ויכוח פדובה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ויכוח פדובה הוא ויכוח-דת שנערך בעיר פדובה, איטליה בשנת 1612 והוא מהוויכוחים המאוחרים והפחות-ידועים בהיסטוריוגרפיה של ויכוחי-הדת.

סיפור המעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1612 טען נזיר דומיניקני, שזה עתה הגיע מרומא (לפי גרסה אחרת הוא לימד באוניברסיטת פדובה), לפני שלטונות ונציה שבידו הוכחה ניצחת לעליונות הדת הנוצרית-קתולית. לפיכך נקבע ויכוח-דת בפדובה (עיר האוניברסיטה של ונציה), שעיקרו ספר ישעיהו, פרק נ"ג בהשתתפות הנזיר ונציג הקהילה היהודית. הוויכוח נערך לפני נכבדי ונציה והשופטים היו ראשי האוניברסיטה. המתווכח היהודי היה ד"ר אליהו מונטאלטו (1567-1616), אנוס פורטוגלי שהתייהד והתגורר בגטו בוונציה. (באותה תקופה חי שם גם ר' יהודה אריה ממודנה (1571-1648), שהתמחה בוויכוחי הדת ואף כתב את הספר "מגן וחרב" בנושא, אולם הוא התחמק או סירב להשתתף באירוע.)

מונטאלטו התמודד בהצלחה עם טיעוני הנזיר, אולם בשלב מסוים הנזיר ביקש לעזוב בתואנה שהוא נקרא לערוך סקרמנט המשיחה האחרונה לגוסס מקהילתו. המתמודדים נתבקשו אפוא להעלות טיעוניהם בכתב. מונטאלטו הכתיב טיעוניו למזכירו/תלמידו שאול לוי מורטרה (1596-1660), לימים רבה הראשי של אמשטרדם ואב בית דין. הטיעונים נשמרו בעיקרם על ידי כת נוצרית מינית[1] - הסוצ'ינית,[דרוש מקור] ככתב הגנה ואף תרגמו אותו להולנדית,[2] ולא על ידי הממסד היהודי.[3]

הוויכוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפירוש הקתולי לישעיהו פרק נ"ג מבוסס על שלושה עקרונות: 

ניתן לתמצת את תשובתו של אליהו מונטאלטו לטיעונים שלעיל. ככלל - העקרונות שהועלו, עומדים בסתירה להיגיון ולכתבי הקודש:

  1. באף מקום בכתבי הקודש לא מצוין, שאדם הראשון נענש במוות רוחני בעוון חטאו המוסרי.
  2. זה נוגד את ההיגיון, שצאצאיו של אדם הראשון יהיו נידונים למוות רוחני בגין חטאו.
    כתבי הקודש מלמדים שכל אחד מקבל את נשמתו ישירות מידי האל ומוחזק כאחראי כלפי האל רק בשל מעשיו שלו.
  3. האל, כפי שהוא מתואר, הוא לא רק צודק אלא גם רחום. הוא יקבל הכאה על חטא וחרטה שלמה ככפרה על החטא.
  4. מבחינה פילוסופית זה בלתי אפשרי שלחטאו של אדם הראשון תהיה השפעה אינסופית.
  5. כאשר מחשיבים את החטא כאינסופי משום שהוא מכוון כנגד האל, הרי שגם לציות למצוות האל יש השפעה אינסופית.
  6. חסדו של האל מתגלה בנכונותו לקורבנות וביום הכיפורים. בזכות זאת האל ימחל לאדם.
  7. מכתבי הקודש נובע שהאל היה נוכח, בדרכו המיוחדת, באוהל מועד ובבית המקדש. תפילות שנישאו שם נתקבלו על ידי האל. אין הדבר נכון לגבי הסעודה האחרונה, שנטמאה בחוסר טהרה.
  8. ניתן לזכות בתהילה אלוהית, אפילו לפני ביאת המשיח, כפי שנאמר בכתבי הקודש לגבי חנוך, אליהו, משה ורבים אחרים. ההבטחה האלוהית לחיים, לאלה המקיימים את מצוות האל, מתייחסת לחיים רוחניים.
  9. כתבי הקודש אינם מלמדים את תורת השילוש הקדוש. הטיעון שתורה זו נפקדת כיוון שבני ישראל, בהיותם אומה לא-מתורבתת, לא היו מסוגלים להבין אותה, היא בניגוד לכתבי הקודש, אף השליחים אינם מצדדים בתורת השילוש הקדוש. חזון כתבי הקודש מנבא הכרה של האומות באחדותו של האל, התפשטות הכפירה בארץ הקודש, עבודת אלילים וגלות בני-ישראל. סופית, בני-ישראל גלו מארצם היות שלא קיימו את המצוות האלוהיות, אולם עונש זה הוחמר בגלל הופעת הנצרות.

יתרה מזאת, העיקרון של אל יחיד בעל טבע אחד ושלוש ישויות, מכיל מספר סתירות פילוסופיות.

  1. הטיעון של גלגול נשמות מביא לסתירות פילוסופיות. כתבי הקודש מבחינים באופן ברור בין האל לבין האדם. המשיח המובטח איננו האל כי אם נסיך ארצי. התפיסה הנוצרית בדבר "בן האל" נובעת מרעיונות פגניים קדומים.
  2. התפיסה של מותו המכפר של בן-האל נוגדת את עקרון הצדק האלוהי. אם מוות כזה היה הכרחי, האל היה מניח לרומאים לנהל את המשפט. בכל מקרה, היהודים מואשמים בטעות בגרימת מותו של ישו הנוצרי.
  3. אם המוות של ישו הנוצרי אכן הביא גאולה, השלכות החטא הקדמון היו חייבות להיעלם. אולם זה איננו המקרה. מצב העולם הולך ומחמיר, בעוד שכתבי הקודש מנבאים משיח אשר יביא הטבות ארציות.

בעקבות הוויכוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

כותבי העתים לא סיפרו אם הסתיים הוויכוח ומי ניצח או שהדברים נשארו תלויים. נראה שעקב האירוע נאלץ מונטאלטו לגלות מוונציה לפריז (ראו גם פרשת גלותו של הרמב"ן (1194-1270) לאחר ויכוח ברצלונה) ומונה לרופאה האישי של מריה דה מדיצ'י (1573-1642), המלכה העוצרת בצרפת ובנה - המלך לואי ה-13 (1601-1643).[4] (לימים כתב מונטאלטו בפריז פסק הלכה המתיר נסיעה בשבת.[5] ההייתה זו קריאת תגר על רבני ונציה, שלא גיבו אותו בשעתו הקשה?)

הד לטיעוניו של אליהו מונטאלטו ניתן למצוא בכתביו המאוחרים של מורטרה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חיים ליברמן, "ספר גבעת שאול", סיני עב.
  • אריה ממודינא יהודה, מגן וחרב חבור נגד הנצרות, ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ך.
  • יוסף קפלן, "ר' שאול לוי מורטירה וחיבורו טענות והשגות נגד הדת הנוצרית", מחקרים על תולדות יהדות הולנד, א, תשל"ה, עמ' 12-9.
  • ירמיהו יובל, האנוסים: זהות כפולה ועליית המודרניות, תרגום: יוסי מילוא, ירושלים: כתר, 2014.
  • Gerold Necker, Challenging the Trinity? Abraham Cohen de Herrera’s Idea toward Christianity, Lecture delivered at the “First Dubrovnik Interfaith Encounter on Renaissance Philosophy: Honoring Abraham Kohen Herrera”, Dubrovnik, Coratia, September 27 – 30, 2007.
  • יוסף קפלן, הפזורה הספרדית המערבית, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, בית התפוצות, תל אביב 1994, 140 עמ'.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ במקרים מסוימים היה שיתוף פעולה או אינטרס משותף בין קהילה יהודית וכת מינית כנגד המונופול של הכנסייה הקתולית.
  2. ^ הטיעונים נשמרו ככתבי-יד ולא הופצו בדפוס, שלא להתגרות בשלטונות. נקראו בקיצור - Tractado (כתב הגנה)
  3. ^ van Rooden, P.," A Dutch adaptation of Elias Montalto's Tractado Sobre o Princioio do Capito 53 de Jessias. Introduction and commentary" in: Hans Bots amd J. Roegiers, The Contribution of the Jews to the Culture in the Netherlands, Amsterdam/Maarssen 1990=Lias 16,2 (1989), pp. 197f.
  4. ^ Friedenwald, H., "Montalto: A Jewish Physician at the Court of Marie de Medicis and Louis XIII", The Jews and Medicine: Assays, Baltimore: Johns Hopkins, 1944, pp. 468-497,
  5. ^ Roth, C., "Elie Montalto et sa Consulation sur le Sabbat", Paris: Revues des Etudes Juives, 94, 1933