חברת החשמל המזרח ירושלמית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לוגו החברה

חברת החשמל המזרח ירושלמית או חברת החשמל מחוז ירושלים בע"מערבית: شركة كهرباء محافظة القدس; באנגלית: Jerusalem District Electricity Company - JDECO), היא חברה לייצור והולכת חשמל. החברה פעילה במזרח ירושלים ובאזור בית לחם, יריחו ורמאללה. בניגוד לעבר, אין לה כיום מתקני ייצור והיא רוכשת חשמל מחברת החשמל לישראל, מוליכה ומוכרת אותו בשטחי הזכיינות שלה. מועצת המנהלים של החברה מורכבת כיום מנציגי העיריות הרלוונטיות: ירושלים, בית לחם, בית ג'אלא, בית סאחור, רמאללה, אל-בירה ויריחו. לכל אחת מהעיריות יש נציג אחד במועצת המנהלים (לרוב ראש העירייה), למעט עיריית ירושלים שלה שני נציגים במועצת המנהלים של החברה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 1914 העניק נשיא עיריית ירושלים והמותצרף של סנג'ק ירושלים לאיש עסקים יווני בשם יוריפידס מברומטיס זיכיון לאספקת חשמל באזור ירושלים, ברדיוס של 20 ק"מ מכנסיית הקבר[1]. החוזה כלל גם את הזכות להקים ולהפעיל רכבת קלה (A System of electric tramway) המופעלת בחשמל, במרחב העיר ירושלים, ולספק מים לעיר. בשנת 1923, לאחר מאבק משפטי בבית הדין הבינלאומי לצדק בו הייתה מעורבת גם ממשלת יוון אושרר הרישיון על ידי ממשלת המנדט ונקצב ל-44 שנה, עם אפשרות להארכה ל-16 שנים נוספות. מברומטיס קיבל זיכיון להקמת תחנת כוח, להולכה ולשיווק שירותי חשמל באופן בלעדי ברדיוס של 20 ק"מ סביב כנסיית הקבר שכלל את שכונות מערב ירושלים ומזרחה עד יריחו, צפון העיר עד רמאללה ואל-בירה ודרומה עד בית ג'אלא, בית סאחור ובית לחם. החוזה בין מברומטיס לנציב העליון נחתם ב-25 בפברואר 1926 ובמסגרתו ניתן לחברת החשמל והשירותים לירושלים זיכיון לאספקת חשמל מ-1 בינואר 1928 למשך 60 שנה (עד 1 בינואר 1988).

לאחר שאושר הזיכיון, מכר מברומטיס את הזיכיון לחברה הבריטית בלפור ביטי (Balfour & Beaty). החברה הבריטית הקימה חברת בת בשם חברת החשמל והשירות הציבורי לירושלים בע"מ (Jerusalem Electric & Public Service Corporation – JEPSC), שהפעילה את תחנת הכח הירושלמית ששכנה בסמוך לתחנת הרכבת. הייצור בתחנה החל ב־1929, והחשמל יוצר באמצעות גנרטור דיזל. ההספק הראשוני היה של 0.6 מגה-וואט, והוא עלה בהדרגה עד לכ־10 מגה-וואט ב־1948. בירושלים נפרסה בהדרגה רשת חלוקה אליה התחברו הצרכנים. החברה הירושלמית התקשתה לספק את הביקוש הגובר לחשמל בעיר, ובשלהי תקופת השלטון הבריטי יזמו השלטונות חיבור חשמל לעיר מרשת החשמל של חברת החשמל הארצית. עקב פרוץ מלחמת העצמאות, תוכנית זו לא התממשה. התחנה שבתה מייצור במהלך מלחמת העצמאות, בה לא הייתה אספקת חשמל סדירה בירושלים.

לאחר 1948, עם הקמת מדינת ישראל וחלוקת ירושלים, נותר מבנה תחנת הכח בחלקה המערבי של ירושלים, וחברה ישראלית סיפקה חשמל לירושלים המערבית. ירושלים המזרחית נותרה מנותקת מחשמל עד 1951, אז הקימה החברה הבריטית מתקן ייצור חדש בסמוך לשועפט. ממשלת ירדן הקימה את "חברת החשמל הירדנית של מחוז ירושלים" שנרשמה אצל רשם החברות הירדני ב-29 ביוני 1953 בשם "חברת החשמל ירושלים הירדנית בע"מ" (شركة كهرباء القدس الأردنية المساهمة المحدودة, שרכת כהרבאא אל-קודס אל-אורדוניה אל-מוסאהמה אל-מחדודה). בראש החברה ניצב אנוואר נוסייבה, אביו של סרי נוסייבה. ממשלת ירדן רכשה את הזיכיון מידי החברה הבריטית, והעבירה אותו לחברה החדשה. בשנת 1954 התנהלו בין ישראל וממלכת ירדן שיחות חשאיות שבסופם רכשה חברת החשמל לישראל מידי החברה המזרח ירושלמית את הזיכיון לספק חשמל במערב העיר[2].

בשנת 1962 הורחב זיכיון החברה ליריחו[3] וב-2 במאי 1964 הסתיים תהליך העברת תחנת הכוח ביריחו לידי חברת החשמל הירושלמית. החברה פנתה אל משרד האנרגיה הירדני בבקשה לכלול גם את אזור חברון בתחום הזיכיון שלה, אך הממשלה הירדנית לא דנה בבקשה זו בשל פרוץ מלחמת ששת הימים.  

עם איחוד העיר בשלטון ישראל ב-1967, למרות קולות שונים לפירוקה ולהלאמתה (בהם ראש עיריית ירושלים דאז, טדי קולק), החליטה ממשלת ישראל להותיר את החברה בשליטה פרטית. היא נרשמה כחוק אצל רשם החברות הישראלי בשם "חברת החשמל מחוז ירושלים בע"מ" וקיבלה זיכיון ממשלתי לאספקת חשמל לשכונות מזרח ירושלים וצפונה. במועצת המנהלים של החברה החליפו שני נציגים של עיריית ירושלים את שני נציגי העירייה הירדנית שישבו במועצתה מ-1948 ועד 1967‏[4]. מאז היה היועץ לענייני ערבים לראש עיריית ירושלים אחד מנציגי העירייה במועצת המנהלים של החברה.

במהלך השנים מאז 1967 הייתה חברת החשמל המזרח ירושלמית מוקד כח פוליטי פלסטיני וסמל לעצמאות פלסטינית. הבחירות לוועד של עובדי החברה היו מוקד התעניינות של המפלגות השונות בחברה הפלסטינית[5]. לאחר הבחירות לעיריות ב-1976 גבר כוחה של אש"ף במועצת המנהלים של החברה על חשבון תומכי ירדן, ועד שנת 1981 היה לאש"ף רוב במועצת המנהלים של החברה[6].

מתוקף זכיונה, סיפקה החברה חשמל לשכונות היהודיות במזרח העיר שנוסדו לאחר מלחמת ששת הימים, למחנות צה"ל באזור ולהתנחלויות. בשנת 1979 הסכימו יצחק מודעי ואליאס פריג' על ניתוק הצרכנים היהודיים ומחנות הצבא במזרח ירושלים ובסביבה מהחברה המזרח ירושלמית. טענתו של פריג' הייתה שאין סיבה שהחברה תספק חשמל להתנחלויות. להסכם זה התנגד אנואר נוסייבה אשר ראה בה פתח לחיסול החברה. להתנגדות הצטרפו עובדי החברה שחששו מצמצומים וקיימו שביתת אזהרה. לאחר שההסכם לא יצא אל הפועל, החליטה ממשלת ישראל, באוגוסט 1979 להלאים את החברה עד תחילת 1981, בגלל יעילותה הנמוכה, חובה התופח לישראל והסיכון בחיבור מחנות צבא לחברה בשליטה ערבית. הודעה על כך נמסרה לחברה בסוף דצמבר 1979. אולם בג"ץ קבע[7] שהמניעים להלאמה הם מדיניים ואסר לבצע את ההלאמה. עם זאת, בית המשפט קבע שהמדינה יכולה לרכוש את הזיכיון במזרח ירושלים בה הוחל החוק הישראלי[8]. במהלך שנים אלו החלה החברה לרכוש בהדרגה כמויות חשמל גדולות מחברת החשמל הישראלית, לאור הביקוש הגובר ואי־כדאיות כלכלית בייצור חשמל בתחנה בשועפט.

עד דצמבר 1987 סיפקה החברה חשמל גם ליישובים ולשכונות היהודיות באזור כמו מעלה אדומים, נווה יעקב, הגבעה הצרפתית, רמות אלון ותלפיות מזרח. תוספת הצרכנים והיותו של מתקן הייצור מיושן גרמו לתופעה חוזרת ונשנית של הפסקות חשמל באזור. ב-1982 קיבלה החברה גנרטורים חדשים, אך לא קיבלה אישורי הפעלה מממשלת ישראל, בשל סיבות של איכות הסביבה, והגיעה למצב שבו אינה מייצרת כמעט חשמל בכוחות עצמה. בדצמבר 1987, לקראת תום תקופת הזיכיון החוקי של החברה ובסמוך לתחילת האינתיפאדה הראשונה, אך ללא קשר ישיר אליה, הוציאה ממשלת ישראל לפועל את החלטתה לחיבור השכונות היהודיות במזרח העיר לרשת של חברת החשמל הישראלית. בכך צמצמה באופן חד-צדדי את מספר הצרכנים של החברה המזרח ירושלמית. ההחלטה בוצעה במבצע חשאי בלילה אחד, שתוכנן בקפידה ובחשאיות במשך זמן רב. על המבצע, שזכה לשם הקוד "אור לגויים", פיקד אלוף (מיל.) יונה אפרת ונכללו בו אנשי משרד החוץ, השב"כ, משרד האנרגיה והתשתית, עיריית ירושלים ועוד[9]. ממשלת ירדן האריכה בתגובה את משך הזיכיון של החברה לשישים שנים נוספות החל מ-1 בינואר 1988. החברה צברה חובות כבדים לחברת החשמל הישראלית וניתוק הצרכנים נחשב כ"קיזוז" חובות אלה.

לאחר מותו של נוסייבה, נכנס להנהלת החברה מוחמד עלי אל-חוסייני ממשפחת חוסייני. לפי החלטתו הופסקו הניסיונות לייצר חשמל, ותחנת הגנרטורים הישנה הפכה לתחנת השנאה ומיתוג לצורך הזרמת חשמל מישראל לשטחי הזכיינות של החברה.

החברה כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהיותה חברת חשמל הרשומה במדינת ישראל ומספקת חשמל לתושביה (במזרח ירושלים) החברה מפוקחת על ידי הרשות לשירותים ציבוריים - חשמל ומהווה למעשה אחת משתי בעלות הרישיון היחידות לניהול מערכת להולכה או לחלוקה של חשמל בישראל (יחד עם חברת החשמל לישראל)[10].

לחברה כ-180,000 צרכנים (נכון ל-2008)‏[11]‏. 42.6% בירושלים, 36.1% ברמאללה, 17.9% בבית לחם ו-3.4% ביריחו. מתוך 531 רשויות מקומיות ברשות הפלסטינית, שמחוברות לרשת החשמל, 165 קיבלו את החשמל מחברת החשמל המזרח ירושלמית[12]. לטענת החברה, היא סובלת מגניבות חשמל רחבות היקף במזרח ירושלים, על ידי התחברויות פיראטיות לרשת החשמל[13].

בין הפרויקטים המתוכננים, הקמת קו ירדן-יריחו להובלת חשמל מחברת החשמל הירדנית לשטחי הזיכיון של JDECO בהיקף של 20 מגה-ואט, הקמת תחנת כוח נסיונית לניצול אנרגיה סולארית ביריחו בהיקף של 1 מגה-ואט והרחבתה לאחר בדיקת יישימות ל-100 מגה-ואט.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הקמת חברת החשמל הירושלמית (בערבית)
  2. ^ Yehuda Lukacs, Israel, Jordan, and the Peace Process, Syracuse University Press, 1999, page 83
  3. ^ Yehuda Lukacs, Israel, Jordan, and the Peace Process, Syracuse University Press, 1999, page 84
  4. ^ סופר דבר, עיריית ירושלים מכחישה טענות עתון ירדני, דבר, 8 במרץ 1968
  5. ^ Marshall J. Berger, Ora Ahimeir, Jerusalem: a city and its future, Syracuse University Press, 2002, page 417
  6. ^ Yehuda Lukacs, Israel, Jordan, and the Peace Process, Syracuse University Press, 1999, page 85
  7. ^ בג"ץ 351/80
  8. ^ Yehuda Lukacs, Israel, Jordan, and the Peace Process, Syracuse University Press, 1999, pages 85-86
  9. ^ Amir S. Cheshin, Bill Hutman, AVI Melamed, Separate and Unequal: The Inside Story of Israeli Rule in East Jerusalem, pages 142-144
  10. ^ ראו הגדרת ספקי שירות החשמל בישראל באתר הרשות
  11. ^ מצגת; הצעת חוק משק החשמל, עמוד 3קובץ DOC
  12. ^ היבטים כלכליים של הסכם קבע בין שתי מדינות ישראל ופלסטין, עמוד 160
  13. ^ שלמה צזנה, סיפור שמקפיץ את הפיוז, ,02net 10 במאי 2006