הילה לולו לין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הילה לולו לין
אין תמונה חופשית
לידה 6 בנובמבר 1964 (בת 53)
עפולה, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה הילה לין
לאום ישראלית
תחום יצירה מיצג, פיסול, וידאו ארט, שירה, מיצב, צילום, ספרי אמנית
יצירות ידועות הקצ לדמעות 1994
www.hilalululin.com

הילה לולו לין (נולדה ב-6 בנובמבר 1964) היא אמנית ישראלית רב-תחומית, העוסקת במדיומים שונים בהם ציור, קולנוע, שירה, פיסול, אמנויות חזותיות, צילום, מיצג ווידאו ארט.

יצירותיה של לין הוצגו הן ברחבי ישראל - במוזיאון תל אביב, מוזיאון ישראל, מוזיאון חיפה לאמנות, ובמוזיאונים נוספים וכן בגלריות רבות – והן בעולם – בארצות הברית, בספרד, בצרפת, ביפן, בפורטוגל ובאיטליה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הילה לין נולדה בעפולה 1964. לין גדלה עד גיל שלוש במשמר העמק, משם נסעה, יחד עם משפחתה, לשליחות של שנתיים וחצי בחבל קסאווין באיראן, שלאחריה חזרו לישראל והתגוררו בכפר ביל"ו.

בשנים 1986–1989 למדה לתואר ראשון באמנות (BFA) בבצלאל בירושלים. לאחר לימודיה בבצלאל הוסיפה לין לשמה את השם 'לולו'.[1]

לין יוצרת ומתגוררת בתל אביב-יפו. בן זוגה הוא האמן חנא פרח כפר ברעם, שלין אימצה את שם משפחתו. תקופה ארוכה הייתה בת-זוגה של הזמרת-יוצרת יהודית רביץ.

פעילותה האמנותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריבוי התחומים שבהם עוסקת לין ממצב אותה כאמנית ייחודית בנוף המקומי, אשר הטביעה את חותמה על האמנות הישראלית,[2] ופרצה את הדרך בעיסוק בחללים הפנימיים של הגוף, או בזיקה ביניהם לבין ארכיטקטורה ותהליכי טרנספורמציה. לין הייתה מאמניות המפתח בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20, לצד גליה יהב, מרילו לוין, מיכל שמיר, מאירה שמש ואמניות ספורות נוספות, שהקנו לגוף משמעות חדשה דרך זיקה לאובייקטים פשוטים, יומיומיים, ולחומרים שהאמנות הישראלית לא הכירה עד אז.[2] 

לין היא אחת מהאמנים הישראלים שהושפעו ממרכזיותו של השיח המגדרי בתרבות ובאמנות; עבודתה נוגעת בהיבטים עכשוויים של השיח הפמיניסטי המאוחר ומציעה מבט ביקורתי על ערכים וסמלים העומדים בבסיס התרבות המקומית.[3] את שורשי עבודתה ניתן לזהות באמנות המושגית, באמנות המיצג ובאמנות הווידאו של שנות ה-70 של המאה ה-20, ובעבודותיהם של אמנים בינלאומיים דוגמת ברוס נאומן, אווה הסה ולואיז בורז'ואה, ושל אמנים ישראליים, ביניהם מוטי מזרחי, אפרת נתן ויוכבד ויינפלד. עבודתה מהדהדת את רוח הסוריאליזם והדאדא של המחצית הראשונה של המאה ה-20, אך בו בזמן קולה האמנותי חותר אל מעבר להגדרות של זרמים ושל מגמות ושומר על עצמאותו.[4] היא עוסקת באופן עקבי בגוף, במיניות, בזרות ובניכור, וכל גופי עבודתה – פיסול, שירה, רישומים, תצלומים, עבודות וידאו – מביעים אסתטיקה אישית פורעת גבולות נורמטיביים. השפה האמנותית-הסוריאליסטית שלה מתבטאת בהכלאות ובמניפולציות שהיא יוצרת בגופה אל מול מצלמה, מעבדת בהדמיות מחשב או מבטאת במילים בשיריה, ברטוריקה המשלבת ארוטיקה, אימה, מצוקה ודחייה.[5]

לין פרצה לתודעה בשנות ה-80 המאוחרות, ביצירות וידאו ארט של תיעוד עצמי במראה קשה ואכזרי. היא השתמשה בגופהּ כדרך להציג גוף המהווה מרחב יצירה אינסופי המאפשר להצביע על מצבי היפוך קוטביים של מתח בין זר למוכר, נקי וטמא, חיים ומוות, חיצוני ופנימי, גדול וקטן. בתערוכת היחיד הראשונה שלה "קול הימימ" (1992) הציגה לין אובייקטים פיסוליים העשויים מפריטים שונים, אשר לא היו פסלים במובן המקובל אלא הכלאות מטרידות בין אורגני וסינתטי, קונקרטי ובדוי, מענג ומהנה. האסתטיקה שלה, מנוכרת, סטרילית ומאיימת, שבהמשך התפתחה לכיוונים גופניים יותר, התממשה כבר באובייקטים מוקדמים אלה. בעבודות הווידאו ארט שיצרה היא ביטאה גוון סוריאליסטי ומיניות פרובוקטיבית, ובלט בהן הניסיון לערעור תפיסות מסורתיות אודות מיניותה של האישה.

בעבודת הווידאו האייקונית שלה, "הקצ לדמעות" (1994) שהוצגה בתערוכה "מטאסקס 94" הופיעה לולו לין כשהיא מעבירה על גופה חלמון של ביצה, תוך שהיא מתעדת את מסעו על גופה במהלך אינסופי של קליטה ופליטה. הביצה, אברי הגוף ונקביו הם מוטיבים חוזרים בעבודותיה, כמו גם פעולות אקסצנטריות כגון בליעת ולעיסת חפצים וחומרים שונים, או פעולות על הגוף כגון גילוח גבות, הקזת דם ורחיצת ידיים בדבק.[5]  מבקר האמנות יגאל צלמונה פירש את העבודה כניסיון לכינון יחס שונה בין זהות גברית לנשית, באופן המקביל לביטויים אמנותיים רבים מאותה תקופה.[6] האוצרת תמי כץ-פרידמן כתבה כי "לולו לין מבקשת לפרום את התפרים המקובלים בין אשה-מזון-גוף-בשר-וחומר [...] הגוף נתפס כאן כטריטוריה אינסופית, נזילה וחמקמקה".[7] עם זאת, לין עצמה סירבה להתמסר לפרשנות מסוימת של עבודותיה, והתעקשה על חוסר שייכותה לשום קבוצה ועל זכות התנועה וההגדרה שלה בין זהויות ומרחבים.[8]

סביב שנות ה-2000, הרחיבה לין את מנעד היצירה שלה והקימה מיצבים גדולים יותר (כגון "טיפת חלב", 2002), ובמקביל עבודותיה נעשו פוליטיות יותר: הן פרצו את בועת העיסוק בגוף הפרטי והאינטימי, וחומרים מן המרחב הציבורי החלו לחלחל ולהשפיע על יצירתה.[8] עבודת הטריפטיך "דם קר: שיר בשלושה חלקים" (1996) שנוצרה במיוחד לתערוכה "דזרט קלישה" נעשתה רגע לפני רצח רבין; בעבודה נראים שמי המזרח התיכון מעל תל אביב וירושלים כבשר חשוף ומדמם. בעבודה "הצילו" (2002), מופיע לין כדמות ביונית הנכנסת ללב ים כשגופה העירום קשור ברצועות ויניל; ב"הבנתי" (2002), היא נראית הולכת בשבילי קיבוץ משמר-העמק בו נולד אביה בדמות "המפלצת מהקיבוץ", כשגופה מצופה בשכבת לטקס ואבנים כמו עור. המיצב "חפרפרת" (2005), שהוצג במוזיאון תל אביב לאמנות, כלל אלמנטים של פרפורמנס וייצר אמירה נוקבת בנושאים של משטור ובקרה, כפייה ושלילת חופש.[5]

לין משתמשת בפונט משלה בעבודותיה, המושתת על כתב יד שהמציאה ועל השימוש החדשני האופייני שלה בשפה; כפי שמתארת אותו גליה בר אור: "ב"פונט לולו" המזוהה עמה כגופן דיגיטלי באותיות דפוס בכתב ידה... כתב משלה, מרחב משלה, המאפשר להגמיש את השפה למחוזות סיפיים, ילדיים, יומיומיים, פתיינים ופואטיים שבהם מלה נוגעת במלה והשיבוש-לכאורה יוצר מרחב דימויים חדש."[9] הכתב והשפה של לין התעצבו כבר בשנת 1990 והייתה להם נוכחות חזקה בתערוכותיה הראשונות. בפונט לולו חסרות אותיות סופיות, ובכך הפונט מערער על הסגירות והסופיות של מילים. השימוש של לין במבנה אוניברסלי של אות הדפוס, תוך כדי שהיא עורכת בו הסטה זעירה אם כי אפקטיבית, משחרר כוח יצירתי פוטנציאלי הגלום בשפה.[2] בפרספקטיבה של שנות יצירה רבות וגוף עבודות מרשים ומגובש קשה לאכוף פרשנות כלשהי על הדימויים של לין, שהם תמיד פתוחים, רב-משמעיים, חידתיים ומפורקים ללא התחלה, אמצע וסוף.[8]

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תערוכות יחיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2014-2015: ״נושמממת״, סדנת ההדפס ירושלים, ירושלים
  • 2012: "עולם מופלא", גלריה נ & נ אמן, תל אביב-יפו
  • 2008: "היא", גלריה נ & נ אמן, תל אביב-יפו
  • 2007: "היא", המשכן לאמנות עין חרוד, עין חרוד
  • 2005: "חפרפרת", מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב-יפו
  • 2002: "בוכה בשמונה דקות", גלריה נגא לאמנות עכשווית, תל אביב
  • 2002: I Need Some Money Honey, ריי-גון, ולנסיה, ספרד
  • 2000: "נוראהבתי/שיקרתי", גלריה נגא לאמנות עכשווית, תל אביב
  • 1999: "עין הפוכה", הולוולס מרכז לאמנות עכשווית, באפלו, ניו יורק
  • 1998: "הייתי הולכת מרחקימ", מוזיאון חיפה, חיפה
  • 1998: "אני המלכה בארמון העבד", גלריית סדנאות האמנים, תל אביב
  • 1997" "Pure & Wild", גלריה אמברוזינו, מיאמי, פלורידה
  • 1995" "The Air has a Sweet Taste", גלריה ניקול קלגסברון, ניו יורק
  • 1995: "הפרה, הדג וצב הזהב", גלריה אמברוזינו, קורל גייבלס, פלורידה
  • 1995: "על הירח הכל יותר קל פי שש", גלריה ארטיפקט, תל אביב-יפו
  • 1993: "טבע דוממת עם גור", גלריה ארטיפקט, תל אביב-יפו
  • 1992: "קול הימימ", גלריה בוגרשוב, תל אביב
  • 1992: "מינשאר נקי", גלריית הסדנה לאמנות, יבנה

תערוכות קבוצתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2016: "פיסול: אלגוריות של ההווה", בית האמנים ע"ש יוסף זריצקי, תל אביב
  • 2011: "בהלה לרעב", החווה – גלריה לעיצוב ואמנות, חולון
  • 2010: "שלושה אמנים, אוסף אחד – סוזן הילר – עבודה בתהליך", מוזיאון ישראל, ירושלים
  • 2010: "שכנים", Galerie Im Korenpark, ברלין, גרמניה
  • 2010: "Stop Making Sense", Oslo Kunstforening/Oslo Fine Art Society, נורווגיה
  • 2009: "נוף חתום: דפוסים של ייצוג", מוזיאון פתח תקווה לאמנות, פתח תקווה
  • 2008: "לדעת אש", גלריית פלורנטין 45, תל אביב
  • 2008: "ובסוף נמות – אמנות צעירה בשנות התשעים בישראל", מוזיאון הרצליה לאמנות, בית יד-לבנים, הרצליה
  • 2007: "בזעיר אנפין", סדנת ההדפס ירושלים, ירושלים
  • 2007: "מרוץ שליחות, ארבעה עשורים של פמיניזם באמנות ישראלית", מוזיאוני חיפה, חיפה
  • 2007: "16 מתוק, על נערות וגיל ההתבגרות", מוזיאון בת-ים לאמנות עכשווית, בת-ים
  • 2006: "הרפסודה של מדוזה: אמנות ישראלית ומפלצת הזהות העצמית", המוזיאון הלאומי, ורשה
  • 2006: "תיקי אמן ממרכז גוטסמן לתחריט, קיבוץ כברי", מוזיאון ישראל, ירושלים; מוזיאון תל אביב    לאמנות
  • 2006: "יפן זה כאן באמנות ישראלית עכשווית", מוזיאון ישראל, ירושלים
  • 2006: "תצריבים מן המוח – בעקבות מפגש בין אמנים לחוקרי מוח", מוזיאון ישראל, ירושלים
  • 2005: "בושה", הגלריה העירונית בתמרה, תמרה
  • 2004: "שבעת החטאים", המוזיאון לאמנות עכשווית, בולזאנו, איטליה
  • 2004: "זמן לאהבה: דימויים של אהבה רומנטית באמנות ישראלית עכשווית", זמן לאמנות – מרכז לאמנות ישראלית, תל אביב
  • 2004: "בושה", המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית, חולון
  • 2003: "בנקט", פלה דה לה וירנה, ברצלונה, ספרד; ז.ק.מ., גרמניה; מרכז לאמנות עכשווית, מדריד
  • 2002: "לעשות את המוות", הגלריה החדשה, מכון אבני, תל אביב-יפו
  • 2002: "מקרה גוף", אוניברסיטת חיפה, הגלריה לאמנות, הפקולטה למדעי הרוח, חיפה
  • 2002: "עבודות מהצד", הגלריה של המדרשה לאמנות, תל אביב
  • 2001: "אהבה ממבט ראשון, מאנות ישראלית מאוסף ורה, סילוויה וארטורו שוורץ", מוזיאון ישראל, ירושלים
  • 2000: "חשיפה: רכישות אחרונות", אוסף דורון סבג, חברת או.אר.אס., מוזיאון תל אביב לאמנות
  • 2000: "קיר פרטי: אמנות ישראלית, מבחר מאוסף בנו כלב", מוזיאון תל אביב לאמנות
  • 2000: "אוסף ורה, סילוויה וארטורו שוורץ לאמנות בת זמננו", מוזיאון תל אביב לאמנות
  • 2000: "זמן מקומי 1", עבודות וידאו חדשות של אמנים ישראלים, סינמטק תל אביב
  • 1999: "חולצות טי", המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן
  • 1998: "קדימה: המזרח באמנות ישראל", מוזיאון ישראל, ירושלים
  • 1998: "Double Rivage", מרכז לאמנות עכשווית, סט, צרפת
  • 1998: "ילדים טובים, ילדים רעים – התיילדות באמנות הישראלית", מוזיאון ישראל, ירושלים
  • 1997: "Delicious Art Exhibtion", מוזיאון טמפוזאן לאמנות עכשווית, אוסאקה, יפן
  • 1997: "חידת גוף האדם: ארבע מאות שנות אמנות ואנטומיה", מוזיאון ישראל, ירושלים
  • 1997: "אנרגיה", מוזיאון ינקו דאדא, עין הוד
  • 1997: "פנים רבות לדיוקן – הדיוקן באמנות הישראלית", מוזיאון בת-ים לאמנות עכשווית, בת-ים
  • 1996: "דזרט קלישה: ישראל עכשיו – דימויים מקומיים", מוזיאון באס לאמנות, מיאמי, פלורידה; גריי ארט גאלרי, ניו יורק, ניו יורק; מרכז לאמנות עכשווית, נקסוס, אטלנטה; מרכז לאמנות ירבה בואנה, סן פרנסיסקו
  • 1996: "זמן אישה", בית האמנים ע"ש שאגאל, חיפה
  • 1995: "חמש שנים לאלפיים", מוזיאון הרצליה לאמנות, בית יד-לבנים, הרצליה
  • 1995: "1:1 פחות או יותר", גלריית נחשון, קיבוץ נחשון
  • 1994: "מטא-סקס 94: זהות, גוף ומיניות", המשכן לאמנות עין חרוד, עין חרוד
  • 1994: "נקודת מוצא – נקודת משען: חיות", בית האמנים ע"ש יוסף זריצקי, תל אביב
  • 1994: "המזוודה", גלריה בוגרשוב, תל אביב
  • 1994: "ארט פוקוס – הביאנלה ה-III לפיסול 1994, עין הוד", עין הוד – ביאנלה לפיסול, עין הוד
  • 1993: "אנטיפאטוס: הומור אפל, אירוניה וציניות באמנות ישראלית עכשווית", מוזיאון ישראל, ירושלים
  • 1993: "ארבעה מקרים פרטיים", הגלריה העירונית לאמנות, מרכז תרבות ע"ש מ. סמילנסקי, רחובות
  • 1992: "דו מימד / תלת מימד", תיאטרון ירושלים, ירושלים
  • 1992: "מי אכל את הדייסה שלי", המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן

הקרנות וידאו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2005: "טיפת חלב", פסטיבל סרטים עצמאיים, ניו יורק
  • 2004: "טיפת חלב – הסרט", תחרות וולגין, פסטיבל הקולנוע, ירושלים
  • 2003: "קולה של המילה", הזירה הבינתחומית, ירושלים; מקלט 209, תל אביב
  • 2003: "הבנתי", פסטיבל וידאו בין לאומי, ליסבון, פורטוגל; וידאו זון, הביאנלה הבינלאומית הראשונה לווידאו-ארט, סינמטק תל אביב
  • 2000: "נוראהבתי/שיקרתי", סינמטק תל אביב; סינמטק ירושלים

מיצגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קטלוגים וספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2018: אוספ_עצמ_(א)י_018, (שרנקה + suck my heart production’s) שירירימחדשימ, 34 עמודים, 150 עותקים חתומים
  • 2017: לחות ללב יבש, שירשורה 2200 ס״מ, סדנת ההדפס ירושלים
  • 2014: נושששמת, ספר אמנית שקוף, שרירים וציורים, ערבית אנגלית עברית, (הוצאה עצמית עצמאית)
  • 2007: "היא*" – ספר אמנית וקטלוג עבודות מקיף של הילה לולו לין. בשלוש שפות – עברית, ערבית ואנגלית.
  • 2006: "המשא, כברי" [קיבוץ כברי: סדנת גוטסמן לתחריט, 2006], 34 עמודים, 40X30.5 ס"מ, 45 עותקים ביבליופיליים.
  • 2005: "חפרפרת" הוצאת מוזיאון תל אביב לאמנות.
  • 2004: "הצילו: אהבתי, גנבתי, ברחתי, נפלתי, גמרתי, שיקרתי" [ירושלים: סדנת ההדפס, 2004], 8 עמודים, 13X32 ס"מ, כריכה רכה, 73 עותקים ביבליופיליים.
  • 2000: "שרירימ" [תל אביב: הוצ' עין, 2000], 80 עמודים, 21X29.5 ס"מ, כריכה קשה, 500 עותקים, 25 ביבליופיליים.
  • 1999: "הפרה, הדג וצב הזהב" [רעננה: הוצ' אבן חושן, 1999], 118 עמודים, 16X23.5 ס"מ, כריכה קשה, 900 עותקים, 50 ביבליופיליים.
  • 1998: "הייתי הולכת מרחקימ" [חיפה: מוזיאון חיפה לאמנות, 1998], 48 עמודים, 12X13.5 ס"מ, 500 עותקים, ספר/פוסטר.
  • 1996: "תצעקיא בשקט" [ירושלים: סדנת ההדפס, 1996], 48 עמודים, 12X12 ס"מ, אסוף בקופסת פח, 24 עותקים ביבליופיליים.
  • 1995: "על הירח הכול יותר קל פי שש" [תל אביב: גלריה ארטיפקט, 1995], 244 עמודים, 10X10 ס"מ, כריכה קשה, 500 עותקים.
  • 1991: "מינשארנקי" [יבנה: הסדנה לאמנות, 1991], 62 עמודים, 16X15.5 ס"מ, כריכה רכה, 300 עותקים ביבליופיליים.

פרסים ומלגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2002: זוכת פרס ארטור גולדרייך לאמנות, עיצוב ואדריכלות, בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים.
  • 2002: ציון לשבח לפרויקט "טיפת חלב", פסטיבל עכו לתיאטרון אחר
  • 2002: פרס ישראכרט ומוזיאון תל אביב עבור אמן ישראלי.
  • 2002: מלגה, קרן יהושע רבינוביץ' לתרבות, תל אביב
  • 2002: אמנית אורחת, סדנת ההדפס ירושלים
  • 2002: ציון לשבח על המיצג "הצילו", פסטיבל עכו לתיאטרון ישראלי אחר, עכו
  • 2002: מלגת שהות, הולוולס, מרכז לאמנות עכשווית, באפלו, ארצות-הברית
  • 1998: פרס שר החינוך והתרבות לאמנות חזותית לשנת תשנ"ח.
  • 1998: מלגת שהות, משכן אמנים, הרצליה
  • 1998: מלגת שהות, ווילה סאן קלייר, סט, צרפת
  • 1996: מלגת שהות, משכנות שאננים, ירושלים
  • 1996: אמנית אורחת, סדנת ההדפס ירושלים
  • 1995: פרס קדישמן לאמן צעיר, מטעם קרן תרבות אמריקה-ישראל.
  • 1988-1994: פרס קרן שרת, קרן התרבות אמריקה-ישראל.
  • 1992: פרס אמן צעיר של פרס שר החינוך והתרבות.
  • 1989: פרס ע"ש דבורה בלומנטל לפרויקט גמר, בצלאל האקדמיה לאומנות ועיצוב, ישראל
  • 1988: פרס מוזיאון ישראל לעיצוב תעשייתי, מוזיאון ישראל, ירושלים

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הילה לולו לין, מרכז המידע לאמנות ישראלית – מוזיאון ישראל
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 הילה לולו לין ודינה שהם, היא, עין חרוד: משכן לאמנות ע"ש חיים אתר, 2007, עמ' 179–181
  3. ^ תתקשר אליי יא מניאק (2004) – הילה לולו לין, אוסף צילום ישראלי – מוזיאון תל אביב לאמנות
  4. ^ היא, עין חרוד: משכן לאמנות ע"ש חיים אתר, 2007, עמ' 73–76
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 איריס ריבקינד בן צור ורויטל אלקלעי, אמנות ישראלית עכשיו, בן שמן: מודן, 2009, עמ' 122–123
  6. ^ צלמונה, יגאל, 100 שנות אמנות ישראלית, ירושלים: מוזיאון ישראל, 2010, עמ' 403
  7. ^ תמי כץ-פרידמן (אוצרת), מטאסקס 94: זהות, גוף ומיניות (קטלוג התערוכה), עין חרוד: משכן לאמנות ע"ש חיים אתר, 1994, עמ' 21
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 הילה לולו לין ודינה שהם, היא, עין חרוד: משכן לאמנות ע"ש חיים אתר, 2007, עמ' 21–23
  9. ^ גליה בר אור, הילה לולו לין / היא, המשכן לאמנות עין חרוד, ‏2007