היינריך ריינהולד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

היינריך (יחיאל) ריינהולדגרמנית: Heinrich Reinhold;‏ 5 במאי 1916 - ?) היה איש צבא ומשטרה יהודי יליד גרמניה שפעל בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי בשורות מחתרת האצ"ל והתגלה כסוכן שתול של הבולשת הבריטית. כשנחשף נמלט מן הארץ.

ראשית דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

היינריך ריינהולד, ששמו העברי היה יחיאל, נולד בברלין בירת גרמניה ב-1916. בשנת 1934 עלה לארץ ישראל. בשנת 1937 הצטרף למשטרת היישובים העבריים ושירת בצפת. בעת שירותו קשר קשרים עם קצין יהודי במשטרת המנדט בשם מקס שינדלר, שהיה בעברו עורך דין וחוקר משטרה בברלין. בשנת 1943, בימי מלחמת העולם השנייה, התגייס לצבא הבריטי והוצב ביחידת קומנדו במסגרת הבאפס, שבה התמחה בחבלה והגיע לדרגת סמל. ב-25 במאי 1946 שוחרר מהצבא הבריטי כשדרגתו בעת השחרור - רב סמל. לאחר השחרור נתקבל לעבודה בשק"ם הבריטי ה-NAAFI. באותה עת הצטרף לאצ"ל בחיפה. בארגון ניתן לו הכינוי "ינאי" והוא הדריך את חברי הארגון בחבלה. ריינהולד השתתף בניסיון להטביע את אחת מאוניות הצי הבריטי. הכוונה הייתה להחדיר חביות נפץ לשטח הנמל באמצעות מכונית של הצי הבריטי, וריינהולד נבחר לנהוג במכונית בגלל מראהו החיצוני שהתאים לחייל בריטי, אך הפעולה בוטלה עקב תקלה.

סוכן הבולשת באצ"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסברה שרווחה באצ"ל הייתה כי בזמן היותו של ריינהולד בחיפה הצליחה הבולשת הבריטית לגייסו כסוכן, וכי ריינהולד היה לסוכן הבכיר של הבריטים שפעל בשורות האצ"ל. באפריל 1946 עבר לירושלים, שם שימש מדריך בקורס למפקדים של האצ"ל, שבמסגרתו לימד את חניכיו להרכיב מטעני נפץ והדריך אותם אף באימוני שדה.

הפיצוץ במלון המלך דוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלון המלך דוד בירושלים היה המפואר במלונות ארץ ישראל בתקופת המנדט. בשנת 1938 העביר ממשל השלטון המנדטורי את מושבו לאגף הדרומי של המלון ושיכן בו משרדים אזרחיים וצבאיים בראשותם של פקידים וקצינים בכירים. מקום מושבו של ג'ון שאו, המזכיר הראשי של ממשלת המנדט, היה אף הוא במלון.

אירועי "השבת השחורה" גרמו לתנועת המרי העברי לרצות להגיב והמלון נבחר על ידי מפקדת "ההגנה" בראשותו של ראש המטה הארצי משה סנה כמטרה לפעולת חבלה של האצ"ל, אך עקב התערבותו של נשיא ההסתדרות הציונית חיים ויצמן, שתבע להפסיק את המאבק המזוין בבריטים, חזרה בה מכוונתה. מפקד האצ"ל מנחם בגין החליט בכל זאת להוציא את מעשה החבלה אל הפועל.

ב-22 ביולי 1946, בצהרי היום, משרדי הממשל המנדטורי שבבניין המו אדם. קבוצת אנשי אצ"ל מחופשים למלצרים סודנים הכניסה למלון כדי חלב גדולים, ובהם חומר נפץ, הפעילה את מנגנוני ההשהיה וברחה. הפיצוץ הרס את כל האגף הדרומי של מלון המלך דוד, על כל קומותיו. בפיצוץ נהרגו קרוב למאה אנשים, בריטים, ערבים ויהודים ועשרות נפצעו.

הפעולה הביאה לסיום שיתוף הפעולה בין שלושת ארגוני המחתרת ולפירוק תנועת המרי העברי והגבירה את האיבה שבין ההגנה לבין האצ"ל והלח"י. האצ"ל טען לימים כי סמוך למועד הפיצוץ הוא הודיע עליו למערכת העיתון "פלסטיין פוסט" ואף לקונסוליה הצרפתית.

כן טען האצ"ל (לאחר שהתברר דבר בגידתו של ריינהולד) שריינהולד, שהיה שותף לביצוע הפעולה, לא הצליח להעביר בזמן אזהרה למפעיליו על אודות ההתקפה הצפויה על המלון, והללו העדיפו שלא לפעול כל עוד לא הגיעה התראה מפורשת.

הפיצוץ בתחנת הרכבת בירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבוקר 30 באוקטובר 1946 התכנסו מספר אנשי אצ"ל בדירת אחד מחברי המחתרת בירושלים. מפקדם הציג בפניהם שלוש מזוודות נפץ ושק עם כלי נשק לקראת משימתם הבאה. ריינהולד שנועד להיות מפקד הפעולה לא הגיע לפגישה, וההנחה הייתה כי נאסר. הוא גם לא נמצא בחיפוש שאנשי האצ"ל ערכו בדירתו. המשימה שהוטלה על הכוח הייתה פיצוץ תחנת הרכבת בירושלים, כחלק ממאמצי הארגון לפגוע בתשתיות ששימשו את הממשלה והצבא הבריטיים, ולנסות לשתק את התנהלות השלטון באמצעות התקפות חוזרות על מתקניו. בפעולה השתתפו שמונה צעירים. שניים מהם כבר שהו בתחנה, מחופשים לסבּלים ערבים. יתר השישה הגיעו למקום במכונית, בהם מאיר פיינשטיין שנהג במכונית, ושני חברי מחתרת, גבר ואישה, שעמדו להתחזות לזוג נאהבים. כשהגיעו לתחנה נטלו חברי המחתרת שהתחזו לסבלים את המזוודות שבהן הוטמנו המטענים והניחום ליד קופות התחנה, אז הוצאו הניצרות והמזוודות מולכדו.

אנשי המחתרת חזרו אל המכונית, אולם הגבר והאישה שהתחזו לנאהבים נשארו בתחנה כדי להזהיר את האנשים שבתחנה מראש על הפיצוץ, זאת מאחר שהאצ"ל לא רצה שיפגעו אנשים אלא שתפגע התחנה בלבד והחליט לפרסם אזהרה. האישה הוציאה מתיקה מפת בד לבנה גדולה ופרשה אותה על המזוודות. על הבד נרשם בעברית, בערבית ובאנגלית "סכנה מוקשים!" ומתחת צויר סמל האצ"ל. בני הזוג התחילו להתרחק, אולם שני ערבים שהיו בתחנה הבחינו במתרחש והזעיקו את האנשים הרבים במקום לדלוק אחריהם. שניהם הוקפו בהמון רב. אחד המאבטחים שלף אקדח וירה מעל ראשי האנשים. האישה הצליחה להיחלץ מאחד הערבים שאחז בה, ומשתתפי הפעולה זינקו אל מכונית המילוט שיצאה בנסיעה מהירה מן המקום. בתחילה נראה היה כי הצליחו להימלט, אך לאחר רגע ניתכה אש כבדה מכל עבר ושריונית בריטית החלה לדלוק אחריהם. המכונית הגיעה אל מקום האיסוף בשכונת ימין משה, אז הבחינו כי כמעט כולם נפצעו, וכי ידו השמאלית של פיינשטיין רוסקה ושתתה דם. פיינשטיין רץ אל עבר בית מחסה ונכנס אליו. בעקבותיו הגיעו השוטרים שעקבו אחרי סימני הדם ועצרו אותו. מלבדו נתפסו שלושה ממשתתפי הפעולה האחרים. בינתיים ניסה קצין חבלה בריטי לנטרל את הפצצה, אולם זו התפוצצה, הרגה אותו וגרמה להרס בתחנה.

ב-3 באפריל 1947 ניתן פסק הדין במשפטם של ארבעת משתתפי הפעולה שנתפסו. שניים מן הנאשמים אשר הכחישו כל קשר לאירוע, שנתפסו במקום מרוחק מן התחנה, זוכו. משה פיינשטיין ונאשם נוסף ממשתתפי הפעולה, דניאל אזולאי, נידונו למוות. ב-17 באפריל אישר המפקד הראשי של הצבא הבריטי את גזר דין המוות של מאיר פיינשטיין. עונשו של דניאל אזולאי הומר במאסר. בתא הנדונים למוות שבבית הסוהר בירושלים שוכן מאיר פיינשטיין יחד עם איש לח"י משה ברזני שנדון למוות לאחר שנתפס על ידי סיור בריטי כשבכיסו רימון יד באמצעותו התכוון להתנקש במפקד הדיוויזיה התשיעית הבריטית.

ב-21 באפריל 1947 הניחו מאיר פיינשטיין ומשה ברזני את שני הרימונים שהוברחו אליהם לכלא בין חזותיהם, וכשהם חבוקים פוצצו עצמם למוות.

הבגידה נחשפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הפעולה בתחנת הרכבת החלו אנשי אצ"ל לחפשו ועד מהרה נתברר להם כי ריינהולד – "ינאי", מי שהיה אמור להיות מפקד הפעולה ונעדר ממנה, הוא שהודיע לבריטים מראש על הפעולה, וכך נפלו משתתפי הפעולה לתוך המארב.

כבר לאחר הפיצוץ במלון המלך דוד היו מי שחשדו כי ריינהולד היה מקור להדלפות מידע על מחסני התחמושת של האצ"ל ולהלשנות על אנשי האצ"ל. אך לא היו ראיות לכך והוא אף ידע לרכוש את אמונם בכוח אישיותו ובזכות מומחיותו בחבלה. עתה נזכרו אנשי האצ"ל כי בפעולה לפיצוץ מלון המלך דוד, שבה נועד לו התפקיד להכין את מטעני החבלה ומנגנוני ההשהיה, נודע לו על כך רק לאחר שהועבר, 24 שעות לפני הפעולה, למקום מסתור. אנשי האצ"ל נזכרו כי הוא היה מתוח ועצבני וניסה באמתלות שונות לשכנע את חבריו לעכב את הפעולה וכן ביקש לצאת מן המסתור "רק לחצי שעה", אך מפקד הפעולה אסר על אנשיו לעזוב את המקום וכך נמנעה ממנו האפשרות להזהיר את הבריטים והללו לא פינו את המלון.

גורלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הפעולה בתחנת הרכבת ריינהולד נעלם. בחיפוש שערכו בחדרו בשכונת רחביה נתגלו ראיות כי ניהל פרשיות אהבים עם כמה נשים בעת ובעונה אחת וכי היה קלפן. עקבותיו נעלמו אך אנשי האצ"ל לא הרפו. נתברר להם כי אמו של ריינהולד מתגוררת בכפר יונה. הם בדקו את דברי הדואר שלה וממכתבים ששלח לה נתגלה להם כי באותה עת, ב-1947, נמצא בנה בבלגיה. אליהו לנקין, מפקד האצ"ל באירופה, הטיל על אחד מאנשי האצ"ל, מרדכי שני, לצאת לבלגיה ולחטוף את ריינהולד. הסברה הייתה כי מטרת החטיפה הייתה חיסולו של ריינהולד. לשני נמסרה תמונתו של ריינהולד והוא הכין העתקים מן התמונה ושלח אותם לכל אירוע יהודי בבלגיה ובהולנד עם אחד מאנשיו כדי שינסה לאתרו ולזהותו אם יגיע לאירוע, אולם ריינהולד נזהר לנפשו ולא הגיע לאירועים.

במרץ 1947, כאשר ד"ר שמשון יוניצ'מן, מבכירי התנועה הרוויזיוניסטית, ביקר בבלגיה ביקש ממנו שני לערוך אזכרה בבריסל לעולה הגרדום שלמה בן יוסף ולפרסם אותה ברבים, שמא יתפתה ריינהולד לבוא אליה גם הוא. ואכן כך קרה; בתום האזכרה ניגש אל הד"ר יוניצ'מן צעיר בלונדיני והציג עצמו כבית"רי לשעבר. שני שנכח אף הוא באולם זיהה את האיש והחל לעקוב אחריו. המטרה הייתה למשוך אותו למלכודת ולחסלו. ההזדמנות נוצרה כשריינהולד התפתה לבוא לפגישה עם שליחי האצ"ל ונכנס למונית. נהג המונית היה יהודי בלגי איש האצ"ל. בדרך עצר הנהג ולמונית נכנסו אחיו של הנהג ומרדכי שני. שני החל להלום בקת אקדח על ראשו של ריינהולד שלאחר מספר מהלומות איבד את הכרתו. אלא שתוך כדי כך הבחין הנהג במראה במכונית העוקבת אחריו. החל מרדף כשהמכונית העוקבת מנסה להדביקם. לפתע נתקעה מכוניתם בתעלה והמכונית הרודפת הצליחה להדביקם. מרדכי שני וחבריו הצליחו להשליך למי התעלה את כלי נשקם ואז הקיפו אותם שוטרים בלגים ועמם שני אנשים בלבוש אזרחי, שרק לאחר מכן נתברר כי היו אנשי הבולשת הבריטית. שלושת העצורים מסרו לשוטרים הסבר לחטיפה באומרם כי הם ניצולי שואה וכי ריינהולד הוא קאפו לשעבר שהם באו לנקום בו.

שלושת החוטפים הועמדו לדין. מרדכי שני נדון לשלוש שנות מאסר על חטיפה ולשישה חודשי מאסר נוספים על כניסה בלתי חוקית לבלגיה ואילו כל אחד משני האחים נדון לעשרים חודשי מאסר ושוחררו בתום שנה. לאחר כשנה במאסר נתבשר שני כי הוא עומד להשתחרר, אולם בהציצו בתעודת השחרור גילה כי הוא עומד להיות משוחרר אל אזור הכיבוש הבריטי בברלין, מאחר שהוא חתום על מסמך שלפיו הוא מצהיר (בשמו הבדוי) כי בכוונתו להגיע לשם. היה ברור לו כי המסמך המזויף הוא תוצרת הבולשת הבריטית שרצתה למשוך אותו לאזור הבריטי כדי לחקור אותו על פעולות האצ"ל באירופה. שני העדיף להישאר בכלא עד תום תקופת מאסרו.[1]

ריינהולד עצמו, לאחר שחולץ מן המונית, היה יומיים במעצר ושוחרר לאחר התערבות המשלחת הצבאית הבריטית בבריסל, שטענה כי הוא חייל בריטי שהסתבך בקטטה ויישפט בבריטניה. הוא הועבר לאנגליה ושם נעלמו עקבותיו, ומאז לא נודע עליו דבר.[2]

רמז לגורלו של ריינהולד היה בשנת 2005, כאשר אחותו, אווה ברלין, תושבת העיר פרינסטון בניו ג'רזי, פרסמה באתרי גניאולוגיה באינטרנט, כי היא מבקשת פרטים מכל היודע מקום הימצאו, במילים אלה:

"אני מנסה למצוא את היינריך ... זה עשרות שנים, אך ללא הצלחה. ...המודיעין הבריטי העניק לו זהות חדשה בסוף שנות הארבעים.. פניתי לממשלת בריטניה למסור לי מידע כלשהו, אבל התיק נשאר מסווג.. שנינו (אם הוא עדיין בחיים) בשנות השמונים לחיינו וכך תהיה זו ההזדמנות האחרונה עבורי לראותו".

מכך שבמשך כ-60 שנה לא יצר ריינהולד קשר עם אחותו, ניתן אולי ללמוד כי המוות מצאוֹ לפני זמן רב.

גילויים מאוחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרו של נרי אריאלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריון נרי אריאלי, מנהל הארכיון לתולדות ההגנה, שבמסגרת ארכיון צה"ל, חקר את פרשת בגידתו של ריינהולד. בשנת 2004 כתב על כך מאמר, שמתבסס על מסמכי הבולשת הבריטית שנפתחו אז לציבור בארכיון לתולדות ההגנה שבניהולו. במאמר מספר גילויים חדשים על הפרשה. אריאלי מספר כי לאחר הפיצוץ במלון המלך דוד ברח ריינהולד למרכז ירושלים שם נלכד על ידי הבריטים ושוחרר לאחר התערבותו של קצין המשטרה מקס שינדלר, אך נעצר שנית בפקודתו של קצין הבולשת הבריטית או'סאליבן. במהלך חקירה זו מסר ריינהולד פרטים רבים על אנשי אצ"ל ושוחרר לאחר שהסכים לעבוד עבור הבולשת. לאחר שחרורו המשיך לפעול כחבלן באצ"ל מבלי שעורר את חשדם של חבריו. דבר בגידתו נתגלה לאצ"ל רק לאחר הפיצוץ בתחנת הרכבת בירושלים, אף כי לא שיערו את היקף בגידתו. הוא הוברח בידי הבריטים למערב אירופה בשם בדוי, הארי רוז, והשתקע בהמבורג. בזהותו הבדויה ניסה להתקרב לפעילי ההעפלה. הוא פעל כפרובוקטור ומסר לאצ"ל מידע על מחסני נשק בריטיים כדי שייפגעו בהם, בעוד הבריטים ממתינים להם, אולם האצ"ל לא ביצע את הפעולה משום שהודלף לו מידע כי הבריטים ממתינים לפעולה. חידוש אחר במאמר הוא כי מנחם בגין הורה לאנשיו, לאחר שריינהולד נתגלה בבריסל, לא להורגו אלא רק לחטוף אותו כדי להביאו למשפט בעוון בגידה.

במאמרו הגיע אריאלי למסקנה כי ריינהולד החל את בגידתו רק אחרי שנתפס על ידי הבריטים לאחר הפיצוץ במלון המלך דוד, אף שאנשי האצ"ל האמינו כי בגידתו החלה עוד לפני כן כשהופעל על ידי מקס שינדלר. אריאלי הביא במאמרו צילום של מכתב של קצין הבולשת או'סאליבן מדצמבר 1946, שסווג כ"סודי ביותר". במכתב זה מתואר לוח זמנים אחר המייחס את התחלת הבגידה לאוקטובר 1946, אולם בכל מקרה עולה ממנו כי התחלת הבגידה לא קדמה לפיצוץ מלון המלך דוד. במכתב כתב הקצין כי ב-18 בספטמבר דיווחה מפקדת הבולשת במחוז חיפה כי התקבל מידע שריינהולד, מומחה לחבלה, הוביל את ההתקפה על מלון המלך דוד ביולי, כי תיאורו הופץ בכל מחוזות המשטרה וב-28 באוקטובר 1946 הוא אותר ונעצר בידי הבולשת במחוז חיפה. בחקירתו מסר הצהרה שבה סיפק מידע על ארגון האצ"ל, פעולותיו ופעיליו ומקומות המפגש שלהם.

חזר למדינת ישראל ושירת בצה"ל?[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכתבה שנתפרסמה בעיתון מעריב ב-3 בספטמבר 1954 הועלתה סברה כי ריינהולד חזר לארץ לאחר הקמת המדינה ואף שירת בצה"ל. על פי עדויות שונות סופר בכתבה כי אדם בשם היינריך ריינהולד, שכתובתו בניו יורק, עסק בראשית שנות ה-50 בהברחת גרבי ניילון לישראל, מצרך שלא ניתן היה להשיגו בקלות בתקופת הצנע. ההברחה בוצעה באמצעות משלוח חבילות שבהן גרביים כאלו לאנשים שונים בתל אביב. הדבר עורר את חשדם של אנשי המכס והם פתחו בחקירה. במהלך החקירה הם הגיעו אל אחת ממקבלי החבילות וזו סיפרה להם כי שולח החבילות הוא קרוב שלה בשם היינריך ריינהולד המתגורר עתה בארצות הברית. לדבריה קרוב זה התגורר בארץ שנים רבות לפני קום המדינה ואף שירת בבריגדה. היא הוסיפה כי הוא הסתבך עם האצ"ל והסתלק לחו"ל, אולם חזר לארץ לאחר קום המדינה ואף שירת בצה"ל במטה השק"ם, ולאחר שחרורו מצה"ל שב לארצות הברית ועתה, לדבריה, הוא "תומך בקרוביו בארץ".

עוד נאמר בכתבה כי קצין צה"ל אשר שירת עם ריינהולד ביחידה אחת במשך תקופה ארוכה סיפר כי פגש את ריינהולד ברחובות תל אביב כשהוא במדי צה"ל והכירו לפי הילוכו המיוחד, אם כי לדבריו "פרצופו השתנה מאד".

אין כיום לדעת אל נכון את מהימנותן של מקורות אלה.

"סוכן הוד מלכותו"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1979 ראה אור בהוצאת "הדר" בתל אביב ספרו של דוד שחר, "סוכן הוד מלכותו", המביא את סיפורו של ריינהולד, חייו, בגידתו ומנוסתו. המחבר מתאר גם פרשיית אהבים שהייתה לו עם אשת בנקאי מירושלים, שאין לדעת כיום האם היא אמיתית או פרי דמיונו של המחבר. על הספר כתב חיים באר כי הוא: 'הזדמנות נוספת לקורא של ימינו לגלות את הפלא של "משהו שהוא מעל ומעבר למוחש במקום ובזמן"'.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יעקב (יואל) עמרמי, הדברים גדולים מאיתנו, הוצאת המחבר 1994.
  • יהודה לפידות, בלהב המרד, הוצאת משרד הביטחון 1996.
  • אלדד חרובי, הבולשת חוקרת, ה-C.I.D בארץ ישראל, 1920-1948.. הוצאת פורת, 2011.
  • Nachman Ben-Yehuda, Political Assassinations by Jews: A Rhetorical Device for Justice, State University of New York Press, 1992

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]