חיים דנון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חיים דנון
דנון, פברואר 2018
דנון, פברואר 2018
לידה 31 במרץ 1946 (בן 75)
השכלה

אוניברסיטת בר-אילן

בית הספר הריאלי
השתייכות Badge of the Israeli Defense Forces 2022 version.svg  צה"ל
תקופת הפעילות 1964–1970 (כ־6 שנים)
דרגה סגן אלוף  סגן אלוף
תפקידים בשירות
  • סמג"ד 57
  • סמח"ט 679
פעולות ומבצעים
תפקידים אזרחיים
בעלים ויו"ר של חברת קומסקו בע"מ

חיים דנון (נולד ב-31 במרץ 1946) הוא איש עסקים ישראלי, בעלים ויו"ר של חברת קומסקו בע"מ.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דנון נולד בתל אביב. אביו היה איש צבא קבע. בילדותו למד בבית ספר כצנלסון שבגבעתיים, ממנו עבר לבית ספר משה הס בתל אביב, ולתיכון עירוני ט'. בכיתה י' הצטרף לפנימייה הצבאית לפיקוד בחיפה, אותה סיים בשנת 1964.[1]

שירות צבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 1964 התגייס דנון לחיל השריון שם עבר מסלול ייחודי והוסמך לקצונה תוך תשעה חודשים מגיוסו. לאחר סיום קורס הקצינים הדריך כשנה בקורס מפקדי טנקים, ולאחר מכן מונה למפקד מחלקה בחטיבה 7, שם בחודשים מרץ – אפריל 1966 עבר את טבילת האש הראשונה שלו במהלך הקרב על המים.

ב-1966 החל דנון קורס מפקדי פלוגות, אולם כחודש לאחר תחילת הקורס נשלח עם עוד שלושה קצינים לאנגליה על מנת ללמוד את מערכות טנק הצ'יפטיין אותו רצה צה"ל לרכוש. הקצינים הוכשרו על הצ'פטיין במשך מספר חודשים, ועם חזרתם הקימו יחידה סודית שכללה ארבעה טנקים, במסגרתה בוצעו שורה של ניסויים.

מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת הכוננות שקדמה למלחמת ששת הימים התברר כי הבריטים לא יאפשרו שימוש מבצעי בטנק. חיילי היחידה צוותו לפלוגת צנטוריונים שהוקמה וצורפה לחטיבה 10, כשדנון בתפקיד סגן מפקד הפלוגה. הפלוגה השתתפה בכיבוש נבי סמואל ובהמשך עלתה על תל אל פול כאשר הטנק של דנון מוביל את הכח. לאחר כיבוש תל אל פול המשיכו לכיבוש רמאללה.

בין המלחמות וראשית הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תום המלחמה פוזרה יחידת הניסוי של הצ'יפטיינים ודנון מונה למפקד פלוגה בגדוד 53 שהוקם בסיני בפיקודו של יצחק בן שוהם כחלק מחטיבה 7. בין השנים 1967–1970 הוחזר דנון מספר פעמים להכנות לקליטת הצ'פטיינים בצה"ל, כולל כתיבת חומרי ההדרכה. בפברואר 1970 התקבלה הודעה מבריטניה על ביטול עסקת המכירה, ודנון, שאמור היה להתמנות למפקד פלוגת הצ'יפטיינים הראשונה בצה"ל, החליט שלא להאריך את שירותו. דנון השתחרר משירות הקבע ב-15 באוגוסט 1970.

ב-16 באוגוסט 1970, יום לאחר שחרורו, החל לעבוד בחברת בלקווד הודג' ישראל, שיבאה ציוד מכני הנדסי מתוצרת טרקס, כעוזר למנהל המכירות. לאחר כשנה מונה למנהל המכירות.

בדצמבר 1970 צורף להקמת חטיבת מילואים חדשה – חטיבה 679, כסגן מפקד גדוד 57. מפקד הגדוד במינוי חירום היה אביגדור קהלני, ובעת פעילות בט"ש היה דנון מפקד הגדוד בפועל. בשנת 1972 מונה משה הראל למפקד הגדוד ודנון המשיך כסגנו.

מלחמת יום הכיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חטיבה 679 במלחמת יום הכיפורים

ב-6 באוקטובר 1973, עם הישמע האזעקה בשעה 14:00, היה דנון בביתו שבתל אביב. מפקדת חטיבה 679 ודנון בכללה לא קיבלה כל התרעה מוקדמת לכוננות למלחמה. דנון עלה מיידית על רכב פרטי ונסע למחנה יפתח, אליו הגיע לפני השעה 16:00. במחנה יפתח פגש לראשונה את מפקד החטיבה אורי אור שמונה לתפקידו זה מקרוב, ואת שאר סגל הפיקוד הבכיר של החטיבה. סגל החטיבה נאלץ להמתין להגעת חיילי החטיבה לצורך ציוד הטנקים, ובמהלך שעות ההמתנה האזינו לקריאות המצוקה ברשת הקשר של חטיבה 188, תוך תסכול עמוק על שאינם יכולים לשלוח כוחות לעזרתם. בין הקולות אותם זיהה דנון בקשר בלט קולו של עודד ארז חברו למחזור בפנימייה הצבאית וליחידת הניסוי של הצ'יפטיינים.

בסביבות 23:00 החלו להגיע צוותי הטנקים של החטיבה למחנה יפתח. הטנקים צוידו במהירות וב-7 באוקטובר בשעה 02:00 עלתה מחלקת טנקים ראשונה בפיקוד ניצן יוצר, דרך גשר אריק לכיוון ציר הנפט. המחלקה נתקלה בטנקים סוריים אותם בלמה במורדות רמת הגולן באזור קצביה.

בסביבות 04:30 עלה הכוח העיקרי של החטיבה בפיקודו של אורי אור לרמת הגולן. דנון נשאר במחנה יפתח על מנת לפקד על הכנת יתר הטנקים ושילוחם לקרב, תוך שהוא מאיץ את קבלת הציוד מול האפסנאים.[2] עם סיום זיווד כל הטנקים, בסביבות השעה 11:00, יצא דנון ממחנה יפתח בראש כוח בן 5 טנקים, מורכב מאנשי צוות שכלל לא הכיר וללא מערכות קשר, ואחריהם יחידות המנהלה של החטיבה על גבי זחל"מים נעים בשיירה.

עם הגעת הכוח לאזור בית המכס העליון, זיהה דנון ג'יפ ובו סגן מפקד אוגדה 36 שהתריע בפניו כי מתנהל קרב בנפח, ומיד עברו אותו כלי רכב רבים שנמלטו מנפח תוך שהם מזהירים אותו כי מתנהל שם קרב קשה. דנון פקד על רכבי המנהלה להישאר במקומם ועל התאג"ד להתפרס, ערך את הטנקים שבפיקודו במבנה קרבי ויצא לכיוון נפח באיגוף מדרום. כקילומטר לפני נפח, זיהה טנקים סורים עומדים עם אגפם מופנה אליו ויורים על נפח, והחל להשמידם. תוך התקדמותו לכיוון נפח, זיהה על ציר הנפט את הטנק ההפוך של מח"ט 188 בן שוהם והטען הודיע לו כי המח"ט וקצין האג"מ הרוגים. דנון ניסה להזעיק בקשר כוחות מהתאג"ד שיחלצו את הטנק, והמשיך בלחימה מבלי להמתין להגעתם.

דנון זיהה טור של 14 טנקים מפלוגה ב' של גדוד 266 (חט' 179) נעים לכיוונו מדרום על ציר הנפט.[3] לאחר שהבין כי מפקד הפלוגה נהרג, צירף אליו את הטנקים. בהמשך הקרב צירף דנון לכוחו כל טנק שפגש בדרכו והצליח להקים כוח משמעותי. הוא מינה מפקדי פלוגות, ואף על פי שלא מונה רשמית על ידי אורי אור, פיקד על גדוד 57 עד לתום המלחמה.

בליל 7–8 באוקטובר, פקד אור על דנון להגן על ציר נפח – גשר בנות יעקב. הגדוד היה הכוח היחידי שהגן על הציר, אולם הסורים לא תקפו באותו הלילה. עם שחר יום שני ה-8 באוקטובר נעה החטיבה לתפוס עמדות כאשר גדודו של דנון במרכז (באזור הר שיפון), גדוד בפיקוד אמנון רימון מימין וגדוד משה הראל משמאל. עם הגעתם למחצבה, זיהה דנון טנקים סורים מסתערים לעברו בטווחים של 400–500 מטרים. הגדוד בפיקודו ניהל קרב עקוב מדם תחת אש ארטילרית כבדה ואש טילי נ"ט, ובלם את ההסתערות הסורית תוך שהוא סופג אבידות כבדות. הקרב התנהל עד לשעות הצהריים, אז נשברה ההתקפה הסורית והכלים הסורים שנותרו החלו בנסיגה. דנון תפס עמדות בסינדיַנה לכיוון דרום מזרח.

במהלך בלימת המתקפה הסורית חדל כוח רימון להתקיים. לחטיבה נותרו שרידי שני גדודים בלבד. אורי אור פקד לצאת למתקפת נגד לכיוון רמת'ניה, לשם נסוגו הכוחות הסורים, כשגדוד משה הראל בחיפוי וגדוד דנון בהסתערות. המרחק מהעמדות בסינדיַאנה אל היעד היה כ-3 ק"מ. עם היציאה למתקפה נפגע המ"פ חגי קוהל מטיל ונהרג במקום. הגדוד המשיך להסתער בתוך מטר של טילי נ"ט ששוגרו אליו מכוחות סוריים שהסתתרו בחורשות קלעה (באגף שמאל של הגדוד) ותחת אש ארטילרית כבדה. במהלך ההסתערות נפגעו כל הטנקים של הגדוד למעט הטנק של דנון. כאשר עבר את קו הרכס של רמת'ניה זיהה דנון כוחות סוריים נסוגים באזור חושניה. בחשבו שטנקים נוספים בדרך אליו, פתח דנון באש על הטנקים הסוריים והשמיד מספר כלים, אולם אז נפגע הטנק שלו והחל לבעור. הטען-קשר (סעיד) נפצע קשה וחולץ מהטנק על ידי שאר הצוות, ודנון עצמו נפגע קל ברגלו. הצוות נמלט לכיוון הכוחות הישראלים תחת אש טנקים ואש ארטילרית, כאשר דנון נושא עליו בצליעה את הטען הפצוע. לאחר כמה מאות מטרים זיהו טנקים מגדוד משה הראל ואלה פינו את הצוות עד לצומת שיפון – יוסיפון ("קטקומבה"), שם התארגנה החטיבה מחדש. בספרו "תיאום כוונות" מתאר חיים סבתו: ”דנון נשאר רק עם עוד כלי אחד. איזה אומץ למפקד הזה. ואיזה כוח. אותה שעה חשבתי לי, מי בכלל יידע פעם על האנשים האלה ועל מה שעשו“ (עמ' 134)

מיד עם ירידתו מהרכב שחילץ אותו, מינה דנון את רמי בן זאב כמפקד פלוגה במקום חגי קוהל שנהרג, ארגן את הגדוד וקיבל משימה מאורי אור להוציא את הגדוד למארב באזור סינדיַאנה, והגדוד החל לנוע בסביבות 20:00, כשמחלקת הסיור מובילה את הגדוד בדממת אלחוט אל העמדות.

ביום שלישי, ה-9 באוקטובר עם שחר, זיהה דנון טנקים סוריים נעים לעברו מכיוון רמת'ניה. הגדוד פתח באש והחל לפגוע בטנקים הסוריים בטווחים של 2–3 ק"מ, ומיד החל לספוג אש ארטילריה וטילים מאגפו השמאלי. הפעם, נבלמו הטנקים הסוריים במרחק 2 ק"מ, באזור עין אל ורדה. הקרב נמשך עד לשעות הצהריים, במהלכן החליף דנון 5 טנקים – 2 שנפגעו מהאש הסורית, ו-3 שהתקלקלו במהלך הלחימה. הטנק האחרון עליו עלה היה מדגם "שוט קל" עליו היה צוות מחטיבה 179, עמו סיים את המלחמה.

אחר הצהריים החלו הסורים לסגת משדה הקרב, ובפקודת אור יצא גדודו של דנון להתקפת נגד. אך הסורים ייצבו קו בשטח רמת'ניה, וגדודו של דנון נבלם ותפס עמדות בעין אל ורדה, כקילומטר וחצי מהיעד, בהמתנה לתגבורת מגדוד משה הראל ועוד כוח בפיקוד יהודה וגמן. בין העמדות שתפסו הסורים ברמת'ניה וגדוד דנון בעין אל ורדה לא היה קשר עין, אך כל יציאה מהעמדות חשפה את הכלי לצד שכנגד. לאחר זמן מה שהמתינו לתגבורת, התברר כי זו לא תבוא. אור פקד על דנון לצאת להתקפה לבד. הכוח בפיקודו של דנון מנה 15 טנקים. דנון נתן פקודת הסתערות, תוך שהוא פונה ישירות לנהגי הטנקים האחרים באמצעות הקשר. כתוצאה מכך, יצאו כל הטנקים להסתערות בו זמנית, דבר שככל הנראה יצר בלבול בקרב הכוחות הסורים שלא הצליחו לפגוע בטנקים המסתערים למעט שניים. הכוח שטף את רמת'ניה כשהטנקים הסורים עדיין עליה תוך השמדתם בטווח אפס. הכוחות הסוריים שנותרו פתחו במנוסה, וצבא סוריה לא ניסה לבצע התקפות נוספות בגזרה זו.

בלילה שבין 9–10 באוקטובר התארגן הגדוד על רכס הרמת'ניה. בבוקר יום רביעי ה-10 באוקטובר התבצעה התקפה חטיבתית על הכוחות הסורים שישבו באזור הקלעות, ובכך נהדף הצבא הסורי סופית מכל שטחי רמת הגולן. אחרי הצהריים תפס הגדוד עמדות לחיפוי על חטיבה 179 בפריצה לחאן ארנבה, המתחם שהגן על כביש קונייטרהדמשק (ציר "אמריקה").

ביום חמישי ה-11 באוקטובר בשעות הצהריים פתחה חטיבה 179 בהתקפה על חאן ארנבה, כאשר גדודו של דנון מחפה עליה. ההתקפה נהדפה על ידי הסורים, ודנון קיבל פקודה לצאת להתקפה. הגדוד בפיקודו החל לנוע במהירות על הציר, כשהתנועה המהירה שוב מטעה את הכוחות הסוריים והם התקשו לפגוע בכלים המסתערים. תוך כדי ההתקפה, נפגע הזחל"מ של אורי אור והוא חולץ על ידי דנון. לקראת החשיכה חצה הגדוד את חאן ארנבה ותפס עמדות לכיוון תל שער. בשלב זה זיהו נסיגה של כוחות סורים, אולם בשטח שמאחוריהם עדיין נותרו חיילים סורים ויחידות נ"ט, ואלה טוהרו במהלך הלילה, אך בשל כך לא ניתן היה לתדלק ולחמש את הטנקים מחדש.

ב-12 באוקטובר לפנות בוקר יצא הגדוד לכיוון תל שער, אך האספקה עדיין לא יכלה להגיע עקב התקפות חיל האוויר הסורי, והגדוד המשיך ללא אספקה. עקב המחסור בדלק ובתחמושת, הועברה הובלת החטיבה לכוח נתי – יחידה רעננה שהגיעה זה עתה לחזית. כוח נתי נע לכיוון כפר נסג', ודנון זיהה כי הטנקים של נתי נפגעים והכוח מפסיק לתפקד. דנון קיבל פקודה לקחת את ההובלה, אך הבין כי כוח נתי נקלע למארב. דנון זיהה את תל קרין במרחק של כ-2 ק"מ ממנו, ועל מנת שלא לחשוף את גדודו למארב, צירף אליו טנק נוסף ויחד הסתערו לכיוון התל תוך נסיעה מהירה ביותר בתנועת זיגזג. במהלך ההסתערות זיהה דנון כוחות סורים נסוגים מהתל. עם העלייה לתל, זיהה דנון טנקים סורים רבים מחופרים במארב בטווחים של 1000–1500 מטר ממנו, וצמד הטנקים שבפיקודו החל לפגוע בהם. לאחר מספר פגיעות מדויקות אזלה לשני הטנקים התחמושת, אולם ההפתעה הובילה למנוסת בהלה של הכוחות הסוריים לכיוון דמשק.

החטיבה התקדמה עד לכפר נסג', שם עצרה להצטיידות. תוך כדי תדלוק והעמסת הטנקים בתחמושת, קיבל דנון הודעה שכוחות עיראקיים נעים לקראתם. צוותי הטנקים הפסיקו מיידית את ההצטיידות, איישו את הטנקים ותפסו עמדות לכיוון הטנקים העיראקיים. עם זיהוי הכוח העיראקי פתחו הטנקים באש ותוך דקות ספורות השמידו כ-35 טנקים, ושארית הכוח העיראקי נמלטה במהירות.

אחרי המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם ייצוב המובלעת הסורית, הוצב הגדוד של דנון באזור תל ענתר. במהלך שבעת החודשים הבאים התנהלה מלחמת התשה מול הסורים, כשהגדוד בפיקודו תפס גזרות שונות בתל ענתר, תל שמס וחלס. בזמן זה הגדוד שוקם והגיע לתקן של 36 טנקים, תוך אימונים והכשרת חיילי חי"ר כטנקיסטים. גדוד 57 בפיקודו של דנון היה גדוד המילואים האחרון שעזב את רמת הגולן. דנון פיקד על הגדוד מיום הלחימה הראשון ועד הירידה מרמת הגולן.

בחופשות אליהן יצא במהלך שהות הגדוד במובלעת עסק דנון בביקורי הפצועים והמשפחות השכולות של חללי הגדוד. בחופשתו הראשונה נודע לו על נפילתו של חברו לחדר בפנימייה הצבאית, עמיחי בוכוול.

ב-1982 מונה לסגן מפקד חטיבה 679, תפקיד אותו מילא עד 1995. השתחרר מצה"ל בדרגת סגן אלוף.

בשנת 1982 מונה למנכ"ל קומסקו. בשנת 1993 רכש את הבעלות על החברה. ב-1996 הוביל בנייה של מרכז לוגיסטי על קרקע שקנתה החברה בצור יגאל. המרכז הופעל ביוני 2003.

פעילות עסקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז 2017 דנון הוא יו"ר חברת קומסקו. הוא מחזיק בבעלות על 50% מחברת סמיקום ו-50% מחברת יוניברסל מוטורס ישראל. תקופה מסוימת החזיק גם ב-12% ממניות חברת קרסו מוטורס.[4]

פעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דנון משמש כיו"ר עמותת חטיבה 679. הוא הוביל את הקמת העמותה והאנדרטה (ביוזמת לוי מן), ארגון עצרות הזיכרון, שמירת הקשר עם משפחות ההרוגים ועם הלוחמים, והנחלת מורשת החטיבה. העמותה יזמה והקימה את מצפור חטיבה 679 על הר שיפון, הצופה על שדה הקרב בו נלחמה את קרבות הבלימה.

בנוסף משמש דנון כיו"ר עמותת יד רס"ן עמיחי בוכוול ז"ל, וכן כיהן כיו"ר עמותת הידידים של בית החולים קפלן.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חיים דנון, באתר "בהשקט ובבטחה"
  2. ^ תיאום כוונות עמ' 89 מתואר קצין סיור אך ע"פ עדויות אנשי החטיבה המדובר בדנון
  3. ^ אל"ם (מיל') יהודה וגמן, מ%20ווגמן%20ואלמ%20אליעזר%20שנוולד-%20מהדורה%20מעודכנת.pdf?id=28812564 כאוס בנפח - הקרב של חטיבה 679 ביממה הראשונה במלחמת יום הכיפורים, עריכה: אל"ם במיל' הרב אליעזר שנוולד, 2018
  4. ^ הדס מגן, ‏מי אתה חיים דנון?, באתר גלובס, 1 במרץ 2018