יעקב אגמון

יעקב אגמון

יעקב (יענקל'ה) אגמון בתחילת שנות התשעים
לידה	6 במרץ 1929 כ"ד באדר א' ה'תרפ"ט סוקולוב פודלסקי, פולין
פטירה	16 בדצמבר 2020 (בגיל 91) א' בטבת ה'תשפ"א רמת גן, ישראל
תאריך עלייה	1933
מדינה	ישראל
סוגה מועדפת	תיאטרון בידור
תקופת פעילות	1953–2020 (כ־67 שנים)
עיסוק	מנהל, מפיק, מנהל אומנותי וכללי
בת זוג	גילה אלמגור (1963–2020 (כ־57 שנים))
פרסים והוקרה	פרס התיאטרון הישראלי
פרופיל ב-IMDb

לוחית זיכרון ליעקב אגמון ברחוב ארנון 22 בתל אביב

יעקב (יענקל'ה) אגמון (6 במרץ 1929 – 16 בדצמבר 2020) היה שדרן רדיו, אמרגן, מנהל ומפיק תיאטרון וקולנוע ישראלי, מהדמויות המשפיעות ביותר על חיי התיאטרון, התרבות והבידור בישראל למעלה משישים שנה. בשנות עבודתו ניהל את התיאטראות "הקאמרי" ו"הבימה" וייסד את התיאטראות "בימות", "בית ליסין" וכן את פסטיבל הצגות היחיד "תיאטרונטו".

ביוגרפיה

אגמון נולד בפולין שישה שבועות לאחר מות אביו, יעקב טיקולסקי. בשנת 1933, בהיותו בן ארבע, עלה לארץ ישראל יחד עם אמו ואחיו לפי צוואת אביו. גדל בתל אביב ולמד בבית חינוך לילדי עובדים ובתיכון חדש. שימש כמדריך בתנועת הנוער "השומר הצעיר", בה התגלה כישרונו כיוזם, מפיק ומארגן אירועים, עצרות, כנסים ומצעדים.

הקמת קיבוץ הראל

בימי מלחמת העצמאות שירת במטה הפלמ"ח בתל אביב בתפקידים שונים. עם סיום המלחמה הצטרף לחבריו מ"השומר הצעיר", עימם הקים את קיבוץ הראל. אגמון שהתבלט בקיבוץ כמנהיג, המשיך להפיק אירועים גדולים במסגרת "התנועה הקיבוצית". הנהגת "השומר הצעיר" לא ראתה בעין יפה את התבלטותו והישגיו, בשל עמדותיו השמאליות וקרבתו, דאז, למשה סנה אשר פרש מהתנועה והצטרף למפלגה הקומוניסטית. לטענת חבריו של אגמון, התנתה התנועה שליחת גרעינים חדשים לקיבוץ בעזיבתו של אגמון ואף שללה קבלת אשראי לרכישת מזון. כתוצאה מכך נאלצו אגמון וחבריו לעזוב את הקיבוץ שבפועל התפרק.

בין השנים 1956–1958 כיהן כמנהל מחלקת הנוער של המגבית היהודית המאוחדת, וכן שימש כתב ומזכיר מערכת השבועון "רימון".

יוזמה והפקת חגיגות העשור למדינת ישראל

בשנת 1958 ארגן את חגיגות העשור למדינת ישראל, שנחשבו פורצות דרך וחדשניות. בחגיגות אלה הוקמו לראשונה בימות בידור של יום העצמאות בכל יישוב בישראל, הופעלו זיקוקין די-נור שלא נראו קודם בארץ והפכו מאז למסורת, וכן נערך חידון התנ"ך הראשון (על פי רעיון שהגתה אורה הרצוג).

פעילותו האומנותית בתיאטרון, בקולנוע וברדיו

יעקב אגמון, 1966

מנהל כללי בתיאטרון הקאמרי (1958 - 1962)

בשנת 1958 התחולל מרד בתיאטרון הקאמרי על ידי קבוצת שחקנים, ומנהליו, יוסף מילוא ויצחק קדישזון, עזבו את התיאטרון. אגמון,אז בן 29, התמנה למנכ"ל התיאטרון במקומם. תחת ניהולו הועלתה ההצגה "מרי סטיוארט" שעוררה סערה בשל הטקסט שרמז על פרשת לבון שהתחוללה באותם ימים.. הצגות נוספות שעלו בתקופתו:"בית בובות" "בגלל חגורה", "כנרת כנרת", "מריוס" ו"הלילה השנים עשר". בנוסף, הוביל אגמון את מעבר התיאטרון למשכנו החדש ברחוב דיזנגוף בתל אביב. בזמן כהונתו כמנכ"ל תיאטרון "הקאמרי" ארגן וניהל את חגיגות העצמאות ה-12 למדינת ישראל, לפי בקשתו של יצחק נבון.

בשנת 1960 הפיק את המופע "היה היו זמנים", מצעד פזמוני היישוב - מחווה לשירים ולזמרים של הימים שלפני קום המדינה מתקופת החלוצים ועד למחתרות.

בשנת 1962 יצא לארצות הברית שם למד וכיהן במשך שנתיים כיועץ לקרן התרבות אמריקה-ישראל בניו יורק.

הקמת תיאטרון בימות וניהולו (1964 - 1977)

עם שובו לישראל בשנת 1964 הקים אגמון את "בימות" — תחילה כמשרד אמרגנות והפקות חד-פעמיות, ובהמשך כגוף תיאטרוני רפרטוארי עצמאי שהרחיב את היקף פעילותו..במסגרתו יזם אגמון, הפיק והעלה מגוון הצגות חדשניות לאותם ימים, שהעשירו את התרבות הישראלית וזכו להצלחה גדולה, בהן: "המגילה" – סיפור המגילה ביידיש מאת איציק מאנגר (בשיתוף "החמאם") (250 הצגות), "איש חסיד היה" – אסופת סיפורים ושירים חסידיים (530 הצגות), "בוסתן ספרדי" – שיר הלל לעדה הספרדית, שכתב יצחק נבון ביוזמתו של אגמון, על שכונת ילדותו בירושלים (350 הצגות), ערב שירי ז'אק ברל (200 הצגות), ערב שירי נעמי שמר, מחזותיו של נסים אלוני "הכלה וצייד הפרפרים" בהשתתפות גילה אלמגור ויוסי בנאי (150 הצגות), ו"נפוליאון חי או מת" (30 הצגות), "לילה במאי" שנכתב ביוזמתו על ידי א.ב יהושע, מופע ביחיד הראשון של חוה אלברשטיין (200 הצגות),"אין אהבות שמחות" - ערב שירי ז'ורז' ברסנס בביצוע יוסי בנאי (300 הצגות) "רביזור" (בשיתוף תיאטרון העונות), "פיטר פן" (בשיתוף תיאטרון חיפה), "קן הקוקיה" (תחת השם "בדרך למוסד הסגור"), "מסעות בנימין השלישי". כמו כן העלה לראשונה בישראל את המחזה פורץ הדרך הראשון שעסק בנושא ההומוסקסואליות - "הנערים שבחבורה" (150 הצגות).

שלום אסייג ודודו דותן אורחים בתכניתו של יעקב (יענקלה) אגמון "בירה ומצב רוח". שנות ה-90 המוקדמות

במסגרת יוזמתו לפתוח מחדש את "מועדון התיאטרון" בתל אביב, הפיק ל-"רביעיית מועדון התיאטרון" את התוכניות "הרביעייה בכתונת הפסים" (הגרסה העברית הראשונה למחזמר "יוסף וכתונת הפסים המשגעת") ו"אנשים חשובים מאוד". כמו כן והעלה תוכנית ראיונות רדיופונית בשידור חי בשם "בירה ומצב רוח", אשר צולמה בהמשך כתוכנית טלוויזיה.

בין השנים 1978–1973 ניהל את האנסמבל הקאמרי ואת מקהלת רינת מייסדו של גארי ברתיני, והפיק מופעים שונים במסגרות פרטיות וציבוריות.

הפקת תקליטי בימות

במסגרת ניהול תיאטרון "בימות" הפיק יעקב אגמון מספר תקליטים, רובם תיעדו את הפקותיו. מטרתו הייתה שכל הפקה תתועד על ידי תוכניה, ספר ותקליט, שיימכרו במחיר מוזל בערב ההצגה.

• שירי המלחמה האחרונה (1965)
• אח, פגישה שכזאת – שירי פלמ"ח (1966)
• "איש חסיד היה" (הצגת בכורה: אוקטובר 1968). שירים ודברי קישור
• "איש חסיד היה". הקלטה מלאה של ההצגה (תקליט כפול)
• "בוסתן ספרדי" (אוגוסט 1970)
• "תל אביב הקטנה" (הגרסה השלישית) (הצגת בכורה: מרץ 1970)
• פסקול הסרט "מצור" (בעברית ובצרפתית) (1969)
• "הגורילה" - יוסי בנאי שר ברסנס. הקלטה חיה מתוך ערב שירי ברסנס, "אין אהבות שמחות". (הצגת בכורה: פברואר 1969)
• "אין אהבות שמחות" - יוסי בנאי בשירי ז'ורז' ברסנס. הקלטת אולפן.
• שירי ז'אק ברל (עם ישראל גוריון, ריקי גל, אביבה שוורץ, דני ליטני) (הצגת בכורה: יולי 1970)
• חנה רוט שרה ביידיש
• חוה אלברשטיין בתוכנית יחיד (הצגת בכורה: מרץ 1971)
• שירי נעמי שמר (הצגת בכורה: ספטמבר 1972)
• "מסעות בנימין השלישי" (1976)

כמו כן, תוכננה הפקת תקליט להצגות "הכלה וצייד הפרפרים" ו"לילה במאי"

"בימות" מופעים ואירועים חד פעמיים

לצד העלאת ההצגות ותוכניות היחיד, המשיך אגמון במסגרת "בימות" ליזום ולהפיק אירועים, ערבי ראיונות, תערוכות ועוד. ביניהם:

• איפה היית ב-15 במאי 1948
• הקונגרס ה-11 של המכון הבינלאומי לתיאטראות I.T.I
• לילות עכו 1967 - פסטיבל אמנות ואומנים בעכו העתיקה ואתריה
• דן בן אמוץ מראיין - 300 ערבי ראיונות משנת 1963 בכל רחבי הארץ
• טקס "כינור דוד"
• ערב למען ילדי ביאפרה
• פתיחת תיאטרון ירושלים
• יובל ויצו
• "מסע שלום 72" - מסע הסברה ב-20 אוניברסיטאות בארצות הברית בהשתתפות אומנים.
• "ישראל מדינה חיה" - חמש תערוכות נודדות למסע תצוגה ביבשות אירופה, אסיה ואמריקה.

"בימות" הוצאה לאור

• "איש חסיד היה" - שירים וסיפורים חסידיים (טקסט, תמונות ואיורים מתוך ההצגה)
• "מאי ערב לילה ושחר" (לילה במאי) מאת א.ב. יהושע.
• ירחון לענייני תרבות, אמנות וחברה

תכנית הרדיו "שאלות אישיות"

ב-1978 נענה להצעתו של מפקד גלי צה"ל דאז, יצחק לבני לקבל על עצמו תכנית ראיונות אישית בגלי צה"ל. במסגרת התכנית שנקראה "שאלות אישיות" השתתפו למעלה מ-1300 מרואיינים מתחומים מגוונים בחברה הישראלית, ביניהם דוד בן-גוריון, עדה יונת, אבא אבן, נתיבה בן יהודה, אלכסנדר פן ועמוס עוז. אגמון ליקט את מיטב הראיונות בספר שהוציא ב-1994. תכניות רדיו נוספות שהגיש וערך לאורך השנים: "בירה ומצב רוח" (קול ישראל), "השעה ה-25" - רב-שיח אל תוך הלילה; "כל האולם במה" ו"אי פה אי שם בארץ ישראל" ("גלי צה"ל"). את התכנית "שאלות אישיות" שידר עד פרוץ מגפת הקורונה בישראל (2020).

הפקות בקולנוע

בשנת 1969 הפיק את הסרט "מצור" בבימוי של ג'ילברטו טופאנו. הסרט ייצג את ישראל בפסטיבלים שונים ברחבי העולם. בפסטיבל קאן היה מועמד לפרס "דקל הזהב". כמו כן הפיק שישה סרטים תיעודיים על מלחמת ששת הימים. ב-1995 הפיק ביחד עם איתן אבן וגילה אלמגור את הסרט "עץ הדומים תפוס", שייצג את ישראל בפסטיבל קאן.

הקמת תיאטרון בית ליסין וניהולו

בשנת 1978 הקים את תיאטרון בית ליסין במסגרת ההסתדרות, וניהל אותו במשך שמונה שנים. בין ההצגות שיזם והפיק: "מסע אישי" - ערב יחיד של השחקנית רחל מרכוס-אלתרמן, "אחרון הפועלים", "ילדי הכרך", "טנזי", "קשר אייר", "ריקודו של ג'ינגיס כהן", "סיפור אהבה בשלושה פרקים", "פן" (סיפורו של המשורר אלכסנדר פן), "בין הצלצולים" (נכתב לציון יובל ה-80 להסתדרות המורים בשיתוף ובהפקת תיאטרון "בית ליסין) ואת מופע היחיד גילה אלמגור שרה: "כמעט חזקה".

בנוסף יזם אגמון במסגרת בית ליסין מועדון חבורות זמר, ערבי ג'אז, ערבי ראיונות והקלטות פומביות לרדיו, "קולנוע סוף שבוע" שהציג סרטי איכות, יום המורה והתלמיד - יום תיאטרון ארוך ואת "המרתף העליון" שאירח זמרים, הרכבי ג'אז, ערבי ספרות ועיון וקונצרטים לכל המשפחה.

בתקופה זו יזם את הקמת רשת מופ"ת.

בין השנים 1986–1988 שימש כמנהל חגיגות שנת ה-40 למדינת ישראל.

"בימות 2000"

בין השנים 1989 הקים חברה פרטית להפקות בארץ ובחו"ל בשם "בימות 2000". במסגרת זו הפיק בין השנים 1990–2019 את פסטיבל הצגות היחיד השנתי "תיאטרונטו". הפקות נוספות שהועלו מדי שנה: פסטיבל הכליזמרים בצפת וחג היין בראשון לציון.

"תיאטרונטו"

בשנת 1990 יזם יעקב אגמון את תיאטרונטו - פסטיבל תיאטרון להצגות יחיד, בשיתוף עם התיאטרון הקאמרי, הבמאי אילן רונן, עמותת אמנות לעם, וקרן "מפעלות דיסקונט לתרבות ואמנות". מאז הקמתו ועד שנת 2019 התקיים הפסטיבל בניהולו של אגמון מדי שנה במהלך חול המועד פסח. בין השחקנים שזכו בפרס תיאטרונטו ע"ש השחקן נסים עזיקרי לאורך השנים: רמי הויברגר ("תעתועון"), דניאלה מיכאלי ("שלאף שטונדה"), איציק ויינגרטן ("לרקוד עם אבא"), שירילי דשא ("דרמה קטנה"), רמי ברוך ("הנמר"), מיקי פלג-רוטשטיין ("פשוטה"), ירדן בר-כוכבא ("הגר" על פי "מר מאני"), יפה תוסיה-כהן ("אנא פאיזה"), תרין שלפי ("להזיז את השמש"), בן יוסיפוביץ' ("מפלצת הזיכרון") ומירב גרובר ("מפי שמירה אימבר"). בשנת 2020, סמוך למותו, ביקש אגמון מגילה אלמגור, רעייתו, להמשיך ולנהל את הפסטיבל.

בין השנים 1995–1991 שימש מנכ"ל פסטיבל עכו ומרצה בחוג לאומנות התיאטרון של אוניברסיטת תל אביב.

מנהל כללי ואומנותי בתיאטרון הבימה (1995 - 2004)

ב-1995, בעקבות משבר כספי וניהולי בתיאטרון "4הבימה", מונה אגמון למנכ"ל ולמנהל אמנותי של התיאטרון. לצידו התמנה כונס הנכסים הרשמי כנאמן מטעם המדינה לפקח על פעילות התיאטרון. מבחינה אמנותית, ניסה אגמון להפנות מאמצים לכיוון מחזות פופולריים לצד התייחסות ערה, שוטפת ומפורשת לכל המתרחש מחוץ לכותלי התיאטרון. בשנות ניהולו הועלו מחזות מקוריים, קלאסיים, מודרניים ומחזות זמר. בין ההפקות: "מרי לו", המבוססת על שיריו של הזמר צביקה פיק, "מונולוגים מהווגינה", "הברווזון", ו"מאמי", "מחכים לגודו", "מותו של סוכן", "מדיאה", "טנגו", "תמרה", "קופסה שחורה", "12 המושבעים" והמחזמר "בוסתן ספרדי", שהועלה למעלה מ-2,500 פעמים - מספר שיא בתיאטרון הישראלי, הממשיך להציג ב"הבימה" גם בימים אלו.

אגמון יזם מופעים מיוחדים לאירועי מפתח לאומיים, ביניהם רצח רבין והתגייס למען מטרות חברתיות כמו המלחמה בנגע האלימות בקרב בני נוער ואלימות כלפי נשים. התגובה האקטואלית והפגנת המודעות הפוליטית והחברתית נשמרו לאורך כל הדרך עם העלאת מחזות כמו "הר לא זז" ו"מלחמת אחים" וסאטירות כמו "שירת הבבון" ו"הבבונים חוזרים". בנוסף נעשה ניסיון לרענן את הגישה לציון מועדים כמו יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום הזיכרון לשואה ולגבורה. כמו כן הופקו הפסטיבלים תיאטרונטו בינלאומי ודו-אמן.

בתקופתו התגלו כישרונות דרמטורגיים חדשים כמו אהרון עזרא, נעמי רגן, שלמה מושקוביץ, רביד דברה ויעל רונן, הוקמה קבוצת הצעירים בראשות אילן רונן ונערכו מסעות בחו"ל.

בשנים האחרונות לעבודתו היה מעורב אגמון באירועים שסוקרו באמצעי התקשורת: דו"ח רואה חשבון המבקר את הבימה, פרסם שורה של הטבות חריגות שהעניק אגמון לעצמו ולאשתו, השחקנית גילה אלמגור. בית המשפט נקרא להתערב בסכסוכים בין הנהלת הבימה לבין הנאמן מטעם המדינה, ובעימות פנימי על רקע מינוי המנהל המחליף. באותה תקופה התמודד גם עם חקירת משטרה על הטרדה מינית שהסתיימה בסגירת התיק מחוסר ראיות.

למרות מאמציו לא הצליח אגמון לחלץ את התיאטרון מהגירעון התקציבי, ולקראת סיום כהונתו גבר המשבר הפיננסי.

ב-2005 פרש מ"הבימה" ושב לעבוד כמפיק עצמאי ב"בימות 2000"

אירועים, הפקות ויוזמות שונות

• ניהול מועדון 77, מועדון סאטירי ואת מועדון התיאטרון. (1964–1972)
• "לילות עכו" – תוכנית ראיונות עם דן בן אמוץ. (1968–1969)
• תחרות רובינשטיין הראשונה
• כנס נעמת הבינלאומי
• סיור אומנים בהולנד ובקמפוסים בארצות הברית (1970–1974)
• הקמת תשתית תרבותית בקריית שמונה – על כך קיבל אות יקיר קריית שמונה.

באוקטובר 2010 מונה למנכ"ל התיאטרון הערבי-עברי ביפו. בשנת 2014 סיים את תפקידו.

אגמון ורעייתו השחקנית גילה אלמגור

דן שילון במסיבה לרגל תוכניתו של אגמון "בירה ומצב רוח" בשילוב עם מסיבת הפתעה ליום הולדתה של גילה אלמגור, בפאנץ' ליין

חיים אישיים

בשנת 1963 נישא בשנית לשחקנית גילה אלמגור, שאותה הכיר כאשר ניהל את תיאטרון הקאמרי. לזוג בן, עידן, מנישואיו הראשונים של אגמון ובת מאומצת, הגר, המשותפת לשניהם.. כלתו לשעבר היא המחזאית גורן אגמון.

אגמון נפטר ב-16 בדצמבר 2020 בגיל 91 בבית החולים שיבא כתוצאה מדלקת ריאות. נקבר בבית העלמין בקיבוץ שפיים.

באותה שנה יצא לאור "רציניקן" מאת ירון פריד, המבוסס על סדרת שיחות שערך עם אגמון, ומסכם למעשה כמסמך ביוגרפי את סיפור חייו ועבודתו.

פרסים והוקרה

• פרס התיאטרון על מפעל חיים
• עיטור יקיר פסטיבל עכו
• בשנת 2021 יזמה מנכ"לית תיאטרון קריית מוצקין, דפנה צורי, את הסבת אולם התיאטרון על שמו של יעקב אגמון.
• אות יקיר העיר קריית שמונה
• בשנת 2022 יזם פסטיבל עכו לתיאטרון אחר את הסבת אולם התיאטרון על שמו של יעקב אגמון והענקת פרס מפעל חיים, לזכרו - פרס אגמון למצוינות בתיאטרון.
• החל משנת 2022 קרן יהושע רבינוביץ' מעניקה מדי שנה פרס על שם יעקב אגמון להצגה המצטיינת בתיאטרון הלאומי "הבימה".
• עיריית תל אביב קבעה לוחית זיכרון בכניסה לביתו ברחוב ארנון 22.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יעקב אגמון בוויקישיתוף

• יעקב אגמון, במיזם "אישים" לתיעוד היצירה הישראלית
• יעקב אגמון, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• יעקב אגמון, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
• יעקב אגמון, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• יעקב אגמון, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
• יעקב אגמון וגילה אלמגור. שאלות אישיות. סרטה של עדי ארבל. 2018.
• קדימון ההצגה "גבעת ספון ריבר", סרטון באתר יוטיוב
• קדימון ההצגה "איש חסיד היה", סרטון באתר יוטיוב
• סירטון לזכרו של יעקב אגמון, סרטון באתר יוטיוב
• חותם אישי עם יעקב אגמון, סרטון באתר יוטיוב
• אות התוכנית "שאלות אישיות", סרטון באתר יוטיוב
• דן אוריין, חיפוש הזהות היהודית בתיאטרון הישראלי ואיש חסיד היה, ברבעון במה, 1 ביולי 1995
• יצחק גורמזאנו גורן ודורית מקלף, שיחה עם יעקב אגמון מנכ"ל התיאטרון הלאומי "הבימה", בכתב העת הכיוון מזרח, 1 בינואר 2002
• עדית זרטל, מכל הרוחות - אגמון וגברת הצלחה, בעיתון דבר, 29 בספטמבר 1972
• כתבת טלוויזיה המציינת עשור לתוכנית הרדיו "שאלות אישיות" – כאן תרבות
• נורית ברצקי, שטח פרטי: יעקב אגמון, מפיק ומנהל תיאטרון, מעריב, 21 בפברואר 1986
• ענת מידן, לא בגלל אשתי, באתר ynet, 10 במאי 2002
• דן לחמן, יעקב אגמון - פרס התיאטרון הישראלי למפעל חיים, אימגו, 30 במרץ 2007
• ציפי שוחט, עכבר העיר אונליין, צריכים לבקש ממני סליחה, באתר הארץ, 16 במאי 2008
• חגית פלג רותם, ‏יעקב אגמון, המנהל החדש של התיאטרון הערבי-עברי: "אני עדיין בגיל הרך", באתר גלובס, 1 בנובמבר 2010
• נירית גורביץ, ‏"האמריקאים התייאשו מאיתנו בצדק; ארץ זוועת חלב ודבש", באתר גלובס, 17 באפריל 2014
• יעקב בר-און, ‏האדון הראשון של התיאטרון, יעקב אגמון, לא מתעייף גם בגיל 87: "מנסה להבין את רגב", באתר מעריב אונליין, 23 באפריל 2016
• גבי בר-חיים, הצגת חייהם, באתר ידיעות אחרונות, 18 באפריל 2017
• דפנה יעקובוס רנצר מר תיאטרון במקומון הכי תל אביב, 2 באפריל 2015
• יעקב בר-און, ‏בית היתומים, הייאוש מהמצב וגילה אלמגור: יעקב אגמון מסכם 90 שנה, באתר מעריב אונליין, 9 במרץ 2019
• מאיה כהן, "אפשר לסכם שמירי רגב לא הפריעה לי, אבל הצחיקה אותי", באתר ישראל היום, 2 במאי 2019
• ריאיון עם פנחס שדה מתוך תוכנית הרדיו "שאלות אישיות"
• אוריאל לוי, ‏הפרק הנשכח בחייו של יעקב אגמון: ימיו כמנהיג צעיר ורדיקלי בקיבוץ הראל, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 1 בינואר 2021

הערות שוליים

הקודם: 2005 – גרי בילו

פרס התיאטרון הישראלי – פרס מפעל חיים 2006 – יעקב אגמון

הבא: 2007 – עודד קוטלר