ג'לאל א-דין רומי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ג'לאל א-דין רומי

מולאנה ג'לאל א-דין מוחמד בלכי או ג'לאל א-דין מחמט רוּ‏מי (פרסית: مولانا جلال الدین محمد رومی‎, טורקית: Mevlânâ Celâleddin Mehmed Rumi‏ ‏,30 בספטמבר 1207 - 17 בדצמבר 1273), ידוע גם כמולאנה, מולאבי, מאוולנה - מורנו או רבנו בערבית ובפרסית, או מוולנה - מורנו בטורקית), היה משורר, משפטן, ותאולוג פרסי סופי.

רומי נולד בבלך (אז עיר במחוז חורסאן בפרס, כיום חלק מאפגניסטן) ונפטר בקוניהטורקיה של היום). מקום הולדתו ושפתו מצביעים על המורשת הפרסית שלו. הוא כתב את שיריו בפרסית ויצירותיו נקראות באיראן ובאפגניסטן שם דוברים שפה זו. הוא חי את רוב ימיו ויצר את רוב יצירתו תחת סולטנות רום הסלג'וקית. אף על פי כן, הוא ידוע מאוד במדינות רבות - איראן, טורקיה, אפגניסטן, פקיסטן והודו.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשהמונגולים כבשו את אסיה המרכזית, אביו (בהאא אלדין וולד, מלומד פופולרי) יצא לקוניה שבאנטוליה, אחד מהמחוזות המערביים של האימפריה הסלג'וקית. בדרך לאנטוליה הוא פגש את עטאר, משורר מיסטי פרסי מפורסם. לפגישה זו הייתה השפעה גדולה על מחשבתו של רומי, שהיה בן שמונה עשרה. רומי נשלח לדמשק ולחלב על מנת לרכוש השכלה דתית. אביו נעשה לראש מדרסה (בית ספר דתי) וכשאביו מת, רומי ירש אותו בגיל 25. הוא הוכשר בתורות דתיות ומיסטיות בידי סייד בורהאן א-דין, אך הייתה זו פגישתו עם הדרוויש שאמס א-דין טבריז ב-1244 ששינתה את חייו לחלוטין. אהבתו וצערו על מות שאמס מצאה את ביטויה במוזיקה, ריקוד ושירה לירית, ב'דיוואני שאמסי טבריז'. אלכסנדר פייגין, בתרגומו 'הדיוואן', מציין שאין לדעת עד לאן אהבתם של רומי ושאמס הרחיקה ("מה היה מאחורי הפרגוד? לעולם לא נדע"), וייתכן שהשניים אף היו נאהבים. שאמסי הנווד נאלץ לעזוב לאחר איומים חוזרים ונשנים על חייו מצד תלמידיו של רומי. לאחר התאבלות ממושכת על היעדרו חזר שאמסי אך נרצח כנראה על ידי תלמידיו של רומי.‏‏[1]

רומי בילה את רוב חייו באנטוליה וגם סיים שם את יצירת המופת שלו. הוא מת ב-17 בדצמבר 1273 בקוניה, עיר שהייתה בשליטתם של הטורקים הסלג'וקים, ונקבר על יד אביו. היה לו תפקיד חשוב בהעברת אנטוליה הנוצרית-אורתודוקסית לאסלאם.

תורותיו של רומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנושא המרכזי של הגותו, כמו זה של מיסטיקנים ומשוררים סופים אחרים בספרות הפרסית, הוא מושג התווחיד (אחדות), וההתאחדות עם האהוב (השורש) שממנו הוא נקרע והופרד, ורצונו ותשוקתו לאיחוד מחדש.

יצירות עיקריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיבורו העיקרי של רומי הוא המסנאווי-יה מנאווי (חרוזים רוחניים), שיר בן שישה כרכים שסופים רבים רואים כשני בדרגתו רק לקוראן. למעשה, המסנאווי מכונה לעתים "הקוראן הפרסי" או "הקוראן הסופי". חיבורו הגדול האחר הוא הדיוואני שאמסי טאבריזי (יצירותיו של שאמס מטאבריז - על שם חברו, הדרוויש שאמס), בן כ-40,000 פסוקים. שתי היצירות נחשבות כחשובות ביותר בספרות הפרסית. יש הטוענים כי שאמס נרצח בידי תלמידים של רומי שקנאו בו על קרבתו למורם.

פיהי מה פיה מורכב מנאומים של רומי בנושאים שונים. רומי עצמו לא כתב אותם, אלא הם נכתבו על ידי בנו או אחד מתלמידיו.

מג'ליסי סאבה (שבעה ישיבות) מכיל שבע דרשות שניתנו באירועים שונים.

השפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חשיבותו של רומי מרחיקה הרבה מעבר לאזור הגאוגרפי שבה הוא פעל. דוברים של השפה הפרסית באיראן, אפגניסטן וטג'יקיסטן רואים בו את אחד מהמשוררים הקלאסיים החשובים ביותר, וכהשפעה על משוררים במהלך ההיסטוריה. הייתה לו גם השפעה רבה על הספרות הטורקית. השירה שלו מהווה בסיס למוזיקה קלאסית איראנית ואפגאנית. עבור מערביים רבים, תורותיו הן ההקדמה הטובה ביותר לסופיות. המשורר הלאומי הפאקיסטאני, מוחמד איקבל (1877 - 1938) גם הושפע מיצירותיו של רומי וראה בו את מורו הרוחני.

כתביו בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ההארה, תרגם מאנגלית גיל רון שמע, רימון-חיים אחרים, 2001.
  • הדיוואן- אוסף שירי שמשי טיבריז, תרגם מפרסית אלכסנדר פייגין, עולם קטן, 2005.
  • שיר אחד, תרגם מאנגלית גיל רון שמע, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2007.
  • ריקוד האהבה לאלוהים, חדקרן, 2012.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]