ארגון ירושלים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-edit-clear.svg
ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: ערך זה סובל מחוסר סימוכין מובהק בנאמר בו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

ארגון ירושלים היה ארגון פועלים ציוני דתי מירושלים.

היסטוריית הארגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארגון הוקם בשנת 1937, במטרה להקים מושב עובדים בארץ ישראל. בשנת 1939 הארגון יצא להכשרה חקלאית במושבה מנחמיה אשר בעמק הירדן[1]. בשנת 1943 לאחר ארבע שנות הכשרה, עלה הגרעין להתיישבות בנחלים אשר שכן אז באצבע הגליל ששוכן בגליל העליון במקום אשר קרוי כיום קיבוץ הגושרים. כאשר הגרעין עלה להתיישב באצבע הגליל הוא סבל מחוסר שיתוף פעולה אזורי אף בנושאי ביטחון שוטף. במלחמת העצמאות פונו רוב בני המשפחות מיישובי הגליל העליון[2]. משפחות חברי ארגון ירושלים עברו להתגורר זמנית בבית ספר בחיפה. בתום המלחמה, חברי הארגון החליטו שלא לשוב לגליל העליון ומשום כך הוחלט בהנהלת הארגון לעבור זמנית למושבה הגרמנית הנטושה וילהלמה שליד יהוד. אך לבסוף אולצו לעזוב גם אותה לטובת פליטי עטרות אשר בנו שם מחדש את ישובם בני עטרות. בשנת 1951 מצא ארגון ירושלים מנוח לכף רגלו כאשר הקים את מושב נחלים על יד פתח תקווה.

ההתחלה בירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארגון הוקם בראשיתו בירושלים ומנה עשרים ושתים משפחות שכללו חמישים נפש. חבריו באו משורות הדתיות לאומיות מהארצות פולין צ'כיה הונגריה וגרמניה. הארגון הוקם בתקופה של חוסר עבודה. בהתאם לכך הפועלים התגבשו לגרעין התיישבותי בבית הפועל המזרחי בבית יוסף חזנוביץ.

בתחילה, חברי הגרעין בקשו להתיישב ליד ירושלים. בחורף 1937 הם ניהלו משא ומתן לרכישת 1,200 דונם ליד הכפר הערבי בידו מצפון-מערב לעיר. הארגון שיכנע את הקרן הקיימת לישראל לרכוש את הקרקע במטרה להקים עליו מושב עובדים. העסקה לא יצאה לפועל על ידי חברת הכשרת היישוב.

כהמשך לכך, מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית הציעה לחברי הארגון להתיישב על חלק מהאדמות הפנויות של המושב עטרות, שבזמנו היה ממוקם צפונית לירושלים. לחברי הארגון הוצע שטח של 320 דונם במרחק של 2 ק"מ מעטרות. בסופו של דבר התוכנית ירדה מסדר היום על ידי ארתור רופין שלא ראה הצדקה לקיום יישוב יהודי נוסף באזור הרי ירושלים.

בשנת 1938 עמד הארגון להתפזר. השנים היו שנות המרד הערבי הגדול. גזירה נוספת ניתכה על עתידו ההתיישבותי של הארגון, כאשר ב-17 במאי 1939, פורסם הספר הלבן ונאסרה כל התיישבות יהודית ברוב חלקי ארץ ישראל. באותה עת המתינו שישה ארגונים חקלאיים דתיים ליציאה להתיישבות עצמאית, לאחר שקבלו הכשרה במושבות הגליל התחתון ובעמק יזרעאל.

תחנה ראשונה - מנחמיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק מילדי הארגון בצילום קבוצתי של גן מנחמיה בטבריה שנת 1944

בסוף שנת 1939 מקבל הארגון הצעה לצאת להכשרה חקלאית במושבה מנחמיה. איכרי המושבה בקשו לקלוט ביישובם פועלים יהודיים, לאחר שהפועלים הערבים נטשו אותם. וכך ב-1 ספטמבר 1939 חברי הארגון הגיעו למקום ההכשרה החדש.

הסיכום של הארגון עם מזכירות המושבה היה:

  1. הארגון חייב לספק את הפועלים הדרושים למושבה לפי שכר העבודה המקובל במושבות.
  2. הארגון חייב להשתתף בשמירה במושב ובשדה בהתאם למספר הגברים.
  3. המושבה מוסרת לארגון בחכירה 120 דונם אדמת שלחים.[3]
  4. המושבה מוסרת חלק מצריף הפחים לשימושו של הארגון.

ימים ראשונים במנחמיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיים כהנא מחברי הגרעין בארגון סיפר על תקופה זו בראיון לביטאון נחלים:

התברר שאין בתים, אין אפוא לגור. קבלנו אהלים מעודפי ציוד צבאי. אהלים כפולים, פרקנו את השכבות ועשינו מכל אהל שני אהלים. ברוח החורפית הראשונה, האוהל התפרק באמצע הלילה. בחוסר ברירה, החברים התפזרו בלולים וברפתות עזובים, אפוא שהיה אפשר, בכל מקום שהיה גג. ככה גרנו שנתיים בחצרות האיכרים. קנינו צריפים, גם כן כפולים. עשינו מכל אחד שניים. עשינו בתוכם מחיצות טיח וגרנו בהם שנתיים נוספות.

הגרעין היה בדעה שהוא יסיים את תקופת הביניים ותוך חצי שנה הוא ייצא להתיישבות. אולם לאחר שפרצה מלחמת העולם השנייה ההתיישבות היהודית בארץ ישראל כמעט שפסקה ו-22 חברים, מתוכם 8 משפחות, המשיכו בחיים הארעים במושבה מנחמיה. בשני מבנים שכורים שוכנו הנשים והילדים והגברים ישנו מתחת לכיפת השמים. הילדים שהו במשך היום בשטח שגודר בחוטי תייל והיה לגן ילדים.

יצויין שבעת בואם למושב מנחמיה ביקוש העבודה היה מועט לאור זה שהחקלאים במושבה הפסיקו לעבד את האדמה. חברי הארגון עבדו ביישובי העמק – דגניה א', בית זרע. היו שעבדו בהובלת גבס בעגלות מהמחצבה במקום לתחנת הרכבת בצמח. היו כאלה שעבדו בתחנת החשמל בנהריים נשי הארגון היו מספרות : "מרחוק ראינו מה זה חשמל ושמענו על קיום פריזידר. על התנאים הקשים ששררו שם סופר בעבר מפי אחד מחברי הארגון: "הרבה פעמים לא היה אוכל. קבלתי ליום 12 זיתים ופרוסת לחם שבקושי אפשר היה לנגוס בה. את הלחם אפינו בעצמנו וזה היה כאילו "לחם". פעם יצאנו לחרוש אצל איכר אחד, בשטח שהיה לו מעבר לנהר הירדן. היה צריך לנסוע לשם שעה וחצי כדי להספיק עבודה כל שהיא. לשם כך יצאנו לעבודה בשלוש לפנות בוקר וחזרנו בחושך. כל הזמן הייתה תקוה שזה זמני. אבל הזמני הזה נמשך כמעט ארבע שנים. ישבנו ובכינו, ישבנו וחיכינו. המצב רוח היה בלתי נסבל. אם אני רוצה להבין איך יכולנו לעבור את זה, אני מתרץ זאת, שבכל הארץ היו תנאים קשים."

תחנה שנייה - הגליל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנת 1943 החלו בארץ שוב בהקמת יישובים חדשים. גרעין ירושלים נועד להתיישבות במצודת אוסישקין באצבע הגליל אשר בגליל העליון. אנשי הגרעין התבשרו כי הוקצתה להם משבצת קרקע במקום שנקרא "אוסישקין ד", על שמו של מי שהיה ראש ההנהלה הציונית ועמד בראש הקרן הקיימת מנחם אוסישקין. הוא כתב בצוואתו כי יש להקצות באזור משבצת קרקע לכל אחת מן התנועות ההתיישבותיות.

ובכך ההתיישבות החדשה חולקה בין התנועות המיישבות: קיבוץ דן - השומר הצעיר, קיבוץ דפנההקיבוץ המאוחד, מושב שאר ישובהציונים הכלליים, מושב בית הלל - תנועת המושבים ומושב תנועת הפועל המזרחי הוא ארגון ירושלים. וכך בי"ד חשוון תש"ד הארגון עלה להתיישב בגליל העליון. שמו של היישוב החדש נקבע נחלים והוא נבחר בשל הנחלים הרבים שזרמו בסביבה - מקורות הירדן.

קשיים התיישבותיים:

למושב החדש היו קשיים כבר מתחילת הקמתו. האדמה עליה התיישבו הייתה בבעלות האמיר פעור שהתגורר בדמשק, ועליה ישבו אריסים. האמיר היה צריך לתת להם פיצויים ולפנותם מהמקום. על מנת להימנע מכך הוא מכר את החלק המשוער באדמה לקרן הקיימת לישראל, שאת תמורתו היה צריך לשלם לאריסים לבנק הלאומי הערבי, בהתאם למהלך שאותו הובילו בעלי קרקעות ערביים במטרה להימנע ממכירת קרקעות ליהודים, וזאת שמאחר וכאשר האדמה נמכרה לבנק זה אי אפשר היה להשלים את המכירה ליהודים. עוד בהתאם למצב זה חתם הנציב העליון על צו שהיהודים יוכלו לעבד את אדמות האמיר פעור,[4] אך לא יורשו לבנות עליהם בתים. אולם, הייתה בשטח חלקה בת 12 דונם שנרכשה מבעל קרקעות אחר, כמאל אפנדי, ובה ניתן היה לבנות. בחלקה זו הקימו צריפים, בנינים ועוד.[5]. בטרם העלייה להתיישבות בנחלים הסתבר כי מדובר באדמה חקלאית מעובדת, מבותרת על ידי תעלות מים, וניתן להשקות אותה בהצפה.

התערבות הקיבוצים השכנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן המכתב שכתב ועד גוש היישובים בצפון למתיישבי נחלים בגליל העליון זמן קצר לאחר שעלו על הקרקע.[6]

"הננו מודיעים לכם שלא נשלים בשום פנים עם יצירת עובדות אלה ודורשים מכם פינוי מיידי של השטח וקיום ברור ביניכם ובין המרכז החקלאי וועד הגוש. אנו תובעים מכם לא להביאנו לידי מעשים שעלולים לפגוע גם בכם וגם בנו, במקרה של סירוב מצידכם לתביעתנו הנ"ל".

מקור:זאב גלילי.

זמן העלייה של הארגון על הקרקע תוכנן למועד כינוס הנהלת הסוכנות היהודית בירושלים. נציג הפועל המזרחי במחלקת ההתיישבות של הסוכנות מר מיכאל חזני היה מודע לעובדה כי היישובים בסביבה התנגדו להקמת יישוב נוסף בסביבה. הוא סבר כי בעיתוי של כינוס הנציגים מחו"ל בירושלים יהיה נח יותר מאשר בעיתוי אחר להוציא לפועל את ההתיישבות החדשה. לקיבוצים הייתה טענה כי המשבצת הקרקעית שהם קבלו אינה מספקת ולכן אין מקום להקמת יישוב נוסף, ולאור כך שיש לפעול בהתאם לצוואה של מנחם אוסישקין, שלכל אחד מהזרמים ההתיישבותיים יהיה יישוב. בהתאם לכך הודיעה מחלקת ההתיישבות כי היא תרכוש אדמות נוספות עבור היישובים הקיימים ולכל יישוב תהיה משבצת מלאה. היו שסברו [דרוש מקור] שהתנגדות חברי הקיבוצים לחברי ארגון ירושלים לא הייתה בגלל המשבצת שהם נטלו, אלא הייתה זו מגמה התיישוביתית שלא רצו בקרבתם יישוב דתי.

בזמן חניכת היישוב הגיע למקום אברהם הרצפלד שכיהן כראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות, שאליו נלוו אישים מהסוכנות היהודית במטרה לקבוע תמידית את הקמת היישוב החדש. אליהם נוספו עוד חברים מיישובי הפועל המזרחי כדוגמת שדה יעקב וטירת צבי אשר התגייסו לעזרה. הם הביאו עימם שני צריפים, וכך וההתיישבות הדתית בגליל העליון הייתה לעובדה מוגמרת. כעבור זמן מה, הגיעה לנחלים משלחת מכפר גלעדי שדרשה כי הארגון ירד מהקרקע. התגובה לאמור נעשתה על ידי גיוס מחודש של מתנדבים מרחבי הארץ, אשר חלק מהם נשארו בסופו של דבר בנחלים. ברם, היחסים עם הקיבוצים השכנים נשארו מתוחים וחוסר שיתוף הפעולה הדהד. כך למשל, על מנת לחרוש את השדות היה צריך להרחיק עד דגניה על מנת להשיג מחרשה.

אחרי שנתיים לערך נבנה מספר מצומצם של בתים זמניים מבלוקים פשוטים. כל משפחה קיבלה חדר קטן ומטבח מפח.[7] חיים כהנא מוכתר נחלים סיפר:

הקיום של חברי המושב לא היה קל. מצב החיים היה קשה, הסבל שעברנו, הצורה שחיינו, מטבח ללא רצפה, צריף זמני. לחם השגנו – פעם נסענו להביאו מראש פינה, או שהובילו את הלחם בשקים מטבריה. האוטו היה מוריד את שקי הלחם ליד הכביש בחנות של הערבי מכפר "חאזז". והלחם היה נרטב מהגשם או ממי הנחלים.

אמנם חקלאות הייתה לנו אך לא הכניסה מספיק. פַרות היו אבל הייתה בעיה של הובלת החלב. לא פעם התקלקל החלב בדרך לטבריה. הרפתות היו קטנות וממה שלא נשלח בכדים לתנובה היו עושים גבינה צפתית ונוסעים לטבריה למוכרה. לא היה לנו אמצעים להשקיע. היבולים היו נמוכים כי האדמה הייתה מנוצלת, לא מזובלת. נכנסנו לחובות גדולים. הסוכנות הלוותה. קבלנו כסף מבנקים, בריבית, אבל גם הם לא רצו להלוות.

הילדים למדו במסגרת חינוכית אחת: מורה אחת לימדה שתי כתות של בני הגילים הנמוכים, אחת - לבנים והשנייה - לבנות. זאת בנוסף לגן ילדים שהוקם במקום.

בתחום אחד לא חל שיפור, וזאת בעניין היחס המתנכר של בני הקיבוצים השכנים לבני הארגון. דבר זה בא לידי ביטוי במיוחד בפתחה של מלחמת העצמאות, בה בעת שהחלו היישובים להתבצר והורגש פחד אזורי שבהתאם לכך החליט יו"ר הסוכנות, דוד בן-גוריון, לבצע סיור בכל אזור נחלים, בו בזמן שהיה בכל היישובים, אך ביישוב נחלים לא דרך. היה בכל היישובים מלבד נחלים. ניכר היה שקיימת מגמה סביבתית להתעלם מקיומו של המושב. כמו כן, המאפייה בקיבוץ דפנה עדיין לא הסכימה למכור להם לחם. עם זאת ביום 28 במאי 1947 עוזר המושל המחוזי, בנפת צפת זיכה את היישוב להכרה רשמית.

מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על מצב היישוב בזמן מלחמת העצמאות סיפר מר שלום נוי נוטר היישוב, כי בערב המלחמה מנה הגרעין 22 משפחות בחמישה בתים. על ההחלטה להקמת מדינה יהודית ב-29 בנובמבר 1947 נודע לחברי הגרעין רק במוצאי שבת כאשר טלפנו לדפנה. לדבריו הוא מספר: "יצאתי החוצה, סיפרתי לשומרים, הערנו את האנשים, כולם שמחו, רקדו עד הבוקר. למחרת בבוקר התברר שכך היה בכל היישובים".

ימים אחדים לאחר מכן, הערבים החליטו על שלושה ימי שביתה כללית. וכך, לאחר תום השביתה החלו אירועי אלימות. הערבים החלו להתקהל ולנוע לכיוון המושב. פעמון האזעקה הופעל והאנשים שהיו בשדות חזרו. הנשק הוצא מהסליק, והיישוב היה מוכן להגנה. הוחל נוהל ביצור המחנה של היישוב על ידי סולל בונה. לנחלים הגיע מכשיר קשר עם סוללות, אבל כדי לטעון אותן היה צריך ללכת לקיבוץ דפנה. שיירה של משאיות הביאה ליישוב חומרי בנין, תיל ופחים. נבנתה סוללת עפר מסביב ליישוב, חומת עפר בלתי חדירה לכדורים. היו עמדות בחוץ, מחוברות ביניהם בתעלות קשר. היו גם שני בונקרים. הם היו מוכנים כבר לפני 15 במאי 1948 – המועד הצפוי להכרזת המדינה.

ביום 14 במאי 1948 הודיעו ב"קול ישראל" כי "היום בשעה 16.00 תהיה הודעה חשובה". ואכן המדינה הוכרזה. בנחלים הוחלט להניף את הדגל ועשו זאת בעזרת סדין לבן ובד כחול. בלילה ישנו המתיישבים בנעליים, ציפו לפלישת צבאות ערב. שכן, ארצות ערב איימו להתחיל במלחמה למחרת היום והיישוב היה קרוב לגבול עם סוריה.

נסיגת הערבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר ימים אחדים, ראו תושבי נחלים כי שיירות של ערבים נעות ליד היישוב, עם חמורים וגמלים. הערבים מהכפרים קטייה ולזזה החליטו לנטוש את מקומם. יהודה, איש הביטחון, שהיה איש הקשר עם השכנים הערביים, פנה אליהם ושאל לסיבת המנוסה הפתאומית. תחילה השיבו לו הערבים "לתת לבהמות לרעות". לשאלה, מה פתאום היום. הם פחדו לומר את האמת שבה הם הלכו כדי להתקיף את היהודים מאוחר יותר. אך ליהודה הם אמרו זאת מפורש: "הולכת להיות מלחמה, כדאי עכשיו לעזוב. כשנכבוש נחזור". יהודה מסכם: "אף אחד לא גרש אותם. ברחו עד האחרון שבהם". לעומת כל יישוב יהודי היו חמישה כפרים ערבים נטושים: קטייה, לזזה, מנסורה חסאס ועוד. "כולם ברחו, האזור היה ריק, נשארו בתים ריקים עם בוסתנים. כל האזור היה ללא נפש חיה".

חקלאי שקצר בשדה באותם הימים מתאר:

עברו אנשים. אפילו את עצי ההסקה לקחו על הגב. את התרנגולות קשרו אחת לשנייה ולקחו על הגב. ביניהם ערבי בשם פרג', הספק שלנו, שהיה מביא עצים למושב ועוד. הוא ניגש אלי בשקט ובקש סיגריה. הייתי עם חגורה מלאה רימונים וסטן. ככה קצרתי את היבולים. שאלתי : "פרג' למה אתם בורחים ? " והוא עונה לי ברמיזה – שמה בבית, בגבעה של חסאס (שם הכפר הערבי), יש חיילים עיראקיים ואם הם יראו שהוא מדבר איתי, יהרגו אותי. הערבים לא יכולים להפציץ מהיבשה ומהאוויר את היישובים היהודיים, כי חששו שהפצצות תיפולנה גם על הכפרים הערבים. מכאן ההצעה הייתה לברוח. לאחר מכן יוכלו להפציץ את היהודים באופן חופשי. ספרתי את זה לחברים ואכן לפחות חלק מהם היה מודאג.

הנוטר שלום נוי ציטט פסוק לתיאור המצב: "ויהיה חיתת אלוהים על הערים אשר סביבותיהם". פחד אלוהים נפל עליהם. היה מקרה דיר יאסין וזה השאיר רושם בכל הארץ.

תחנה שלישית - בית ספר בחיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוך כדי המלחמה פינו את הנשים ואת הילדים של תושבי הגליל העליון. בני הקיבוצים עברו לקיבוצים אחרים במקומות בטוחים ובני המושבים הועברו לבתי ספר בחיפה. וכך בני נחלים הגיעו לבית ספר נצח ישראל בחיפה. שם השתכנו המשפחות באולמי הכיתות של בית הספר.

ביישובים נשארו רק הגברים. בתום המלחמה היה ניסיון לחזק את ההתיישבות בנחלים אשר בגליל. סוכם כי יינסו לגייס קבוצת חלוצים חדשה. הייתה קבוצה כזאת שחיכתה להתיישבות. היא הייתה בביריה. אבל הפועל המזרחי החליט כי אין ברירה ומוכרחים הם לעזוב את הגליל העליון, כך נוצר מצב שבו אלה שנשארו ביישוב לא הייתה פרנסה, למשפחות בחיפה היה קשה וחברי הארגון הגיעו למצב שלא היה כסף לקנות מצרכים לחג הפסח הקרב. אחד החברים הוותיקים נסע לכפר הרוא"ה ומשם להנהלת מגבית כופר היישוב, אשר ממנה קבלו היישובים תקציבים למימון ההגנה שלהם: לבניית מקלטים, עמדות ותקציב הגנה. וכך הושג מימון לקיום היישוב נחלים אך רק לזמן קצר.

אחרי המלחמה הנשים לא הסכימו לחזור לאצבע הגליל. אי לכך סיכם מיכאל חזני עם המרכז החקלאי על החלפת מקום ההתיישבות. בתחילה תכננו לעבור למושבה הגרמנית הנטושה בגליל התחתון ולדהיים (כיום אלוני אבא), אך בינתיים אוכלס המקום על ידי אחרים, ומשום כך סוכם על העברה לאזור שפלת יהודה לכפר הטמפלרי וילהלמה שליד יהוד.

תחנה רביעית - וילהלמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכפר הטמפלרי וילהלמה, ליד יהוד נכבשה על ידי כח צה"ל. המרכז החקלאי שהוא המוסד המרכזי של מחלקת ההתיישבות, הודיע לאנשי הארגון כי יעברו לכפר אשר בו היו בתי מגורים ומבני משק נטושים. התושבים שהיו בחיפה הגיעו למקום החדש עם משאיות יחד עם הציוד החקלאי שנותר. לאחר פירוק הציוד הסתבר כי תושבים שפונו מעטרות, נווה יעקב ובארות יצחק כבר נמצאים במקום. בסופו של דבר התחלקו במבנים: כל בית איכלס בין שניים לארבע משפחות. אך בינתיים גברו חילוקי הדעות בין התושבים. תושבי עטרות נשארו והשאר עזבו את המקום, ביניהם חברי הארגון ירושלים.

היעד הסופי - מושב נחלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהבתים הראשונים בנחלים
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נחלים

בשנת 1952 חברי ארגון ירושלים יחד עם אחרים הקימו את מושב נחלים, ליד פתח תקווה. למושב הוקצבו תשעים נחלות של 25 דונם כל אחת. כנהוג באותו זמן, המושב אורגן בצורת האות חית כאשר החלקה החקלאית של כל מתיישב הייתה מאחורי ביתו. במרכז ה"חית" היו שטחים משותפים, שכללו פרדס הדרים. באמצע הקו העליון של ה"ח", נבנו מבני הציבור, ביניהם בית כנסת, מחסן אספקה, צרכניה, מחלבה לאחסון החלב, מזכירות ושאר מבני הציבור.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בר-אוריון הוא א. עמינדב, עד אור הבקר , הוצאה פרטית - אזל.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "אבינדב אריה, ארגון ירושלים, מנחמיה"רשימות המועמדים לועידה השמינית של הפועל המזרחי בארץ ישראל, הצופה, 14 בספטמבר 1941
  2. ^ זאב גלילי - הפינוי הראשון של יישוב בידי יהודים
  3. ^ השטח היה ליד הכפר הערבי "עובדיה" ואיש מאנשי מנחמיה לא רצה לעבדו.
  4. ^ שהיו אז אדמות "תחת משפט" ( נתונות בסכסוך) ואסור היה לאף אחד לבנות עליהם
  5. ^ את כל ההשטח הזה מעבד היום קיבוץ הגושרים ומכל הבניינים לא נותר שריד. רק על מגדל המים של הקיבוץ יש כתובת גדולה: נחלים
  6. ^ המכתב המקורי נמצא בארכיון הציוני ובמוזיאון "בית החלוץ הדתי"
  7. ^ על החוויות כתב הסופר, חבר נחלים, ר' אריה אבינדב בספרו "עד עלות השחר"