אורי אור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אורי אור
אורי אור, 2012
אורי אור, 2012
לידה 22 באפריל 1939 (בן 84)
אייר ה'תרצ"ט
כפר מעש, פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראלישראל ישראל
השכלה אוניברסיטת תל אביב, MIT
מפלגה מפלגת העבודה הישראלית עריכת הנתון בוויקינתונים
חבר הכנסת
13 ביולי 19927 ביוני 1999
(6 שנים ו־47 שבועות)
כנסות 13 - 14
יו"ר ועדת החוץ והביטחון ה־8
22 ביולי 199227 בנובמבר 1995
(3 שנים ו־18 שבועות)
שירות צבאי
השתייכות צבא הגנה לישראל
תקופת הפעילות 19571987 (כ־30 שנה)
דרגה אלוף  אלוף
תפקידים בשירות
פעולות ומבצעים
מלחמת ששת הימים  מלחמת ששת הימים
מלחמת ההתשה  מלחמת ההתשה
מלחמת יום הכיפורים  מלחמת יום הכיפורים
מבצע שלום הגליל  מבצע שלום הגליל
המערכה ברצועת הביטחון  המערכה ברצועת הביטחון
תפקידים אזרחיים
יו"ר מועצת המנהלים של התעשייה האווירית
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אוֹרי אור (נולד ב-22 באפריל 1939) הוא אלוף במילואים בצה"ל ואיש ציבור. בשירותו כיהן בין היתר כמפקד פיקוד המרכז וכמפקד פיקוד הצפון. בין השנים 19921999 כיהן כחבר כנסת מטעם מפלגת העבודה וכסגן שר הביטחון.

שירותו הצבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורי אור (מימין) כמפקד חטיבה 679 במלחמת יום הכיפורים (משמאל: לוי מן, סגן מפקד החטיבה)

אור נולד בשנת 1939 בכפר מעש שבשרון, גדל בכפר חיים ולמד במדרשת רופין. הוא התגייס לצה"ל בשנת 1957 ושובץ בחיל השריון. עבר הכשרה כלוחם וקורס מפקדי טנקים, ובהמשך השלים קורס קצינים ושימש מפקד מחלקת טנקים. בתקופת המלחמה על המים היה מפקד פלוגת טנקים בגדוד 82, ובמלחמת ששת הימים (1967) פיקד על פלוגת הסיור של חטיבה 7 באוגדה 84 ("אוגדת טל", תחת פיקודו של האלוף ישראל טל), במסגרתה השתתפה הפלוגה בקרב רפיח כולל בכיבוש צומת רפיח ופריצת מעבר הג'יראדי ונפצע קשה. לאחר הבקעת המערך המצרי, התקדמו כוחות האוגדה מערבה לאורכו של החוף הצפוני של חצי האי סיני, ועד סוף המלחמה הגיעו עד גדת תעלת סואץ. במלחמת ההתשה (19691970) היה מג"ד 82, גדוד טנקים שלחם בסיני ובבקעת הירדן. פיקד על קורס קציני שריון.

מלחמת יום הכיפורים ואחריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 1973 הועלה אור לדרגת אל"ם, וקיבל את הפיקוד על חטיבה 679 הצעירה, חטיבת שריון במילואים, שהייתה מצוידת בטנקי צנטוריון מיושנים[1]. כאשר פרצה מלחמת יום הכיפורים ב-6 באוקטובר, כחודשיים לאחר קבלת הפיקוד על החטיבה, הצליח אור לארגן את חטיבתו במהירות ועלה איתה לרמת הגולן, שם נערכו באותה העת קרבות בלימה קשים בין הכוחות הסדירים המעטים שהיו לצה"ל בקו (חטיבה 7 ושני גדודים של חטיבה 188) לבין 3 דיוויזיות ממוכנות סוריות. על הלחימה הנואשת ברמה צוטט אור באומרו:

לא אשכח כל חיי את אותו הלילה שבו התייצבו אנשי המילואים. אני מקשיב לרשת הקשר של חטיבת הטנקים 188, הנלחמת ברמה, מבין את מצבם הקשה, ולי אין עדיין כוחות מוכנים, ואלה שיוצאים אתי מאוחר בלילה גם הם אינם מוכנים היטב.

"הארץ", 1 בדצמבר 2004

הטנקים הספורים של חטיבה 679 נתקלו בסורים בצומת נפח, קילומטרים ספורים מגשר בנות יעקב, ונכנסו עמם לקרב עקוב מדם. הסורים נעצרו, והחלו לסגת. הקרבות התחדשו בימים הבאים - החטיבה נלחמה יום-יום, הדפה את הסורים עד חזרה לקו הסגול ואחר-כך השתתפה בכיבוש המובלעת הסורית, תוך ניהול קרבות כבדים מול הסורים ומול חיל המשלוח העיראקי. בתום המלחמה ישבה ב"מובלעת הסורית", כ-40 קילומטר בלבד מדמשק.

לאחר המלחמה החליף אור את אביגדור בן-גל בפיקודו על חטיבה 7 שבה צמח. ב-1976 קיבל את הפיקוד על עוצבת נתיב האש - אוגדת מילואים משוריינת בדרגת תא"ל ואחר כך על עוצבת געש ברמת הגולן.

פיקוד המרכז[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1979 מונה לראש מטה (רמ"ט) פיקוד המרכז, ובאוקטובר 1981 הועלה לדרגת אלוף ומונה למפקד פיקוד המרכז[2].

סיור של הרמטכ"ל וחבורת מפקדים בדרום לבנון במבצע ליטני מרץ 1978.[א]
אורי אור במרכז בסיור של אנשי המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל בגבעת העמדות אתר לשימור בעיר נשר 21 במאי 2023

בתקופתו התגברו העימותים ביהודה ושומרון בין ערביי האזור לצה"ל והמתנחלים ואור כאלוף הפיקוד נדרש להתמודד עם האירועים. על מדיניותו העיד במשפט של חיילים שהועמדו לדין על פגיעה באוכלוסייה אזרחית: "ההוראות שלי היו ברורות ביותר וניתנו בתדריכים בכתב ובעל פה ... המטרה העיקרית הייתה שלא יהיו נפגעים ערבים ביהודה ושומרון — יש להימנע מהפעלת נשק חם אלא אם יש סכנת חיים". הוא הוסיף להשתדל להשתמש באמצעים פחות אלימים כנגד התפרעויות אך כשיש סכנה לכוחות בהחלט הורה לעשות שימוש באמצעים הנדרשים למנוע את הסכנה. הוא טען שהמדיניות שללה טירטור אנשים חפים מפשע, והטרדה הופעלה רק נגד מסיתים שבהיעדר כח אדם מספק לא היה ניתן לאסוף נגדם ראיות[3]. לעומת זאת, רפיק חלבי טען שאור היה אחראי אישית למדיניות שכללה חיפושים יסודיים בבתים אקראיים שהשאירו את הבתים בבלגן[4]. במאי 1983 פורסם שאור המליץ לאפשר גירוש של מפגינים ערביים מיהודה ושומרון[5]. טלי ליפקין-שחק כתבה על תפקודו בפיקוד המרכז[6]: "אלוף פיקוד המרכז אלוף אורי אור הוכיח, כי פעולתו הנכונה בשטח, בגיזרת הגדה המערבית, הייתה אינטרפרטציה אלגנטית למדיניות ממשלתית, שעידנה לא אחת מצבים קשים." אור גם ספג ביקורת מיהודית קרפ בדו"ח שהוציאה על אכיפת החוק נגד המתנחלים ביהודה ושומרון[7].

בהיותו אלוף פיקוד מרכז הוא העניק חנינה לבנו של הרב גורן שנשפט על נפקדות, וספג על כך ביקורת בעיתונות[8].

אלוף פיקוד צפון[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 1983 מונה לפקד על פיקוד הצפון[9], ובמסגרת תפקיד זה פיקד על יציאת צה"ל מלבנון, והתייצבותו ברצועת הביטחון. בריאיון שנערך איתו בעיצומו של הפינוי, אמרו עליו חייליו כי לא היה "אלוף של משרד" ושהה הרבה שעות בשטח. "האבא של החיילים בלבנון, חיוך שלו מעניק כוח לשעת לחימה נוספת". ביחס לוויכוח שליווה את מלחמת לבנון הראשונה, אמר:

על החיילים לזכור כי אנו צבא של מדינה דמוקרטית. יש בין האזרחים ויכוח על הדרך לשמירת ביטחון הצפון, אבל הוויכוח הזה לא פגע, ואסור היה לו לפגוע, בביצוע הפקודות. היו סרבנים, שמספרם בסה"כ היה מועט מאוד, ולעומתם היו הרבה מאוד מתנדבים שבאו לעזור לצה"ל בגבול-לבנון, בזמן חופשתם השנתית, כי הבינו שיש הרבה משימות קשות לביצוע - וגנזו את דעתם הפוליטית.

ביוני 1986 הוחלף אור בפיקוד הצפון בידי יוסי פלד ויצא לחופשת לימודים[10] בהמתנה להחלטה על זהות הרמטכ"ל הבא[11]. ב-1987 פרש אלוף אורי אור מצה"ל, לאחר שלא מונה לרמטכ"ל[12].

תפקידיו הציבוריים והפוליטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד עם שחרורו פנה אור לפעילות ציבורית ופוליטית: ב-1987 מונה למנכ"ל הקרן הקיימת לישראל (תפקיד אותו מילא עד היבחרו לכנסת ב-1992). ב-1988 היה לדירקטור בתעשייה האווירית (עד 1991). כמו כן, עם שחרורו היה לחבר במפלגת העבודה, ובבחירות לכנסת ה-12 (1988) שימש כיו"ר המטה הצעיר של המפלגה, ושותף לייזום, גיבוש ועיצוב תוכניות לבחירות מקדימות ("פריימריס") ב-1990–1991, ונחשב לאחד הפעילים המרכזיים במחנהו של שמעון פרס וזוהה כ"יונה"[13].

בבחירות לכנסת ה-13 נבחר אורי אור לכנסת, והיה חבר בוועדת החוץ והביטחון. לאחר חתימת הסכם אוסלו היה אור מראשי הדוברים נגד פינוי בקעת הירדן[13].

בממשלה ה-26 בראשותו של שמעון פרס, שקמה בעקבות רצח יצחק רבין, כיהן בתפקיד סגן שר הביטחון (19951996). אור רמז בכמה הזדמנויות על כוונתו להתמודד על ראשות המפלגה, ועמד בראשות "חוג חופית", אולם הוא ויתר על הרעיון עם הצגתו של אהוד ברק את מועמדותו לתפקיד לקראת הבחירות לכנסת ה-14 (1996), ונעשה לפעיל במחנהו. הוא נבחר לכנסת ה-14 ברשימת מפלגת העבודה, במקום השביעי ברשימה הארצית, וכיהן מטעמה כחבר הכנסת (עד 1999).

ב-1998 פרסם העיתונאי דניאל בן סימון כתבה בהארץ בה ציטט התבטאות פוגענית כלפי מרוקאים שאמר לו כביכול אור. אור צוטט במילים הללו:

כל פעם שאתה אומר משהו, הם מיד קופצים ומתחילים להשתולל. יש להם רגישות ובעיות של כבוד...הם (המרוקנים) העדה הכי גדולה והכי פרובלמטית, אני עצוב כי אין בקרב השכבות האלה סקרנות לדעת מה קורה סביבן ולמה זה קורה

צוטט בעיתון הארץ, 29.7.1998

כתוצאה מכך ספג אור ביקורת ציבורית קשה. הוא הורחק על ידי אנשי מפלגתו מכל תפקידיו בכנסת ובצמרת המפלגה, ונשללה ממנו זכות הנאום בשם המפלגה בכנסת, סנקציות שבוטלו בעקבות "מסע התנצלות" שערך ברחבי ישראל. אור הכחיש שאמר את הדברים שיוחסו לו וטען כי בן-סימון שיקר בכתבתו[14]. בבחירות לכנסת ה-15 בשנת 1999 לא זכה במקום ריאלי ולא נבחר עוד לכנסת.

באוגוסט 1999 מונה לכהונת יושב-ראש מועצת המנהלים של התעשייה האווירית, כמועמדו של ראש הממשלה אהוד ברק. הוא שימש בתפקיד זה עד אוגוסט 2002 והמשיך לנהל את ישיבות הדירקטוריון עד מינוי יאיר שמיר כיו"ר קבוע של החברה ב-2005. משמש כיושב ראש המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל[15]

אור נשוי ואב לשלושה. בעל תואר ראשון מאוניברסיטת תל אביב בהיסטוריה ומדע המדינה[16], ותואר שני במינהל עסקים מ-MIT[17].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אורי אור בוויקישיתוף

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משמאל לימין: משופם בכובע מצחיה סא"ל שלמה איליה קמ"ן פיקוד צפון; אלוף אביגדור בן גל מפקד פיקוד הצפון; תא"ל אורי אור מפקד אוגדה 36; הרמטכ"ל רא"ל מרדכי גור; ראש אגף התכנון אלוף נתי שרוני; מאחוריו מוסתר (חצי פנים) תא"ל אמיר דרורי רמ"ח מבצעים.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ גל פרל פינקל, ‏180 מעלות, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 28 בספטמבר 2018.
  2. ^ תא"ל אורי אור יהיה אלוף פקוד מרכז, מעריב, 23 באוקטובר 1981
  3. ^ הרמטכ"ל יוזמן להעיד במשפטו שיל קצין מימשל, מעריב, 28 בינואר 1983
  4. ^ רפיק חלבי, בשירות המולדת, כותרת ראשית, 26 בינואר 1983
  5. ^ תקנות יאפשרו גירוש מהשטחים, דבר, 19 במאי 1983
  6. ^ מינוי המעורר שאלות, דבר, 14 באוקטובר 1983
  7. ^ נחום ברנע, מלחמת הקודש נגד יהודית קרפ, כותרת ראשית, 15 בפברואר 1984
  8. ^ נחום ברנע, הצבא והחוק: מרפול עד רמי גורן, דבר, 5 במרץ 1982
  9. ^ טלי זלינגר, חילופי אלופים בפיקוד מרכז, דבר, 21 באוקטובר 1983
    אלוף חיים ארז - לאג"א, דבר, 10 בנובמבר 1983
  10. ^ מנחם רהט, פנינו נשואות לשלום (תמונה), מעריב, 11 ביוני 1986
  11. ^ עמוס גלבוע, שניים אוחזים בשרביט הרמטכ"ל, מעריב, 31 באוקטובר 1986
  12. ^ יעקב ארז, רמטכ"לים: רצים למרחקים ארוכים, מעריב, 6 בפברואר 1987
  13. ^ 1 2 חנה קים, תולדות הבלבול, חדשות, 29 באוקטובר 1993
  14. ^ אורי אור, אלה האחים שלי, הוצאת ידיעות אחרונות, עמ' 223-247.
  15. ^ ראיון של יו"ר המועצה לשימור אתרים אורי אור בתאר המועצה לשימור, 6 בדצמבר 2018
  16. ^ "הכל פוליטי" מאת עמוס כרמל בערך עליו.
  17. ^ אורי אור באתר "מחלקה ראשונה".
אורי אור - תבניות ניווט