חופש הביטוי בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

במשפט הישראלי חופש הביטוי בישראל היא זכות יסוד. עם זאת בדומה לזכויות אחרות (דוגמת הזכות לשוויון חופש הדת וחופש ההתארגנות) שאינם מוזכרות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו או בכל חוק יסוד אחר (ולמעשה בשל כך ניתן לבטלן בהליך דמוקרטי) אך בפועל, הזכות לחופש הביטוי הוכרה כנגזרת של הזכות לכבוד במספר רב מאוד של פסקי דין החל משנת 1994 ועד היום.

גרפיטי בשכונת פלורנטין בתל אביב, המגנה את בג"ץ. אף על פי שהכיתוב מתריס, הוא במסגרת חופש הביטוי ובשל כך רוסס גרפיטי אחר העוקץ את הכיתוב שמעליו

חופש הביטוי מול ביטחון המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסק הדין הראשון שבו נבחנו בישראל גבולותיו של חופש הביטוי, כשהוא מתנגש עם ביטחון המדינה ושלום הציבור, ידוע בשם בג"ץ קול העם:

בשנת 1953 פרסם עיתון "הארץ" ידיעה לפיה מדינת ישראל עומדת להעמיד 200 אלף חיילים לרשותה של ארצות הברית להילחם במלחמת קוריאה. הידיעה הייתה משוללת יסוד, והממשלה הכחישה אותה, ואולם בינתיים שימשה הידיעה בסיס למאמר ביקורת חריף בעיתון "קול העם", שהיה ביטאונה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית. במאמר נכתב, בין היתר, שהממשלה מחרחרת מלחמה "ומספסרת בדם הנוער הישראלי". שר הפנים החליט לסגור את העיתון ל-15 ימים, וזאת מתוך שימוש בסמכותו לפי פקודת העיתונות המנדטורית "להפסיק את פעולתו של עיתון אם התפרסם בו דבר העלול לסכן את שלום הציבור". העיתון עתר לבג"ץ בטענה שנפגע חופש הביטוי. השופט שמעון אגרנט קיבל את העתירה בהתבססו על מגילת העצמאות, ובפסק-דין ארוך ומנומק (בג"ץ 73/53) ביסס את חופש הביטוי כזכות עילאית במשפט החוקתי בישראל, וקבע בזאת לממשיכי דרכו את הדרך שבה ניתן להגן על זכויות האזרח וחופש הביטוי, כאשר הם מתנגשים עם אינטרסים אחרים, נוגדים. בפסק הדין נקבע "מבחן הוודאות הקרובה", לפיו חופש הביטוי ייסוג רק כאשר תתקיים ודאות קרובה לפגיעה ממשית ורצינית בביטחון המדינה.

פס"ד מאוחר יותר בו נקבעו אמות המידה למבחן הוודאות הקרובה הוא בג"ץ שניצר[1]. השופט ברק בפס"ד מנומק קבע כי הפגיעה בחופש הביטוי היא אמצעי אחרון בהחלט וכי היא תתאפשר רק אם היא חיונית לשמירה על ביטחון המדינה. שמירה על ביטחון המדינה בא לידי ביטוי באמצעות קיומן של נסיבות קיצוניות שמהן עולה סכנה מוחשית וקרובה לוודאי לסכנה לשלום הציבור. גם בפס"ד זה נקבע כי הפגיעה בחופש הביטוי איננה לגיטימית וכי חופש הביטוי הוא גם חופש הביקורת אשר יש לקיים במשטר דמוקרטי תקין.

דוגמה נוספת לעליונות חופש הביטוי ניתן למצוא בחשיפת 'פרשת קו 300' והקמת ועדת חקירה בנושא. בפס"ד מ"י נ' קליין[2] דן ביהמ"ש העליון בפרסום ידיעה עיתונאית הנוגעת לשירותי הביטחון ללא אישור הצנזורה. בפס"ד נטען כי איסור פרסום הידיעה אודות הקמת ועדת חקיקה בעניין 'פרשת קו 300' מהווה פגיעה חמורה בזכות הציבור לדעת.

חופש המידע כנגזרת של חופש הביטוי ואיזונו מול ביטחון המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף האמור לעיל, ניתן למצוא ביטוי חקיקתי לאיזון בין חופש הביטוי לביטחון המדינה בסעיף 9(א)(1) לחוק חופש המידע אשר קובע כי רשות ציבורית לא נדרשת למסור מידע שיש בגילויו משום חשש לפגיעה בביטחון המדינה, ביחסי החוץ שלה, בביטחון הציבור או בשלומו של אדם[3]. ניכר כי חרף חשיבותו של החוק אשר מטרתו לקדם שקיפות שלטונית ולהטמיע תפיסת יסוד של שיתוף במידע ציבורי, מוטלות עליו הגבלות בפרסום מידע ציבורי במטרה למנוע פגיעה בזכויות אחרות, ביניהן הזכות לביטחון. השיקול לסירוב מסירת מידע מפאת רגישות ביטחונית מסור בידי הרשות הציבורית ממנה נתבקש המידע והוא כפוף לשיקולי סבירות ומידתיות משפטיים.

בראשית ימיה של המדינה נרקם שיתוף פעולה בין נציגי העיתונים העבריים וראשי המדינה, לימים ועדת העורכים[4], אשר נועד להתמודד עם קשיים אלו ולהסדיר את האיזון העדין בין זכות הציבור לדעת ובין הצורך בשמירה על ביטחון המדינה. שיתוף פעולה זה ידע מתחים רבים, אך החל להתערער בעיקר לאחר מלחמת יום הכיפורים והביקורת הציבורית הנרחבת שהופנתה כלפי הממשלה. נקודת מפנה נוספת הגיעה בזמן מלחמת לבנון השנייה ובייחוד לאחר פרשת הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה שכוסה בהרחבה על ידי העיתונות[5].

חופש הביטוי והגנה על רגשות הציבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפסק דין משנת 1987, בעתירה שהוגשה באמצעות האגודה לזכויות האזרח, קבע בג"ץ שיש להתיר את הצגתו של המחזה "אפרים חוזר לצבא" בשם חופש הביטוי, חרף טענתה של המועצה לביקורת סרטים ומחזות לפיה "ההצגה מעלה את דמותו של הממשל הצבאי בצורה מסולפת, מעוותת, מרושעת וזדונית אף תוך העלאת השוואה עם המשטר הנאצי. הרושם המצטבר מקריאת המחזה הוא שהתרת הצגתו תעורר בציבור הצופים תגובה רגשית קשה של יחס שלילי כלפי המדינה, של תעוב וסלידה כלפי צה"ל בכלל וכלפי הממשל הצבאי בפרט".

השופט מישאל חשין אחז בדעת מיעוט שביכרה ערכים אחרים על פני חופש הביטוי. הוא התנגד בלשון נרגשת ובציטוטי שירה להקרנת סרט המטיל רבב בדמותה של חנה סנש, הוא גם התנגד להתערבות בהחלטה לפסול את הסרט "אימפריית החושים". כן כתב דעת מיעוט מנומקת בשאלת הפעלת "ערוץ פלייבוי", בה כתב כי אינו רואה את הביטוי הפורנוגרפי, כחוסה מאליו תחת כנפי חופש הביטוי, וכי הפעלת ההגנות החוקתיות במקרים של ביטוי פורנוגרפי וביטוי גזעני אינה צריכה להיות אוטומטית ומובנת מאליה. דעה זו ניתנה כנגד דעת הרוב (בהרכב מורחב) אותה ביטא פסק דינה של השופטת דליה דורנר, שבו נקבע שאף הביטוי הפורנוגרפי כלול בחופש הביטוי, המוגן כזכות על חוקתית, ולפיכך יש צורך ב"פגיעה קשה, חמורה ורצינית" על מנת להגביל ביטוי זה.

חופש הביטוי מול הגנה על רגשות דתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחוקק הישראלי בחר להעניק לאינטרס ההגנה על רגשותיו הדתיים של אדם משקל כבד אל מול הזכות הנגדית למימוש חירות הביטוי, ודאגה להבליט את הגבלת חופש הביטוי בכך שיצא מעבר להגדרה הרגילה של 'פרסם' ניתן ללמוד זאת מסעיף 34כד בחלק ההגדרות שבחוק העונשין- "בדברים שבעל פה - להשמיע מילים בפה או באמצעים אחרים, בהתקהלות ציבורית או במקום ציבורי או באופן שאנשים הנמצאים במקום ציבורי יכולים לשמוע אותם, או להשמיען בשידורי רדיו או טלוויזיה הניתנים לציבור, או להפיצן באמצעות מחשב בדרך הזמינה לציבור, או להציען לציבור באמצעות מחשב" וסעיף 173 לאותו החוק מטיל מאסר של עד שנה אחת על ה"מפרסם פרסום שיש בו כדי לפגוע פגיעה גסה באמונתם או ברגשותיהם הדתיים של אחרים" או "המשמיע במקום ציבורי ובתחום שמיעתו של פלוני מילה או קול שיש בהם כדי לפגוע פגיעה גסה באמונתו או ברגשותיו הדתיים". בשנת 1961 בית המשפט ראה ברגשות הדת חלק מן הסדר הציבורי (פסק דין טטליס נ' ראש עיריית הרצליה)[6]. ניתן לומר כי אדם פוגע ברגשותיו הדתיים של זולתו כאשר בהתנהגותו הוא מפר או מחלל אמונות, ערכים או סמלים דתיים של הזולת. תלונות כאלו נפוצות בתקופה המודרנית, אולי בגלל תהליך חילון של החברה המערבית, בו הדת מאבדת את המעמד המרכזי שהיה לה בחברה ושרויה באיום תרבותי מתמיד מצד החברה החילונית[7]. בפסק דין בעניין פרץ[8] הצביע השופט חיים כהן על הקושי להתחשב בשיקול של הגנה מפני פגיעה ברגשות משום שלעיתים אם ננסה למנוע פגיעה ברגשות של קבוצת אנשים מסוימת, בעצם נפגע ברגשותיהם של קבוצת האנשים המנוגדת להם, "ואין דמם של אלה סומק טפי מדמם של אלה".

ב-2012 הוגש "פסק דין "קולך" נגד "רדיו קול ברמה"" על ידי ארגון פמיניסטיות דתיות בשם "קולך" ובתמיכת המרכז הרפורמי לדת ומדינה כנגד תחנת רדיו חרדית שנקראת "רדיו קול ברמה", ארגון קולך טען כי התחנה מדירה נשים (וזאת למעשה על פי הצהרה של התחנה עצמה, בה כתבה כי היא לא השמיע נשים בשידוריה בין 1999 ל-2011[9]) ובהדרה זו פוגעת בחופש הביטוי של נשים[10]. מנגד טענו אנשי התחנה כי נשות הארגון כלל לא הביאו הוכחות לנזק שנגרם לדבריהן ואף הוסיפו כי הנזק כלל לא קרה, לאור העובדה שנשות ארגון "קולך" כלל לא רצו להשמיע את קולן לציבור המאזינים של תחנת רדיו ברמה. בעקבות פסק דין זה דן בית המשפט המחוזי בתובענה הייצוגית, וחייב את "רדיו קול ברמה" לשלם לקרן לתובענות ייצוגיות מיליון ש"ח שיחולקו לתוכניות להעצמת נשים מסורתיות, דתיות וחרדיות[11]. בנוסף לכך, תחנת הרדיו תחויב לשלם לתובעת המייצגת, עמותת "קולך" גמול בסך 50,000 ש"ח וכן 250,000 ש"ח עבור הוצאות משפט ושכר טירחה. אך שני הצדדים ערערו על ההחלטה לבית המשפט העליון, שופטי בית המשפט העליון החליטו לא להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי ואף המליצו לשני הצדדים למשוך את הערעורים שהוגשו. חרף זאת החליטו השפטים להגדיל את הגמול שקיבל ארגון "קולך" לכ-80,000 ש"ח ואת הוצאות משפט ושכר טרחה הגדילו השופטים גם כן, לכ-350,000 ש"ח.

חופש הביטוי וזכויות עובדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הדין הארצי לעבודה דן בחופש הביטוי של מעבידים, בפסק דינו בעניין פלאפון שניתן בפברואר 2013[12]. בית הדין הארצי פסק בין היתר כך: "...ניתן בזה סעד זמני כללי לפיו פלאפון... לא תנקוט בכל... התבטאות... (העלולה) לפגוע במימוש זכות העובדים להתארגנות... ובתוך כך: ... תימנע מלהציג לעובדים את החסרונות הקיימים לדעתה בהצטרפות לארגון עובדים והשלכות ההתארגנות על פעילותה הכלכלית... לרבות הפניית ניירות עמדה לעובדים... להימנע ...(מ)פניות אישיות לעובדים... לרבות פניה כללית".

בערעור על אותו פסק דין לבג"ץ, ביולי פסקו שופטי בג"ץ כך: "אשר על כן, בנסיבות של התארגנות ראשונית עד לכינונו של ארגון יציג, זכותו של המעסיק לביטוי אינה שוות משקל לזכות העובדים לחופש ההתארגנות בארגון עובדים, וזכות העובדים להתארגנות בארגון עובדים גוברת על זכות המעסיק לחופש הביטוי"[13] (ההדגשה במקור).

ביוני 2017, פסק בית המשפט העליון בתיק עע"מ 4058/16, כי חופש הביטוי זוכה כיום למעמד איתן בחברה הישראלית, מעמד בכורה שניצב לצד הזכויות החשובות ביותר. השופט יורם דנציגר כתב בפסק הדין: "יש לשמור מכל משמר על זכותו של האזרח הקטן להתבטא נגד השלטון. זהו חלק אינהרנטי והכרחי לקיומה של החברה הדמוקרטית."[14]

בדצמבר 2017 זיכה בית המשפט את הרב דב וולפא מעבירת הסתה לסירוב פקודה, ובהכרעת הדין נכתב: "קריאה לחיילי צה"ל לסרב לפקודה חוקית של מפקדיהם היא מכעיסה ומקוממת. ואולם, חופש הביטוי הוא בעל מעמד חוקתי מיוחד, ומהווה תנאי חיוני לקיומה של דמוקרטיה ולשמירה על זכויות היסוד האחרות. חופש הביטוי אינו חל רק על ביטויים המצויים בלב ההסכמה, ומבחנה של הדמוקרטיה הוא בתחולתו של חופש הביטוי גם על ביטויים מרגיזים ואפילו פוגעים, דוגמת קריאה שכזו"[15][16].

חופש הביטוי והמשפט הפלילי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספטמבר 2020 דן בג"ץ בפסק הדין "בג"ץ המרכז הרפורמי לדת ומדינה נגד שרת המשפטים", בפסק דין זה דנו שופטי בית המשפט הגבוה לצדק בעניין חופש הביטוי הביטוי של רבנים בישראל ובסופו קבעו כי שר המשפטים, אמיר אוחנה צריך להעמיד לדין משמעתי את רב העיר צפת, שמואל אליהו, עקב דברים שאמר במהלך השנים כנגד שירות נשים בצה"ל, מערכת המשפט הישראלית, ערביי ישראל ואף כנגד להט"בים[17].לטענת מגישי העתירה (המרכז הרפורמי לדת ומדינה, ארגון תג מאיר, המטה למאבק בגזענות בישראל והאגודה לזכויות האזרח בישראל) דבריו של הרב אליהו מפרים את מגבלות חופש הביטוי, שמוטלות עליו מתוקף היות עובד ציבור. אם לא די בכך, העותרים טענו כי התבטאויותיו של הרב חורגות מגבולות חופש הביטוי המצוי בידיו של עובד ציבור בישראל ובניגוד לאנשים פרטיים, שהחוק מותיר להם להתבטא בכל אופן בו הם חפצים למעט מקרים בודדים. בעקבות כך, ביקשו העותרים שבג"ץ יורה לשרת המשפטים, איילת שקד[18], וליועץ המשפטי לממשלת ישראל, אביחי מנדלבליט, להעמיד את הרב אליהו לדין משמעתי. מנגד, הרב אליהו טען כי העתירה מהווה ניסיון לסתימת פיות שכל תכליתו הוא לאלצו להסתיר את עמדותיו בנושאים שחושבים לו ולקהל אותו הוא מייצג אך ורק בשל העובדה שהוא עובד ציבור, בהקשר זה טען הרב כי הוא איננו עובד ציבור אלא נבחר ציבור, הרי שנבחר לתפקידו כרב עיריית צפת בבחירות דמוקרטיות, ובעקבות כך חופש הביטוי שמסור לו רחב מזה של עובד ציבור רגיל.

בפסק הדין חוות הדעת העיקרית בו נכתבה כתב השופט אלכס שטיין, שטיין קבע כי חלק מהתבטאויותיו של הרב אליהו מגיעות כדי עבירת משמעת לפי חוק שירותי הדת היהודיים – כל אימת שמדובר בדברים המבזים אנשים אחרים ובאמירות שלכאורה מהוות הסתה גזענית במובן הפלילי – ולפי חוק אחר, אשר אוסר על עובדי ציבור בישראל לעסוק בפעילות פוליטית. בהקשרן של התבטאויות אלה קבע שטיין כי אי-העמדת הרב אליהו לדין משמעתי, חרף כל האזהרות שקיבל, היא החלטה הלוקה בחוסר סבירות קיצוני – פגם שמחייב את קבלת העתירה. במקביל נמנע שטיין מלהתערב באופן מוחלט בהחלטת מוסדות המשמעת שלא להעמיד את הרב אליהו לדין בגין התבטאויות ונימק זאת בכך שחופש הביטוי וחופש הדת מאפשרים לרב עיר לתת להן פומבי כחלק מתפקידו כאיש ציבור האמון על מתן שירותי דת, אשר כוללים מתן עצות והבעת דעה בענייני ההלכה היהודית.

ביזוי סמלי המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד למספר מדינות בעולם (בניהן אף ארצות הברית) בישראל השחתת דגל אינה נכללת בחופש הביטוי ואף אסורה.

ב-1949 חוקק בכנסת חוק בשם "חוק הדגל, הסמל והמנון המדינה", על פי חוק זה אדם שפוגע בדגל מדינת ישראל או בסמלה ייענש ויקבל מאסר לתקופת זמן שלא תהיה גדולה משנה או לחלופין ישלם קנס שלא עולה מסכום של כ-300 לירות ישראליות, במהלך גל הטרור הפלסטיני שהתרחש ב-2016 העלתה חברת הכנסת, נאוה בוקר הצעת חוק להחמרת העונש, הצעה זו קבעה כי פגיעת בדגל ישראל או בסמלה תגרור מאסר של שלוש שנים וקנס עד 58,400 שקלים חדשים[19].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בג"ץ 680/88  שניצר נ' הצנזור הצבאי, פ"ד מב (4), 617, 628-630.
  2. ^ רע"פ 1127/93  מ"י נ' יוסי קליין, פ"ד מח (3), 485.
  3. ^ היחידה הממשלתית לחופש המידע במשרד המשפטים
  4. ^ שוורץ אלטשולר, ת'. לוריא, ג'. (2016). צנזורה וסודות ביטחוניים בעידן הגלובלי. המכון הישראלי לדמוקרטיה, מחקר מדיניות 113.
  5. ^ נאור, א'. (1992). ועדת העורכים: מוסד שעבר זמנו. "ספר השנה של העיתונאים". 84-87. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב.
  6. ^ בג"ץ 357/61 חנוך טטליס נ' ראש העיר הרצליה ואח', טז 902.
  7. ^ ברק, א'. חופש הביטוי ומגבלותיו, הפרקליט מ, חוברת א'.
  8. ^ בג"ץ 262/62 ישראל פרץ, מאיר לוין ודינה פרידן נ' יושב ראש, חברי המועצה המקומית ותושבי כפר שמריהו, פ"ד טו.
  9. ^ צופיה הירשפלד, קול באשה - איננו, באתר ynet, 7 באפריל 2011
  10. ^ קובי נחשוני, בקשה לייצוגית: 104 מיליון על הדרת נשים ברדיו, באתר ynet, 28 באוגוסט 2012
  11. ^ ענת יורובסקי, ‏תקדים: "קול ברמה" תשלם מיליון שקלים משום שסירבה להשמיע נשים, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 20 בספטמבר 2018
  12. ^ עס"ק 25476-09-12, הסתדרות העובדים הכללית החדשה, האגף להתאגדות עובדים - פלאפון תקשורת בע"מ ואח'; ניתן ביום 2.1.2012. כנגד פסק הדין הוגשה עתירה לבג"ץ (בג"ץ 4179/13)
  13. ^ בג"ץ 4179/13 לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים
  14. ^ עע"מ 4058/16 עיריית גבעת שמואל נ' מכון אריק לפיוס סובלנות ושלום ע"ש אריה צבי פרנקנטל הי"ד, שופטים: י' דנציגר, נ' הנדל, א' רובינשטיין
  15. ^ ניר חסוןבית המשפט זיכה את הרב דב וולפא מעבירת הסתה לסירוב פקודה, באתר הארץ, 27 בדצמבר 2017
  16. ^ צבי שיימן, ‏אחרי 8 שנים: הרב וולפא זוכה מעבירת הסתה, באתר "סרוגים", 24 בדצמבר 2017
  17. ^ יעל פרידסון, קובי נחשוני, בג"ץ קבע: הרב שמואל אליהו יועמד לדין משמעתי, באתר ynet, 21 בספטמבר 2020
  18. ^ במהלך הדיון בעתירה, שנמשך כארבע שנים, החליף השר אמיר אוחנה את השרה שקד, ואף הוא הוחלף על ידי השר אבי ניסנקורן
  19. ^ יהונתן ליסאושר בטרומית: עד שלוש שנות מאסר על ביזוי דגל ישראל, באתר הארץ, 23 במרץ 2016