יהודה אטלס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יהודה אטלס
Yehudah Aṭlas.jpg
יהודה אטלס בתל אביב, 2017
לידה 12 בפברואר 1937 (בן 80)
עין עירון
עיסוק סופר
לאום ישראלי
שפות היצירה עברית
נושאי כתיבה ספרי ילדים
יצירות בולטות והילד הזה הוא אני, ורק אני לא
פרסים

2013 - פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים

2011 - פרס היצירה למתרגמים
כריכת הספר הילד הזה מאת יהודה אטלס

יהודה אטלס (נולד ב-12 בפברואר 1937) הוא סופר, מתרגם ועיתונאי ישראלי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודה אטלס נולד במושב עין עירון, להורים שעסקו בחקלאות. למד בבית ספר יסודי בכרכור ובית ספר תיכון בחדרה. שירת בצה"ל בחטיבת גולני. היה חבר קיבוץ מזרע ועבד כמדריך ילדים בבתי ספר חקלאיים.

למד מזרחנות ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב

הוא ערך את כתב העת לנוער במחנה גדנ"ע, ושימש סגן-העורך של המוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות. במוסף זה פרסם במשך שמונה שנים מדור בשם ילד גדול שעסק בספרי-ילדים ובסופרים שכתבו אותם.

הספר שהביא לפרסומו הרב הוא והילד הזה הוא אני (1977), המכיל שירי[1] ילדים קצרים המציגים את העולם מנקודת מבטו של ילד. ספר זה זכה גם בפרס זאב לספרות ילדים ונוער.

כשיצא 'והילד הזה הוא אני', הוא נכנס לנישה ריקה. לא היו שירים כאלה, וזה המזל שלי. לא היו אז ספרים מהסוג הזה. ברגע שהוא יצא, כולם החליטו שרק ככה כותבים לילדים, וכולם מיהרו להוצאות ספרים, שם אמרו להם 'מצטערים, זה דומה יותר מידי ליהודה אטלס'.

מתוך כתבה בוואלה תרבות: יהודה אטלס: "רוב ספרי הילדים כיום הם קשקוש בלבוש"

בשנת 2013 זכה אטלס בפרס סטימצקי על ספרו "והילד הזה הוא אני - אוסף ראשון".

בעקבות הצלחתו הרבה של ספר זה (שגם תורגם לאנגלית ונקרא בשם It's Me), באו בעקבותיו ספרים נוספים בסגנון דומה:

  • גם הילד הזה הוא אני (1979)
  • ורק אני לא (1981)
  • אני רוצה שפתאום (1983)
  • הילדה שאני אוהב (1988)

על הכתיבה לילדים כמבוגרים:

כל אדם בתוך הראש שלו הוא ילד. כשנשכח הכול, את הילדות שלנו נזכור. כשאתה אומר "אני" אתה מתכוון ל"אני" הילד. כשאתה במצוקה אתה נזכר בכל מיני דברים שקרו לנו בילדות. אתה מנסה לרצות את ההורים או עדיין כועס עליהם. כל אדם נושא את ילדותו כל חייו (...) כל מה שאני כותב על ילדים נכון גם למבוגרים.

מתוך כתבה בוואלה תרבות: יהודה אטלס: "רוב ספרי הילדים כיום הם קשקוש בלבוש"

ב-1979 יצא תקליט בשם "והילד הזה הוא אני", ובו מבוצעים שירים מן הספר שהולחנו בידי אבנר קנר. לצד קנר שרים באלבום דויד ברוזה, אפי בן ישראל, מזי כהן ויואל לרנר. אטלס עצמו מקריא באלבום מספר שירים.

שלושת ספרי ילדים גדולים, שיצאו בשנת 2003, הם פרויקט גדול שלו בתחום חקר ספרות הילדים. הכרך הראשון בספר זה מתרכז בשחר ספרות הילדים וביוצרים אנגלים, השני - באמריקאים, והשלישי - בעיקר באירופאים. אטלס מעביר סדנאות והרצאות על ספרות ילדים, לעתים קרובות בהתנדבות.

ב-2011 זכה בפרס היצירה למתרגמים, נימוקי השופטים: "יהודה אטלס העשיר את מדף ספרי הילדים בארץ לאורך שנים רבות, במיטב ספרי הילדים בעולם, בתרגומים רגישים, אוהבים ומלאי חיים. תרגומיו המשובחים מצטרפים ליצירתו המקורית החשובה בתחום ספרות הילדים".[2]

ב-2013 זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.

בשנת 2015 הוציא את הספר ה-33 במספר שלו: "אני רוצה לדבר איתך!". מדובר בספר מצויר, שאייר גיא מורד, העוסק בנושא האלימות בין ילדים (ילד המתמודד עם אלימות המופנית כלפיו מצד חברו לכיתה). גיבור הסיפור הצעיר מצליח לשים קץ לסיטואציות האלימות שהוא חווה בדרך מיוחדת אשר הופכת את הסיפור למעין משל על תקשורת בין בני אדם, ומעלה על הדעת גם נושאים אחרים הקשורים לתחומי חיים אחרים בישראל של סוף שנת 2015.[3]

הספר הוא בעצם סיפור אוטוביוגרפי ומבוסס על חוויות שעברו על יובל, ילדו השלישי של אטלס, כשהיה בכיתה ג' או ד':

יובל חזר יום אחד הביתה ואמר שיש ילד בביה"ס שמציק לו (...) שאלתי את בני, ממש כמו בספר - ניסית לדבר עם הילד הזה שמציק לך? והוא ענה נחרצות: אי אפשר לדבר איתו. והוסיף שזה מעצבן כשהורים מנסים להיות חינוכיים ומדברים על ילד שהם בכלל לא מכירים. נדמה לנו ההורים שהילדים שלנו מפעילים עלינו מחיקון, מסננת. שהילדים אומרים 'ההורים לא מבינים כלום!' ושמים עלינו פס. זה לא נכון. הדברים של ההורים נכנסים לראש של הילדים, ואלה במוקדם או במאוחר מנסים את מה שהוריהם אמרו להם - או כדי לראות אם זה נכון, או כדי להוכיח להורים שהם טועים. למחרת השיחה שלנו יובל חזר עם עיניים כוכבים והסתבר שהוא בכל זאת ניסה לדבר עם הילד שהתעלל בו בכיתה. כצפוי אותו ילד השיב שהוא לא רוצה לדבר. יובל ניגש אליו בשנית ואמר: 'אני רוצה לדבר איתך!' והמרביצן שוב סירב והלך, וכך גם בפעם השלישית. ועם זאת, הילד הזה הפסיק להציק לו. זה היה בשביל יובל כמו איזה ברק שנפל מהשמיים. משהו בלתי נתפש.

נעם פרתום: יהודה אטלס: "צריך לדבר על האלימות", כתבה מתוך ynet ספרים

אטלס נשוי בשנית. אב לשלושה וסב לארבעה. מתגורר בתל אביב.

חקר וכתיבה על הנושא: ילדים בסיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום (2017) עוסק יהודה אטלס בחיבור נוסף על נוער בסיכון.[4]

אטלס מספר שהחל לכתוב על ילדים בסיכון אחרי הרצאה שנתן לעובדים סוציאליים במרכז הקהילתי בית דני בשכונת התקווה.

דיברתי על החצר האחורית של 'הילד הזה הוא אני', הרקע מאחורי הספר. בסוף שאלתי את הקהל אם יש שאלות. מתוך הקהל קמה אישה, שלימים הסתבר לי שהיא פסיכולוגית, ואמרה לי 'תשמע, כל האנשים שיושבים פה זה אנשים שעובדים עם ילדים בסיכון. חלק מהם עובדים עם ילדים בסיכון הכי גבוה שיש. אין לנו בדל של טקסט שבאמצעותו אנחנו יכולים לטפל בילדים האלה. אנחנו לא יכולים לקרוא יחד איתם שיר או סיפור שיגרום להם לשתף דרכו, מה ששיר יכול לעשות לילד. כל מה שאתם כותבים זה על משפחה עם אבא, אמא ושני ילדים בצפון תל־אביב. כל הבעיות שלהם הן בעיות 'מפונקות'. ואז היא שאלה 'אולי אתה מוכן לכתוב על זה?' ואני לתמהוני אמרתי 'אני מתחייב'. מאז שלוש שנים אני מתעסק בזה, בין השאר בעזרת אותה אישה ששמה שלומית, שלקחה אותי לבתים של הילדים האלה. אני לא בטוח שאני עושה את מה שהיא התכוונה. אולי היא התכוונה 'תכתוב שירים שמכילים אלמנטים מחיי הילדים האלה', שהרקע יהיה מוכר להם. אבל אני לקחתי את זה לקיצון.

מתוך הכתבה: "והילד הזה הוא ילד בסיכון", מתוך מוסף 24 שעות של "ידיעות אחרונות"• 19.02.2017

אטלס מספר כי מטרת הפרויקט היא לעורר מודעות לתחום הילדים ונוער בסיכון. מטרתו היא בעזרת השירים שנכתבים לעורר פעולה בנושא.

לא כל דבר יש לו מטרה. אבל פה יש, המטרה פה היא לעורר מודעות. שכל מורה, כל חבר כנסת וכל אדם שעוסק בחינוך יקבל את הספר הזה כשיצא ואולי יבין ילדים מסוימים שהוא לא הבין לפני. הילדים האלה הולכים לבתי ספר רגילים ולפעמים לא באמת יודעים מה קורה להם בבית. אולי יפנו יותר תקציבים, אולי יותר תקנים לעובדים סוציאלים. יש מאות אלפי ילדים בסיכון, יחד עם ההורים והמשפחות מדובר על 20 אחוז מהאוכלוסיה (...). השירים האלה מזיזים דברים. איך אנחנו יכולים להתנהג כאילו כלום? צריך להתעורר, וזה חלקי הצנוע לעניין הזה".

מתוך הכתבה: "והילד הזה הוא ילד בסיכון", מתוך מוסף 24 שעות של "ידיעות אחרונות"• 19.02.2017
יהודה אטלס, 2002

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עד עמוד-התלייה - סיפור המחתרת הציונית בעיראק
  • והילד הזה הוא אני (הופיע גם כתקליט)
  • גם הילד הזה הוא אני
  • ורק אני לא
  • לראות איך
  • אני רוצה שפתאום
  • הילדה שאני אוהב
  • סימן שאני גדול
  • סיפורים שאהבתי
  • הטוחן, הבן והחמור
  • היפופוטם במרק
  • האישה שאהבה חביתות
  • כבודו במקומו
  • מעשה באדם שהיה עולה בהר
  • האיש הכי חשוב בעולם
  • עניבות במדבר
  • אני רוצה שאימא
  • זבוב על האף
  • אלף-בית: מאפרוח ועד תרנגולת
  • תיקון הלב
  • ילד נושך
  • כל אחד והמשפחה שלו
  • שיעור בחשבון
  • אופנים של גדולים
  • ילדים גדולים
    • האנגלים
    • האמריקאים
    • בעיקר אירופאים
  • הילד הזה, פרקי ילדות ונעורים, אוטוביוגרפיה, הוצאת עם עובד, 2017

תרגומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "אני בכלל לא בטוח שאלה ממש שירים. אולי עדיף לקרוא להם מכתמים, אפוריזמים. הם מסתיימים תמיד בפאנץ' ליין והשורה הזאת תמיד חייבת להפתיע, להיות בלתי צפויה, ולהאיר את כל העניין באיזו תובנה חדשה." יהודה אטלס בראיון עם יעל אפרתי, "טיים-אאוט ילדים", אפריל 2014
  2. ^ נמרוד דביר, סופרים פרסים: הזוכים בפרס שרת התרבות בתחום היצירה הספרותית, 28 בפברואר 2011, באתר nrg
  3. ^ נעם פרתום, יהודה אטלס: "צריך לדבר על האלימות", ynet.co.il, ‏22.12.15
  4. ^ דנה ספקטור ורן שריג מראיינים את יהודה אטלס לקראת ספרו החדש - http://103fm.maariv.co.il/programs/media.aspx?ZrqvnVq=GLJDJM&c41t4nzVQ=EHJ