דוש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דוש
קריאל גרדוש בצעירותו
קריאל גרדוש בצעירותו
לידה 15 באפריל 1921
בודפשט, ממלכת הונגריה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 28 בפברואר 2000 (בגיל 78)
תל אביב-יפו, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
srulik.co.il
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
קריאל גרדוש ורעייתו הראשונה שושנה בסוף שנות ה-40
לוחית זיכרון על ביתו של קריאל גרדוש

קָרִיאֵל גַרדוֹש (15 באפריל 192128 בפברואר 2000), שנודע בכינויו האמנותי דוֹש, קריקטוריסט ומאייר ישראלי יליד הונגריה. יוצר הדמות "שְׂרוּלִיק", האנשה של מדינת ישראל כנער.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בשם קרל גרדוש (שם המשפחה במקור: גולדברגר) בבודפשט לאלכסנדר ולמרגרט לבית שנירמאכר, במשפחה יהודית מתבוללת. הוא סיים את בית הספר התיכון בבודפשט והחל בלימודים אקדמיים באוניברסיטת סגד. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נשלח לעבודת כפייה. בשובו לבודפשט בתחילת 1945 נודע לו שהוריו ומרבית בני משפחתו נספו בשואה. הוא שב לעיר סגד. שם החל בלימודי צרפתית וספרות השוואתית באוניברסיטה ועבד במקביל כעיתונאי. במהלך לימודיו הכיר את סוזן (שושנה) רומן, והשניים נישאו. בתחילת 1946 עזבו השניים את הונגריה ועברו דרך מחנה עקורים בגרמניה לפריז, שם נרשם דוש ללימודי ספרות ופילוסופיה באוניברסיטת סורבון. עוד בהיותו בפריז הצטרף למחתרת הלח"י ושלח משם קריקטורות עבור ביטאונה "המעש" לבקשת מרכז הלח"י. במרץ 1948 עלו השניים לארץ ישראל, ודוש עִברת את שמו הפרטי לקריאל. בתחילה התגוררו אצל פעיל הלח"י יעקב ירדור ומאוחר יותר סידר להם הלח"י דירת שני חדרים, שאותה חלקו עם משפחה נוספת. עקב חוסר שליטתו בשפה העברית בחר להשתלב בעיתונות העברית כקריקטוריסט.

לאחר רצח הרוזן ברנאדוט בספטמבר 1948 נעצר ונשלח למעצר על אף שלא היה בצוות שביצע את ההתנקשות. הוא צייר את סמל הלח"י על קירות בית המעצר ביפו (ליד השעון המפורסם).[1]

לאחר שחרורו שימש כעורכו הגרפי של השבועון "העולם הזה". ב-1953 נפצע כאשר פצצה הושלכה אל מערכת השבועון.[2] באותה שנה הצטרף למערכת "מעריב", ופרסם בעיתון קריקטורה פוליטית יומית במשך שנים רבות. בהדרגה החל לעסוק גם בכתיבה של מאמרים, סיפורים ומערכונים. במקביל פרסם גם בעיתון הישראלי בשפה ההונגרית "אוי קלט" (Új Kelet). בשנת 1956 אייר דוש לראשונה את הדמות "ישראליק", שזכתה לפופולריות רבה (מאוחר יותר אוית השם: "שׂרוּליק").[3]

דוש, ושלושת עמיתיו ל"מעריב": יוסף לפיד, אפרים קישון ויעקב פרקש ("זאב"), כונו בחיבה "המאפיה ההונגרית".

ב־19811983 כיהן כנספח תרבות בשגרירות ישראל בלונדון.

ב-1983–1984 אייר את ספרי "100 סיפורים ראשונים" בהוצאת כנרת. כמו כן אייר את ספרי "100 שירים ראשונים" של ההוצאה.

זכה בפרס הרצל ופרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר.[4]

דוש היה נשוי פעמיים. משושנה נולדו לו בן ובת. בתם, דניאלה גרדוש סנטו, כיהנה בעבר כמנהלת מחלקת הילדים והנוער של הערוץ הראשון. מאוחר יותר נפרדו השניים, ובשנת 1964 נישא לשחקנית טובה פרדו, שהיית שותפתו לחיים עד מותו. דוש נפטר ב-28 בפברואר 2000, בגיל 79. נקבר בבית העלמין ירקון.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2003 נקרא של שמו רחוב בתל אביב.[5] החל משנת 2002 מוענק אחת לשנתיים, ביחד עם פרס סוקולוב לעיתונות הכתובה גם פרס דוש לקריקטורה מטעם עיריית תל אביב-יפו.

ארכיונו שמור בספרייה הלאומית.

עמדותיו הפוליטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריקטורה פוליטית של דוש
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

כקריקטוריסט פוליטי בעיתון יומי, נדרש דוש להביע את עמדתו הפוליטית בכל קריקטורה שפרסם.

כחבר מחתרת הלח"י לשעבר, דוש אהד את המתנחלים וההתנחלויות והתנגד לשמאל. אחת הקריקטורות המפורסמות שלו היא "החלוצים", שבה חלוץ מראשית המאה העשרים מושיט יד לחלוץ מחומה ומגדל שמושיט ידו לחלוץ הבא וכן הלאה. בסוף השורה ניצב המתנחל, אך יד אוחזת במספרים שעליה כתוב "השמאל הקיצוני" מנסה לחתוך אותו מהתמונה.

דוש אמר ש"מדינת ישראל קמה כדי לרפא את העם מהמחלה היהודית של ביקורת עצמית כרונית, אך השמאלנים הישראלים סירבו להירפא".

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 220 קריקאטורות: 220 Israel cartoons, תל אביב: קרני, 1956.[6]
  • הגדת סיני: 124 ימים היסטוריים ב-62 קריקאטורות, תל אביב: בית דפוס מעריב, תשי"ז.
  • דברי הימים 1956–1960: אוסף קריקטורות; פתח דבר מאת שלום רוזנפלד, תל אביב: קרני, תש"ך.
  • To Israel with Love; foreword by Abba Eban, New York: T. Yoseloff,‪ 1960.
  • מה קרה---?: בשנות 1960–1963: קריקאטורות, רשומים, ביאורים, תל אביב: קרני; ספרית מעריב, תשכ"ד.[7]
  • עלילות שוא: שש מעשיות במלים ובציורים; הביא לדפוס: עמיקם גורביץ', תל אביב: עמיקם, תשכ"ז 1967.[8]
  • אפרים קישון – דוש (קריאל גרדוש), סליחה שנצחנו!, תל אביב: ספרית מעריב, תשכ"ז. (סאטירות של קישון וקריקטורות של דוש שפורסמו ברובן ב"מעריב" בסביבות מלחמת ששת הימים)
  • דודה זלדה וכובשים אחרים: 30 דמויות מההוי הישראלי בציור ובכתב, תל אביב: עקד, תש"ל.
  • תשובה חלקית: תעודות, עלילות, הרהורים, משחקים; ליקט והקדים מבוא: גרשון ויילר, תל אביב: פפירוס, תשמ"א 1981.[9]
  • ספר המדליק: על עישון ואנשים; כתב, צייר ועישן: דוש, רמת גן: כנרת, 1986.
  • ארבעים!: סיפור המדינה בקריקאטורות, תל אביב: ספרית מעריב, תשמ"ח 1988. ("50 קריקאטורות מובחרות מבין 10,000 שצייר דוש ב"מעריב"") (לכבוד יובל הארבעים למדינת ישראל)

תערוכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דוש בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]