ירושלים המחולקת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפת ירושלים המחולקת, 1948-1967
שלט גבול בסמוך לשכונת ימין משה. ברקע: מגדל דוד, 1951
סדרת ערכים בנושא
היסטוריה של ירושלים
מפת העולם וירושלים במרכזו
ירושלים הפרהיסטורית
ירושלים בתקופת בית ראשון
ירושלים בתקופת בית שני
ירושלים בתקופה הרומית
ירושלים בתקופה הביזנטית
ירושלים בתקופה המוסלמית המוקדמת
ירושלים בתקופה הצלבנית
ירושלים בתקופה הממלוכית
ירושלים בתקופה העות'מאנית
היציאה מן החומות
ירושלים בתקופת המנדט הבריטי
ירושלים במלחמת העצמאות
ירושלים המחולקת
ירושלים המאוחדת

ירושלים המחולקת או ירושלים החצויה הוא שמם של מצב גיאו-פוליטי ושל תקופה בת 19 שנה בתולדות ירושלים במאה ה-20, בין מלחמת העצמאות ב-1948 למלחמת ששת הימים ב-1967. בתום מלחמת העצמאות, בעקבות הסכמי שביתת הנשק נחצתה העיר ירושלים בין מדינת ישראל לבין ממלכת ירדן. הקו העירוני היה קו גבול זמני לפי הסכם שביתת הנשק עם ירדן, קטע של הקו הירוק באורך שבעה קילומטרים. קו זה חילק את העיר בין מזרח ירושלים (למעט מובלעת הר הצופים שנותרה בידי ישראל והשטח המפורז של ארמון הנציב שנותר בידי האו"ם, שהייתה לחלק מממלכת ירדן) לבין מערב ירושלים. משני צדי הקו פרסו הצדדים ביצורים ומכשולים, ובניינים שונים בעיר לאורך הקו שימשו כעמדות צבאיות. תוך הפרה של הסכם שביתת הנשק נמנעה לחלוטין במשך 19 שנות השלטון הירדני במזרח ירושלים גישה של ישראלים לעיר העתיקה, להר הבית, לכותל המערבי ולהר הזיתים, ואף הוגבלה גישת יהודים שאינם ישראלים לאגן קדוש. ישראלים נהגו לצפות מהר ציון שהיה סמוך לקו הגבול אל עבר העיר העתיקה והר הבית שהיו תחת שלטון ירדן.

במהלך מלחמת העצמאות התנגדה מדינת ישראל נחרצות להצעת הרוזן פולקה ברנדוט, אשר מונה מטעם ארגון האומות המאוחדות, כי העיר תיכלל כולה בטריטוריה של המדינה הערבית (ולתושביה היהודים תינתן אוטונומיה). ביולי 1948, חודש לאחר הצעתו הראשונית, הציע ברנדוט לפרז את העיר. ב-17 בספטמבר, במהלך ביקורו בעיר, רצחו אנשי הלח"י את ברנדוט. הסכם "הקו העירוני" בין משה דיין, מפקד הכוח הישראלי בירושלים, ועבדאללה א-תל, מפקד הכוח הצבאי בירושלים מטעם ממלכת ירדן נחתם זמן קצר לאחר מכן, ב-30 בנובמבר 1948, וקבע את גבולה של העיר. הסכם שביתת הנשק שנחתם עם ירדן ב-3 באפריל 1949 הנציח את גבול זה עד למלחמת ששת הימים.

ערב כינוס עצרת האומות המאוחדות לדיון בשאלת ירושלים החליטה ממשלת ישראל על הכרזה על ירושלים כבירת המדינה וב-5 בדצמבר 1949 הכריז דוד בן-גוריון[1] על ירושלים כעל בירת מדינת ישראל. כצפוי, ב-9 בדצמבר 1949 חזרה העצרת על החלטתה מכ"ט בנובמבר (29 בנובמבר 1947) על בנאום העיר. בתגובה האיצה ממשלת ישראל את העברת משרדיה לעיר, וב-16 בדצמבר עבר משרד ראש הממשלה לירושלים והפך את העיר בפועל לבירת המדינה. הכנסת עברה לעיר זמן קצר לאחר מכן, ב-26 בדצמבר, ועד מהרה התיישבה בבית פרומין שבמרכז העיר[2]. ב-17 באוגוסט 1949 הועלו עצמות בנימין זאב הרצל לקבורה בהר הרצל בירושלים. האוניברסיטה העברית, שנאלצה לעזוב את מובלעת הר הצופים, עברה למבנים אחדים בעיר המערבית ואחר כך לקמפוס חדש בגבעת רם. על פי הסכמי שביתת הנשק מ-1949, שיירה דו-שבועית קישרה בין המובלעת בהר הצופים לבין ירושלים המערבית.

התפתחות שני חלקי העיר בשנים אלה נבעה מאילוצים שנגרמו עקב חלוקתה, ומיוזמות ממשלת ישראל וממשלת ירדן לפיתוח העיר. גבולות העיר המערבית ומיקום שכונותיה נבעו ממיקום גבולות המדינה והקו העירוני אשר חצה אותה. הקו העירוני אף השפיע על העיר המזרחית, אשר איבדה את מרכז העסקים הראשי שלה, ולמעשה ניתק הקשר בין דרומה של העיר המזרחית לצפונה. תוכניות יזומות של ממשלת ישראל הביאו להבאת עולים חדשים ועובדי ממשלה לעיר, ואלה השפיעו בצורה משמעותית על גידולה של העיר המערבית. מאידך, תוכניות לתיעוש העיר המערבית והפיכתה לאתר תיירות לא זכו להצלחה גדולה. כלכלת העיר הירדנית נפגעה בצורה קשה מחלוקת העיר, ועיקר כלכלת העיר המזרחית התבססה על התיירות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת העצמאות ותוצאותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערבים מתקיפים את המרכז המסחרי 2.12.1947
עמדות בימין משה במהלך מלחמת העצמאות. 14 ביוני 1948.

למלחמת העצמאות הייתה השפעה רבה על ירושלים, כלכלתה ואוכלוסייתה. שריפת המרכז המסחרי היהודי שהיה ממוקם ברחוב ממילא, בסמוך לשער יפו, הביאה להעברת המרכז המסחרי היהודי מערבה לאזור רחוב יפו. כבר למחרת החלטת החלוקה בכ"ט בנובמבר החלה הגירת אוכלוסין מהעיר. אוכלוסייה יהודית יצאה מהשכונות המוסלמיות במזרח העיר מחד, והאוכלוסייה הנוצרית החלה להגר מהשכונות הנוצריות במערב העיר. במהרה נוצר אזור חיץ של שכונות נטושות בין האזורים היהודיים והערביים של העיר (בעיקר בשכונות ימין משה הסמוכה לעיר העתיקה, בקריית שמואל הסמוכה לקטמון, ובשכונת שמעון הצדיק הסמוכה לשייח ג'ראח).

ב-30 בנובמבר 1948 נכנס לתוקפו הסכם הפסקת האש עם ממלכת ירדן. מלחמת העצמאות באזור ירושלים הסתיימה רשמית ב-3 באפריל 1949 אולם הגבולות בין ישראל לירדן לא הוסדרו עד ה-10 ביולי 1951, עת נחתם ההסכם שקבע את קו הגבול ויצר את הקו העירוני. על אף שביתת הנשק וקביעת הגבולות, נמשכו אירועי ירי וצליפות מצדו הירדני של הגבול לעבר העיר המערבית, דבר שהצריך בניית חומות מגן מבטון באתרים שונים בעיר: בקצה רחוב ממילא הצופה לשער יפו ובכיכר צה"ל משני עברי בניין עיריית ירושלים ההיסטורי. הקו העירוני נמשך לאורך כ-7 ק"מ והגנו עליו כ-70 חיילים מתוך 14 עמדות שמירה. למולם, בצד הירדני, הוצבו 36 עמדות.

בעקבות חתימת הסכמי שביתת הנשק מינה שר הפנים מועצה חדשה עבור העיר, וכן נקבע כי דניאל אוסטר, סגן ראש העיר בתקופת המנדט הבריטי, יתמנה לראש העיר. המועצה התכנסה לראשונה ב-17 באפריל 1949 והחלטתה הראשונה הייתה פנייה רשמית של מועצת העיר למדינת ישראל בבקשה כי המדינה תספח את העיר ותהפוך אותה לחלק משטח מדינת ישראל.

לאחר המלחמה סופחו לשטח העיר מספר כפרים ערביים שתושביהם עזבו אותם במהלכה - עין כרם, מלחה, ליפתא, דיר יאסין, בית מזמיל ושייח' באדר.

תושביה הפלסטינים של העיר המזרחית נותרו בלא מנהיגים פוליטיים. מנהיגיהם ישבו בקהיר, והמנהיגים שנותרו בירושלים נותרו בלא סמכות ובלא יכולת להתנגד או להתערב בהחלטות השלטון הירדני. כ-20,000 מתושבי העיר המזרחית עזבו את העיר, והתושבים ראו במלחמת העצמאות אסון גדול (על אף ניצחונם בכיבוש הרובע היהודי וגירוש תושביו)[3].

ההכרזה על ירושלים כעל בירת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הכרזת ירושלים כבירת ישראל

בפברואר 1949 הוכרז על סיום הממשל הצבאי בעיר והעיר ירושלים הפכה, למעשה, לחלק ממדינת ישראל. ממשלת ישראל החלה ליישם את החלטתה להפוך את העיר לבירת המדינה, ולכן בין החודשים אפריל-יוני 1949 החל מעברם של משרדי ממשלה מתל אביב לירושלים, והועברו לעיר משרד הדתות, המשרד לנפגעי מלחמה, משרד האוצר ומשרד המשפטים. באותה עת הועברו אל העיר גם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ודואר ישראל.

עוד קודם, בספטמבר 1948 הכריזו הפלסטינים על הקמת מדינה עצמאית, וכי "ממשלת כל פלסטין" תשב בבירת המדינה - ירושלים (כאשר הבירה הזמנית הייתה עזה) אולם מלבד ההכרזה לא נעשה דבר, ותושבי העיר לא התנגדו לשלטון הירדני[4].

ב-13 בדצמבר 1949 הכריזה ממשלת ישראל באופן רשמי כי ירושלים היא בירת המדינה, וזאת בתגובה להחלטת האומות המאוחדות שהעיר תהיה בינלאומית. החלטה זו האיצה את מעבר משרדי הממשלה לעיר, וזה נעשה באופן חפוז והסתיים עד יולי 1950. משרד ראש הממשלה עבר לירושלים שלושה ימים לאחר ההכרזה (והשתמש בבניין המוסדות הלאומיים כמשכן זמני). הכנסת עברה לבית פרומין ב-26 בדצמבר 1949.

ב-14 בנובמבר 1950 נערכו בחירות מוניציפליות, ומועצת העיר הנבחרת הראשונה התכנסה ב-14 בנובמבר 1950. קשיים קואליציוניים הביאו לבחירת שלמה זלמן שרגאי, ממנהיגי תנועת הפועל המזרחי, כראש העיר, אולם הוא התפטר ב-22 באוגוסט 1952 ובמקומו נבחר יצחק קריב, שכיהן כראש העיר עד 3 באפריל 1955.

ראשית הקמת מבני השלטון והאתרים הממלכתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קו אוטובוס של "המקשר", רחוב יפו, 1950

ב-10 באוגוסט 1949 חוקקה הכנסת את חוק העלאת עצמותיו של בנימין זאב הרצל. כעבור שלושה ימים יצאה משלחת רשמית מטעם המדינה למקום קבורתו בווינה שבאוסטריה על מנת להסדיר את העלאת עצמותיו ועצמות אחותו והוריו. ועדה מיוחדת אשר הוקמה על ידי ממשלת ישראל בחרה עוד קודם לכן, ב-7 בינואר 1949, את אתר הקבר, שנקרא על שמו (הר הרצל), ובכ"ב באב בנוכחות משמר כבוד ונציגי כל יישובי מדינת ישראל החדשה, בהתאם לצוואתו של הרצל, נערך הטקס הרשמי הראשון בעיר, אשר כלל הנחת אדמה שהובאה מכל אחד מהיישובים באתר הקבר. בסמוך הוחלט להקים את בית הקברות הצבאי על מורדותיו הצפוניים של הר הרצל, ובטקס שנערך במקום נקברו בו מאות חללי מלחמת העצמאות וביניהם חללי הקרב על גוש עציון.

בהיעדר גישה לעיר העתיקה ולכותל המערבי, בניגוד להסכמי שביתת הנשק אשר קבעו שתותר גישה כזו, האתר המקודש ביותר בירושלים המערבית היה הר ציון, שבו אתר המזוהה כקבר דוד המלך, ואשר מגגו ניתן היה לצפות אל הכותל המערבי והר הבית. האתר הועבר לידי משרד הדתות והוקמה ועדה מיוחדת על מנת לטפל בהר. הוועדה הורתה על שיפוץ מבנה הקבר, והוא כוסה בדגל ישראל ובפרוכת, וכן הוצבו עליו 22 כתרי תורה, כמספר מלכי בית דוד. בגג המבנה נבנה חדר עבור נשיא המדינה שנקרא "חדר הנשיא", ובסמוך הוקם מבנה ההנצחה הראשון לזכר השואה - מרתף השואה, אשר נחנך ביום הקדיש הכללי בינואר 1950. מיקום מרתף השואה נבחר בשל קרבתו לקבר דוד וסמיכותו היחסית לכותל המערבי, ונתפס כאתר הדתי החשוב ביותר במדינת ישראל.

פיתוח העיר בראשית שנות ה-50[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1951 החל האדריכל אריה שרון בתכנון קריית הממשלה בגבעת רם. על פי התכנון, הוקמה קריית עיר גנים ובנייניה מרוחקים זה וביניהם שטחים ירוקים ומגרשי חניה. המתכנן הראשי של המבנים היה האדריכל יוסף קלארווין, אשר תכנן שבעה בנייני ממשלה. בשל קשיי תקציב המבנה היחיד שהושלם עד שנת 1954 היה מבנה משרד האוצר.

במקביל, תכננו האדריכלים היינץ ראו, ריכרד קאופמן ויוסף קלארווין את קריית האוניברסיטה בגבעת רם. הקריה נחנכה בשנת 1954, עם השלמת בניית מספר מבני כיתות.

קלארווין אף תכנן בשנת 1951 את מתחם רחבת הקבר של הר הרצל, אשר כללה גם את מתחם הקברים של מנהיגי האומה.

בשנת 1953 הוחלט על הקמת יד ושם - רשות מחקר והנצחת השואה, והוחלט שהרשות תפעל מהר הרצל. במקביל נבנה היכל שלמה - מושב הרבנות הראשית, אשר תוכנן אף הוא כמבנה שלטוני על ידי האדריכל אלכסנדר פרידמן.

לעומת סממנים ממלכתיים אלה אשר הוקמו בעיר המערבית, העיר המזרחית קפאה על שמריה. עבדאללה, מלך ירדן נהג אמנם לבקר בעיר לעתים קרובות אולם הרצחו ביולי 1951 בצאתו מתפילה במסגד אל-אקצה הפסיק את הביקורים המלכותיים בעיר. אף שהעיר הוכרזה רשמית כבירתה השנייה של ממלכת ירדן, לא נבנו בעיר מבני שלטון, ועיקר הבנייה התמקדה בבניית מחנות צבא ומתקנים צבאיים. מצודת העיר, אשר בתקופת המנדט הבריטי שמשה כמוזיאון היסטורי, הפכה למחנה צבאי, ועמדות של הלגיון הערבי נבנו לכל אורך חומתה המערבית של העיר העתיקה. במחנות הצבא שנבנו בתקופה זו על מורדות הר הזיתים נעשה שימוש במצבות בית הקברות היהודי. בעקבות הרצחו של עבדאללה, החליטה ממשלת ירדן בשנת 1951 כי משרדי הממשלה בעיר יהיו כפופים למשרדים בעמאן. מחאותיו של ראש עירית ירושלים הירדני, עארף אלעארף נדחו על ידי השלטונות[5].

אמצע שנות ה-50[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטח ההפקר בין ישראל וירדן סמוך לעיר העתיקה בירושלים (~1964). התמונה צולמה מבניין המחלקה לגאולוגיה של האוניברסיטה העברית, אשר שכנה אז בסוף רחוב ממילא.

משברים פוליטיים רבים מנעו את תפקודה של עיריית ירושלים. בשל העדר התפקוד והקריסה המוניציפלית הוקמה באפריל 1955, בהוראת שר הפנים דאז ישראל בר יהודה, ועדה קרואה לעיר. בראש הוועדה עמד הממונה על מחוז ירושלים במשרד הפנים, ש. ב. ישעיה, והיא ניהלה את העיר עד ה-22 באוגוסט 1955. בעקבות בחירות שנערכו ב-26 ביולי נבחר גרשון אגרון לתפקיד ראש העיר, תפקיד אותו מילא עד פטירתו ב-2 בנובמבר 1959. לצדו פעל סגנו, מרדכי איש שלום.

באמצע שנות ה-50 הושלמה בניית שני משרדי ממשלה נוספים בגבעת רם – משרד הפנים ומשרד ראש הממשלה, וכן נבנו בניין הספרייה הלאומית בגבעת רם, ומבני הפקולטות למשפטים, לבוטניקה ולפיזיקה, בית הכנסת האוניברסיטאי ובית הספר התיכון ליד האוניברסיטה.

בשנת 1956 החלה בניית קריית בית החולים הדסה עין כרם, לפי תוכניתו של האדריכל יוסף נויפלד, וזו הסתיימה בשנת 1960. בית החולים נפתח בשנת 1961. בשנת 1959 הסתיימה בניית המבנים המרכזיים של יד ושם ובהם בניין המנהלה של המוסד, הספרייה, הארכיון ורחבת הזיכרון. מבנה מרכזי נוסף שהחל בנייתו בתקופה זו היה משכן הכנסת. בתחרות שנפתחה בשנת 1956 זכה האדריכל קלארווין בשנת 1957, ועבודות הבנייה החלו בשנת 1961 במימונו של הברון ג'יימס דה רוטשילד. בין השנים 1956–1961 נבנו גם מכון ון ליר (בנייתו הסתיימה בשנת 1965), האקדמיה הלאומית למדעים, ההיברו יוניון קולג' ובית החינוך על שם ארלוזורוב.

בשלהי שנות ה-50 ניסה חוסיין, מלך ירדן להתמודד עם המרמור שחשו אזרחי מזרח ירושלים על ההזנחה הרבה של השלטון המרכזי והעדר הפיתוח בעירם. בשנת 1959 הכריז חוסיין כי ירושלים היא בירה שנייה של המדינה והעירייה קיבלה את התואר "אמאנה" - עיריית הבירה. צעדים אלה היו צעדים סמליים בלבד, ולא לוו בצעדים פיננסיים והזרמת תקציבים. ההזנחה הרבה של העיר הביאה להתפטרות קולקטיבית של כל חברי מועצת העירייה הירדנית[5].

שנות ה-60[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פטירתו של ראש העיר גרשון אגרון בשלהי 1959, נערכו בחירות חדשות למועצת העיר. ב-15 בדצמבר התכנסה מועצת העיר ובחרה במרדכי איש שלום כראש עיריית ירושלים. בשנת 1961 החלה בניית משכן הכנסת וזו הסתיימה בשנת 1966. באותה תקופה נבנה בסמוך מוזיאון ישראל. מבנה היכל הספר נבנה בין השנים 19621965 והיה ראשון ממבני המוזיאון. במקביל, הוקם גן הפסלים על שם בילי רוז. המוזיאון עצמו, אשר תוכנן על ידי אלפרד מנספלד ודורה גד נחנך בשנת 1965. מבנה תרבות נוסף שהוקם באותה עת היה תיאטרון ירושלים אשר תכנונו החל בשנת 1958, אולם אבן הפינה הונחה רק בשנת 1964 והמבנה הושלם רק בשנת 1971.

בשנת 1962 הוחלט על הקמת בניין חדש לעיריית ירושלים. בתחרות שנערכה הוחלט על בניית גורד שחקים עבור העירייה בסמוך לגן העצמאות. ב-1965 נבחר טדי קולק לראשות העירייה, וזה עצר את התוכנית להעביר את העירייה ממשכנה ההיסטורי, ואולם האישורים לבניית גורד השחקים כבר ניתנו ובמקום נבנה מלון פלזה.

ביקורו של האפיפיור פאולוס השישי בשנת 1964 בירושלים הוביל לגל של פיתוח בעיר המזרחית. משנקבע הביקור, בשנת 1962, החלו עבודות שיקום ושימור ברחבת הר הבית וכיפת הסלע צופתה בארחי אלומיניום מוזהבים. כמו כן, הוחלפו אריחי הקרמיקה של המבנה באריחים שהובאו מקוטחיה שבטורקיה. לצד ציפוי כיפת הסלע בלוחות מוזהבים, צופתה כיפתו של מסגד אל-אקצה באריחי אלומיניום מוכספים. בשנה זו נערך במלון אינטרקונטיננטל שעל הר הזיתים כנס היסוד של ארגון אש"ף אשר היווה למעשה ראשיתה של תחילת הפעילות הפלסטינית הממוסדת מאז מלחמת העצמאות. מיקומו של הכנס בירושלים הדגיש את השאיפה הפלסטינית להפוך את ירושלים לבירת המדינה הפלסטינית העתידית, אף שהדבר לא צויין מפורשות ולא הוצגו כל דרישות לשלטונות הירדנים[6].

במסגרת ההכנות לקראת הביקור החליט המלך חוסיין על הקמת גן גדול בשטחי הרובע היהודי ההרוס. במסגרת ההכנות פונו תושבים אשר התיישבו בבתי הרובע ההרוסים. מטרת בניית גן זה הייתה לפאר את העיר העתיקה וליצור ריאה ירוקה הסמוכה להר הבית מחד, תוך פינוי הריסות הרובע היהודי מאידך. בניית הפארק לא החלה ולאחר ביקור האפיפיור התוכנית נגנזה. בתקופה זו גם החל המלך חוסיין לבנות ארמון מלכותי בתל אל פול, אולם עבודות הבנייה לא הסתיימו עד איחוד שני חלקי העיר.

בנובמבר 1966 פרץ בירושלים המזרחית גל של הפגנות אנטי-האשמיות, בעקבות פעולת התגמול הצה"לית בסמוע. ב-25 בנובמבר החלה תפילת יום השישי בהפגנת ענק נגד השלטון ההאשמי. לאחר שהמפגינים חטפו נשק של חייל ירדני החלו השוטרים לירות על המפגינים. הפגנות סוערות אלה נמשכו גם בשנת 1967 עד איחוד העיר במלחמת ששת הימים, אולם לקראת המלחמה דרישת המפגינים הייתה כי לאחר הניצחון הירדני כנגד ישראל יקבלו את השליטה בעיר ויורשו להפוך אותה לבירתם[7].

התפתחותה של העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר המערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

השנים שלאחר מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנזר נוטרדם, לאחר שניזוק במלחמת העצמאות.

בעקבות ההכרזה על העיר כבירת המדינה, ועל מנת לאפשר את תפקודה של העיר כבירת המדינה, נחנך ב-7 בדצמבר 1948 "כביש הגבורה" שנועד להחליף את "דרך בורמה" הקשה למעבר. במקביל החלה הפעלה מחודשת של קו הרכבת לירושלים מתל אביב, והוקם "קו השילוח" – קו מים שנועד לספק 3,500 מ"ק מים לעיר במקום קווי המים שנותקו במלחמת העצמאות. קו מים נוסף שהונח זמן קצר לאחר מכן, בין קיבוץ חולדה לשער הגיא, ובניית תחנת שאיבה בכפר אוריה, אפשר הגדלת הזרמת המים לעיר לכמות של 15,000 מ"ק.

בשנה הראשונה לקום המדינה, ובתקופה שלפני כן, קיבלה העיר חשמל מתחנה מנדטורית. ב-1 במאי 1949, לאחר שממשלת ישראל רכשה הזיכיון, התאפשר חיבור העיר לרשת החשמל הארצית. כתוצאה, חל גידול באספקת הקוט"ש חשמל לעיר, ובתוך שנה זה עלה בכ-56%.

בראשית שנות ה-50 החלה בניית אזורי תעשייה בעיר, בשכונות רוממה ומקור ברוך. אזורי התעשייה הוקמו על ידי החברה הכלכלית למען ירושלים, מייסודה של הקרן הקיימת לישראל, הסוכנות היהודית, הסתדרות העובדים, הכשרת היישוב וקרן הציונים הכלליים. בשנת 1950 גדל מספר העובדים בעיר מ-10,000 ל-35,000 עובדים. גידול זה כלל כ-4,000 עולים חדשים, והיתרה – פקידים שעברו לעיר מתל אביב.

בעקבות החתימה על הסכמי שביתת הנשק, הגיעו תיירים יהודים רבים לעיר, ומלונות העיר שופצו ואף החלה בניית מלונות חדשים.

הגבולות החדשים שנוצרו דרשו בנייה של מוסדות חדשים. בנייה זו, אשר בוצעה על ידי עובדי סולל בונה, כללה התאמת מבנים רבים בעיר לשימושים חדשים. העובדה כי בניין בית החולים הדסה ומבני האוניברסיטה העברית נותרו מנותקים על הר הצופים דרשה התאמת מבנים חדשים עבור בית החולים והאוניברסיטה. מרפאות הדסה וחדרי האשפוז הועברו לבית החולים האנגלי, בית החולים הגרמני ולבית הספר לאחיות ששכן במנזר סן ג'וזף. מבנים אלה, שהיו ממוקמים ברחוב הנביאים היו סמוכים זה לזה ואפשרו תפעול יעיל של בית החולים. האוניברסיטה העברית התמקמה בבניין טרה סנטה, במנזר רטיסבון ובמבנים במגרש הרוסים אשר שימשו קודם לכן את שלטונות המנדט הבריטי. מספר התלמידים באוניברסיטה בשנת 1950 הגיע ל-2,000 תלמידים.

העברת משרדי הממשלה לירושלים דרשה התאמתם של מבני ציבור רבים לתפקודם כמשרדי ממשלה ומבני שלטון. במקביל, גידול האוכלוסייה הביא לדרישה למוסדות חינוך ודת חדשים. בשנת 1950 הוקמו בעיר ירושלים 13 בתי ספר יסודיים חדשים, בהם למדו למעלה מ-15 אלף תלמידים. בנוסף הוקמו בעיר חמישה בתי ספר תיכוניים, ושלושה סמינרים למורים ולגננות.

תוכנית האב החדשה של העיר המערבית (תוכנית ראו)[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטחה של העיר המערבית לאחר הסכמה שביתת הנשק בגבולותיה הזמניים היה 25,760 דונמים (לעומת 40,000 דונמים - שטח העיר לפני חלוקתה). בשנת 1952 נקבעו הגבולות המוניציפליים ושטחה של העיר גדל ל-37,000 דונמים[8]. חלוקת העיר והפיכת המרכז המסחרי שלה לאזורי ספר ושטחי הפקר דרש תכנון אורבני מחדש של המרחב העירוני. תכנון מחודש זה החל עוד בטרם נחתמו הסכמי שביתת הנשק. תוכנית האב החדשה לעיר, שהוכנה על ידי ראשי צוות אגף התכנון במשרד הפנים, האדריכלים היינץ ראו ודוד אנטול ברוצקוס, הושלמה בתום מלחמת העצמאות. עקרונות התוכנית כללו הרחבת העיר מערבה, בהתאם לגבולות המדינה, העברת מרכז העסקים החדש מערבה, למרכז העיר המערבית תוך הרחקתו מהגבול, פיתוח מרכז שלטוני כנדרש בבירת המדינה, פיתוח מרכזי השכלה ובריאות חדשים במקום המרכז המנותק בהר הצופים, שמירה על האתרים ההיסטוריים ושמירה על שטחים פתוחים. במסגרת התוכנית נקבע העיקרון של בנייה בראשי הגבעות בלבד ושמירת העמקים ביניהם כשטחים ירוקים.

התוכנית הוגשה למשרד ראש הממשלה בשנת 1949, והעריכה את מספר תושבי העיר המערבית בכ-200,000 תושבים. תוכנית זו שימשה את העיר עד איחודה בשנת 1967.

אוכלוסיית העיר גדלה במהירות בשל העברה יזומה של עולים מחד ופקידים מאידך לעיר, ובסוף שנת 1954 כבר הגיע מספר תושביה של העיר המערבית ל-144,000 תושבים. גידול זה היה קטן לעומת גידול האוכלוסייה באזורים רבים בארץ, אולם בשל מרחב התכנון הצר האפשרי מחמת הגבולות אשר הקפו את העיר בשלושת עבריה גידול זה דרש בנייה מזורזת במערבה של העיר.

תוכנית האב השנייה (תוכנית שביב)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגידול באוכלוסיית העיר והתפתחותה חייב תוכנית אב חדשה עבור העיר. שר הפנים ישראל בר יהודה מינה ועדה שבראשה עמד האדריכל מיכאל שביב ואשר כללה את פרופסור א. ב. הורביץ ואת האדריכל דוד אנטול ברוצקוס. הוועדה החלה עבודתה בשנת 1955 והגישה את תוכניתה בשנת 1959. תוכנית האב התבססה על תוכנית האב הקודמת, אולם התייחסה להרחבת אזורי התעשייה ואזורי המגורים ולקביעת אזורי מסחר נוספים. שטחה הכולל של התוכנית היה כ-37 אלף דונמים, מהם 35% (13 אלף דונמים) הוקצו למגורים, 2% (700 דונמים) למסחר ו-5% (2000 דונמים) לתעשייה. בכך שינתה למעשה העיר את אופיה מתוכנית ראו המקורית, אשר התייחסה אמנם ל-43 אלף דונמים אך הוקצתה רק אחוז אחד מהם למסחר ו-1.7% לתעשייה. תוכנית שביב התעלמה למעשה מצדה המזרחי של העיר ולא התחשבה בדרכי הגישה המרכזיות ובמיקומה של העיר העתיקה. ניתן לראות למעשה בתוכנית זו כתוכנית שלא צפתה איחוד של שני חלקי העיר[9].

שנות ה-60[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות תוכנית שביב חתם שר הפנים ב-29 במרץ 1963 על צו שהרחיב את גבולות העיר מערבית מ-37 אלף דונמים ל-48 אלף דונמים, ובכך נכנסו עין כרם ואזור בית החולים הדסה עין כרם לתחום שיפוטה.

בהתאם לתוכנית האב החדשה, נבנו מספר שכונות חדשות, ובהן שכונת ניות בשנת 1962 והשכונות נווה גרנות וקריית מטרסדורף בשנת 1963. כמו כן, נבנו כ-2,000 דירות חדשות בקריית היובל, 1,000 דירות בשכונת מוסררה (מורשה) וכ-3,000 דירות בשכונות גונן (הקטמונים).

העיר המזרחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבט מחומת העיר העתיקה לעבר שטח ההפקר שבין העיר המערבית והמזרחית, ולעבר הר ציון. ראשית שנות החמישים.
מבט מחומת העיר העתיקה לכיוון רחוב ממילא ושטחי ההפקר שבין העיר העתיקה לעיר המערבית.

אמנם ירושלים המזרחית הוכרזה רשמית כבירתה השנייה של ממלכת ירדן, אולם עיקר משאבי הממלכה הופנו לפיתוח הבירה המקורית, עמאן. במהלך מלחמת העצמאות עזבה את מזרח ירושלים כמחצית מאוכלוסייתה, ובהתאם פיתוח העיר היה מועט ביותר. רק בראשית שנות ה-60 החלה העיר להתפתח. בדומה לעיר המערבית, גם העיר המזרחית הייתה עיר גבול, בה מחנות צבא רבים. כלכלת העיר המזרחית נפגעה מחלוקתה, ונוצרו בה בעיות תשתיות רבות.

ניתוק הקשר בין ירושלים לבין הערים חברון ובית לחם שבדרומה בשל השליטה הישראלית בדרך בית לחם ובדרך חברון, כמו גם השליטה הישראלית ברכס הר הצופים ובכביש הגישה להר הזיתים, פגעו בכלכלת העיר והקשו על התיירות בעיר אשר היוותה את עיקר הבסיס הכלכלי שלה. זמן קצר לאחר מלחמת העצמאות נסללו שני כבישים צרים - האחד דרך הכפר צור באהר השני דרך עוביידיה. דרכים אלה אפשרו מעבר בין ירושלים ובית לחם. הכפר א-טור שעל פסגת הר הזיתים נותק למעשה מירושלים, בשל מובלעת הר הצופים. כביש שחיבר את הכפר לירושלים נסלל רק בשנת 1953[10].

חלוקת העיר יצרה מצב בו כל אזורי התעשייה נותרו במערב העיר. במהרה התמקמו מוסכים, נגריות ובתי דפוס בסמוך לוואדי ג'וז, על אם הדרך, בהיעדר אזור תעשייה מתוכנן. עיקר העורף התעשייתי של העיר התפתח ברמאללה ובאל-בירה הסמוכות. חלוקת העיר אף ניתקה את העיר המזרחית ממקורות החשמל והמים שלה, אשר נותרו במערב העיר, והשלטון הירדני נדרש להקים בדחיפות תחנת חשמל חדשה ולדאוג לקווי מים לעיר.

האדריכל הנרי קנדל, אשר תכנן את תוכנית האב של העיר בתקופת המנדט הבריטי, נשכר על מנת לתכנן את תוכנית האב של העיר המזרחית וזו פורסמה בשנת 1965. בשל מיקומו של הקו העירוני והשליטה הישראלית בדרך חברון, הדרך הראשית לכיוון דרום, ובתוספת אילוצים טופוגרפיים, היה ניתן להרחיב ולפתח העיר צפונה בלבד, לאורך כביש ירושלים-רמאללה. התוכנית לא התייחסה לעיר העתיקה ולאזורים הסמוכים לה והתמקדה בעיקר בעיר המזרחית החדשה. קנדל הציע להגדיל את השטחים הירוקים בעיר, ובין היתר הציע לטעת בבית הקברות היהודי בהר הזיתים עצי זית וברוש ולהפוך אותו לשטח ירוק. התוכנית אף שמרה על שטח ירוק באזור תל אל-פול עליו תכנן המלך חוסיין לבנות את ארמונו. תוכניתו של קנדל לא יצאה אל הפועל מעולם בשל איחוד העיר בשנת 1967.

בראשית שנות ה-60 החלה העיר להתפתח אולם עיקר הבנייה הייתה בנייה למגורים. לאורך הדרך המובילה ליריחו ולרמאללה נבנו בתים נמוכים למשפחות אמידות. המבנים הציבוריים העיקריים שנבנו היו בית החולים אל-מקאסד, מלון אמבסדור ומלון אינטרקונטיננטל. מפעל הבנייה העיקרי בעיר המזרחית בתקופה המחולקת היה ציפוי כיפת הסלע בלוחות אלומיניום בצבע זהב, ששינו את צבע המבנה המסמל את העיר.

על אף הפיתוח הכלכלי בשנות ה-60, סירבו השלטונות לאפשר את הרחבת העיר, ושטחה השתרעה על 6 קמ"ר בלבד - מתוך מגמה להעדיף את בירת המדינה, עמאן. בקשות מועצת העיר לאפשר גידול מוניציפלי - סורבו, ובשל כך נבנו שכונות רבות מחוץ לתחומה של העיר, בעיקר לכיוון צפון - ובהן השכונות שועפט ובית חנינא[11].

אספקת החשמל לעיר המזרחית נעשתה על ידי חברת החשמל המזרח ירושלמית בראשותו של אנוואר נוסייבה. גם לאחר איחוד העיר נותרה החברה כספקית החשמל למזרח העיר.

אוכלוסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפגש בין שוטרים ישראלים ללגיונר ירדני על הקו העירוני, סמוך לשער מנדלבאום. שנת 1950 לערך.
שלט רחוב מהתקופה המנדטורית. הכיתוב בעברית (התחתון) נמחק בתקופת שלטון ירדן

קודם למלחמת העצמאות התגוררו בעיר ירושלים בין 160,000 ל-165,000 תושבים, מהם כ-100,000 יהודים וכ-65,000 נוצרים ומוסלמים. האוכלוסייה היהודית התרכזה בעיקר בשכונות המערביות והדרומיות של ירושלים (מקור חיים, תלפיות וארנונה), למעט כ-2,000 יהודים שהתגוררו ברובע היהודי בעיר העתיקה של ירושלים.

האוכלוסייה הלא יהודית התרכזה בשני גושי שכונות – במזרח העיר ומרכזה (העיר העתיקה והשכונות שייח ג'ראח ואבו תור) ובמערב העיר באזור שכונת קטמון, טלביה, המושבה הגרמנית והמושבה היוונית. במזרח העיר ובעיר העתיקה התגוררו כ-41,000 תושבים לא יהודים, מהם כ-28,000 מוסלמים והיתר נוצרים. באזור שכונת קטמון התגוררו קודם למלחמת העצמאות כ-24,000 תושבים לא יהודים, מהם כ-15,000 נוצרים.

במהלך קרבות מלחמת העצמאות התרחשה נדידת אוכלוסין בין חלקיה של העיר, אשר הביאה למצב בו התרכזה האוכלוסייה היהודית במערבה ובדרומה, והאוכלוסייה הנוצרית והמוסלמית במזרחה.

העיר המערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אוכלוסיית ירושלים המערבית 1949–1967

מעבר אוכלוסין במהלך מלחמת העצמאות ובעקבותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בראשית מלחמת העצמאות נדרשה הנהלת העיר היהודית להתמודד עם בעיית פליטים יהודים שהלכה וגדלה. בעוד שהנהגת היישוב עזבה את בנייני המוסדות הלאומיים ועברה לתל אביב, נותרו בעיר הנצורה פליטים רבים מהשכונות המזרחיות של העיר, אשר לא יכלו לעבור לאזור השפלה, וההנהגה היהודית של העיר נדרשה למצוא להם מקומות מגורים במערבה של העיר. ההתקפות על התחבורה הציבורית היהודית בעיר, שהחלו כבר לאחר ההכרזה באו"ם, האיצו את תהליך נטישת שכונות הספר. "המחלקה לעזרה סוציאלית לאוכלוסיית העיר בימי חירום" שהוקמה על ידי "משמר העם" הייתה גוף בלתי יעיל, ולכן בינואר 1948 הקימה הסוכנות היהודית את "ועדת המוסדות" שבראשה עמד דב יוסף, היועץ המשפטי של הסוכנות, לטפל בבעיית הפליטים. בוועדה היו חברים יצחק בן צבי מטעם הוועד הלאומי, חיים משה שפירא מטעם הסוכנות היהודית וחיים סולומון מטעם ועדי הקהילות בירושלים. ועדת המוסדות החליטה על שיכון הפליטים בדירות שננטשו בעיר, הן דירות של יהודים[12], והן דירות נטושות של תושביהן הנוצריים של השכונות במערב העיר. שיכון זה נעשה בצורה מסודרת, והוועד יצר קשר עם בעלי הדירות בשפלה ועם בעלי הדירות הערביים ואף, בחלק מהמקרים, הסדיר תשלום שכר דירה לבעלי הדירות.

בעקבות כיבוש השכונות הערביות באזור בתי שנלר, ליפתא עילית והכפר שייח' באדר (גבעת רם) ובריחת התושבים של שכונות אלה, יושבו מרבית הפליטים היהודים אשר נמלטו מאזורי הקרבות בשכונות ימין משה ושכונת שמעון הצדיק בשכונות הללו במטרה לאכלס את מערבה של העיר, ובכך להגן עליה ממתקפה ערבית מכיוון הקסטל. במהלך המלחמה הסדירה ועדת המוסדות את שיכונם של 1,400 פליטים. בעיית הפליטים החמירה לאחר הכרזת המדינה וכניסת הליגיון הערבי למזרח ירושלים. מתקפות הליגיון הביאו לאלפי פליטים יהודיים שברחו מהחזית ושפונו מיישובי הספר באזור ירושלים (גוש עציון, מוצא, מעלה החמישה, נווה אילן, נווה יעקב, עטרות, קריית ענבים ורמת רחל). אלה שוכנו במבני ציבור ברחבי העיר. לאחר כניעת הרובע היהודי נוספו למערבה של העיר 1,400 נשים וילדים ששוחררו על ידי הליגיון הערבי. הגברים נלקחו בשבי ושוחררו כשנה לאחר מכן.

ב-21 באפריל 1948 הקים הוועד הפועל הציוני את "ועדת ירושלים", שבראשה עמד דב יוסף, על מנת להוות את הרשות המנהלית האזרחית של העיר. ועדה זו טיפלה בוועדת הפליטים ובמהלך חודש מאי 1948 מצאה מקומות דיור לכ-2,300 פליטים, מרביתם מפוני הרובע היהודי וישובי הספר, בבתים נטושים בשכונת טלביה ובשכונת קטמון. ביוני 1948 שוכנו 1,200 פליטים נוספים בשכונות אלה. קצב האכלוס האיטי נבע מחששם של פליטים רבים מלהתגורר בשכונות ערביות נטושות ולהתרחק מהמרכז העסקי של העיר.

במהלך החודשים אוגוסט-ספטמבר 1948 נחלשו הקרבות. במקביל, נפרצה דרך בורמה אשר אפשרה הבאת מזון לעיר. התייצבות המצב האזרחי בעיר מחד, וקביעת גבולות בין הכוחות היהודיים בעיר לבין צבא הליגיון מאידך, הביאו לכך שמספר רב של פליטים הסכימו להשתכן בשכונות הערביות הנטושות, וזאת לאחר שהבינו כי לא יוכלו לשוב לבתיהם בשכונות במזרחה של העיר. אכלוס הדירות נעשה בצורה בלתי מסודרת, והיו בין הנכנסים לדירות הנטושות גם תושבי ירושלים ש"שדרגו" את דירותיהם לדירות נטושות, על אף שלא היו פליטים.

הפסקת האש שהוכרזה ב-30 בנובמבר 1948 הביאה לייצוב מצבה של העיר ואפשרה את חזרת החיים בעיר לשגרה מסוימת. חלק מהפליטים יכלו לשוב לבתיהם שהיו סמוכים לאזורי הקרבות. במקביל נדרשה הנהגת העיר למצוא פתרונות דיור לעולים חדשים רבים, אשר בעקבות החלטות ממשלת ישראל הופנו להתגורר בעיר על מנת לחזקה. מספר העולים החדשים הרב שהגיע הצריך את שיכונם בשכונות ערביות שננטשו, הסמוכות ביותר לקו הגבול במזרחה של העיר היהודית, ובהן מוסררה, ממילא ודיר אבו תור. בתים אלה נהרסו במהלך הקרבות ונדרש שיפוצם על מנת לאפשר את המגורים בהם. במקביל יושבו העולים החדשים בשכונות ערביות נטושות במערבה של העיר: ליפתא, דיר יאסין, עין כרם ומלחה. אכלוסה של שכונת עין כרם החל בדצמבר 1948, ועד מרץ 1949 שוכנו בשכונה כ-1,200 עולים חדשים. באותה תקופה שוכנו במושבה הגרמנית כ-2,900 עולים חדשים. במהלך מלחמת העצמאות כולה נדרשה הנהלת העיר היהודית למצוא פתרונות דיור לכ-20,000 פליטים יהודים ועולים חדשים.

בעקבות החלטת ממשלת ישראל על העברת משרדי הממשלה לעיר, נדרשו פתרונות דיור עבור מאות משפחות פקידי ממשלה שנדרשו לעבור מתל אביב לירושלים. לצורך העניין הוקצו מאות מבנים נטושים בקטמון אשר שימשו עד אותה עת כבסיסי צבא, ולכן נדרש שיפוץ נרחב להתאמתם למגורי הפקידים. דירות אלה לא הספיקו ודירות נוספות אשר יועדו במקורן לעולים חדשים בשכונת דיר אבו תור, הוקצו אף הן לפקידים. בשל קרבת שכונת דיר אבו תור לגבול, התמקמו הפקידים הבכירים יותר בשכונת קטמון, והזוטרים נאלצו להסתפק בשכונת דיר אבו תור. לחץ ציבורי על הממשלה הביא לשיכונם של חיילים משוחררים רבים בדירות שיועדו לפקידים, ובראשית 1950 אזל מלאי הדירות הנטושות בעיר, ופקידי הממשלה התגוררו במלונות בעיר.

העולים החדשים הופנו למעברות שהוקמו בשכונת תלפיות, בכפר דיר יאסין ובאזור מחנה אל-עלמיין – מחנה בריטי שהיה ממוקם בדרומה של העיר. בין אפריל 1949 עד מרץ 1950 הגיעו לעיר כ-10,000 עולים חדשים.

גידול האוכלוסייה עד 1967[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתום מלחמת העצמאות התגוררו בעיר כ-83,000 יהודים. זמן קצר לאחר מכן, במרץ 1950, הגיע מספר התושבים היהודים בעיר ל-100,000. בשל המחסור הרב בדיור החליטו אגף התכנון הממשלתי ומשרד האוצר לבנות שיכונים על פני שטח של 1,800 דונמים באזור ח'רבת בית מזמיל (קריית יובל). שטח זה היה מחוץ לתחום המוניציפלי של העיר ירושלים, ונחשב כחלק מאדמות הכפר עין כרם. השכונה (שכונת קריית יובל), שנועדה לקלוט כ-15,000 תושבים בכ-3,000 יחידות דיור, נועדה להפוך לחלק מהעיר ירושלים בעקבות הרחבת הגבולות העירוניים המתוכננת. שכונה נוספת תוכננה להיבנות על אדמות כפרים ערביים בדרומה של העיר, בשטחי החלקות של הכפר הנטוש אל-מאלחה ובית צפאפא. שכונות גונן או "הקטמונים", בדרומה של העיר, נועדו להגן על שכונות מרכז העיר מדרום. בנוסף, הוקצו קרקעות ריקות באזור מרכז העיר, כגון אזור "חוות הווזיר" (שכונת גבעת מרדכי בדרומה של גבעת רם) וקרקעות ריקות ברחביה, אשר יועדו לבניית בתים לתושבים אמידים.

בדצמבר 1950 הגיעה אוכלוסיית העיר היהודית לכ-121,000 תושבים - גידול של 65% ממספר התושבים קודם למלחמת העצמאות. שינויי האוכלוסין בתקופה זו השפיעו על אופייה הסוציו-אקונומי של העיר. שכונות יוקרה ערביות הפכו לשכונות עבור פליטים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, פליטים, עולים חדשים וחיילים משוחררים. שכונת קטמון הישנה, בה התיישבו בעיקר פקידי ממשלה, הפכה לשכונת יוקרה, בדומה לרחביה הסמוכה. בדומה, התיישבה אוכלוסיית פקידים ממעמד הביניים באזורים הסמוכים לגבעת רם, ולבנייני הממשלה במרכזה של העיר.

עולים חדשים שהגיעו אל העיר, בעיקר מטורקיה, יוגוסלביה, פרס, צפון אפריקה ורומניה, יושבו במעברות: במעברת תלפיות שנבנתה באתר מחנה אל-עלמיין שוכנו כ-9,000 עולים; במעברה במקור חיים שוכנו כ-750 עולים; ובמעברה בגבעת שאול שוכנו כ-900 תושבים.

אוכלוסיית העיר המשיכה לגדול בשל העברה יזומה של עולים מחד ופקידים מאידך לעיר, ובסוף שנת 1954 כבר הגיע מספר תושביה של העיר המערבית ל-144,000 תושבים. יצוין כי גידול זה היה קטן לעומת גידול האוכלוסייה באזורים רבים אחרים בארץ, ונבע אך ורק מפעולות יזומות לגידול האוכלוסייה. הפסקת הפעולות היזומות הביאה החל מאמצע שנות ה-50 להאטה יחסית בגידול באוכלוסיית העיר המערבית, וזו הגיעה בשנת 1959 ל-160,000 תושבים - לגידול הטבעי הצטרפו כ-100 משפחות פקידים בלבד, אשר עברו ממישור החוף

במהלך שנות ה-60 המשיך הגידול האוכלוסיית העיר המערבית, וזו גדלה מכ-160,000 תושבים בשנת 1959 לכ-200,000 תושבים בשנת 1967.

העיר המזרחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלחימה בעיר וחלוקתה הביאו לבריחת תושבים מן העיר. תושביה האמידים הערבים של העיר התפרנסו ברובם מהמסחר, וזה כמעט וחדל לאחר חלוקת העיר, עת שעמאן בירת ממלכת ירדן הייתה למרכז המסחרי הראשי של המדינה. סוחרים אמידים רבים אלה נטשו את העיר, ונותרו בה תושבים משכבות סוציו אקונומיות נמוכות בלבד. מספר תושביה של העיר המזרחית פחת בעקבות מלחמת העצמאות מ-60,000 תושבים ל-33,000 בלבד.

לאחר המלחמה, במשך זמן קצר, התיישבו פליטים מתושבי השכונות שניטשו במערב העיר (ליפתא, מלחה, עין כארם ודיר יאסין) בבתים הנטושים של הרובע היהודי, אולם מרביתם עזבו את הבתים מאוחר יותר ועברו לבתי קבע[4].

בין שנת 1949 ל-1967 גדלה אוכלוסיית העיר עמאן בירת ירדן פי 10 (מ-40,000 תושבים ל-400,000 תושבים). ירושלים המזרחית לעומתה גדלה ב-5% בלבד[13].

בשלהי שנות ה-50, מיעוט ההשקעות והפיתוח בעיר המזרחית הביא להגירה שלילית רבה - בעיקר למדינות המפרץ. בשנת 1952 היו בעיר המזרחית 46,700 תושבים (לא כולל חיילים ירדנים). בשנת 1961 הגיעה אוכלוסיית העיר ל-60,500 תושבים[14] גידול של 20% (2% לשנה בלבד). אמנם גידול זה היה גבוה מהגידול ביתר חלקי הגדה המערבית (0.7% בלבד) אולם פחות מהריבוי הטבעי (3% - 3.5%) דבר המעיד על הגירה שלילית.

השגשוג הכלכלי של שנות ה-60 הביא לגידול באוכלוסיית העיר המזרחית ל-65,000 תושבים בשנת 1966 (כאשר 60% מהם התגוררו מחוץ לחומות העיר העתיקה)[11] ול-68,000 תושבים בשנת 1967[15].

תקופת השלטון הירדני בעיר המזרחית מתאפיינת בקיטון ניכר באוכלוסייה הנוצרית בעיר - חלקם היחסי של הנוצרים ירד מ-45% בשנת 1946 ל-20% בלבד בשנת 1961:

דת/שנה 1946 1961
מוסלמים 37,600 50,300
נוצרים 31,500 12,400

סילוואן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת המנדט הבריטי לא היה הכפר סילוואן חלק משטח העיר ירושלים, למעט שכונת ואדי חלוה. בשנת 1952 הפך הכפר לחלק מהשטח המוניציפלי של ירושלים. בתקופת העיר החצוייה גדלה אוכלוסיית הכפר במהירות, בעיקר בשל מהגרים רבים מאזור חברון שהגיעו אל הכפר. בשנת 1967 הגיע מספר התושבים בשכונה ל-12,000 נפשות (לעומת 500 נפשות בשנת 1915). השדות החקלאיים של הכפר סיפקו את התצרוכת החקלאית של ירושלים, ומרבית תושביו עסקו בחקלאות. תעסוקה נוספת של התושבים הייתה הובלת מים לעיר העתיקה ממעיין הגיחון[16].

הרובע המוסלמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת השלטון הירדני היה הרובע המוסלמי בעיר העתיקה שכונת העוני של ירושלים, והאזור הדל ביותר בעיר (למעט אזור התיישבות הפליטים בהריסות הרובע היהודי). רבים מתושבי הרובע התגוררו בדירות חדר ומרתפים תת-קרקעיים, או בפחונים וצריפים שנבנו על גגות מבני הרובע. מרבית התושבים התגוררו בדיור מוגן - מבנים בהם שכר הדירה לא השתנה מאז תקופת המנדט הבריטי, אשר היו בבעלות ההקדש המוסלמי (הוואקף). ההקדש לא השקיע כספים בשיפוץ ושיקום הבתים ומצבם של אלה היתדרדר. רחובות הרובע המוסלמי לא היו מרוצפים, מערכת הביוב לא הייתה קיימת, וביוב הבתים זרם לבורות המים מהם שתו תושבי השכונה. חלק ניכר מבתי הרובע לא חובר למערכת החשמל. בתנאים קשים אלה התגוררו כ-17,000 תושבים מוסלמים נכון לשלהי התקופה הירדנית (יותר מכפליים מאשר מספר המתגוררים ביתר חלקי העיר העתיקה (שטחו של הרובע כשליש משטחי העיר העתיקה כולה)[17].

מאבקי השבת בתקופת העיר המחולקת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מאבקי השבת בירושלים

המאבקים הציבוריים לקביעת אופיו של יום השבת בירושלים החלו עוד בתקופת המנדט הבריטי. על אף הפוגה קצרה במהלך מלחמת העצמאות, היו מספר הפגנות באותה תקופה. נטורי קרתא, אשר התנגדו להקמת המדינה, יצאו להפגנה נגדה ב-8 באפריל 1948 בעיצומה של המלחמה. הפגנה של נטורי קרתא שכללה דגלים לבנים, גרמה לכך שלוחמי הפלמ"ח, אשר סברו כי הראשונים מתכוונים להציג מצג לפיו העיר המערבית נכנעת לכוחות הערבים, החלו לירות על המפגינים. איש לא נפגע מן הירי, אולם החלה עוינות רבה בין הלוחמים של הפלמ"ח לבין החרדים הגרים בסמוך לקו הגבול. עיקר השכונות הדתיות שכנו בסמוך לעמדות הקדמיות של אנשי הפלמ"ח ופעילות מיגון ולוחמה שבוצעו בשבת, כמו גם פעולות של חלוקת מזון ודלק, הביאו להגברת המאבקים בעניין צביון העיר בשבת. ב-26 ביוני 1948 נערכה הפגנה רבת משתתפים כנגד הנסיעות בשבת, ובעיקר כנגד נסיעות לצורכי הנאה, קרי נסיעות שאינן חיוניות לשיטתם.

הציבור החרדי, שבתחילת המלחמה תמך בנטורי קרתא ובאזהרתם כי התנועה הציונית תוביל לאסון ולחורבן העיר, החל בהדרגה, ועם התקדמות הצלחות צה"ל בלוחמה, לשנות את דעתו ולתמוך דווקא באגודת ישראל אשר חברה להנהגת המדינה, ואף לממשלת ישראל הראשונה.

עם זאת נמשכו המאבקים על השבת. ב-21 ביולי 1948, כאשר שני חיילים בחטיבת אלכסנדרוני סירבו פקודה לבשל מזון בשבת ללוחמים, נשפטו ונענשו לשלושה חודשי מאסר וגילוח שער ראשם בגין זאת, עורר הדבר סערה רבה בציבור החרדי.

בתום המלחמה, ועם קביעת קווי שביתת הנשק והקו העירוני, עבר קו הגבול בסמוך לשכונת מאה שערים ובתי אונגרין. מעבר מנדלבאום, המעבר היחיד בין שני חלקי העיר דרכו עברו אנשים בכל ימות השבוע, נשק לבתי השכונה. רחוב מאה שערים היה הדרך היחידה שהובילה אל מחנה שנלר ולכן עברו דרכו רכבי צבא בכל ימי השבוע. ההפגנות כנגד מצב זה החלו כבר בחג הפסח ב-20 באפריל 1949, עת מפגינים חרדים עצרו רכב של האו"ם שנסע אל המעבר והכו את פקח האו"ם. שבוע לאחר מכן, ב-25 באפריל 1949, התקלקל רכב צבאי ברחוב מאה שערים, ומשהעוברים ושבים תקפו את הנהג הוא פתח באש מנשקו כנגדם. העיתונות הארצית, כמו גם ממשלת ישראל, לא התייחסו לאירוע כלל, ואף לא פרצו הפגנות נוספות בגינו.

האירוע אשר הביא להפגנות המוניות של החרדים היה דווקא פתיחת קולנוע אדיסון בשבת. אף שהקולנוע היה ממוקם בשכונה חרדית, והסרטים עצמם הוקרנו במוצאי שבת, החליטו בעליו לאפשר רכישת כרטיסים גם לפני צאת השבת, והדבר הביא למחאה רבה. ב-25 במאי 1949 יצאה הפגנה המונית נגד מכירת הכרטיסים, אשר הביאה לאלימות משטרתית רבה כנגד המפגינים. רבים מהמפגינים נעצרו והוסעו למגרש הרוסים בעיצומו של יום השבת. התנהגות המשטרה הביאה לכך שגדלה התמיכה של הציבור החרדי בנטורי קרתא, שהיו מבודדים באותה תקופה, ומהומות השבת הועלו לדיון על שולחן הממשלה. נשמעה אף הדרישה להקים ועדת חקירה ממלכתית לחקור את התנהגות אנשי המשטרה. הוועדה שהוקמה לחקירת האירועים כללה את זאב שרף, מזכיר הממשלה, את אשר רוזנבלום, מנכ"ל משרד הפנים, ואת יצחק צ'יזיק, מפכ"ל המשטרה[18].

למחרת הקמת הוועדה, ב-3 ביוני 1949, ערב חג השבועות, הונח מחסום פחים על ידי נטורי קרתא ברחוב מאה שערים במטרה למנוע מעבר רכבי צבא. החיילים שפרצו את המחסום ירו באוויר ואף פרצו לבית הכנסת של נטורי קרתא. אחד החיילים נפגע על ידי אחד מאנשי נטורי קרתא, ושתיים מאצבעותיו נכרתו. למחרת, בחג השבועות, ובתגובה, יצאו מכונות צבאיות ונסעו על מדרכות הרחוב תוך שהן יורות באוויר[19].

בניסיון להגביל את החיכוכים הוסכם עם הצבא שרק נסיעות הכרחיות יעברו ברחוב מאה שערים, אולם ההפגנות נמשכו. ב-2 ביוני 1949 נזרקו אבנים על רכב צבאי, אשר בתגובה זרק פצצת תבערה על המפגינים. איש לא נפגע, אולם נגרמה בהלה רבה בקרב תושבי השכונה. בחורף 1949–1950 פסקו ההפגנות, אולם הן התחדשו שוב בקיץ 1950 עת החלו ההפגנות בפינת שטראוס-מלכי ישראל, אתר אשר כונה מאז כיכר השבת. צומת רחובות אלו היה ציר תנועה מרכזי ויחיד בין מחנה שנלר, שהיה אחראי על הקו העירוני, לבין עמדות הקו, וכן מוקמה בסמוך מחלבה של תנובה אשר קיבלה חלב בשבת. בשעות אחר הצהריים, עת שנהגו תושבי מאה שערים לטייל ("פראד"), ראו את רכבי החלב שהגיעו מיישובי פרוזדור ירושלים למחלבה וכלי הרכב הצבאיים שעברו בכיכר. תושבי השכונות החרדיות נהגו להשליך אבנים על כלי הרכב החולפים מחלונות ישיבת חיי עולם הממוקמת בכיכר, ותלמידי ישיבה זו וישיבת חברון הסמוכה התעמתו עם כלי הרכב החולפים.

המאבק על אופיה של ירושלים הפך במהרה למאבק פוליטי, וב-12 באוגוסט 1950 הגיעו לכיכר השבת חניכי תנועת השומר הצעיר במטרה להתעמת עם החרדים. במשך מספר שבועות הגיעו מדי שבוע חברי קיבוצים וחברי תנועת השומר הצעיר והמשטרה נאלצה להפריד בין הנצים. הופעת אנשי השומר הצעיר הקצינה את עמדות החרדים, ובמשך מספר שנים המשיכו המהומות, אולם בהדרגה פחת מספרם של אנשי השומר הצעיר. בפועל, עם השנים פחתה התנועה בצומת והוא נסגר לתנועה בשנת 1965 בהוראת ראש העיר טדי קולק.

ב-1966 נהרג הפסל דוד פלומבו בתאונת דרכים כאשר רכב על אופנוע ונתקל בשרשרת שבת, שהציב משרד הדתות במורד הר ציון[20].

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר המערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה שלאחר ההכרזה על העיר ירושלים כבירת המדינה עברו לירושלים פקידים ואנשי שירותים רבים מאזור השפלה. במקביל הבנייה הרבה אשר נדרשה להתאמת העיר לתפקידה כבירה, ובניית בתי מגורים לעולים הרבים ולפליטים שבה, דרשה פיתוח מהיר של תעשיית הבנייה. מחצבות אבן וסיד, שהיו ממוקמות באזור הקסטל ונהרסו במלחמת העצמאות, שוקמו במהירות לאחר המלחמה, באמצעות הלוואה שניתנה מהסוכנות היהודית וכספי מלווים מארצות הברית.

בנוסף, בשונה מתוכנית האב הבריטית לעיר, אשר ראתה בעיר כעיר שירותים ותיירות, החליטה הממשלה על הקמת אזורי תעשייה בעיר, ואלה הוקמו באזור שכונות רוממה, גבעת שאול ומקור ברוך. אזורי התעשייה הוקמו על ידי החברה הכלכלית לירושלים, מייסודן של הקרן הקיימת לישראל, הסוכנות היהודית, הסתדרות העובדים, הכשרת היישוב וקרן הציונים הכלליים. בנוסף העמידה הממשלה מבנים נטושים לרשות מפעלים שונים.

מקור תעסוקה עיקרי נוסף בעיר היה האוניברסיטה העברית, אז האוניברסיטה היחידה בישראל (הטכניון ומכון ויצמן היו מכוני מחקר טכנולוגיים ולא אוניברסיטאות כלליות). מספר התלמידים באוניברסיטה גדל במהירות, מכ-2,000 תלמידים בסמוך לתום מלחמת העצמאות, לכ-6,300 תלמידים בשנת 1954.

בראשית שנות ה-50 הגיע מספר הפקידים בעיר לכ-6,400 פקידים (מהם כ-3,000 במשרדי הממשלה, כ-1,000 בעיריית ירושלים והיתר במוסדות של הסתדרות העובדים, בבנקים, ובחברות שונות).

בשלהי שנות ה-50 גדל מספר העובדים בתעשייה בעיר, מכ-9,900 עובדים בשנת 1954 לכ-10,900 עובדים בשנת 1957. ענפי התעשייה כללו את ענפי המזון, התרופות, הטקסטיל, ההלבשה, ענפי הדפוס והנייר, ייצור גומי ומוצרי פלסטיק, ענפי יהלומים, אלקטרוניקה ותובלה. המפעלים "חוטי ירושלים", "טוי", "מנועי רדמונד אמקור", "פרידמן", "ישראניל", "יהלומי ירושלים" ו"נעלי ירושלים" נחשבו לגדולים במפעלי העיר והעסיקו כ-100 עובדים בכל מפעל. ענף היהלומים בעיר כלל מספר בתי מלאכה קטנים שפעלו ב"בית היהלומים" ברוממה, אולם למעשה מדובר היה בענף זניח שלא צלח, ובמהרה המבנה עבר לידי הטלוויזיה הישראלית.

שיעור המועסקים בתחום המסחר והבנקאות היה 12% מכלל העובדים בעיר. מספר בתי העסק בשנת 1959 הגיע לכ-2,000 בתי עסק, כפול ממספר בתי העסק בשנת 1947. בדומה, גם מספר סניפי הבנקים בעיר המערבית יותר מהוכפל מ-17 סניפים לפני מלחמת העצמאות ל-40 סניפים בשנת 1959.

בעיר נבנו מספר בתי מלון חדשים ובהם מלון הנשיא ומלון הולילנד (מלון ארץ הצבי) אשר תוכנן בשנת 1952 על ידי האדריכל הרמט, ובנייתו הושלמה בשנת 1958. בסמוך למלון הולילנד נבנה דגם ירושלים בסוף ימי בית שני שהוכן על ידי פרופסור מיכאל אבי יונה והיה לאתר תיירות בפני עצמו.

סקר שנערך בשנת 1967 ביוזמת עיריית ירושלים העלה כי כ-50% מהמועסקים הועסקו בשירות המדינה, בעירייה או באוניברסיטה, כ-20% בתעשייה, 10% בבניין, 8% בחינוך, 7% בבנקאות וכ-5% בתחבורה.

בניגוד לעיר המזרחית אשר התבססה על התיירות, ענף התיירות בעיר המערבית היה ענף כלכלי חלש וזאת בשל מספר אתרי התיירות המועטים שנותרו בעיר. בשנת 1963, כאשר כלל ההכנסות מהתיירות במדינת ישראל הגיע לכ-53 מיליון דולר, בירושלים הגיעו ההכנסות מתיירות לכ-2 מיליון דולר בלבד. מרבית התיירים הזרים נכנסו אל העיר דרך מעבר מנדלבאום, שהו בה שעות ספורות ועזבו את העיר בדרכם לנמל התעופה בן-גוריון. בשנת 1963 היו בעיר ירושלים 72 חנויות "מומלצות לתיירים" לעומת 194 חנויות כאלה בתל אביב ו-53 בחיפה. מתוך 72 החנויות בירושלים, רק 54 הורשו לקבל מטבע זר.

העיר המזרחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלוקת העיר הביאה לניתוק בין העיר המזרחית לבין מרכזי העסקים שהיו בעיר בתקופת המנדט הבריטי - שעיקרם באזור רחוב ממילא ורחוב הנסיכה מרי (רחוב שלומציון המלכה). מאידך, נותרו בעיר המזרחית שוקי העיר העתיקה. מרכז העסקים של העיר המזרחית התפתח לאורך רחוב צלאח א-דין. המרכז המסחרי מתקופת המנדט בפתח שער שכם היה סמוך לגבול ולכן התנוון. ברחוב צלאח הדין מוקמו בתי המשפט, בניין המושל הירדני, ומשרד הדואר המרכזי. שוקי העיר העתיקה נותרו כשוקי המזון העיקריים של העיר, אולם בשל התבססות כלכלת העיר על התיירות, עברו השווקים במהרה להתמחות בתחום המזכרות לתיירים. מיקום המרכז המסחרי באזור רחוב צלאח א-דין יצר בעיות עירוניות בשל אי התאמת הרחוב להיותו מרכז מסחרי - חסרו מגרשי חניה, והפיתוח של האזור היה מצומצם ביותר.

מיעוט המשאבים שהופנה אל העיר בתקופה שלאחר מלחמת העצמאות והפיחות הרב באוכלוסייתה פגעו בכלכלת העיר. עיקר כלכלת העיר התבססה על התיירות הנוצרית שהגיעה אליה, ונבנו בעיר בתי מלון רבים, שהגדול והמרשים בהם הוא מלון אינטרקונטיננטל שנבנה על הר הזיתים. בעיר לא התפתחה כל תעשייה, למעט בית חרושת לסיגריות שנפתח באל-עיזריה.

מספר התיירים גדל בעקבות התפתחות העיר בשנות ה-60, ועלה מ-132,000 תיירים בשנת 1960 ל-323,000 תיירים בשנת 1963. בשנת 1967 הגיע מספר התיירים בעיר המזרחית לשיא של 616,000 תיירים, מרביתם צליינים נוצרים, אך גם עולי רגל מוסלמים (בשנת 1966 ביקרו בעיר המזרחית 175,000 תיירים מוסלמים). בשנות ה-60 גדל מספר המלונות והאכסניות בעיר, והגיע ל-51 מלונות ואכסניות (סך של 1,900 חדרי לינה- כ-1,000 חדרים יותר מאשר בעיר המערבית). בעיר המזרחית פעלו 73 סוכנויות נסיעות[21]. הגידול בתיירות הביא לפיתוח מסחרי - נפתחו חנויות, בנקים, בתי קולנוע ומסעדות יוקרה במטרה לשרת את ציבור התיירים.

ספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאמרו של אבנר הולצמן "קרוב ואסור לנו שם, ירושלים החצויה בראי הספרות הישראלית" מוצע לחלק את הספרות שנכתבה אודות ירושלים המחולקת לשלוש קטגוריות:

  • יצירות אשר נכתבו בסמוך ולאחר מלחמת העצמאות, ובהן תגובת היוצרים לחלוקת העיר;
  • יצירות שנכתבו בשנות ה-50 וה-60, ובהן מוצגת העיר המחולקת כרקע לספרות, מתוך הכרה במציאות בה חיים תושבי העיר;
  • יצירות שנכתבו לאחר מלחמת ששת הימים, ובהן רואים את העיר המחולקת מתוך מבט היסטורי.

יצירות שנכתבו בסמוך לאחר מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירות אלה מאופיינות לרוב כיצירות פוליטיות ומובע בהן הכעס על חלוקת העיר. בין יצירות אלה ניתן למנות את יצירות המשוררים הימניים אורי צבי גרינברג ויצחק שלו. גרינברג ראה בחלוקת העיר ירושלים אסון, וכתב, לדוגמה, על ירושלים המזרחית כי "בלעדיה, ארץ ללא רקיע, צפור ללא כנף, גוף ללא יד". בשיריו, כמו גם בנאומיו הפוליטיים בכנסת הראשונה, בה היה חבר, קרא לכיבוש מחדש של מזרח העיר. גם יצחק שלו קונן על חלוקת העיר, תיאר את החומות החוצות אותה, וכתב בשירו "ירושלים דהשתא" כי "אוי לעיר אין דרום לה, לעיר אין צפון, לעיר ששכלה פאת מזרח, חסומת אפקים וכבולת מרחקים, על יפי במותיה - מסך". השיר מהווה ביקורת על כך שבעוד שערים אחרות ברחבי הארץ נכבשו, ירושלים המזרחית לא נכבשה ומתאר כי "אותה יד מחץ עם משחררת ערים, אותה זרוע שלם ונקם, איך קפאה אין אונים מול חומות הבירה". בשיריו מתאר שלו את תושבי ירושלים אשר מתגעגעים למזרח העיר. כך, לדוגמה, בשיר "נערי המכללת על הר הצופים" כותב שלו על כך שהסטודנטים של האוניברסיטה העברית לא יכלו להגיע לאוניברסיטה שעל ההר, ונאלצו ללמוד בבניין טרה סנטה המתואר על ידו כ"משכן לא להם, בית גויים".

יצירות שנות ה-50 וה-60[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרבית היצירות שנכתבו בשנים אלה ניתן לראות כי הכותבים הסתגלו למצב ותיארו את ירושלים המחולקת כרקע לעלילת הספרים. דוגמאות לספרים מעין אלה הוא הרומן מאת ראובן קריץ משנת 1964 "בני בי-רב", ואף ספרו של אהוד בן עזר משנת 1971 "לא לגיבורים המלחמה". שני רומנים אלה מתארים את חיי הסטודנטים הלומדים באוניברסיטה העברית בירושלים בראשית שנות ה-60. דוגמאות נוספות לספרים אלה הם הסיפורים מאת עמליה כהנא-כרמון שפורסמו בשנת 1966 בספרה "בכפיפה אחת".

בשונה מספרים אלה ספרו של אברהם ב. יהושע "שלושה ימים וילד" משנת 1965 מתאר דווקא את הגבול כסמל של העיר ירושלים, וכמוהו גם הספר משנת 1966 של משה שמיר "הגבול", בו קו הגבול מהווה הנושא המרכזי בעלילת הספר. גם דוד שחר מתאר בסיפורו משנת 1955 "נער גבול" את העיר ואת השינויים שחלו בה בעקבות מלחמת העצמאות - התיישבות עולים חדשים בבתים הערביים הנטושים, תיאורי שטח ההפקר, וכן חיים גורי בכתבים שפורסמו בספרו "דפים ירושלמיים" מתאר את נוף העיר המחולקת.

יצירתו היידית של אורי צבי גרינברג משנת 1957 "די זעונג ביים מאנדלבוים-טויער" (החזון ליד שער מנדלבאום) משתייכת למעשה לקטגוריה הראשונה ומהווה יצירת זעם כנגד חלוקת העיר וכנגד השער המפריד בין היהודים לבין הר הבית.

ספריו של עמוס עוז משנות ה-60, ובהם "אש זרה" משנת 1964 ו"מיכאל שלי" משנת 1968[22], מתארים את קו הגבול של העיר כמשל ונעשה בגבול שימוש כמוטיב בספרים, ותיאורי העיר המחולקת הם כלי ספרותי להבנת הדמויות.

ירושלים היוותה מוטיב מרכזי בשירתו של יהודה עמיחי והעיר החצויה מתוארת בשיריו, כמו גם הגבול, העיר המזרחית והחיילים הירדנים. עמיחי בשיריו מתנגד לתיאור תושבי מזרח העיר כאויבים (אף שמשתמש במילה "אויב") ומתאר בשירו כביסה כ-"סדין לבן של אויב/מגבת של אויב/ לנגב בה את זעת אפו", ומעדיף לתאר את העפיפון שעף מעל החומה, ומצטער על כך שאינו רואה את הילד האוחז בעפיפון בשל החומה. בכך מדגיש עמיחי את חשיבות האנשים שמאחורי החומה המפרידה, על המצב הפוליטי שגרם לה.

יצירות מאוחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברומן "שומר הרוח" מאת צבי לוז משנת 1988, המתאר אף הוא חיי סטודנטים באוניברסיטה העברית בשנות ה-50, מופיעים תיאורים של העיר המחולקת ושל הגבול החוצה אותה, אולם תיאורים אלה מהווים רקע בלבד לעלילה, ובכך מהווה הרומן בעצם יצירה השייכת לקטגוריה השנייה.

מרבית היצירות שנכתבו לאחר מלחמת ששת הימים מתארות את השמחה של איחוד העיר מחד, והרהורים נוסטלגיים על ירושלים החצויה מאידך. שיריו של יהודה עמיחי שנכתבו בתקופה שלאחר המלחמה משתייכים לשירים המביעים נוסטלגיה לעיר מחולקת, השקטה יותר.

ספריו של חיים באר "נוצות" משנת 1979 ו"עת הזמיר" משנת 1987 מתארים את העיר המחולקת בפרספקטיבה היסטורית. בספרו של חיים באר: "נוצות" מתוארת ירושלים בשנות ה-50, וכן האירועים של תקופת הצנע ואירועים פוליטיים של שנות ה-50. ב"עת הזמיר" מתוארת העיר בשנות ה-60 תוך אזכורים של שנות ה-50. בספר מוצגות דעות שונות של הדמויות, הרוצות לגאול את ירושלים העתיקה מכיבוש האויב מחד, ודעות המעדיפות שלום על מלחמה תוך ביקורת על סגידה לאתרים מקודשים מאידך.

ספרים מאוחרים יותר המתארים את ירושלים המחולקת, אשר נכתבו בשנות ה-90, מתמקדים בעיקר בחיי התושבים במערב העיר ומתעלמים כמעט לחלוטין מהגבול החוצה אותה. דוגמאות לספרים אלה הם ספרו של אלברט סויסה "עקוד" משנת 1990 וספרו של דוד גרוסמן "ספר הדקדוק הפנימי" משנת 1991. בכך שונים ספרים מאוחרים אלה מספרים שנכתבו בתקופת חלוקת העיר או בתקופה הסמוכה שלאחריה בהם מופיעים תיאורים רבים של נופי העיר החצויה, בין אם היא מהווה מוטיב בעלילה ובין אם היא מהווה רקע בלבד.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דן בהט, אטלס כרטא הגדול לתולדות ירושלים, הוצאת כרטא, 1989
  • מאיר בן דב, אטלס כרטא - ירושלים בראי הדורות, כרטא, ירושלים, 1991
  • אלישע אפרת, ירושלים והפרוזדור, גאוגרפיה של עיר והר, אחיאסף, ירושלים-תל אביב, 1967
  • אבי בראלי (עורך), ירושלים החצויה 1948 - 1967, הוצאת יד בן צבי, ירושלים, 1984
התפתחות העיר
  • יהושע בן אריה, אליה וגר, שלבים בבנייתה ובהתפתחותה של ירושלים הישראלית בין השנים 1948 - 1967
  • יוסף שביד, התפתחותה האורבנית והאדריכלית של ירושלים בשנים 1948 - 1967
אוכלוסין
  • ארנון גולן, פליטים, עולים, שכונות נטושות. עיצוב המערך העירוני של ירושלים היהודית במלחמת העצמאות ואחריה, 1948 - 1950
  • עוזיאל שמלץ, האוכלוסייה היהודית בירושלים מ-1949 עד 1967
  • יפרח זילברמן, חברה, מדינת ואסלאם רדיקלי בירושלים המזרחית תחת השלטון הירדני
  • מנחם פרידמן, נטורי קרתא והפגנות השבת בירושלים ב-1948 - 1950, רקע ותהליכים
כלכלה
ספרות
  • אבנר הולצמן, קרוב ואסור לנו שם, ירושלים החצויה בראי הספרות הישראלית
  • אלי שילר (עורך), ירושלים הבנויה, קוי יסוד בהתפתחות ירושלים, אריאל, כתב עת לידיעת הארץ, מרץ 1986
  • אלי שילר, קווים להתפתחותה של ירושלים המזרחית שמחוץ לחומות (1948 - 1967)
  • אורי שטנדל, השכונות הערביות במזרח ירושלים
  • אלי שילר, הרובע המוסלמי בעיר העתיקה
  • מרדכי נאור, ירושלים עיר ועם, מדוד המלך עד ימינו, יד בן צבי, ידיעות אחרונות - ספרי חמד, 1995
  • עוזיאל שמלץ, אוכלוסיית ירושלים, תמורות בעת החדשה, ירושלים, תשמ"ח, מכון ירושלים לחקר ישראל

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נוסח ההכרזה של בן-גוריון על ירושלים כבירת ישראל, באתר הכנסת
  2. ^ הכנסת שכנה במקום עד ל-30 באוגוסט 1966, עת נחנך משכן הכנסת החדש בגבעת רם
  3. ^ כיכר השוק ריקה, 26
  4. ^ 4.0 4.1 כיכר השוק ריקה, 27
  5. ^ 5.0 5.1 כיכר השוק ריקה, 28
  6. ^ כיכר השוק ריקה, 29
  7. ^ כיכר העיר ריקה, 29
  8. ^ ירושלים והפרוזדור, עמ' 79, עמ' 85
  9. ^ ירושלים והפרוזדור, עמ' 88
  10. ^ שטנדל, 86
  11. ^ 11.0 11.1 שילר, 76
  12. ^ כ-5,000 מתושבי היהודים של העיר נטשו אותה במהלך מלחמת העצמאות ועברו לשפלה, בעיקר לתל אביב, אך גם לחיפה
  13. ^ ירושלים עיר ועם, 226
  14. ^ אוכלוסיית ירושלים, תמורות בעת החדשה, 55
  15. ^ ירושלים עיר ועם, עמ' 226
  16. ^ שטנדל, 84
  17. ^ שילר, 92
  18. ^ השוו הדי מאורעות ירושלים בכנסת, דבר, 7 ביוני 1949
  19. ^ תיאור אחר ניתן לראות כאן: חיילים נפצעו בהתנגשות עם נטורי קרתא, דבר, 5 ביוני 1949
  20. ^ הפסל דוד פלומבו נהרג, מעריב, 14 באוגוסט 1966
  21. ^ שילר, עמ' 75
  22. ^ "מיכאל שלי" נכתב קודם למלחמת ששת הימים, אך פורסם לאחריה