶר
זִכְרוֹן מִשְׁלֵי אֵפֶר / כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר

רֻשַּׁם בְּזֶה סֵפֶר / בַּתּוֹרָה וּבַנְּבִיאִים וּבַכְּתוּבִים לְהֵחָפֵר
לְהִמָּחוֹת מִסֵּפֶר / וְלֹא יִכָּתֵב עִם כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים בַּסֵּפֶר

אָץ קוֹצֵץ הוא פיוט לשבת זכור, השבת שלפני פורים, שנתחבר על ידי הפייטן הארצישראלי אלעזר בירבי קליר. בפיוט זה באות לידי ביטוי התכונות המאפיינות את הסגנון של קליר וממשיכיו בפייטנות הארצישראלית והאשכנזית בתחילת ימי הביניים, ולפיכך נעשה סמל לסגנון זה, המכונה לעיתים "סגנון אץ קוצץ", וללשונו המכונה "לשון אץ קוצץ".

בפיוט ארבעה עשר בתים, בכל בית שתי שורות בנות שתי צלעיות ובכל צלעית בין שתיים לארבע מילים. החרוז בסופי השורות משותף לכל שני בתים. באקרוסטיכון בראשי הבתים חתום שם המחבר, אלעזר בירבי קליר.

סגנון ומהות הפיוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפיוט הוא חלק מ"קרובה לפרשת זכור" המתחיל "אזכיר סלה זיכרון מעשים".[1] יש לפעמים בלבול בין המושגים "קרובות" (סדרת פיוטים שנועד להשתלב בחזרת הש"ץ) ו"יוצרות" (סדרת פיוטים לברכות קריאת שמע), ולכן לפעמים מתייחסים אליו כ"יוצרות לשבת זכור". בתוך סדרת הפיוטים, "אץ קוצץ" הוא "פיוט ה", ומסתיים ב"אל נא לעולם תערץ".[2]

בפיוט זה באות כאמור לידי ביטוי התכונות המאפיינות את הסגנון הקלירי:

  • השימוש בכינויים במקום בשמות הפרטיים של דמויות, מקומות ועמים: "קוצץ בן קוצץ" במקום המן האגגי, "מחצצים" במקום עם ישראל.
  • הרמיזה לקטעי אגדה מהתלמוד ומהמדרשים, כמו הרמיזה לדרשת התלמוד הירושלמי על "קוצץ בן קוצץ".
  • הצורות הדקדוקיות המיוחדות, מעבר הגזרות והבניינים: "עָץ" במקום יָעַץ, "פֻּלַּץ" במקום "אחזה אותו פלצות"; חידושי פעלים ושורשים כמו "לנצץ" מנץ, "לחצץ" מחץ.
  • החריזה; חתימת שם המחבר באקרוסטיכון; המקצב הסדור, שעדיין איננו מפותח כמו משקל היתדות והתנועות של השירה הספרדית.
  • בשני הבתים הראשונים בולטת גם האליטרציה, החזרה על העיצור צ המופיע בשני בתים אלו שלושים פעם.

פירוש הפיוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני הבתים הראשונים הם:

אָץ קוֹצֵץ בֶּן קוֹצֵץ / קְצוּצַי לְקַצֵּץ
בְּדִבּוּר מְפוֹצֵץ / רְצוּצַי לְרַצֵּץ
לֵץ בְּבוֹא לְלוֹצֵץ / פֻּלַּץ וְנִתְלוֹצֵץ
כְּעָץ מְחַצְּצִים לְחַצֵּץ / כְּנֵץ עַל צִפּוֹר לְנַצֵּץ.

ופירושם: אץ - מיהר; קוצץ בן קוצץ - המן העמלקי, (על פי ירושלמי יבמות יג עמוד ב); קצוצי - עם ישראל הנימולים; לקצץ - להשמיד; בדיבור מפוצץ - בצו שהופץ; רצוצי לרצץ - להרוג את עם ישראל; לץ בבוא ללוצץ - כשבא הרשע לעשות מעשי רשע; פולץ - אחזה אותו פלצות; ונתלוצץ - נעשו לו מעשי רשע; כעץ - כאשר יעץ; מחצצים - עם ישראל (על פי ספר שופטים ה', י"א); לחצץ - להרוג, מלשון "חץ"; כנץ על ציפור לנצץ - כמו שנץ תוקף ציפור.

הפיוט בספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשי תנועת ההשכלה ותקופת התחייה, שלא חיבבו את הסגנון הקלירי החידתי והעדיפו על פניו את שירת ספרד, השתמשו ב"אץ קוצץ" כדי ללגלג על סגנון זה. מנדלי מוכר ספרים טבע פועל מיוחד לצורך זה: "אץ קוצץ' הרי לשונו אף היא יפה, אבל בעלי 'אץ-קוצץ' יש ויש עכשו בעולם, ואיך שלא יהיו מתאָצקוֹצצים – סוף סוף אפשר למצוא חידתם, אם לא כולה, על כל פנים מקצתה, ואם כן מה רבותא של לשון זו? אין דבור חביב ומרוצה ליהודים אלא זה, שלאו מוחו של אדם סובלו, כיון שאין מבינים אותו ודאי עמוק עמוק הוא... אבל אין זה מעניני"." (מנדלי מוכר ספרים, ספר הקבצנים)

חיים נחמן ביאליק כתב במאמרו "שירתנו הצעירה[3]": "כאן אין לכם לא 'תשר"ק צפע"ס' ולא 'אי"ה ב"ש' ולא 'ר' קלונימוס בר' משולם יקיר בירבי חזק ואמץ' בראש החרוזים ולא 'עִנֵק פִּנֵק' וכדומה לזה מיני 'תכשיטין' ו'מעשי חכמה' של כל מיני פייטנים חזנים פגומי טעם ועלגי לשון, העומדים לפני התיבה ומפצחים בפצח, בולעים כאקרובטים חרבות עקומות של חרוזים ואבני חצץ של 'אץ קוצץ' ופולטים אודים עשנים של 'לפידי להבות', כשהם מציצים כל פעם בעין אחת לצדם של סוד ה'חכמים והנבונים' שבכתל המזרח..."

בסיפורו של שלום עליכם "טופל'ה טוטוריטו", בו מסופר על הנער קופל'ה קוקוריקו שאיננו מסוגל להגות כהלכה את העיצורים ק ו-ג, משתמש המלמד ב"אץ קוצץ" כדי לבחון את דיבורו של הילד. הנער מבטא זאת "אץ טוצץ בן טוצץ טצוצי לטצץ" ומצדיק בכך את כינויו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סדר עבודת ישראל, נוסח פולין, רעדלהיים תרכ"ח, עמ' 666.
  2. ^ על המבנה של קרובות, עיין מחזור שבחי ישורון, נוא יארק תשע"ו, עמ' viii (בהקדמה) ואילך (אנגלית).
  3. ^ אתר פרויקט בן יהודה