דניפרו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף דניפרופטרובסק)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דניפרו
Дніпро
סמל העיר

דגל העיר

מראה העיר
מדינה אוקראינהFlag of Ukraine.svg  אוקראינה
אובלסט מחוז דניפרופטרובסקFlag of Dnipropetrovsk Oblast.svg דניפרופטרובסק
ראש העיר בוריס פילטוב
שטח 405 קמ"ר
גובה 155 מטרים
תאריך ייסוד 1776
אוכלוסייה
 ‑ בעיר
 ‑ צפיפות

1,040,000 (נכון ל-2007)
2,968 נפש לקמ"ר (נכון ל-2007)
קואורדינטות 48°27′00″N 34°59′00″E / 48.45°N 34.9833333333333°E / 48.45; 34.9833333333333קואורדינטות: 48°27′00″N 34°59′00″E / 48.45°N 34.9833333333333°E / 48.45; 34.9833333333333
http://gorod.dp.ua
האצטדיון העירוני - דניפרו ארנה

דניפרו (אוקראינית: Дніпро -‏ IPA‏: [dɲiˈproˌ]; רוסית: Днепр או Днипро) היא העיר השלישית בגודלה באוקראינה, ובירת מחוז דניפרופטרובסק. העיר שוכנת על נהר הדנייפר, שהעניק לה את שמה. העיר, שאוכלוסייתה מונה 1,049,000 תושבים, היא אחד המרכזים התעשייתיים של אוקראינה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר נוסדה בשנת 1773, ונקראה יקטרינוסלב (אוקראינית: Катеринослав, רוסית: Екатеринослав), על שם הקיסרית יקטרינה הגדולה. מיקומה הראשון של העיר נבחר במקום שבו ניצבת היום העיר נובומוסקובסק, והיא תוכננה להיות בירתהּ הדרומית של רוסיה, בדומה לבירה הצפונית, סנקט פטרבורג. את הרעיון לייסד את העיר הגה הרוזן גריגורי פוטיומקין, ידידה של המלכה. מקומה של העיר נבחר להיות בשטחים ששם שכן חיל זפורוז'יה של הקוזקים, שזה עתה בוטל, וכן אדמות שנלקחו מהטורקים במלחמה האחרונה. לאחר שבחודשי האביב הוצפה העיר החדשה, הוחלט על הקמת העיר יקטרינוסלב ליד הענף הדרומי יותר של הדנייפר בשנת 1884. העיר החלה להתפתח בצעדי ענק כמרכז תעשייתי, וסמוך לראשית המאה ה-20 הפכה לעיר השלישית בגודלהּ באוקראינה. במלחמת האזרחים היא עברה מיד ליד עד שב-1922 צורפה סופית לאוקראינה הקומוניסטית.

ב-1926 שונה שמה לדניפרופטרובסק במסגרת ביטול שמות שנקרא על שם מלכים לאחר מהפכת אוקטובר. השם החדש נגזר משם נהר דנייפר ומשם הפוליטיקאי הקומוניסטי גריגורי פטרובסקי. ב-25 באוגוסט 1941 כבש הצבא הגרמני את העיר. ב-27 בספטמבר 1943 שוחררה הגדה השמאלית, של העיר וב-25 באוקטובר שאר העיר.

ב־19 במאי 2016 הראדה העליונה של אוקראינה שינתה את שם העיר לדניפרו במסגרת סדרת חוקים שמשנים את כל שמות המקומות שנגזרו משמות של אישים ואירועים קומוניסטיים,[1] ועכשיו שם העיר זהה לשם הנהר, וכן לשם המקוצר שבו נהגו אוקראינים לכנות את העיר לפני־כן.[2] הצעה אחרת לאכיפת החוק לביטול השמות הקומוניסטיים הייתה להשאיר את השם "דנייפרופטרובסק" עם הכרזה על כך שהוא נגזר משמו של פטר הקדוש, אולם היא לא התקבלה.[3] למרות שינוי שם העיר, שם המחוז יישאר "דנייפרופטרובסק" עד לתיקון נפרד שצריך לעשות לשם כך בחוקת אוקראינה.[2]

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר היא אחד המוקדים הכלכליים של אוקראינה. תעשיות מרכזיות בה הן תעשיות מתכת למיניהן, מפעלי כלי תחבורה, מפעלים כימיים ותעשיית חלל[1]. הודות למיקומה במרכז הגאוגרפי של המדינה, עוברים דרכה מסילות רכבת וכבישים חשובים. התחבורה העירונית מורכבת משילוב של רכבת קלה (הפועלת מאז 1896, אחת הראשונות באירופה), רכבת תחתית, אוטובוסים וטרוליבוסים, אחד מכלי התחבורה הנפוצים במדינה. תחנת רכבת מרכזית מאפשרת לתושבי העיר והסביבה לנסוע לרוב הערים הגדולות במדינה ולמספר יעדים בחו"ל. נמל התעופה המקומי הוא בינלאומי, אך התנועה בו מועטה יחסית (כ-300 אלף נוסעים בשנה). קו תעופה סדיר לתל אביב מופעל באמצעות החברה המקומית דנייפר-אוויה ועד דצמבר 2011 הופעל קו גם על ידי אל על[4].

יהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהודים התחילו להתיישב בעיר עם היווסדה. בשנת 1800 נפתח בית הכנסת הראשון. ב-1804 נכללה העיר בתחום המושב. בשנת 1864 בעיר היו חמישה בתי כנסת, חמישה-עשר "חדרים", תלמוד תורה וכן מכללה להכשרה מקצועית. ב-20–21 ביולי 1883 נערך פוגרום ביהודי העיר, אך הוא הופסק עד מהרה. בהמשך ידעה העיר מספר אירועים דומים: באוקטובר 1905 נהרגו 67 ו-100 נפצעו, ובמאי 1919, על ידי גדודיו של האטמן גריגורייב, אז נהרגו 150.

מהעשור הראשון של המאה העשרים שימש כרב העיר הרב פנחס גלמן, עד פטירתו בשנת 1921. הקים בעיר ישיבה (בין השאר למד בה זלמן ארן), ועסק הרבה בקליטת הפליטים בימי מלחמת העולם הראשונה ובהם רבי חיים עוזר גרודזנסקי שנמלט מוילנא. בהמשך שימש לצידו כרב הקהילה החסידית הרב לוי יצחק שניאורסון, אביו של הרבי מליובאוויטש עד להגלייתו בסוף שנות ה-30. למרות מאסר הרב, בעיר נשאר בית כנסת אחד שפעילותו לא הופסקה אפילו עד לשנות ה-90. בשנת 1939 היו בעיר 85,529 יהודים. רוב יהודי העיר הספיקו להימלט לסיביר. לאחר כיבוש העיר על ידי הגרמנים ב-26 באוגוסט 1941 התחילו רדיפות היהודים, בתחילתם כל יהודי העיר רוכזו בגטו. ב-2 באוקטובר אותה שנה היהודים אולצו לשלם קנס בגובה 3 מיליון מרק. לאחר מכן התחילו רציחות המוניות, ב-13 באוקטובר אותה שנה 10–12 אלף יהודים נורו בגבעה ליד המכון לתחבורה. בין דצמבר 1941 לינואר 1942 כ-5 אלפי איש, הנותרים בגטו נרצחו.

בשנת 1959 ישבו בעיר 53,400 יהודים. ב1970 היו בה 50,422 יהודים.

לאחר נפילת ברית המועצות חודשה פעילות הקהילה. נציג חב"ד הרב שמואל קמינצקי, יליד כפר חב"ד, (נולד ב-1965) משמש כרב העיר. הוא פתח את בית הספר היהודי "אור אבנר לוי יצחק", ומכללה לבנות "בית חנה", לשם באות בנות יהודיות מכל רחבי אוקראינה. כמו כן יסד את ישיבת נחלת לוי בשנת 1991. ב-1997 הוחזר לקהילה היהודית בית הכנסת "שושנת הזהב", שהוא בית הכנסת המרכזי בעיר.

"מרכז מנורה" הוקם כמרכז היהודי הקהילתי הגדול בעולם. המרכז נבנה על ידי צבי הירש (גינאדי) בגלובוב, נשיא הקהילה היהודית בעיר.

ערים תאומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדניפרו 9 ערים תאומות:

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דניפרו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]