קולנוע אפריקאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף הקולנוע האפריקאי)
כרזת סרט בתוניס לסרט המצרי "סלאח-א-דין המנצח" (1963).

הקולנוע האפריקאי מתייחס לתעשיית והפקות סרטי קולנוע באפריקה. עשייה זו החלה בתחילת המאה ה-20, כאשר סלילי סרטים היו הטכנולוגיה העיקרית שבשימוש. במהלך התקופה הקולוניאלית, אפריקה ותושביה הוצגו רק בעבודותיהם של יוצרי קולנוע לבנים, קולוניאליים, מערביים, אשר הציגו את האפריקאים השחורים בצורה שלילית, בתור "אחרים" אקזוטיים.[1] עם זאת, במהלך ומאז תנועות השחרור השונות ברחבי אפריקה, והקמת מדינות עצמאיות, חל שינוי חד בייצוג זה. בסופו של דבר, אין "קולנוע אפריקאי" אחד או אחיד, ישנם הבדלים משמעותיים בין הקולנוע של צפון אפריקה ושל אפריקה שמדרום לסהרה, וכן בין תוצרי הקולנוע של מדינות אפריקה השונות.[1]

הקולנוע המצרי הוא מן הוותיקים ביותר בעולם. אוגוסט ולואי לומייר הקרינו את סרטיהם באלכסנדריה ובקהיר ב-1896,[2][3] והסרט התיעודי הקצר הראשון צולם על ידי המצרים ב-1907.[4] ב-1935 קמה חברת ההפקה MISR בקהיר, והחלה לייצר בעיקר קומדיות נוסחאתיות ומחזות זמר, אבל גם סרטים כמו "הצוואה" של קמאל סלים (1939). תעשיית הקולנוע המצרי פרחה בשנות ה-1940, 1950 וה-1960, תקופה אשר נחשבת לתור הזהב שלה.[5] סרטו של יוסף שאהין, "תחנת קהיר" (1958) הייתה מבשרת של סרטו האיקוני של אלפרד היצ'קוק, פסיכו, והניח יסוד לקולנוע ערבי.[6]

תעשיית הקולנוע בניגריה היא היום הגדולה ביותר באפריקה מבחינת מספר הסרטים שיוצאים כל שנה, הכנסות ופופולריות.[7][8] ניגריה היא גם מפיקת הסרטים השנייה בגודלה בעולם.[9] ב-2016, תעשיית הקולנוע של ניגריה תרמה 2.3% מהתוצר המקומי הגולמי (תמ"ג).[9]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העידן הקולוניאלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סועאד חוסני, אחד השחקניות הפופולריות ביותר של תור הזהב של הקולנוע המצרי
תוכנית תיאטרון הבובות של רשות השידור של גאנה, שפותחה על ידי ביטי קייסלי-הייפורד (1968).
קולנוע אוויר-פתוח ביוהנסבורג, עם מסך קולנוע מתנפח (2010).
היילה גרימה, במאי אתיופי, נחשב לאחד הבמאים החשובים מכל הזמנים

במהלך התקופה הקולוניאלית, אפריקה יוצגה באופן בלעדי על ידי יוצרי סרטים מערביים. בעשורים הראשונים של המאה העשרים, יוצרים אלו הוציאו סרטים המתארים אפריקאים שחורים כאקזוטיים, עבדים כנועים, או בהיפוך - כפראיים או כקניבלים, כדוגמת הסרטים Kings of the Cannibal Islands משנת 1909, Voodoo Vengeance משנת 1913 ו-Congorilla משנת 1932.[1] בעידן זה, גם אפריקה עצמה הצטיירה אך ורק כמקום מסתורי ואקזוטי, ללא היסטוריה או תרבות. שפע הדוגמאות כוללות את אפוסי הג'ונגל המבוססים על דמותו של טרזן מאת אדגר רייס בורוז, וכן את סרט ההרפתקאות "מלכה אפריקאית" (1951), וכן עיבודים שונים של הרומן של הנרי ריידר הגרד, "מכרות המלך שלמה" (1885).[10] הרבה אתנוגרפיה מוקדמת "התמקדה על ההבדלים בין הילידים לבין האדם הלבן המתורבת, ובכך חיזקה את התעמולה הקולוניאלית".[11]

במושבות הצרפתיות, חל איסור על אפריקאים לייצר קולנוע משלהם, על פי חוק לאבאל משנת 1943.[12] האיסור עיכב את הצמיחה של הסרט כאמצעי ביטוי, פוליטי, תרבותי ואמנותי אפריקאי.[13]נוצרו בתקופה זו סרטים ספורים של אפריקאים שחורים: הבמאי הקונגולזי אלבר מונג'יטה יצר את הסרט The Cinema Lesson ב-1951 ב-1953 מאמדו טורה יצר את Mouramani, המבוסס על סיפור עם אודות אדם וכלבו.[14] ב-1955, פולאן סומנו וייריה - שהיה במקור מבנין אך התחנך בסנגל - יחד עם עמיתיו מקבוצת Le Group Africain du Cinema, צילם סרט קצר בפריז, Afrique-sur-Seine ‏(1955). וייריה רכש את הכשרתו במכון הקולנוע בפריז Institut des hautes études cinématographiques - ‏(IDHEC), ולמרות האיסור על עשיית סרטים באפריקה, ניתנה לו רשות לייצר סרט בצרפת.[15] Afrique Sur Seine נחשב בדרך כלל לסרט הראשון בבימויו של שחור אפריקאי, והוא בוחן את הקשיים של להיות אפריקאי בצרפת של שנות ה-1950.[16]

המדינות שהיו קודם לכן קולוניות פורטוגזיות הגיעו לעצמאותן ללא תשתית כלשהי ליצירת קולנוע, מכיוון שהממשלה הקולוניאלית הגבילה יצירת סרטים לצילום סרטי תעמולה, תוך שימת דגש על נחיתות האוכלוסיות המקומיות. לכן במקומות אלו לא הושקעה כל מחשבה לפיתוח קולנוע ככלי להבעת קולות אפריקאים אותנטיים עד לאחר העצמאות.[17]

באמצע שנות ה-1930, הבריטים הקימו את פרויקט "הניסוי הקולנועי-חינוכי של הבנטו", שהיה ניסיון "לחנך את הבנטו, בעיקר בנושאי היגיינה". רק שלושה סרטים מתוך הפרויקט שרדו, והם מוחזקים על ידי מכון הסרטים הבריטי.[18]

לפני השחרור מהקולוניאליזם, הופקו אך מעט סרטים אנטי-קולוניאליסטים. יש את הסרט של כריס מרקר ואלן רנה, שניהם קולנוענים צרפתיים לבנים, Les statues meurent aussi (גם פסלים מתים), שעסק בגנבה של אמנות אפריקאית. החלק השני של הסרט נאסר להקרנה או שידור בצרפת במשך 10 שנים.[19]הסרט Afrique 50 של הבמאי הצרפתי רנה ווטייה הציג מהומות אנטי-קולוניאליות בחוף השנהב ובוולטה העליונה (בורקינה פאסו).[20]

גם במאי הקולנוע האתנוגרפי הצרפתי ז'אן רוש יצר סרטים בתקופה זו, ועבודתו עוררה מחלוקת הן בקרב הקהלים הצרפתיים והן בקרב הקהלים האפריקאיים. הוא יצר בעיקר סרטים דוקומנטריים כגון Jaguar (1955),Les maitres fous (1955), Moi, un noir (1958) ו - La pyramide humaine (1959). Rouch הסרטים לא היו במפורש אנטי-קולוניאליים, אך הם בכל זאת אתגרו את התפישות לגבי הקולוניזציה של אפריקה, ונתנו קול אחר לאפריקאים.[21] למרות האשמותיהם של יוצרים אפריקאים מחלוצי התנועה השחורה, כמו עוסמן סמבן,[22] שרוש ראה אפריקאים "כאילו הם חרקים", רוש היה דמות מרכזית בפיתוח תחום הקולנוע באפריקה, והיה הראשון שעבד גם עם אפריקאים, מהם רבים המשיכו לקריירות משמעותיות בקולנוע האפריקאי (ביניהם אומארו גנדה, סאפי פאי ומוסטפא אלאסאן).[23]

במיוחד בשל הגזענות הבוטה של רוב הסרטים שנעשו לפני העצמאות של מדינות אפריקה, יוצרים אפריקאים של עידן העצמאות, כמו עוסמאן סמבן ואומארו גנדה, בין היתר, ראו ביצירת סרטים כלי פוליטי חשוב כלי לתקן את התדמית השגויה של אפריקאים בעולם אשר קידמו היוצרים הלבנים, וכדי לנכס מחדש דימוי אפריקאי עבור אפריקאים.[24]

פוסט עצמאות ושנות ה-1970[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט האפריקאי הראשון שזכה בהכרה בינלאומית היה La Noire de... של עוסמן סמבן משנת 1966. הסרט תיאר את הייאוש של אישה אפריקאית שנאלצת לעבוד כמשרתת בצרפת. הסרט זכה בפרס הקולנוע הצרפתי על שם ז'אן ויגו.[25] סמבן, שהחל דרכו כסופר, פנה ליצירת קולנוע כדי להגיע לקהל רחב יותר. הוא נחשב בתור "אב הקולנוע האפריקאי".[26] בזכות פועלו, ארצו, סנגל, המשיכה להיות המרכז הקולנועי האפריקאי החשוב ביותר למשך עשור.

עם ייסודו של פסטיבל הסרטים האפריקאי FESPACO בבורקינה פאסו ב-1969, נולד מרחב המוקדש לקולנוע אפריקאי ואשר שייך לאפריקאים. בתחילה הפסטיבל נערך כל שנה, ואז עבר למתכונת של פעם בשנתיים, כשהוא מתקיים לסירוגין עם פסטיבל הסרטים של Carthago בתוניסיה.

אגודת הקולנוענים הפאן-אפריקאית (Fédération Panafricaine des Cinéastes, או FEPACI)[27] הוקמה בשנת 1969 כדי לקדם את תעשיות קולנוע בתחומי ההפקה, הפצה ותצוגה. מראשיתה, FEPACI נחשבה לשותפה מרכזית בהיערכות ארגון אחדות אפריקה (OAU), כיום האיחוד האפריקאי. FEPACI תרמה ראייה מערכתית לגבי התפקיד של הסרט הפוליטי-כלכלי-תרבותי בפיתוח של המדינות האפריקאיות וביבשת כולה.

משנות ה-1980 ועד שנות ה-2000[עריכת קוד מקור | עריכה]

Yeelen, סרטו של סולימאן סיסה (מאלי, 1987) היה הסרט הראשון שנעשה על ידי אפריקאי שחור שהתחרה בפסטיבל הקולנוע בקאן.[28]הסרט של שיך עומר סיסוקו (מאלי, 1995) גם זכה להכרה במערב; שני הסרטים גם ספגו ביקורת חריפה שהתאימו עצמם לטעם המערבי המחפש את האקזוטיקה שבאפריקה.

סרטים רבים של שנות ה-1990, כולל Quartier Mozart של ז'אן-פייר בקולו (קמרון, 1992), ממוקמים במטרופוליס אפריקאי "גלובלי", לא בעיר או בהקשר תרבותי מסוים.

תעשיית הקולנוע בניגריה חוותה צמיחה גדולה בשנות ה-1990 עם הזמינות הגוברת של מצלמות וידאו ביתי בניגריה, ותוך זמן קצר "נוליווד" הייתה למרכז ההפקה של סרטים דוברי אנגלית במערב אפריקה. כדוגמה לגודל התעשייה הזו, הופקו בנוליווד 1844 סרטים ב-2013 בלבד.[29]

לצד מאמצים לייצר עולם אפריקאי של יצירת קולנוע, המרחבים בהם אפריקאים יכלו לזכות לראות סרטים הלכו והצטמצמו. בין הסיבות היו הקושי הכלכלי של המדינות, מצב מלחמה ששרר בהם, או בחלק מהמדינות, חוסר בתשתיות טלוויזיה או תקציבים. אולם הקולנוע האחרון בעיר קינשאסה (היום, ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו) נסגר בשנת 2004. אולמות רבים הוסבו לכנסיות.[30] ב-2009 נציבות האו"ם לפליטים הקרין את הסרט Breaking the Silence (שוברים שתיקה) בקיוו דרום ובקטנגה, מחוזות שהיו מוקדים למלחמת האזרחים שהתחוללה. הסרט עוסק באונס במסגרת מלחמה זו.[31]

עם זאת, ב-2016 נפתח אולם קולנוע חדש בברזוויל (בירת הרפובליקה של קונגו) עם 200 מושבים, ובאפריל 2018 החלה הבנייה של בית קולנוע נוסף בברזוויל.[32][33]

פרסי האקדמיה האפריקאית לקולנוע נוסדו בשנת 2004, וסימנו את הצמיחה בתעשיות המקומיות ברחבי היבשת. מאז, נפתחו עוד פסטיבלי קולנוע וטקסי פרסי קולנוע רבים, ומדינות חדשות ושטופות מלחמה, כמו דרום סודאן, אף הן מתקדמות במאמצים לייצר מסגרת קולנועית מקומית אשר תשקף את זהויות תושביהן.

נושאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקולנוע האפריקאי, בהיבטו הרחב, נוטה להתמקד בנושאים חברתיים ופוליטיים יותר מאשר במטרות מסחריות. הוא חוקר את הקונפליקטים המובנים בין המסורת של העבר לבין הזמנים המודרניים. סרטים רבים עוסקים בגישות הפוליטיות של יוצריהם, דבר המשתקף באמנת הקולנוע האפריקאית אותה אמצה אגודת הקולנוענים הפאן-אפריקאית (FEPACI) באלג'יר בשנת 1975. האמנה נפתחת באזכור המצב הנאו-קולוניאלי בו שרויות רוב המדינות של אפריקה. "המצב העכשווי בו חיות החברות האפריקאיות הוא כזה שבו הן נשלטות במספר רמות: פוליטית, כלכלית ותרבותית." יוצרי הקולנוע האפריקאים הדגישו את הסולידריות עם יוצרי סרטים פרוגרסיביים בחלקים אחרים של העולם.

סרטים אפריקאים גם עוסקים בבעיות חברתיות, כמו אפליה מגדרית ותוצאותיה, ביניהן חינוך של ילדות ונשים, נישואי כפייה, מילת נשים, אונס, ועוד. יוצרים כמו עוסמן סמבן, ביקשו להחזיר את ההיסטוריה האפריקאית לאפריקאים, והציגו סיפורים של מאבק והתנגדות לשליטה אירופאית ואסלאמית. נושאים נוספים שעולים בקולנוע האפריקאי הוא ההשלכות של מלחמה, כמו פליטים ועקירה; עוד נושאים הם גלובליזציה, והגירה.

יוצר הסרטים האפריקאי משול לעיתים קרובות ל"גריו" (מספר הסיפורים) המסורתי. כמו הגריו, יוצרי הקולנוע לקחו על עצמם את המשימה להביע ולשקף חוויות קהילתיות. דפוסים של המסורת הספרותית שבעל פה האפריקאית מחדירים את עצמם לתוך הסרטים. לצד זה, הקולנוע האפריקאי גם הושפע ממסורות קולנועיות מיבשות אחרות, כגון הנאו-ריאליזם האיטלקי, סינמה נובו הברזילאי והתיאטרון של ברטולט ברכט.

במאיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האתנולוגית הסנגלית סאפי פיי הייתה האישה-הקולנוענית הראשונה לזכות בהכרה בינלאומית.

בשנת 1972, שרה מלדורו צילמה את סרטה Sambizanga על המלחמה של 74–1961 באנגולה. נשים ששרדו את המלחמה הזו הן גם הנושא של הסרט תיעודי Les Oubliées (הנשכחות) של אן-לאור פולי, 20 שנים מאוחר יותר.

ב-1995, ונג'ירו קניינג'ואי עשתה את הסרט The Battle of the Sacred Tree בקניה.[34]

בשנת 2008, מנושקה קלי לבובה הייתה לאישה הראשונה בהיסטוריה של הקולנוע הגבונזי לביים סרט עלילתי. סרטה הקצר Le Divorce מתייחס להשפעה המודרנית ושל הערכים המסורתיים על הגירושים של זוג גבונזי צעיר.

קמי אדטיבה הניגרית, שהייתה קודם לכן במאית וידאו קליפים, יצאה בסרט הבכורה שלה The Wedding Party ב-2016. הסרט, על אירועי חגיגות הנישואים של זוג אריסטוקרטי, היה לסרט המצליח ביותר בהיסטוריה של נוליווד.

במאים לפי מדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטים על קולנוע אפריקאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Caméra d'Afrique, Director: Férid Boughedir, Tunisia/France, 1983
  • Les Fespakistes, Directors: François Kotlarski, Eric Münch, Burkina Faso/France, 2001
  • This Is Nollywood, Director: Franco Sacchi, 2007
  • Sembene!, Director: Samba Gadjigo and Jason Silverman, 2015[43]
  • Le Congo, quel cinéma! - Director: Guy Bomanyama-Zandu, Democratic Republic of Congo
  • La Belle at the Movies - Director: Cecilia Zoppelletto, Kinshasa
  • Spell Reel - Filipa César, Guinea-Bissau[44][45]

פסטיבלי סרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

באפריקה
בתפוצות

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קולנוע אפריקאי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3
    הייוורד, סוזן. "עולם שלישי קולנוע: יבשת אפריקה" לימודי קולנוע: מושגי מפתח (מהדורה שלישית). Routledge, 2006. עמ'. 426-442
  2. ^ Leaman, Oliver (2003-12-16). Companion Encyclopedia of Middle Eastern and North African Film (באנגלית). Routledge. ISBN 9781134662524.
  3. ^ "Alexandria, Why? (The Beginnings of the Cinema Industry in Alexandria)". Bibliotheca Alexandrina's AlexCinema.
  4. ^ "A Chronology of Firsts in Alexandria".
  5. ^ "The Golden Age of Egyptian Cinema – the 1940s to 1960s". אורכב מ-המקור ב-2017-11-25. נבדק ב-2018-11-22.
  6. ^ "African Cinema: Invisible Classics". British Film Institute. אורכב מ-המקור ב-2018-11-09. נבדק ב-2018-11-22.
  7. ^ "Nigeria surpasses Hollywood as world's second largest film producer – UN". United Nations. 2009-05-05.
  8. ^ "Nigeria's Nollywood eclipsing Hollywood in Africa". The Independent. 15 במאי 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  9. ^ 1 2 "Spotlight: The Nigerian Film Industry" (PDF). ביולי 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  10. ^ Murphskirty, David (2000). "Africans Filming Africa: Questioning Theories of an Authentic African Cinema". Journal of African Cultural Studies. 13 (2): 239–249. doi:10.1080/713674315. JSTOR 1771833.
  11. ^ "The anti-colonial gaze in ethnographic cinema: "Voyage au Congo" e "Marquis de Wavrin"". Cinefilia ritrovata. 1 ביולי 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  12. ^ Barlet, Olivier (2012). ""The Ambivalence of French Funding"". Black Camera. pp. 205–16. doi:10.2979/blackcamera.3.2.205.
  13. ^ Halhoul, Khalid (2012). "Using African Cinema to Shift Cultural Perceptions." Utne Reader (June/July 2012 edition). Mixed Media Section, pp. 78–79.
  14. ^ Wes Felton (בדצמבר 2010). "Caught in the Undertow: African Francophone Cinema in the French New Wave". Senses of Self. {{cite web}}: (עזרה)
  15. ^
    Diawara (1992), אפריקה קולנוע, עמ'. 23.
  16. ^
    Gugler, ג ' וזף (2003). אפריקה הסרט: לדמיין מחדש את היבשת. בלומינגטון, אינדיאנה: Indiana University Press, p. 3.
  17. ^ Abiola Irele; Biodun Jeyifo (2010). "The Oxford Encyclopedia of African Thought". Oxford University Press. p. 234. ISBN 0195334736.
  18. ^ Notcutt, L. A., and G. C. Latham, The African and the Cinema: An Account of the Work of the Bantu Educational Cinema Experiment during the Period March 1935 to May 1937, London: Edinburgh House Press, 1937.
  19. ^
    Ukadike, Nwachukwu פרנק (1994), אפריקאי שחור קולנוע. Berkeley: University of California Press, p. 49.
  20. ^
    מליסה Thackway (2003). אפריקה יורה בחזרה: חלופה אופקים שמדרום לסהרה הפרנקופונית אפריקה הסרט. בלומינגטון, אינדיאנה: Indiana University Press,
  21. ^
    למידע נוסף על Rouch עבודה, לראות את סטיבן פלד (עורך), Cine-אתנוגרפיה (1994), פול הנלי, הרפתקה של ממש: ג ' ין Rouch וכלי הטיס אתנוגרפי קולנוע (2010).
  22. ^
    למשל, Nwachukwu פרנק Ukadike, אפריקאי שחור קולנוע (1994), עמ ' 48-58.
  23. ^
    Diawara (1992). אפריקה קולנוע, עמ ' 23-24. ראו גם הנלי, פול (2010), הרפתקה של ממש: ג 'ין Rouch וכלי הטיס אתנוגרפי קולנוע, שיקגו: הוצאת אוניברסיטת שיקגו, עמ' 310-337.
  24. ^
    Thackway (2003). אפריקה יורה בחזרה, עמ ' 1-6.
  25. ^ Bilge Ebiri (5 בנובמבר 2015). "The Story of Sembene!: How Ousmane Sembene Invented African Cinema". Vulture. {{cite web}}: (עזרה)
  26. ^
    דניס McLellan, "Ousmane Sembene, 84; Sengalese שהוכתר בתור "האבא של אפריקה הסרט" (ההספד), לוס אנג ' לס טיימס, 14 ביוני 2007.
  27. ^ FEPACI. (אורכב 26.02.2014 בארכיון Wayback Machine)
  28. ^ Nadia Neophytou (19 במאי 2018). "In Cannes, African filmmakers are plotting to take back control from European producers". QuartzAfrica. {{cite web}}: (עזרה)
  29. ^ Jake Bright (24 ביוני 2015). "Meet 'Nollywood': The second largest movie industry in the world". Fortune. {{cite web}}: (עזרה)
  30. ^ Colm McAuliffe (6 בנובמבר 2015). "The death of cinema in Congo: how churches killed off cowboy films: As the country is left without a single film theatre, a new documentary explores the end of a once thriving movie culture". The Guardian. {{cite web}}: (עזרה)
  31. ^ "DR Congo: UNHCR uses cinema to spread awareness of sexual violence". 30 ביולי 2009. {{cite web}}: (עזרה)
  32. ^ Jean-Sebastien Josset (25 באוגוסט 2016). "Congo : ouverture d'une salle de cinéma à la pointe de la technologie: La République du Congo s'offre un cinéma de haut standing de 200 places à Brazzaville" [Congo:Opening of a cutting-edge cinema hall: The Republic of the Congo getting a luxury cinema with 200 seats in Brazzaville] (בצרפתית). JeuneAfrique. {{cite web}}: (עזרה)
  33. ^ "Cinéma : bientôt une salle de projection à Brazzaville" [Cinema: Soon a screen in Brazzaville] (בצרפתית). 19 באפריל 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  34. ^ G. Cahill. "THE BATTLE OF THE SACRED TREE". Cleaveland International Film Festival.
  35. ^ Yael Even Or (14 באוגוסט 2017). "The Man Running a Queer Film Festival in a Nation Where Homosexuality Is Illegal". Broadly. {{cite web}}: (עזרה)
  36. ^ Biography, African Film Festival, New York.
  37. ^ "Salem Mekuria", Women Make movies.
  38. ^ מורין אבוטסי, "Nii Kwate Owoo", GhanaNation, 13 September 2013.
  39. ^ Fernando Arenas - Portuguese Literary and Cultural Studies, University of Massachussetts Dartmouth (29 במאי 2018). Christopher Larkosh; Mario Perreira; Memory Holloway (eds.). "The Filmography of Guinea-Bissau's Sana Na N'Hada: From the Return of Amílcar Cabral to the Threat of Global Drug Trafficking". Transnational Africa. {{cite news}}: (עזרה)
  40. ^ "Nelson "Nana" Mahomo". South African History Online.
  41. ^ Thackway (2003). Africa Shoots Back.
  42. ^ Lynsey Chutel (30 במרץ 2018). "One of Africa's oldest animated films has a timeless message about African life". Quartz Africa. {{cite web}}: (עזרה)
  43. ^ "Film Screening: SEMBENE! The Inspiring Story of the Father of African Cinema with Director Samba Gadjigo". 7 בפברואר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  44. ^ Ela Bittencourt (27 ביוני 2017). "Reactivating the Lost Revolutionary Films of Guinea-Bissau: In her debut feature, artist Filipa César documents the digitization of films made in the African country around the time of its independence". HyperAllergic. {{cite web}}: (עזרה)
  45. ^ Ben Kenigsberg (27 ביוני 2017). "Review: 'Spell Reel' Shows a Revolution Filmed, on the Leader's Orders". New York Times. {{cite news}}: (עזרה)
  46. ^ "TAFF WORKSHOPS AND EVENTS CALENDAR".
  47. ^ אנשים חושבים שבאפריקה הכל אחר, באתר "העוקץ", 16 בינואר 2018
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=קולנוע_אפריקאי&oldid=37958228"