ז'אן-בטיסט סה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: תרגמת, ניסוחים לא בהירים, שם הערך שגוי, הפניות תמוהות, הערות על אם הדרך.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
ז'אן-בטיסט סה

ז'אן-בטיסט סה, לעיתים קרובות נודע בעברית בתעתיק "סיי", (בצרפתית: Jean-Baptiste Say, ‏ 5 בינואר 1767 ליון- 14 בנובמבר 1832 פריז) היה כלכלן קלאסי, איש עסקים ועיתונאי צרפתי. סה נמנה עם היזמים ההוגנוטים של תעשיית הכותנה בצרפת. הוא נודע בעמדותיו הליברליות ודגל בעידוד התחרות, הסחר החופשי ובהסרת המגבלות על העסקים. בשנת 1803 פרסם סה ספר לימוד מקיף לכלכלה פוליטית - Traité d'économie politique. הוא ציין במיוחד את החלוקה המשולשת "ייצור - הפצה - צריכה" וניסח את "חוק השווקים" הקרוי לפי שמו - חוק סה, שלפיו, בניסוח מאוחר יותר, במצב של תחרות חופשית, ההיצע יוצר את ביקושו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות וצעירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת היישוב קרוידון באנגליה, כפי שצויירה על ידי סה בגיל 18, בשנת 1785.

סה נולד בעיר ליון בשנת 1767 כבן בכור מבין ארבעה בנים. אביו, ז'אן-אטיין סה (יליד 1739), היה בן למשפחה פרוטסטנטית ("הוגנוטית") שבעקבות ביטול האדיקט של נאנט היגרה מנפת פלוראק של המחוז לוזר לז'נבה. סה האב נולד כאזרח העיר ז'נבה. האם, פרנסואז לבית קסטאנה, השתייכה למשפחה של סוחרי מוצרי משי פרוטסטנטים מליון, שמקורם היה בעיר נים. בני הזוג הכירו אחרי שז'אן-אטיין סה התקבל לעבודה אצל קסטאנה, חמיו לעתיד.[1]

סה גדל בליון, בה שאף אביו להעניק לו חינוך רחב מתוך רצון להגן עליו מפני השפעת החינוך הקתולי. אחרי שלמד אצל כומר חובב ניסויי פיזיקה[2], בגיל 9 נשלח סה ללמוד בפנימיה ביישוב אקילי (Ecully), על יד ליון, שנוהלה על ידי שני מורים איטלקים לא שגרתיים, ג'ירו והאב גוראטי, שדגלו בשיטות חינוך חדשות. בעקבות קשיים בעסקי המשי עבר אב המשפחה עם אשתו וילדיו לפריז ועשה הסבה מקצועית לתיווך הלוואות בבקנים וסחר מניות..[3].ז'אן-בטיסט היה אז בן 15, התחיל לעבוד למשך שנים אחדות כמוכר בחנותם של לבאל ווִילפסהיים ואחר כך בחנות של לואי ז'וליין. הוא התכוון ללמוד מסחר ובשנת 1785, בגיל 18, יחד עם אחיו אוראס' בן ה-14, נשלח להשתלם באנגליה בתחום המסחר ובשפה האנגלית. התגורר זמן מה בקרוידון ואחר כך בפולהם ועבד ברציפות בשתי חברות לסחר בסוכר שמשרדיהם פעלו בלונדון - "ג'יימס ביילי ושות'" ובהתאמה, "סמואל ויליאם היברט". סה הצעיר היה עד באותן השנים לתנופה היוצאת דופן של התעשייה האנגלית. בסוף שנת 1786 הוא ליווה את מעבידו החולה, סמואל היברט, במסע למטרת מרפא לבורדו שבמהלכו מצא היברט את מותו בנאנט בדצמבר אותה שנה. סה שב לפריז ומצא עבודה כפקיד בנק בחברת ביטוח חיים שבניהולו של אטיין קלאווייר, שבדומה לאביו היה נוצרי קלוויניסטי מז'נבה. ב-1789 ניסה סה את כישוריו הספרותיים וכתב מחזה קצר "la Tante et le Prétendu (הדודה והמעמיד פנים) ואחר כך את "הכומר המאוהב", מחזה אנטיקלירקלי שהוצג באחד מתיאטראות הבולוואר. פעילותו כמחזאי נמשכה עד 1795 כשכתב לברית לאופרה קומית "Les Deux Perdrix" (שני קוראים).

ימי המהפכה הצרפתית. קריירה עיתונאית, ככלכלן וכפרלמנטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם כניסתו לחברת הביטוח של אטיין קלאווייר הצטרף סה לחוגי הז'ירונדינים. פקד גם את ל"הסדנה" (אטלייה) של הרוזן המהפכן מיראבו. בגיל 21 גילה אהדה רבה למהפכה בצרפתית. ב-1789 הוא פרסם את מאמרו הראשון, פמפלט על חופש העיתונות. סה נשאר חסיד רעיון הרפובליקה כל חייו. בתקופה זו עסק בהפצת העיתון של מיראבו, "לה קורייה דה פרובאנס". אצל קלווייר התוודע סה לראשונה לספרו של אדם סמית' "מחקר בדבר טבעו וסיבותיו של עושר האומות" שהוצא לאור בשנת 1776 ושהשפיע מאוד על השקפתו ועל בחירתו המקצועית כחוקר הכלכלה.

ב-1792 השתתף סה כמתנדב בקרבות בחבל שמפאן נגד הפולשים הפרוסים. ב-1793 אימץ את כינוי העט "אטיקוס" והתמנה למזכירו של קלווייר, שכיהן באותה תקופה כשר האוצר בממשל המהפכני. ב-1793 התחתן עם ז'ולי גורדל דה לוֹש (Julie Gourdel de Loche), בת של עורך דין לשעבר. אווירת הטרור שהייתה, בין היתר, אחראית להתאבדותו של קלווייר היוותה פרשת דרכים בחיי סה. מכיוון ששאף להקים כתב עת שישמש שופר לאינטלקטאולים כמוהו, לפי הצעתם של ניקולא שאמפור, פייר-לואי ז'נגנה ופרנסואה אנדרייה ייסד סה בסופו של דבר את כתב העת בעל הזיקה האנציקולופדית La Décade philosophique, littéraire et politique (לה דקאד - העשור הפילוסופי, הספרותי והפוליטי) שהופיע כל עשרה ימים. העיתון הוקם ב-10 בפלוריאל 1794 והתפרסם עד שנת 1807. אחרי עזיבתו של ז'נגנה, היה סה עורכו הראשי עד למינויו בטריבונט בשנת 1799 וכתב בו מאמרים בסוגיות מוגוונות של ספרות, תיאטרון, שירה ובקורת ספרים. הביבליוגרפיה ששימשה אותו ב"דקאד" העידה על היכרותו הקרובה עם התרבות האנגלו-סאקסית. הרגיש יותר נוח להתייחס לכתבי סוויפט או בנג'מין פרנקלין מאשר לאלו של הרומאים והיוונים העתיקים. בדפי "דקאד" הציג סה, בין היתר, את תורתו של אדם סמית'. שמו כפובליציסט הלך לפניו. בשנת 1799 תמך בהשכנת משטר הקונסולט והיה מקורב לנפוליאון בונפרטה. הוא ערך עבור הגנרל את רשימת הספרים שלקח איתו במסע למצרים. התפטר ממערכת כתב העת כדי להמנות עם 100 חברי ה"טריבונט", הגוף המחוקק של האימפריה הצרפתית הראשונה והיה לחבר בוועדה הפיננסית שלו.[4]

תעשיין וכלכלן בימי האימפריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למשך ארבע שנים כיהן סה במחלקת הכספים של הטריבונאט. ב-1800 פרסם את "אולבי, או "מסה אודות האמצעים לרפורמה במנהגי לאום" וב-1803 פרסם את ספרו המפורסם ביותר - "ספר לימוד לכלכלה פוליטית או תיאור פשוט של האופן בו מייצרים, מפיצים ומרכיבים את הנכסים" (Traité d'économie politique). הספר לא מצא חן בעיני הקונסול הראשון, נפוליאון בונפארט, שדרש ממנו לשכתב חלקים מסוימים תוך שימת דגש על "כלכלת המלחמה" המבוססת על פרוטקציוניזם ורגולציות. סירובו של סה גרר את סילוקו מהתפקיד של "טריבון" ולאיסור שהוטל עליו לכתוב בעיתונים. בנסיבות אלה נאלץ סה להתפנות לעסקים ולהשתלם בתחום תעשיית הכותנה. הוא חקר את מכונות הטקסטיל שנמצאו בין כותלי הקונסרבטואר לאמנויות ולמלאכות שהובאו על ידי הצבא הצרפתי מן הארצות הכבושות. במנזר לשעבר שביישוב אושי-לז-אדן (Auchy-lès-Hesdin) במחוז פה-דה-קאלה הוא הקים טחנת כותנה בעלת מנוע הידראולי שהעסיקה בהתחלה 80 פועלים. העסק התפתח במהירות ובשנת 1810 הצטייד במבנים חדשים ומספר עובדיו עבר ל-400, רובם נשים וילדים. במפעל טוו 100 ק"ג כותנה ביום. באותה שנה הפרפקט של המחוז פה דה קאלה מינה את סה כחבר במועצת המפעלים ובתי חרושת. כמעביד גישתו הייתה פטרנליסטית והתעניין בבעיות החברתיות בסביבה. כפי שהעיד ידידו, אוגיסטן פיראם דה קאנדול, דאג לשלם לפועלים לא בשבת אלא ביום שני על מנת להיות בטוח שהכסף יעזר להאכלת המשפחה ולא יוותר עודף להשתכרות בבית המרזח בימי ראשון. בזמן הפנוי עבד סה על מהדורה מתוקנת של ספרו לכלכלה פוליטית שאזל בחנויות מזמן. אולם הצנזורה של האימפריה מנעה את הוצאתה לאור. בשנת 1812 עקב המדיניות הפרוטקציוניסטית של נפוליאון תעשיית הכותנה בצרפת נכנסה למשבר וסה נאלץ לסגור את מפעלו.[5]

הקריירה האקדמית בימי הרסטורציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קברו של ז'אן-בטיסט סה בבית הקברות פר לשז בפריז

בשנת 1814, בנסיבות כיבושה של צרפת על ידי הקואליציה האנטי-צרפתית השישית, עלה בידו של סה להוציא סוף סוף לאור את המהדורה השנייה של ספרו לכלכלה פוליטית, אותה הקדיש לצאר אלכסנדר הראשון שהכריז שהוא תלמידו. באותה שנה הממשלה המלוכנית החדשה של צרפת שלחה את סה לאנגליה על מנת שיתעמק בכלכלתה. את ממצאי ביקורו פרסם סה בחוברת "על אנגליה והאנגלים" (De l'Angleterre et des Anglais). המהדורה השלישית לספר הכלכלה הפוליטית שלו הופיעה ב-1817. ב-1815 הוזמן להרצות על כלכלה במוסד חדש השכלה בשם "האתנה המלכותי" (Athénée royal) והחל משנת 1819 התחיל להרצות קורס ראשון בקונסרבטואר לאמנויות ומלאכות (CNAM). במוסד זה ("קונסרבטואר דז-אר א-מטייה"- Conervatoire des arts et metiers), הוקמה ב-1819 במיוחד עבורו, קתדרה לכלכלה תעשייתית. באותה שנה היה סה אחד ממייסדיו של בית הספר המיוחד למסחר ותעשייה (כיום ESCP Europe) שהיה בית ספר למנהל עסקים הראשון בעולם. בשנים 1830-1828 הוא פרסם את הקורס השלם שלו "לכלכלה פוליטית שימושית".

בשנות חייו האחרונות לקה סה באירועים וסקולרים מוחיים. בינואר 1830 נפטרה אשתו, ומאז שאיבד אותה, חלה הידרדרות מתמדת בבריאותו. כשפרצה באותה שנה מהפכת יולי 1830, התמנה לחבר במועצה הכללית של המחוז סן אך הרגיש שעליו להתפטר. ב-1831 הספיק להתמנות לפרופסור ראשון לכלכלה פוליטית בקולז' דה פראנס ולימד שם עד מותו. ז'אן-בטיסט סה הלך לעולמו בפריז בנובמבר 1832. הוא הובא לקבורה בבית הקברות פר לשז.

חייו הפרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סה היה נשוי לז'ולי גורדל דה לוש. בנם, אוראס, היה גם הוא פרופסור ב-Conservatoire des arts et métiers ובקולז' דה פראנס וכן חבר במכון של צרפת. שניים מנכדיו של סה הצטיינו גם כן בתחום הפיננסים והכלכלה:אחד היה חבר במועצה הכללית של הבנק דה פראנס ואחר חיבר "לקסיקון חדש לכלכלה פוליטית" וכיהן כשר האוצר של צרפת בימי הרפובליקה השלישית.[6]

לסה היו שלושה אחים: דני-אנדרה (1771-1768), שנפטר בינקותו, ז'אן-אונורה שנודע כ"אוראס" (1799-1771) היה מתמטיקאי ופילוסוף, היה מקורב לגנרל קפרלי ולנפוליאון ונהרג כמפקד גדוד להנדסה קרבית במצור על עכו בשנת 1799. אחיו הקטן, לואי סה (1840-1774) תעשיין וכלכלן, הקים את מפעלי הסוכר "סה" (מ-1973 - "בגן-סה"). דעותיו בתחום הכלכלה לא השתוו תמיד עם אלו של ז'אן-בטיסט.

חסיד הליברליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

סה דגל בהשקפה כלכלית ליברלית: הוא העמיד מעל הכל את הרכוש הפרטי, התחרות החופשית וההגבלה המרבית בהתערבות המדינה בכלכלה. בכך הוא נמנה עם ממשיכי האסכולה הליברלית הצרפתית לכלכלה פוליטית: גורנה, טורגו, פרנסואה קנה או די פון דה נמור.

חבים לסה את החלוקה המשולשת הקלאסית של הפעילות הכלכלית: ייצור - חלוקה (שיווק) - צריכה. לפיה הוא חילק את פרקי ספרו לכלכלה פוליטית.

התועלת - מקור ערכם של הדברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי מסורת האסכולה הצרפתית, תמך סה בתורת הערך של התועלת. הוא סבר שערכן של הסחורות עומד בתועלתן לצרכנים ואינו נובע מהעמל שהושקע בייצורן.[7]

תועלת הדברים היא היסוד הראשון לערכם

ז'.ב.סה - ספר הלימוד לכלכלה פוליטית, פרק א

הוא הבחין בין סחורות ולנכסים והדגיש שהייצור הוא קודם כל יצירת "נכסים", כלומר של תועלת. משום כך סה נחשב במידת מה למבשר של האסכולה האוסטרית לכלכלה.

חוק סה: התפקיד המניע של הייצור בהיווצרות השווקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סה - מכתבים למר מלתוס, 1820

ז'אן בטיסט סה ידוע במידה רבה הודות לניסוח בשנת 1803 של הקווים העיקריים של "חוק סה", שכונה על ידי ג'ון מיינרד קיינס "חוק השווקים" (בצרפתית - La loi des débouchés). לפי סה, ההיצע יוצר את ההכנסה ומכיוון שהצרכנים משתמשים בכל הכנסתם, אם רוצים ליצור צמיחה, יש לעודד את ההיצע.

Les produits s'échangent contre produits

מוצרים מוחלפים תמורת מוצרים

במלים אחרות, כל פעם שמפעל מייצר דבר מה, הוא מחלק בצורת משכורות ודיבידננדים לבעלי המניות שלו כוח קנייה שווה ערך לערכו של המוצר שייצר. כל מוצר שנמכר מצא כך מולו את כוח הקנייה הנדרש לרכישתו. [8] [, « ÉCONOMIE [on line], 8 février 2018.

חוק זה נושא בחובו השלכות חיוביות ואופטימיסטיות. "ככל שמספר היצרנים גדול יותר והתפוקה מגוונת יותר, נעשים השווקים יותר קלים, מגוונים ורחבים". הייצור הוא זה שפותח את השוק בפני המוצרים. לפי סה, הכלכלה, (שאינה מכונה עדיין "כלכלת שוק") היא מסוגלת לווסת את עצמה באופן עצמוני ולהפעיל שיווי משקל עצמוני בזרימות כלכליות (ייצור = צריכה + השקעה, חיסכון= השקעה). בעיניו משברים של ייצור-יתר כללי לטווח ארוך אינם אפשריים: לא ייתכן אי מאזן גלובלי בכלכלות השוק וביזמות החופשית. סה אינו פוסל את האפשרות להצטברויות של יותר מדי סחורות, של סחורות שאינן מוצאות צרכנים, אבל משברי תפוקת היתר נוגעים, לדעתו, רק למגזרים כלכליים מסוימים והם קצרי טווח. חוק סה מצומצם לעיתים בטעות לנוסחה "כל היצע מייצר את צריכתו" (כנראה ניסוח השייך לג'יימס מיל)[9] או לכלכלן האמריקאי פרד מ. טיילור ב"עקרונות הכלכלה" שכתב בשנת 1921[10]. סה, למעשה, כתב: "מרגע ייצורו, פותח המוצר המוגמר אפשרות שיווק למוצרים אחרים שעלותם שווה לעלותו". בעיני סה אין הבדל בין מה שנקרא שוק וייצור (במושגים מודרניים: היצע וביקוש). כדבריו "מחליפים מוצרים תמורת מוצרים". יחד עם זאת, מייחס סה לייצור תפקיד מניע, והוא נחשב באופן רטרוספקטיבי, לאחד ממגיני כלכלת ההיצע. זאת מנוגדת לכלכלת הביקוש, זו של תומאס מלתוס ומאוחר יותר, זו של קיינס, שתוך הנהגת המונח "ביקוש יעיל" - מתח בקורת על העקרונות של סה, שאותם החשיב כבלתי מציאותיים.

חופש המחירים והמסחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

סה פיתח את הרעיון לפיו קביעתם החופשית של המחירים ושל ההכנסות היא התנאי ל"צדק הכלכלי". כליברל כלכלי לימד סה סנגוריה על הסחר החופשי והדגיש את העובדה שהמוצרים הזרים הם משולמים באמצעות מוצרים תוצרת הארץ ומשום כך הם ממריצים את הביקוש

הרכישות שעושים בחו"ל באמצעות סחורות או כסף מספקות לתעשייה הלאומית שווקים דומים

ספר הלימוד לכלכלה פוליטית, פרק י"ה.

פעולות המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

א. נזקי ההתערבות המגזרית:

סה מציין כי המחיר הוא מדד תועלת הדברים . אין להסיק את המסקנה האבסורדית כי עלייה בכוח של המחיר תעלה את התועלת. (ספר הלימוד לכלכלה פוליטית) אם מאיזושהי סיבה, אולץ הקונה לשלם על מוצר מעבר לערכו עבורו (תועלתו), הוא שילם על ערך שאינו קיים ושמשום כך, איננו מספק לו תמורה כלשהי. לכן כל פעולה של המדינה המעלה צריכה של מוצר או מעלה לו את המחיר, היא מזיקה מבחינה כלכלית, מכיוון שגורמת לקונה לשלם על מוצר שלא סופק לו (סה מבחין בין המוצר ולתועלת הצפויה ממנו). אותו היגיון תקף גם לגבי כל הורדה מאולצת של צריכה או של מחירים.

ב.נזקי המסים הספציפיים

סה הדגיש את האפקטים השליליים של גביית מסים ספציפיים על מוצר כלשהו, הם מייקרים את המחיר ופוגעים בתועלתם להצרכנים. כדי לעודד את ציד הליוויתנים אסרה ממשלת בריטניה על השמנים הצמחיים ששימשו בצרפת במנורות עם זרם אוויר. אם מנורה כזאת עלתה לאזרח צרפתי 60 פרנק בשנה, היא עלתה לאזרח בריטי 150 פרנק. היו שאמרו כי על מנת לסייע לצי ולהגביר את מספר הימאים, כל נורת מנורה עלתה לבריטים ב-90 פרנק יותר מאשר בצרפת. במקרה זה העלאת מספר הימאים נעשית באמצעות הפסד מסחרי. עדיף היה להשיג אותה על ידי סחר רווחי. בנוסף, כשהמוצר הממוסה, משמש בייצור, התפוקה הכללית פוחתת לרעת הפועל והמדינה עצמה. פועל חרוץ אחד, סיפרו למחבר, נהג לעבוד בתאורה. הוא חישב שבמשמרתו הוא צרך נר בשווי 4 פרוטות והרוויח בעבודה 8 פרוטות. מס על השומנים המופקים מבעלי חיים ועוד מס על ייצור הנרות העלו ב-5 פרוטות את הוצאתו על התאורה, שהפכה יותר יקרה מערך המוצר. עם בוא הלילה הפועל נשאר עם הידיים שלובות. הוא הפסיד את 4 הפרוטות שיכל להרוויח מעבודתו כשרשויות המס לא גבו כלום על תוצרת זו. הפסד דומה יכול להיות משוכפל במספר הפועלים של עיר ומספר ימי השנה.

ג. נזקי כלל המסים על הייצור

בכלל, בניגוד לדעתו של דיוויד ריקרדו, בעיני סה האפקט השלילי של המסים על התפוקה בולט לעין. דייוויד ריקרדו הבטיח שהעלאת המסים אינה פוגעת בכלום בתפוקה ובצריכה במדינה כלשהי. אך ניתן להוכיח כל הזמן נגדו, כי פרט לנסיבות המעודדות במיוחד את התפוקה, המס נוגד את הייצור. (קורס שלם לכלכלה פוליטית). המס הטוב ביותר הוא המס הקטן ככל האפשר.

ד.האפקטים החיוביים של השימוש המושכל במשאבי המסים

אין בבקורות הנ"ל להבין דחייה של פעולות המדינה ושל כל מערכת מסים: סה מכיר בלגיטימות המדינה ובערך של חלק מפעולותיה. המס הופך לפרודוקטיבי כשמשמש ליצירת דרכי תחבורה ותקשורת, בניית גשרים, בניית מבנים מועילים.

ה.פעולות מקרו-כלכליות של המדינה הן מיותרות

אפילו כשמתרחשים מצבי חוסר איזון זמני, משברים כללים אינם אפשריים ולכן התערבות המדינה היא, לפי סה, מיותרת (אם לא מזיקה)

זמינות משאבי הטבע[עריכת קוד מקור | עריכה]

סה היה מאוד אופטימי לגבי זמינותם של משאבי הטבע. לדבריו, "משאבי הטבע הם בלתי נדלים, כי אחרת, לא היינו יכולים להשיג אותם חינם. הם לא יכולים להתרבות אף לא לאזול, אינם האובייקט של המדעים הכלכליים.

ביקורות על השקפותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ידידו הבריטי, תומאס מלתוס, שאיתו ניהל סה התכתבות קדחתנית, טען כנגדו שבעלי ההון אינם משקיעים מחדש, בהכרח, את הרווחים שלהם ונוטים לאגור אותם. אז גידול ההוצאה אינו משקף תמיד גידול בביקוש, כי אם עלות המלאי שלא נמכר.[11]

בשנות ה-30 של המאה ה-20 טען ג'ון מ. קיינס שחוק סה שגוי. קיינס גרס, במעין חזרה לתורת הערך של העבודה, שההיצע נגזר מהוצאות גורמי הייצור, ללא תלות מוחלטת בביקוש למוצר וסבר כי הביקוש המצרפי אינו שווה תמיד להיצע המצרפי.[12] בעוד ארנסט טיאק החשיב את סה למייסד גאוני של "הכלכלה החברתית", אחרים ראו בו רק תלמיד לא חשוב במיוחד ומפיץ רעיונותיו של אדם סמית' [13]

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סה השתמש לראשונה במונח "יזם" (entrepreneur) והיה שותף להקמת בית הספר הראשון למנהל עסקים בעולם - בית הספר המיוחד למסחר ותעשייה בפריז, לימים ESCP Europe[14] סה נחשב למייסד האסכולה הצרפתית לכלכלה. הוא השפיע על השקפותיהם של כלכלנים כמו פרדריק בסטייה (בסטיא), פלגרינו רוסי, אדולף בלאנקי, מישל שבלייה, אנרי בודריאר, וכן על הוגים חברתיים כמו סן סימון ופרודון הושפעו על ידו. רעיונות ה"פרודוקטיביזם" של סה מצאו הערכה מיוחדת אצל הנרי צ'ארלס קרי (Carey), נציר האסכולה הקפיטליסטית האמריקאית. תמימי דעים איתו היו פרנצ'סקו פרארה באיטליה וויליאם סטנלי ג'בונס באנגליה.[15]

פרסים ואותות הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1826 - נבחר כחבר זר של האקדמיה המלכותית השוודית למדעים
  • - חבר האקדמיה למדעים של רוסיה בסנט פטרסבטרג

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ב-1895 הוקם בית ספר תיכון ציבורי בפריז (ברחוב אוטיי 11 ביס, ברובע השישה עשר), הנושא את שמו

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1800: Olbie, ou essai sur les moyens de reformer les mœurs d'une nation, Deterville.
  • 1803: Traité d'économie politique|Traité d'économie politique ou simple exposition de la manière dont se forment, se distribuent et se composent les richesses, 1re éd., Crapelet[16].
  • 1815: De l'Angleterre et des Anglais, Bertrand[17].
  • 1815: Catéchisme d'économie politique, 1re éd., Crapelet[18].
  • 1817: Petit volume contenant quelques aperçus des hommes et de la société, Deterville.
  • 1818: Lettre a Ternaux aine, ב-Ternaux 1818, p.33–50.
  • 1818: Des canaux de navigation dans l'état actuel de la France, Deterville.
  • 1818: De l'importance du port de la Villette, Deterville.
  • 1820: Lettres a M. Malthus sur différents sujets économie politique, notamment sur les causes de la stagnation générale du commerce, Bossange[19].
  • 1824: De la balance des consommations avec les productions, dans Say (1848) 250–260.
  • 1825: Examen critique du discours de M. MacCulloch sur L'économie politique, ב-Say 1848 p. 260-279.
  • 1826: De L'économie politique moderne, esquisse générale de cette science, de sa nomenclature, de son histoire et de sa bibliographie, Encyclopédie progressive Vol1~ p. 217–304.
  • 1826: De la crise commerciale, Revue Encyclopédique, Vol 32~ p.40~45.
  • 1827: Compte rendu de Malthus "Definitions in Political Economy", Revue Encyclopédique, Vol 33 p. 494–496.
  • 1828: Discours d'ouverture au cours économie industrielle, dans Say 1848, p. 148–161.
  • 1828-1829 Cours complet économie politique pratique, L'économie des sociétés, Guillaumin et Cie (1852).
  • 1833: Mélange et Correspondance économie politique, Chamerot[20].
  • 1848: Œuvres diverses de Jean-Baptiste Say, Guillaumin.

מחזות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Le Tabac narcotique "הטבק הנרקוטי" - מחזה שנכתב בגיל 13 - תוך השראה מידיעה בתקשורת
  • 1789 - La Tante et le prétendu, ou Le noble mis a la porte (הדודה והמעמיד פנים או האציל שהושלך החוצה)
  • 1790 - Le curé amoureux (הכומר המאוהב) - קומדיה סטירית אנטי-קלריקלית

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • איתן אבניאון (עורכים מקצועים: פרופ' יאיר זימון - מהדורה א, ד"ר אשר הלפרין - מהדורה ב), לקסיקון לכלכלה - עברי-אנגלי-עברי/אנגלי-עברי, ידיעות אחרונות - איתאב, תל אביב 2004, מהדורה ב'
  • Ernest Teilhac - L'œuvre Économique de Jean-Baptiste Say

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ז'אן-בטיסט סה בוויקישיתוף

1826, Encyclopédie progressive - J.B.Say Économie politique ע' 171-228

"Jean-Baptiste Say, l'autodidacte entrepreneur" בעיתון Les Echos

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ D.Bastien
  2. ^ D.Bastien
  3. ^ מקור זמני:D.Bastien
  4. ^ D.Bastien מקור זמני
  5. ^ D.Bastien
  6. ^ D.Bastien
  7. ^ Concise Encylopedia of Economics
  8. ^ Encyclopædia Universalis Jean Marc Daniel [1]
  9. ^ Concise Encyclopedia of Economics
  10. ^ N.Kishtainy et al 2012
  11. ^ מקור זמני: לקסיקון הכלכלה עמ' 158
  12. ^ מקור זמני: לקסיקון הכלכלה עמ' 159-159
  13. ^ P.L.Reynaud, Encyclopedia Universalis
  14. ^ D.Bastien
  15. ^ P.R.Reynaud
  16. ^ ראו בוויקיטקסט בצרפתית
  17. ^ ראו בוויקיטקסט בצרפתית
  18. ^ ראו בוויקיטקסט בצרפתית
  19. ^ ראו בוויקיטקסט בצרפתית
  20. ^ ראו בוויקיטקסט בצרפתית