הדירה (סרט תיעודי)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פירוש נוסף ערך זה עוסק בסרט תיעודי ישראלי. אם התכוונתם לסרט עלילתי אמריקאי, ראו הדירה.
הדירה
כרזת הסרט "הדירה"
כרזת הסרט "הדירה"
בימוי ארנון גולדפינגר
הופק בידי ארנון גולדפינגר, תומאס קופוס, Zero One Film
תסריט ארנון גולדפינגר עריכת הנתון בוויקינתונים
עריכה טלי הלטר-שנקר
מוזיקה יוני רכטר
צילום טליה (טוליק) גלאון, פיליפ בלאיש
מדינה ישראל
חברה מפיצה Cirko Film, הולו עריכת הנתון בוויקינתונים
שיטת הפצה וידאו על פי דרישה עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה 11 ביולי 2011
משך הקרנה 97 דקות
שפת הסרט עברית, אנגלית, גרמנית
סוגה סרט תיעודי עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים ראו פסקה פרסים ומועמדויות
האתר הרשמי
דף הסרט ב־IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הדירה (באנגלית: The Flat, בגרמנית: Die Wohnnug) הוא סרט תיעודי באורך מלא של הבמאי ארנון גולדפינגר משנת 2011, קופרודוקציה ישראלית-גרמנית, אשר זכה בפרס אופיר של האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה כסרט התיעודי הטוב ביותר. בסרטו, מנסה הבמאי (הנכד) לפענח תעלומה מורכבת ומטלטלת מן העבר המשפחתי בעקבות רמזים מטרידים שנמצאו בדירת סבתו. "הדירה" יצא להקרנות מסחריות בבתי קולנוע בישראל, בגרמניה, בארצות הברית, באוסטרליה ובהונגריה, השתתף במספר רב של פסטיבלי קולנוע וקטף פרסים ישראלים ובינלאומיים רבים.[1]

תקציר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט נפתח בסיטואציה המוכרת לרבים: הבמאי ובני משפחתו מתקבצים בדירתה של סבתו, זמן קצר לאחר מותה, כדי לפנות יחד את תכולתה. הם מתחילים לפתוח ארונות, לחטט במגירות, לנבור בערימות של ספרים ומסמכים, ולנסות להבין מה עליהם לעשות עם כמויות החפצים האדירות שקורט וגרדה טוכלר אגרו במשך עשרות השנים שחיו בדירה התל אביבית מאז עלו לארץ מגרמניה.

ואולם, עד מהרה מוצא גולדפינגר בביתה של סבתו כמה פריטים שחושפים בפניו פרק מפתיע בהיסטוריה המשפחתית שלו, פרק שנשמר תחת מעטה של חשאיות במשך עשרות שנים. גולדפינגר מלקט את שברי המידע המאובקים הללו ויוצא למסע בלשי חוצה גבולות, מסעיר ומפתיע, מורכב ורב תהפוכות, כדי לברר את מהות הקשר של סבו וסבתו עם ליאופולד פון מילדנשטיין המפקד הראשון של המחלקה היהודית באס דה, שירות הביטחון של המפלגה הנאצית והאס אס, שבראשית תקופת השלטון הנאצי בגרמניה תמך בכוונות הציונות ליישב את היהודים בארץ ישראל.

הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך ראיון שערכה נירית אנדרמן מעיתון "הארץ"[2] עם במאי הסרט, תיאר זאת כך: "בהתחלה באתי לדירה לבד, התחלתי לצלם לגמרי לבד, רציתי לעשות משהו, אבל לא בדיוק ידעתי מה", "לדירה של סבתא שלי הייתה משמעות בשבילי עוד כילד, וריתק אותי העולם הזה שהולך להיעלם. זה היה הרעיון הראשוני לסרט". הוא פגש ברחוב את הצלמת טליה (טוליק) גלאון, שגרה לא רחוק מבית סבתו, סיפר לה על הדירה, והיא הצטרפה אליו לצילומים באווירה לא מחייבת (מאוחר יותר הצטרף הצלם פיליפ בלאיש). הם צילמו את הנבירה המשפחתית הממושכת בארונות, את החפצים בעלי הניחוח האירופי המיושן שנשלפו מהם בזה אחר זה, ואת עשרות שקיות הזבל שהלכו והתמלאו במהירות. אבל הם לא לגמרי ידעו מה הם מחפשים. ואז זה קרה. פתאום, בין ארגזי הכפפות והנעליים, פרוות השועלים והארנקים, מדפי הספרים ותיבות המכתבים, הבליחה ערימה של עיתונים גרמניים ישנים... גולדפינגר לא העלה על דעתו שזה קצה החוט שעתיד להשליכו למסע רגשי מטלטל ומבלבל, שיחשוף היסטוריה משפחתית יוצאת דופן, שבמשך שנים הוסתרה והודחקה.

בריאיון לאתר הקולנוע העצמאי "אינדיוויר" ממשיך גולדפינגר לתאר את ההתפתחות ההפקה: "ואז, אט אט התחלנו למצוא עוד דברים בדירה, דברים מטרידים. התחקיר התרחב ודמויות חדשות צצו, דמויות לחלוטין בלתי צפויות. הצוות גדל, עד שהפך לקופרודוקציה ישראלית-גרמנית. זו לא תהיה הגזמה לומר שכל עוד הייתי בתהליך עשיית הסרט הוא לא הפסיק להשתנות ולהפתיע אותי".[3]

גולדפינגר עבד על הסרט במשך חמש שנים כשחברת ההפקה הגרמנית zero one film והמפיק תומאס קופוס הפכו למפיקים שותפים. הסרט נתמך על ידי הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה, וקרנות הקולנוע הגרמניות: "Filmförderungsanstalt",‏ "Medienboard Berlin-Brandenburg",‏ "Deutscher Filmförderfonds", שותפים להפקה נגה תקשורת – ערוץ 8 ותחנות הטלוויזיה הגרמניות "ART",‏ "ZDF" ו-"SWR".

הפצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרנת הבכורה של "הדירה" הייתה בפסטיבל הקולנוע ירושלים ביולי 2011. ההקרנה הייתה בעותק 35 מ"מ. בביקורתו של המבקר אבנר שביט שנכתבה מיד עם תום ההקרנה[4], הוא כינה אותו "אחד מסרטי התעודה הישראליים הטובים אי פעם", "סרט פורץ דרך בנושא השואה" והוסיף "הצופים שנכחו אמש באולם היו בהלם מן החוויה שעברה עליהם". הכרטיסים לשתי ההקרנות של הסרט בפסטיבל אזלו בין רגע ורבים טענו שמדובר בסרט הישראלי הטוב ביותר שהוקרן בו[5][6]. חודש וחצי מאוחר יותר, בספטמבר 2011 החלו הקרנותיו המסחריות של הסרט. בחודש הראשון הסרט הוקרן רק בירושלים ותל אביב, בשתי הקרנות בשבוע בלבד. הכרטיסים לכל ההקרנות נמכרו זמן רב מראש. בעקבות ההצלחה, הפצת הסרט הורחבה למקומות נוספים ברחבי המדינה. מתוך 26 סרטים ישראלים שזכו להפצה ברחבי ישראל בשנת תשע"ב (2011/12), היה "הדירה" הסרט התיעודי היחידי, ויחד עם זאת הסרט הישראלי השלישי הכי נצפה[7]. ברשימה שפרסם המבקר יאיר רוה, טען כי הסרט הוא "ככל הנראה הסרט התיעודי הישראלי הנצפה ביותר בבתי הקולנוע מאז 'זאת היא הארץ' מ-1935"[8]. הסרט הציג למעלה משנה וחצי בסינמטק תל אביב[9].

גרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד בטרם הפצתו בבתי הקולנוע, זכה "הדירה" בפרס הקולנוע של בוואריה, שהוא אחד משני פרסי הקולנוע החשובים ביותר בגרמניה[10]. זהו הסרט הישראלי הראשון הזוכה בפרס זה. היו שהביעו מחאה על כך שסרט שטרם הופץ זכה בפרס מכובד זה. בעקבות הזכייה הוזמן גולדפינגר לכתוב מאמר על הסרט במגזין היוקרתי של העיתון "די צייט"[11], המופץ בלמעלה מ-500,000 עותקים. הקרנת הבכורה של "הדירה" בגרמניה, הייתה כסרט הפתיחה הרשמי של פסטיבל הקולנוע התיעודי במינכן במאי 2012. הסרט הוקרן בו זמנית בשני אולמות קולנוע, באחד בתרגום לאנגלית ובשני בגרסתו הגרמנית. בגרסה הגרמנית, החליף השחקן הגרמני הנודע אקסל מיילברג את קולו המספר של ארנון גולדפינגר. כחודש לאחר מכן, ביוני 2012 יצא הסרט לאקרנים ברחבי גרמניה כשהוא מופץ בידי חברת "זלצגיבר". הסרט הוקרן בלמעלה מתשעים בתי קולנוע ברחבי גרמניה, והוא הצליח במיוחד בעיר ברלין שם הוקרן בבתי הקולנוע במשך תשעה חודשים. "הדירה" שודר בגרמניה בערוצי הטלוויזיה, ARTE,‏ SWR,‏ Tagesschau24 ו-ARD, שם צפו בו כמיליון צופים.

ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרנת הבכורה של "הדירה" הייתה באפריל 2012 בפסטיבל הסרטים הבינלאומי טרייבקה, בניו יורק. בכל הקרנות הסרט נרשמו תפוסות מלאות ולא נותרו כרטיסים בקופות. הסרט הפך לאחד מהסרטים הכי מדוברים בפסטיבל ובעקבות ההצלחה, נרכש להפצה על ידי "סאנדנס סלקטס"[12] ועלה לאקרנים ב-19 באוקטובר בשני בתי קולנוע בניו יורק. לאור ההצלחה, כעבור שבוע התרחבה ההפצה לכל רחבי ארצות הברית והסרט הוקרן בלמעלה מ-120 בתי קולנוע.

ביקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט התקבל בהתלהבות רבה על ידי הביקורת המקומית ודורג בראש טבלת הסרטים המומלצים של טיים אאוט תל אביב במשך ארבעים ותשעה שבועות תחת הכותרת: "לא להחמיץ". המגזין גם בחר בו כאחת מיצירות האמנות המשמעותיות ביותר בעולם, לשנת 2011[13]. שלושה מבקרים נתנו לסרט ציון מצוין: יהודה סתיו מידיעות אחרונות (חמישה כוכבים), אבנר שביט מוואלה! (חמישה כוכבים) וזהר וגנר מעכבר העיר (4.5 כוכבים).

מבחר ביקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודה סתיו, "ידיעות אחרונות": ”היצירה המטלטלת של ארנון גולדפינגר, היא אחת המרתקות והחשובות מבין הסרטים התיעודיים שנעשו בישראל בעשור האחרון. בגלל נושאו הלא ייאמן, בגלל עשייתו המוקפדת ושלמותו האמנותית, ובעיקר בגלל מורכבות הנושאים וההתפעמות הרגשית העמוקה שהוא מעורר בצופה.”

מאיר שניצר, "מעריב": ”גולדפינגר חורך את הבד במסע סוחף, המגולל עלילה נפתלת המוגשת באופן מלהיב. מעורר התפעלות. כאילו מדובר בבצל דשן שקליפותיו מקולפות באיטיות שכבה אחר שכבה, באופן מחושב ובהגשה בלשית מיומנת. סרט מרשים הבנוי באופן חכם וכובש.”

נירית אנדרמן, "הארץ": ”זהו אינו רק סרט סוחף, זה מסמך מרתק שמציע מבט רענן ומעורר מחשבה על אופן ההתמודדות של בני הדור השני והדור השלישי לניצולי שואה עם זיכרון ההיסטוריה, על הקשיים והמורכבויות המאפיינים את היחסים בין הדורות הללו, ועל מורכבות היחסים שבין ישראלים לגרמנים בעולם שלאחר מלחמת העולם השנייה. בצד, זה הוא גם נוגע בשאלות של זהות, שייכות, הדחקה ועיצוב זיכרון, ובעיקר מצליח להזכיר את המורכבות הגדולה המאפיינת את כל הנושאים הללו.”

ביקורות בארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם יציאתו של "הדירה" להקרנות בארצות הברית הוא צוין ב"הניו יורק טיימס" כבחירת המבקרים. מבקר הקולנוע הנודע רוג'ר איברט מה"שיקגו סאן-טיימס" כינה אותו ”סרט מכשף”, מייקל או' סליבן מה"וושינגטון פוסט" כינה אותו ”מבריק”, לבה הרץ מ"הסן פרנסיסקו כרוניקל" כינתה אותו ”יוצא מהכלל”, צ'ק ווילסון מה"וילג' ווייס" הכתיר אותו כ”סרט מרתק ונפלא” וקריסטין מק'קראקן מ"הפינגטון פוסט" קבעה ש”זהו סרט שחובה לראות”. לקראת סוף שנת 2012 צוין הסרט בפרסומים רבים כאחד הסרטים הטובים ביותר שהוקרנו בשנה זו בבתי הקולנוע בארצות הברית[14][15]. המגזין "טיים" בחר בו כאחד מעשרת הסרטים הטובים אותם הוא החמיץ[16].

מתוך הביקורות:

ג'ו מורגנשטרן, "וול סטריט ג'ורנל": ”מה שהופך את "הדירה" לסרט מהפנט הוא העושר בפרטים היסטוריים. מה שהופך אותו לאוניברסלי הוא הדבר אותו הוא אומר על משפחות בכל מקום, שילדים, בהיותם ילדים לא מעוניינים לדעת במה ההורים שלהם עסוקים, ושהמבוגרים, בהיותם אנושיים, לא רוצים לקבל עובדות שלא מתיישבות עם מה שהם רוצים להאמין בו.. סרט חזק ומכשף.”

ג'נט קטסוליס, "הניו יורק טיימס": ”סרט המתחיל כמסע משפחתי מתפתח למחקר סוחף אודות ה"דע, אך אל תספר" והקשר הטבורי למולדת האבודה.”

אמה טובין, "ארט אינפו": ”אחד מהסרטים התיעודיים המפתיעים, מאתגרים, ומורכבים פסיכולוגית של השנים האחרונות. "הדירה" הוא סרט שואה כמו שאף פעם לא ראיתם. זהו סיפור בלשי מדהים לא רק משום שהוא מאיר את מה שהיה חבוי שנים ארוכות, אלא בגלל הסוגיות המוסריות העולות בו שלעולם לא יכולות ממש להיפתר.”

ביקורות בגרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט התקבל בעניין רב בעיתונות הגרמנית. עם צאתו לאקרנים, ה"פרנקפורטר רודנשאו" כינה אותו ”נס טהור – סרט יוצא דופן וכנה”, ה"קלנר שטאטן-זייגר" כינה אותו ”סרט בעל עומק אנושי נדיר”, ה"המבורגר האבנדבלאט" כתב עליו ”סוחף ומרתק” ה"זאשיסכה צייטונג" טען ש”הסרט כל כך מרטיט ומדהים שאי אפשר שלא להיסחף אחריו”, ה"סוד-דויטשה צייטונג" טען שהסרט ”מטיל על הצופה כישוף” ו"היידישע אלגמיינה" הכתיר אותו כ”מסמך חשוב אודות ההיסטוריה היהודית והגרמנית”. עם צאתו לאקרנים, היומון הנפוץ "טגה-שפיגל" הקדיש לסרט כתבה שהתפרשה על פני כל עמוד החדשות השלישי, וכללה ראיונות עם גולדפינגר ואמו, וניתוח מקיף של הפקת הסרט אשר נשאה את השם "בושה ושתיקה"[17]. הסרט נבחר על ידי המבקר וולקר גונסקה במגזין "טיפ-ברלין" כאחד מעשרת הסרטים הטובים שהוקרנו בגרמניה בשנת 2012[18].

"NDR Kultur": ”ההישג הגדול של סרט זה הוא שהוא מראה לנו באופן ברור שהחיטוט הנרחב והעצום בעבר אינו הסתיים, אלא במידה מסוימת הוא רק החל והוא חייב להמשך.”

"Zitty Berlin": ”סיפור לא ייאמן שככל הנראה רק המציאות יכולה לכתוב.”

פרסים ומועמדויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסטיבל הקולנוע בירושלים 2011 זיכה את ארנון גולדפינגר בפרס הבימוי לסרט התיעודי הטוב ביותר[19]. חודשיים מאוחר יותר זכה הסרט בפרס אופיר לסרט התיעודי הטוב ביותר, הייתה זו הפעם השנייה בה גולדפינגר זוכה בפרס אופיר על סרט תיעודי (הקודם על סרטו התיעודי "הקומדיאנטים"). באותה השנה בטקס חלוקת פרסי פורום היוצרים הדוקומנטריים זכה בפרס הבימוי, בפרס התחקיר ובפרס הסרט הטוב ביותר באורך מלא.

בגרמניה זכה הסרט בפרס הקולנוע של בוואריה לסרט התיעודי הטוב ביותר ואיגוד בתי הקולנוע בחר בו כסרט התיעודי הטוב ביותר שהוקרן באותה שנה ברחבי המדינה. זו פעם ראשונה שסרט ישראלי כלשהו זוכה בפרס זה[20]. הסרט נבחר לרשימת המועמדים לפרס האקדמיה הגרמנית לקולנוע (ה"לולה")[21] ובחודש מרץ הוכרז[22] כאחד משלושת המועמדים הסופיים. פברואר 2014 הוכרז כאחד המועמדים הסופיים לפרס ה"גרימה", עבור סרט התעודה הטוב ביותר שהוקרן בטלוויזיה הגרמנית בשנה החולפת.

בארצות הברית זכה הסרט בפסטיבל טרייבקה בפרס העריכה לסרט תיעודי (עבור העורכת טלי הלטר-שנקר) והוזמן מייד אחר כך על ידי חבר צוות השופטים, במאי סרטי התעודה הנודע מייקל מור להשתתף בפסטיבל אותו הוא מנהל בעיירת מגוריו טרוורס סיטי, במישיגן (שם זכה הסרט בפרס חבר השופטים לסרט הזר הטוב ביותר). מייקל מור כתב על הסרט: ”אחד מהסרטים הטובים של השנה. הוא מתפתח כמו תעלומה גדולה – וזה אכן מה שהוא. כך צריך להיות סרט תיעודי – פיקח, מרגש, עמוק ולא צפוי – במילים אחרות, כל מה שהיינו מצפים מסרט 'גדול'. "הדירה" הוא כל אלו ויותר מזה”. כמו כן זכה הסרט בפרסי הסרט התיעודי הטוב בפסטיבל הבינלאומי מיניאפוליס, ארצות הברית, ובפסטיבל הקולנוע היהודי בטורונטו, קנדה. זכה בציון לשבח בפסטיבל דוק אדג' בניו זילנד, בפרס הביקורת הבינלאומית בפסטיבל קרקוב, פולין ובפרס הגדול "פניקס הזהב", בפסטיבל "מוטיבים יהודיים" בוורשה 2013.

פירוט פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פרס אופיר לסרט התיעודי הטוב ביותר, 2011
  • פרס הקולנוע של בוואריה לסרט התיעודי הטוב ביותר, 2012
  • פרס הסרט התיעודי הטוב ביותר מטעם איגוד בתי הקולנוע בגרמניה, 2012
  • פרס בימוי הסרט התיעודי בפסטיבל הקולנוע ירושלים, 2011
  • שלושה פרסי הפורום הדוקומנטרי הישראלי (הסרט התיעודי הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר, התחקיר הטוב ביותר), 2011
  • פרס העריכה לסרט תיעודי בפסטיבל הסרטים טריבקה, ניו יורק, 2012
  • פרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל מניאפוליס, ארצות הברית, 2012
  • פרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל טורונטו היהודי, 2012
  • פרס חבר השופטים לסרט הזר, פסטיבל טרוורס סיטי, ארצות הברית, 2012
  • פרס הביקורת הבינלאומית בפסטיבל קרקוב, פולין 2012
  • פרס פניקס הזהב לסרט הטוב ביותר, פסטיבל "מוטיבים יהודיים", ורשה 2013
  • ציון לשבח פסטיבל דוק אדג', ניו זילנד, 2012
  • מועמד סופי, פרס הסרט התיעודי הטוב ביותר האקדמיה לקולנוע גרמניה, ה"לולה", 2013
  • מועמד סופי, פרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בטלוויזיה הגרמנית, ה"גרימה", 2014

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים נוספים באנגלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "הדירה" זכה בפרס איגוד בעלי בתי הקולנוע בגרמניה, באתר וואלה!‏, 23 בספטמבר 2012
  2. ^ נירית אנדרמן, תעמולה נאצית בארון של סבתא: הדירה": סרטו התיעודי של ארנון גולדפינגר, באתר הארץ, 5 בספטמבר 2011
  3. ^ "פגוש את הקולנוענים של טרייבקה", באתר אינדיוייר, 11 באפריל 2012 (באנגלית)
  4. ^ אבנר שביט‏, פסטיבל ירושלים 2011: "הדירה" פורץ דרך בנושא השואה, באתר וואלה!‏, 12 ביולי 2011
  5. ^ דפנה מרקין, "סיכום פסטיבל ירושלים", באתר מגזין "Tablet",‏ 10 באוגוסט 2011
  6. ^ פסטיבל ירושלים - טקס הסיום ורשימת הזוכים, באתר "סריטה", 15 ביולי 2011
  7. ^ יאיר רוה, "הסרטים הישראלים שהופצו השנה בישראל", באתר סינמסקופ, 15 בספטמבר 2012
  8. ^ יאיר רוה, "2012 הייתה שנת שיא בקופות בישראל", באתר סינסקופ, 26 בדצמבר 2012
  9. ^ "הדירה", באתר סינמטק תל אביב
  10. ^ ynet, "הדירה" זכה בפרס הסרט הדוקומנטרי בגרמניה, באתר ynet, 21 בינואר 2012
  11. ^ "החבר שלי, האויב שלי" / ארנון גולדפינגר, במגזין די צייט, 15 במאי 2012 (בגרמנית)
  12. ^ "סאנדנס סלקטס חטפה את 'הדירה'" / דייב מק'נארי, באתר שיקגו טריבון (באנגלית)
  13. ^ "25 היצירות הטובות ביותר ב-2011", באתר טיים אאוט תל אביב, 21 בדצמבר 2011
  14. ^ "הטובים של 2012" / קנט טרנר, באתר פילם פורוורד, 3 בינואר 2013
  15. ^ רשימת הסרטים התיעודיים הטובים של השנה, באתר סאונד און סייט, 5 בדצמבר 2012
  16. ^ מארי פולס, "עשרת הסרטים שהחמצנו השנה", באתר מגזין טיים, 14 בדצמבר 2012
  17. ^ ורנה האסל, "בושה ושתיקה", באתר טגה-שפיגל, 13 ביוני 2012 (בגרמנית)
  18. ^ וולקר גונסקה, "רשימת עשרת הסרטים הטובים", באתר טיפ ברלין, 5 בינואר 2013
  19. ^ אבנר שביט‏, סיכום פסטיבל ירושלים 2011: הטוב, הרע והלא נורא, באתר וואלה!‏, 16 ביולי 2011
  20. ^ "הדירה" זכה בפרס איגוד בעלי בתי הקולנוע בגרמניה, באתר וואלה!‏, 23 בספטמבר 2012
  21. ^ רשימת המועמדים של האקדמיה הגרמנית לקולנוע ל"לולה", 10 בינואר 2013
  22. ^ נירית אנדרמן, הסרט הישראלי התיעודי "הדירה" מועמד ל"אוסקר" הגרמני, באתר הארץ, 27 במרץ 2013
פרס אופיר לסרט התיעודי הטוב ביותר
שנות התשעים של המאה העשרים שאנן שיא (1991) • שנת 66' הייתה טובה לתיירות (1992) • סנג'ין (1993) • אל תגעו לי בשואה (1994) • באבא לובה (1995) • בית שאן: סרט מלחמה (1996) • האולימפיאדה הראשונה של אמא (1997) • יומן ראש הממשלה (1998) • הקומדיאנטים (1999)
העשור הראשון של המאה העשרים ואחת רשימת אהבה (2000) • תומר והשרוטים (2001) • מייק ברנט - לס מואה ט'מה (2002) • ההרוג ה-17 (2003) • את שאהבה נפשי (2004) • 18 קילו אהבה (2005) • סובנירים (2006) • מרגל השמפניה (2007) • ילדי השמש (2008) • שיטת השקשוקה (2009)
העשור השני של המאה העשרים ואחת חיים יקרים (2010) • הדירה (2011) • הצלמניה (2012) • שומרי הסף (2013)  • הנסיך הירוק (2014) • שיח לוחמים. הסלילים הגנוזים (2015) • פרינסס שואו (2016) • בן-גוריון, אפילוג (2017) • ארץ זרה (2018) • יונתן אגסי הציל את חיי (2019)
העשור השלישי של המאה העשרים ואחת לאה צמל, עורכת דין (2020) • שפר בדרך להוליווד (2021) • מחברות שחורות (2022) • אם זה נגמר - ענבל פרלמוטר (2023)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הדירה_(סרט_תיעודי)&oldid=38189638"