גרי בילו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
גרי בילו
פסל של גרי בילו בבית צבי. אמן הפיסול הוא אולג קוקלין

גרי (גרשון) בילו (בלוצרקובסקי) (194413 בדצמבר 2011) היה איש תיאטרון ישראלי. כיהן כמנהל בית הספר לאמנויות הבמה "בית צבי".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בילו נולד בסין ב-1944. בשנת 1950 עלה לישראל עם משפחתו והתגורר בחיפה. שירת בחיל הרפואה בתפקיד חובש תעופתי. עם שחרורו מצה"ל טס ללונדון ולמד ב-RADA, האקדמיה המלכותית לאמנויות הבמה. סיים לימודי ניהול הצגה. בשנת 1970 שב ארצה והחל לנהל אדמיניסטרטיבית את התיאטרון לילדים ולנוער של אורנה פורת. ב-1973 הקים את תיאטרון באר שבע וניהל אותו במשך שמונה שנים. לאחר מכן הציע את ציפי פינס להחליפו שם.

משנת 1981 ועד 2009 ניהל את בית הספר לאמנויות הבמה "בית צבי" ברמת גן (למעט 1994, בה ניהלה את בית הספר הבמאית אתי רזניק). בשנת 1982 יסד את ההוצאה לאור של המחזות, שליד "בית צבי". בשנת 1984 הקים את תיאטרון הספרייה, הפועל לצד "בית צבי" ומעלה הפקות בהן משתתפים לרוב בוגרי בית הספר.

בשנת 1994 עזב את בית צבי וניהל במשך מעלה משנה את התיאטרון הלאומי הבימה. בשנת 1995 חזר לנהל את בית צבי עד שנת 2009 בה מונה מיכה לבינסון לנהל את "בית צבי". באפריל 2006 זכה בפרס התיאטרון הישראלי על מפעל חיים, על שם מאיר מרגלית.

בתפקידיו השונים טיפח בילו רבים מאנשי התיאטרון בישראל, במאים ושחקנים: ציפי פינס, חנן שניר, עמית גזית, יורם פאלק, נינה מיכואלס, ניקול קאסל, אתי רזניק, גדי רול, אופירה הניג, רפי ניב, עידו ריקלין, ריטה, דורון תבורי, רבקה נוימן, נתן דטנר, טטיאנה קנליס-אולייר, ג'וליאנו מר, עידית טפרסון, אלון אופיר, שרון אלכסנדר, יעקב כהן, יגאל שדה, ליאור אשכנזי, יורם חטב, מיה דגן, דפנה רכטר, אוהד שחר, ענת וקסמן, אמיתי יעיש, אסף פריינטה, מיכל ינאי, אלון דהן, יותם זילברמן, דוד קיגלר, דודו ניב, אורי רביץ, נתי רביץ, יעל פרל, סנדרה שונוולד, קטיה זימבריס, גיל פרנק, שרה פון-שוורצה, נבו קמחי, חגית דסברג, ניר לוי, חני פירסטנברג, יונית טובי, איתי טיראן, נמרוד ברגמן.

בשנות ה-90 נפתחה חקירה נגד בילו באשמת הטרדה מינית. בשנת 1998 נסגר התיק, אך ב-2004 נפתח נגדו תיק חדש בעניין זה[1]. בפברואר 2009 התפטר מניהול בית צבי ומניהול תיאטרון הספרייה המיועד לבוגרי בית צבי, תפקיד בו החזיק במקביל לתפקידיו בבית צבי, ככל מנהל מאז הקמת תיאטרון הספרייה על ידי בילו[2], לאחר שזוכה מאשמת מעשים מגונים בתלמידיו[3] תוך עירעור מעמדו והצטברות תלונות רבות נוספות מתלמידים, מורים ועובדים לשעבר[4]. בדצמבר 2011, נפטר לאחר מאבק במחלת הסרטן.[5] בילו ביקש שגופתו תישרף.

ב-21 בדצמבר 2012, במלאת שנה למותו, נקרא האולם הראשי בבית צבי על שמו והוסר הלוט מעל פסלו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גרי בילו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הקודם:
2004 - שמעון ישראלי
פרס התיאטרון הישראלי - פרס מפעל חיים
2005 - גרי בילו
הבא:
2006 - יעקב אגמון