פיצוץ תחנת הרכבת בירושלים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פיצוץ תחנת הרכבת בירושלים
ההרס בתחנת הרכבת בירושלים לאחר פיצוץ מזוודות התופת
ההרס בתחנת הרכבת בירושלים לאחר פיצוץ מזוודות התופת
תאריך 30 באוקטובר 1946
מקום תחנת הרכבת בירושלים
מטרה תשתית של המנדט הבריטי
הרוגים 2
מבצע אצ"ל
לוחית זיכרון להתקפת האצ"ל על תחנת הרכבת בירושלים

פיצוץ תחנת הרכבת בירושלים היה פיגוע תופת שבוצע על ידי האצ"ל נגד השלטון הבריטי בארץ ישראל ב-30 באוקטובר 1946. בפיגוע נגרם הרס רב לתחנת הרכבת בירושלים, נהרגו שני שוטרים בריטים ונלכדו ארבעה ממבצעי הפיגוע (אחד מהם, מאיר פיינשטיין, נידון למוות והתאבד בכלאו).

תיאור המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבוקר 30 באוקטובר 1946 התכנסו מספר לוחמי אצ"ל בדירת חבר המחתרת מנחם מדמוני בירושלים, ללא ידיעה מוקדמת על המשימה. אליהו לוי, שכונה "אביאל", ממפקדיו הוותיקים של הארגון בעיר, הציג בפניהם שלוש מזוודות נפץ ושק עם כלי נשק. היינריך (יחיאל) ריינהולד, מפקד באצ"ל שכינויו היה "ינאי", לא הגיע לפגישה, וההנחה הייתה כי ייתכן שנאסר[1]. המשימה שהוטלה על הכוח הייתה פיצוץ תחנת הרכבת בירושלים, כחלק ממאמצי הארגון לפגוע בתשתיות ששימשו את הממשלה והצבא הבריטיים, ולנסות לשתק את התנהלות השלטון באמצעות התקפות חוזרות במתקניו. הוסבר להם כי חומר הנפץ מתפוצץ חצי שעה לאחר חימוש המנגנון הכימי בפצצה. כמו כן הותקן מנגנון מלכוד, כדי שימנע את נטרול המנגנון הכימי.

בפעולה השתתפו שמונה צעירים. שניים מהם כבר שהו בתחנה, מחופשים לסבּלים ערבים. בין השישה האחרים היו מאיר פיינשטיין ששימש כנהג המכונית, ו"אביאל" וסימה פליישהקר שעמדו להתחזות לזוג נאהבים היוצא לירח דבש. לביצוע המשימה נשדדו שתי מוניות מנהגי מוניות יהודים.[2] כדי לקצר את זמן ההמתנה לפיצוץ הופעל המנגנון כבר בעת הנסיעה. כשהגיעו לתחנה, בשעה 14:30, לקחו ה"סבלים" את מזוודותיהם והניחום ליד קופות התחנה, אז הוצאו הנצרות והמזוודות מולכדו.

אנשי המחתרת חזרו אל המכונית, אולם אביאל וסימה נשארו בתחנה כדי להשלים את משימתם. מאחר שהמחתרת לא רצתה שיפגעו אנשים אלא התחנה בלבד, החליטה מבעוד מועד לפרסם אזהרה, למרות הסיכון הרב שהיווה העניין ללוחמיה. סימה הוציאה מתיקה מפת בד לבנה גדולה ופרשה אותה על המזוודות. בעברית, ערבית ואנגלית נרשמה עליה הכתובת "סכנה מוקשים!" ומתחתיה סמל האצ"ל. הם התחילו להתרחק, אולם שניים מהערבים בתחנה הבחינו במתרחש והזעיקו את האנשים הרבים שבמקום כדי לדלוק אחריהם. אביאל וסימה הוקפו בהמון רב. אחד המאבטחים, אריה אשל, שלף אקדח וירה מעל ראשי האנשים. סימה הצליחה להיחלץ מאחד הערבים שאחז בה, והלוחמים זינקו אל מכונית המילוט שיצאה בנסיעה מהירה מן המקום.

בתחילה נראה היה כי הצליחו להימלט, אך לאחר רגע ניתכה אש כבדה מכל עברי המכונית ומשוריין בריטי החל לדלוק בעקבותיה. בדרך אמר פיינשטיין "אני נוהג ביד אחת", אך דבריו התקבלו כהלצה. אשל העיד כי רק המיומנות והמהירות של פיינשטיין הצילו אותם ממוות. המכונית הגיעה אל מקום האיסוף בשכונת ימין משה, כשאז הבחינו כי כמעט כולם נפצעו, וכי ידו השמאלית של פיינשטיין רוסקה ושתתה דם רב במשך כל זמן הנסיעה.

פיינשטיין רץ כ-300 מטר אל עבר בית הזוג שטיין, ביקש עזרה ראשונה, נכנס אל הבית ונפל. בעקבותיו הגיעו השוטרים שעקבו אחרי סימני הדם.

בדירה ניסה אחד השוטרים להרים ידו על פיינשטיין, וזה עצרו כשקרא בפניו "אני שבוי מלחמה". משם העבירו אותו, ללא טיפול רפואי, אל בית הסוהר הצבאי בשכונה הגרמנית. רק לאחר שדרש טיפול בבית הסוהר, הובל פיינשטיין בליווי שישה שוטרים חמושים אל בית החולים. כשהגיע שאל אותו מיד הרופא אם מסכים הוא שיקטעו את היד מחשש להרעלת דם. מאיר השיב במקום: "קטעו".

נתפסו בפעולה גם דניאל אזולאי, משה הורוביץ ומסעוד ביטון.

בשעה שתיים בצהריים ניסה קצין חבלה בריטי לנטרל את הפצצה, אולם זו התפוצצה, הרגה אותו, והחריבה את התחנה.

זמן לא רב אחר כך התברר כי מי שהיה אמור להיות מפקד הפעולה ונעדר ממנה, היינריך ריינהולד - "ינאי", היה למעשה מלשין[3]. הבריטים ידעו מבעוד מועד על הפעולה, וכך נפלו לוחמי האצ"ל לתוך מארב.

הוועד הלאומי גינה את פיצוץ תחנת הרכבת ופיגועים נוספים שנעשו באותה עת.[4]

משפטם של חברי האצ"ל שנתפסו[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה הורוביץ (משמאל) ומאיר פיינשטיין (מימין) מובלים לחקירה ביום 29 במרץ 1947. על ידיהם ורגליהם שרשראות, הם לוו בשוטרים חמושים, מסביב הקיפום מספר משוריינים בריטיים.

משפטם של ארבעת חברי האצ"ל שנתפסו, פיינשטיין, אזולאי, הורוביץ וביטון, נפתח ב-26 במרץ 1947,[2] וב-3 באפריל 1947 ניתן פסק הדין.[5] פיינשטיין ואזולאי נידונו למוות בתלייה. הורוביץ וביטון, שבמשפט הכחישו כל קשר לעניין (מפני שנתפסו במקום רחוק והאצ"ל החליט כי עליהם לכפור בעובדות), יצאו ללא עונש. ב-17 באפריל אישר המפקד הראשי של הצבא הבריטי את גזר דין המוות של פיינשטיין. עונשו של דניאל אזולאי הומר במאסר, לאחר התערבותה של גולדה מאיר, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, אצל הנציב העליון, אלן קנינגהאם.

פיינשטיין ישב בתא הנידונים למוות בבית הסוהר המרכזי ב"מגרש הרוסים", יחד עם משה ברזני, לוחם במחתרת הלח"י שאף הוא נידון למוות. ב-21 באפריל 1947, טרם הוצאתם להורג, התאבדו השניים באמצעות חומר נפץ שהוברח לתאם.[6]

עשרים שנה לאחר האירועים התברר כי דניאל אזולאי, שפיינשטיין ראה בו חבר קרוב ושותף למאבק המחתרת, היה סוכן שתול חשאי של הש"י בשורות האצ"ל, וכי החנינה שקיבל בוצעה הודות למאמצי צמרת הנהלת הסוכנות היהודית.[7]

המרדף אחר היינריך ריינהולד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פיצוץ תחנת הרכבת היינריך ריינהולד נעלם, אך אנשי האצ"ל לא הרפו. נתברר להם כי אמו של ריינהולד מתגוררת בכפר יונה. הם בדקו את דברי הדואר שלה וממכתבים ששלח לה נתגלה להם כי באותה עת, ב-1947, נמצא בנה בבלגיה. אליהו לנקין, מפקד האצ"ל באירופה, הטיל על אחד מאנשי האצ"ל, מרדכי שני, לצאת לבלגיה ולחטוף את ריינהולד.

במרץ 1947, כאשר ד"ר שמשון יוניצ'מן, מבכירי התנועה הרוויזיוניסטית, ביקר בבלגיה ביקש ממנו שני לערוך אזכרה בבריסל לעולה הגרדום שלמה בן-יוסף ולפרסם אותה ברבים, שמא יתפתה ריינהולד לבוא אליה גם הוא. ואכן כך קרה; בתום האזכרה ניגש אל הד"ר יוניצ'מן צעיר בלונדיני והציג עצמו כבית"רי לשעבר. שני שנכח אף הוא באולם זיהה את האיש והחל לעקוב אחריו. המטרה הייתה למשוך אותו למלכודת ולחסלו. ההזדמנות נוצרה כשריינהולד התפתה לבוא לפגישה עם שליחי האצ"ל ונכנס למונית. נהג המונית היה יהודי בלגי איש האצ"ל. בדרך עצר הנהג ולמונית נכנסו אחיו של הנהג ומרדכי שני. שני החל להלום בקת אקדח על ראשו של ריינהולד שלאחר מספר מהלומות איבד את הכרתו. אלא שתוך כדי כך הבחין הנהג במראה במכונית העוקבת אחריו. החל מרדף כשהמכונית העוקבת מנסה להדביקם. לפתע נתקעה מכוניתם בתעלה והמכונית הרודפת הצליחה להדביקם. מרדכי שני וחבריו הצליחו להשליך למי התעלה את כלי נשקם ואז הקיפו אותם שוטרים בלגים ועמם שני אנשים בלבוש אזרחי, שרק לאחר מכן נתברר כי היו אנשי הבולשת הבריטית. שלושת העצורים מסרו לשוטרים הסבר לחטיפה באומרם כי הם ניצולי השואה וכי ריינהולד הוא קאפו לשעבר שהם באו לנקום בו. שלושת החוטפים הועמדו לדין. מרדכי שני נדון לשלוש שנות מאסר על חטיפה ולשישה חודשי מאסר נוספים על כניסה בלתי חוקית לבלגיה ואילו כל אחד משני האחים נדון לעשרים חודשי מאסר ושוחררו בתום שנה.

ריינהולד עצמו, לאחר שחולץ מן המונית, היה יומיים במעצר ושוחרר לאחר התערבות המשלחת הצבאית הבריטית בבריסל, שטענה כי הוא חייל בריטי שהסתבך בקטטה ויישפט בבריטניה. הוא הועבר לאנגליה ושם נעלמו עקבותיו, ומאז לא נודע עליו דבר.[8]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]