הקרב על נפח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הקרב על נפח
מערכה: קרבות הבלימה והתקפת הנגד הישראלית ברמת הגולן
מלחמה: מלחמת יום הכיפורים
PikiWiki Israel 4223 Israel Defense Forces.jpg
טנקי T-62 פגועים של הדיוויזיה הראשונה באזור אורטל.
תאריך התחלה: 7 באוקטובר 1973
תאריך סיום: 7 באוקטובר 1973
קרב אחרי: הקרב על חושניה
מקום: סביבות מחנה נפח
33°03′11″N 35°44′10″E / 33.053°N 35.736°E / 33.053; 35.736 
תוצאה: בלימת ההתקדמות הסורית
הצדדים הלוחמים

ישראלישראלישראל

סוריהסוריהסוריה

המצב בגולן, צהרי ה-7 באוקטובר

הקרב על נפח במלחמת יום הכיפורים היה קרב שריון גדול, שנערך ב-7 באוקטובר 1973. במהלך הקרב ניסתה הדיוויזיה המשוריינת הראשונה של צבא סוריה לכבוש את צומת נפח, בה שכנה מפקדת אוגדה 36, אוגדתו הסדירה של פיקוד הצפון, והייתה צומת דרכים אסטרטגית במרכז רמת הגולן. מול הכוחות הסורים ניצבו שארי חטיבה 188 שנשחקה בלחימה שקדמה לקרב, כוחות קטנים מחטיבה 7 ומחטיבה 179 וכן חטיבה 679, חטיבת המילואים של אוגדה 36.

על אף שסבלו מאבידות כבדות, הצליחו כוחות השריון הישראלים להדוף את המאמץ הסורי עד ערב ה-7 באוקטובר. בתום הקרב, נותרה השליטה על הרכסים השולטים על הצומת מדרום בידי הסורים. ביומיים הבאים ביצעו הסורים מספר ניסיונות נוספים לכיבוש צומת נפח, אך הכוחות הישראליים הצליחו להדוף אותם ואף לצאת להתקפות נגד. ב-9 באוקטובר נשברה המתקפה הסורית והכוחות הסוריים במרכז הרמה נדחקו לאזור חושניה, וב-10 באוקטובר נהדפו הכוחות הסורים אל מעבר לקו הסגול.

הקרב על נפח היה אחד הקרבות המכריעים במסגרת קרבות הבלימה שניהלו כוחות צה"ל נגד כוחות סוריים עדיפים. במהלך הקרב, חדלה חטיבה 188 להתקיים כמסגרת חטיבתית, לאחר שמפקדה יצחק בן-שהם, סגנו דוד ישראלי וקצין האג"ם של החטיבה נהרגו. בהיסטוריוגרפיה הסורית הקרב נחשב לקרב המרכזי במערכה מול ישראל, זאת בניגוד לתפיסתו הישראלית.[1]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת יום הכיפורים#הרקע לפרוץ המלחמה

במלחמת ששת הימים כבש צה"ל את שטח רמת הגולן מידי סוריה. לאחר המלחמה נותרה רמת הגולן בידי ישראל והוקמו בה מספר יישובים. צה"ל נערך בשורת מוצבים לאורך קו הפסקת האש, הקו הסגול, שעבר ממזרח לקו התילים. בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים אירעו תקריות ו"ימי קרב" רבים בין ישראל לסוריה. במקביל, תיאמו מנהיגי סוריה ומצרים מתקפה מתואמת, בשתי חזיתות, מול ישראל.

חשיבות אסטרטגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רמת הגולן ב-1973 ובמידה מסוימת עד היום, לא הייתה משופעת בדרכים סלולות או כבושות רבות. כוח שרצה לנוע ממקום למקום, היה מוגבל לתנועה על גבי מספר מצומצם של צירי אורך ורוחב, מה גם שבאזורים רבים ברמה הונחו מוקשים רבים לפני ואחרי מלחמת ששת הימים, אשר סיכנו כלי רכב היורדים מצירי התנועה המועטים. מחנה נפח הוקם בצומת דרכים בעל חשיבות אסטרטגית במרכז רמת הגולן, ממנו יצא ציר תנועה חשוב (כיום כביש 91) היורד לעבר גשר בנות יעקב.

מטרת תוכנית המלחמה הסורית הייתה השלמת כיבוש רמת הגולן בתוך כיממה.[2] הסורים הכירו היטב את רמת הגולן, שהייתה בשליטתם עד שנכבשה על ידי ישראל בשנת 1967, והבינו שכיבוש צומת נפח, הוא שלב חיוני בהשתלטות על מרכז רמת הגולן ובהגעה לקו נהר הירדן. הם גם ידעו, כי נתיב הגישה הקצר ביותר לצומת נפח עובר דרך פיתחת חושניה.

התוכנית הסורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי תוכנית המלחמה הסורית, שכונתה מבצע משרוע 110, היו אמורות שלוש דיוויזיות סוריות - הדיוויזיה ה-5, ה-7 וה-9 - לכבוש את רמת הגולן תוך 24 שעות. לרשות שלוש הדיוויזיות הללו עמדו כ-700 טנקים בשלב הפתיחה של המלחמה.

הבקעת הקו הישראלי ב-6 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעה 14:00 פתח צבא סוריה במתקפת פתע על כוחות צה"ל ברמת הגולן, תוך הפתעת ההנהגה הישראלית והפיקוד הבכיר של צה"ל, על אף ההתרעות המודיעיניות הרבות. גיוס המילואים החל רק שעות מספר לפני פרוץ המלחמה. בגזרת רמת הגולן נערכה חטיבת שריון אחת, חטיבה 188, וחטיבה שנייה, חטיבה 7, נועדה לשמש עתודה אוגדתית. סך הכול, עמדו לרשות צה"ל ברמת הגולן 177 טנקים. עם פרוץ הלחימה, נשלחה חטיבה 7 אל צפון רמת הגולן, מכיוון שבפיקוד הצפון העריכו שהמאמץ הסורי העיקרי יתרכז בגזרה זו, ורק כוחות מועטים יחסית הוקצו להגן על דרום ומרכז הרמה.

בשעות הערב, ובעיקר לאחר רדת החשיכה, הצליחו הדיוויזיות ה-5 וה-9, שלרשותן עמדו אמצעי ראיית לילה, להבקיע את קו ההגנה הישראלי באזור כודנה ובין הר פרס לתל סאקי. ולהתקדם לעומק רמת הגולן במספר צירים. כוחות סוריים ניידים אחרים ניצלו את ההצלחה כדי לנוע, כמעט ללא הפרעה, אל הצירים היורדים מדרום רמת הגולן לבקעת כינרות.

הלחימה בלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא הסורי ביצע מספר ניסיונות התקדמות במרחב נפח במהלך הלילה. חטיבה 43 של הדיוויזיה ה-9 התקדמה צפונה על ציר "רשת" (כביש 98 של ימינו) אך נתקלה בכוח טייגר והתקדמותה נבלמה. חטיבה 51 התקדמה דרך חושניה, צפונה על כביש הנפט אל מחנה יצחק, אך נתקלה בכוח מחטיבה 188 ומחטיבת המילואים 179 (הכוח זכה לכינוי כוח צביקה על שם מפקדו, צביקה גרינגולד) ונבלמה. חטיבה 46 של הדיוויזיה ה-5 התקדמה על ציר "כביש" (כביש 87) מערבה, לכיוון גשר אריק, אך נתקלה בכוח מחטיבת המילואים 679, שבלם את התקדמותה בסמוך לקצביה.

מצב הכוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף הצלחתם בהבקעת הקו הישראלי בדרום הרמה, סבלו הסורים מאבדות רבות בציוד ובנפש. על פי תוכניתם המקורית, שלוש הדיוויזיות הראשונות היו אמורות להגיע עד שעות הבוקר אל נהר הירדן ולהיערך להגנה, אולם שחיקת הכוחות על ידי כוחות צה"ל עיכבה את ביצוע התוכנית. יחידות העתודה הסוריות, דיוויזיות 1 ו-3, היו ערוכות ומוכנות ליציאה לקרב, מה שהשפיע לחיוב על מוכנות ועל תפקוד הדיוויזיה ה-1, שהוטלה למערכה בבוקר ה-7 באוקטובר.

עיקר הכוחות הסורים שהשתתפו בהתקפה על נפח השתייכו לחטיבה 51 של הדיוויזיה ה-9 ולחטיבה 91 של הדיוויזיה ה-1.

ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעות הבוקר של ה-7 באוקטובר היה מצב הכוחות הישראלים ברמת הגולן קריטי. גדודי חטיבה 188, שהיו הכוח הראשון בחזית, חדלו מלהתקיים כמסגרת גדודית. כוחות המילואים מחטיבות 179 ו-679, שהחלו להגיע ב"טפטופים" אל רמת הגולן, לא זוודו כראוי – רבים לא מילאו תחמושת עד תום יכולת הקיבולת ולא ביצעו תיאום כוונות. כוחות צה"ל השונים שהיו פזורים ברחבי רמת הגולן לחמו ללא סדר טקטי מובהק, באופן מפוזר ובלתי מתואם. הלוחמים עצמם היו, כמעט רובם ככולם, מותשים, עייפים ומיובשים. לוחמי המילואים הוקפצו מבתיהם ביום כיפור – רבים מהם נאלצו להפסיק את הצום – ולהכין את ציודם ללחימה במשך כל הלילה. הלוחמים הסדירים עצמם נלחמו ללא הרף מהשעה 14:00 של ה-6 באוקטובר, ורבים מהם היו תשושים בשלב זה של הלחימה.

הכוחות הישראלים שהשתתפו בקרב על נפח כללו את חטיבה 188, חטיבה 679 וכן חלקים מגדוד 82 של חטיבה 7 ומגדוד 266 של חטיבה 179.

מהלך הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזור הקרבות כיום, מדרום לנפח לאורך ציר הנפט. העץ מצד שמאל ניצב מעל האנדרטה לזכרו של יצחק בן-שהם מח"ט 188.

שעות הבוקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעות הבוקר של ה-7 באוקטובר התחילו כוחות חטיבה 51 להתקדם צפונה על כביש הנפט, ובשעה 07:00 נתקלו בכוחות צה"ל, שכללו פלוגה מגדוד 266 וכן מספר טנקים מחטיבה 188 בפיקוד סגן מפקד החטיבה, דוד ישראלי. במקביל, התקדם גדוד 96 על ציר "כביש" ואיים על אגפה של חטיבה 51.

בשעה 07:30 בבוקר החליט פיקוד אוגדה 36 לפנות את מחנה נפח, כתוצאה מדיווחים בדבר חדירה סורית לעומק השטח בשליטת ישראל במרכז הרמה במהלך הערב והלילה הקודמים. כשעה לאחר מכן החליט רפול, מפקד האוגדה, לבטל את ההוראה ולחזור לאייש את המחנה, לאחר שהתברר שעדיין אין עליו איום סורי מיידי.

בשעה 08:00 הורה המטה הכללי הסורי לדיוויזיה ה-1 לנוע דרך השטחים שנכבשו בדרום רמת הגולן, לכבוש את צומת נפאח ולאגף את כוחות צה"ל בצפון הרמה. מפקד הדיוויזיה, תופיק ג'האני, הורה לחטיבה 91 להתקדם צפונה, על ציר "פלא".[3] בשעה 09:00 החלו כוחות החטיבה להיערך בחושניה.

בשעה 09:00 יצא מפקד חטיבה 188, יצחק בן-שהם, ממחנה נפח דרומה, ולקראת 09:30 חבר לכוח הסמח"ט על כביש הנפט. הכוח שעמד לרשותו כלל 15 טנקים מחטיבתו, מכוח צביקה ומגדוד 266. במקביל, נערכה בציר "פלא" פלוגה ג' מגדוד 266, אליה חברה לפנות בוקר פלוגה מגדוד 82 בפיקודו של חיים ברק. פלוגה נוספת נערכה למרגלות הר יוסיפון ב"מלא מחדש".

לאורך שעות הבוקר המשיכה הלחימה בין כוח מח"ט 188 לבין כוחות חטיבה 51 הסורית, והצלחת כוח המח"ט בבלימת ההתקדמות הסורית יצרה תמונת מצב של הצלחה יחסית.

עיקר כוחה של חטיבה 679, שמנה כ-25 טנקים, הגיע אל רמת הגולן בשעות הבוקר. בשעה 07:00 הורה רפול לאורי אור, מפקד החטיבה ומוביל הכוח, לנוע לכיוון קוניטרה ולאבטח את קו התפר בין חטיבה 7 לחטיבה 188. הכוח נערך באזור עין זיוון, על ציר "רשת".

המתקפה הסורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעה 11:15 סיימו כוחות חטיבה 91 את היערכותם בקו שבין הר יוסיפון לחושניה, והחלו להתקדם צפונה על ציר "פלא". כוחות צה"ל, בפיקוד חיים ברק, מג"ד 82, לא הצליחו להתמודד עם ההתקפה הסורית, ולאחר פציעתו של חיים ברק לקח מ"פ א', אלי גבע, את הפיקוד על הכוח. בסביבות השעה 11:30, לאחר שראה כי אינו מצליח לבלום את הסורים וכי מצבו נואש, ניסה גבע לדווח בקשר למפקדיו (סמח"ט 188, מח"ט 188 ומפקד אוגדה 36) על מצבו, אולם לא הצליח ליצור עמם קשר. לבסוף, עלה מול אביגדור בן-גל, מח"ט 7 ומפקדו האורגני, וזה הורה לו לסגת צפונה ולחבור אל כוחות החטיבה בצפון הרמה. הכוח מגדוד 82 נסוג צפונה על ציר "פלא", וחטיבה 91 החלה להתקדם צפונה על ציר "פלא", אל צומת נפח. מח"ט 188 ומפקד האוגדה לא עודכנו בנסיגת הכוח, ולא ידעו כי ציר "פלא" נותר ללא מגינים.[4]

במקביל לכך, התקדמה חטיבה 51 על כביש הנפט, אולם לא הצליחה לעבור את כוח מח"ט 188. בשעה 12:00 שלח מח"ט 51 גדוד לאיגוף מערבי, בציר נסתר, במטרה להשמיד את כוח המח"ט ולהגיע למחנה נפח. כוח מח"ט 188 לא זיהה את הגדוד המאגף אותו ממערב.

בשעה 12:00 הגיע גדוד 93 מחטיבה 679, בפיקודו של רן גוטפריד, אל מחנה נפח, שם פגש במפקד האוגדה, רפול, ששלח אותו לנוע דרומה על ציר "פלא", בכוונה שיתגבר את הכוח על ציר "פלא". בשעה 12:30 הגיעו כוחות הגדוד אל צומת הצירים "פלא"-"יבשה" ופנו דרומה לכיוון חושניה, ומיד נתקלו בטנקי חטיבה 91 הסורית. בקרב שהתפתח נפגעו מרבית הטנקים של הגדוד, אולם התקדמות חטיבה 91 נבלמה.[5]

בשעה 12:45 נתקל כוח בן ארבעה טנקים, בפיקוד סמג"ד 82, בכוח המאגף מחטיבה 51 הסורית (מצפון לכוח מח"ט 188). ארבעת טנקי הכוח הושמדו ומפקדו נהרג, אולם הם הספיקו לדווח על האיגוף הסורי.

בסביבות השעה 13:00 פתחו טנקים מחטיבה 91 הסורית באש על מפקדת אוגדה 36 במחנה נפח. כוח אחד של החטיבה אף חצה את ציר "יבשה" ותפס עמדות על רכס דלווה, סמוך לקיבוץ אורטל. תמונת המצב החמורה החלה להתבהר במפקדת האוגדה, ורפול הורה לכל הכוחות הזמינים בגזרה לנוע במהירות לכיוון צומת נפח כדי למנוע את כיבוש הצומת החיוני ואת התמוטטות מערך ההגנה הישראלי במרכז רמת הגולן. הוא עצמו התעקש בתחילה להישאר במחנה, אך בשעה 13:30 החליט לפנות אותו בשנית, והעביר את חפ"ק האוגדה לעליקה, מספר קילומטרים מצפון למחנה. במחנה נותרו מספר טנקים וחוליות נ"ט, שניהלו אש מול הטנקים הסורים ומנעו מהם לבסס את שליטתם במחנה.[6]

גלעד לזכרם של מח"ט 188 אל"ם יצחק בן-שהם וקצין האג"ם של החטיבה רס"ן בני קצין על ציר הנפט.

כוח מח"ט 188[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעה 13:10 הורה רפול לבן-שהם לסגת צפונה, לעזוב את העמדה על כביש הנפט ולהיערך מחדש להגנה על מחנה נפח. בן-שהם הותיר את סמח"ט 188, דוד ישראלי, עם 4 טנקים, בעמדת החסימה על ציר הנפט כדי להמשיך לבלום את התקדמות חטיבת שריון 51 לאורך הציר. בן-שהם עצמו התקדם צפונה בראש 11 הטנקים הנותרים. תוך כדי ההתקדמות זיהה הכוח עשרות טנקים סוריים של חטיבה 91 סמוך לגדר המזרחית של מחנה נפח. לאחר התייעצות עם רפול, פתח הכוח באש על כוח השריון הסורי ותקף אותו מאגפו הדרומי ומעורפו. בשעה 13:45 הודיע הסמח"ט כי הוא נוטש את עמדתו וחובר על המח"ט, ובשעה 13:52 התאחדו הכוחות. כוח המח"ט, שנע בשטח סלעי ומשובש, המשיך להתקדם צפונה באיטיות, תוך ניהול קרב שריון עם טנקים ונגמ"שים באגף הדרומי של חטיבה 91. הכוח הצליח לפגוע בלא מעט טנקים סוריים, אך מספר מכליו נפגעו מהאש הסורית והושבתו. כוח המח"ט החל בהסתערות בלתי מסודרת אל נפח, והמח"ט לא הצליח לשלוט במתרחש ובפעולות הטנקים שבפיקודו. בשעה 14:10 לערך נפגע טנק סמח"ט 188 ווהסמח"ט נהרג. בשעה 14:15 נותר טנק המח"ט לבדו על ציר הנפט. בשעה 14:30, בעודו נע בסמוך לערוץ נחל משושים, כק"מ מדרום למחנה נפח, נפגעו המח"ט וקצין האג"ם של החטיבה, בני קצין, מאש מקלע שנורתה מטנק סורי שחשבו למושבת. בשעה 14:35 הגיע אחד הטנקים מכוח המח"ט אל מחנה נפח. כמה דקות לאחר מכן הגיע טנק נוסף מהכוח, בפיקוד צביקה גרינגולד, אל המחנה, אך מכשהבין שהמח"ט והסמח"ט נהרגו חבר גרינגולד אל מפקדת האוגדה בעליקה. שאר הכוח לא הגיע אל נפח.[7]

תוך פחות מחצי שעה הושמדה שרשרת הפיקוד של חטיבה 188, והיא חדלה להתקיים כמסגרת חטיבתית.

לחימת חטיבה 679[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטה לזכרם של סמח"ט 188, סא"ל דוד ישראלי וסגן יואב ברקאי מחטיבה 179, ציר הנפט, דרומית למחנה נפח.

בשעה 13:00 התבהרה לפיקוד הצפון תמונת המצב, וכמה דקות לאחר השעה 13:00 הורה מפקד הפיקוד, יצחק חופי, למח"ט 679, אורי אור, לשוב מערבה ולהגן על נפח. אור פיצל את כוחו, הותיר פלוגה מוקטנת לאבטח את אגפו, הפנה את גדוד 289 מוקטן לנוע על ציר "יבשה" אל נפח, ואת שארית הכוח, גדוד 57 מוגבר, הפנה דרומה ומערבה, דרך הציר שבין הר יוסיפון והר שיפון, במטרה לתקוף את אגפה של חטיבה 91.

בשעה 15:00 נתקל גדוד 289 מוקטן בכוח הסורי שנערך על רכס דלווה, בסמוך לאורטל. הגדוד נאלץ לנהל אש מעמדות נחותות. לאחר לחימה נפגעו כל טנקי הכוח למעט אחד. הטנק שנותר נסוג אחורה אל עין זיוון, והמשיך לנהל אש מול הכוח הסורי כשהוא נע במטרה לדמות כוח גדול. במקביל הגיע גדוד 57 מגובר אל הרכס שבין תל הר יוסיפון והר שיפון, והחל לירות על טנקי חטיבה 91. הגדוד הצליח להשמיד בין 15 ל-20 טנקים סורים. לאחר שקיבל דיווח על מצבו של גדוד 289 מוקטן הפנה אור חלק מכוחו צפונה, אל שלוחתו הצפון-מזרחית של הר שיפון, במטרה שימנע מהסורים להתקדם צפונה, אל אגפה של חטיבה 7.

לקראת השעה 16:00 הגיע אל נפח חיים דנון, סמג"ד 57, יחד עם אחרוני הטנקים מחטיבה 679 שיצאו מהימ"ח. לאחר שהבין כי נפח פונתה פנה לאיגוף המחנה מדרום, ובאזור השעה 16:30 זיהה טנקים מחטיבה 51 הסורית והחל לנהל אש נגדם. בנוסף לכך, צירף דנון לכוחו כל טנק בו פגש בשטח, ובכך יצר כוח משמעותי בחלקו הדרום-מערבי של הגזרה.

לקראת השעה 17:00, עם רדת החשיכה, נסוגו החטיבות הסוריות דרומה מציר "יבשה", ונערכו מחדש ברכסים שמדרום לסינדיאנה. במקביל, חבר כוח סמג"ד 57 אל עיקר חטיבה 679, והכוחות נערכו לשהיית לילה מדרום לציר יבשה. בכך נבלמה ההתקדמות הסורית מחושניה צפונה וכוחות צה"ל הצליחו לייצב את הקו במרכז רמת הגולן.

תוצאות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנדרטה לזכר דוד ישראלי ויואב ברקאי

בערב ה-7 באוקטובר נבלמה ההתקפה הסורית על רמת הגולן, וכוחות צה"ל הצליחו לייצב את הקו במרכז רמת הגולן. הצלחה זו גבתה מחיר כבד - פצועים והרוגים רבים מהחטיבות הסדירות ומחטיבות המילואים. בין השאר, חטיבה 188 חדלה להתקיים כמסגרת חטיבתית לאחר שמפקדה, סגנו וקצין האג"ם נהרגו שלושתם. רק לקראת ה-9 באוקטובר הוקם כוח חדש המבוסס על החטיבה, בפיקודו של יוסי בן-חנן. הכוחות הסורים ספגו גם הם אבידות רבות, ולא הצליחו לנצל את הצלחת הדיוויזיה ה-5 וה-9 בליל שקדם לצורך ביסוסו של הישג משמעותי.

בימים שלאחר מכן ביצעה הדיוויזיה ה-1 ניסיונות נוספים לכבוש את מחנה נפח, אך נבלמה על ידי חטיבה 679. כוחות צה"ל התקדמו מדרום הרמה וממרכזה וכבשו את חושניה. ב-10 באוקטובר הדפו כלל הכוחות הסורים אל צידו והמזרחי של הקו הסגול, ופיקוד הצפון החל להיערך למתקפת הנגד.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אל"ם (במיל') פסח מלובני, ‏השריון שהכריע במלחמת יום הכיפורים בראייה ערבית, שריון 44, ספטמבר 2013, עמ' 165-158, באתר "יד לשריון"
  2. ^ תוכנית המלחמה הסורית 295
  3. ^ ציר "פלא" נע מחושניה, בין כביש הנפט להר שיפון ולהר יוסיפון אל מרחב יער אודם
  4. ^ אבירם ברקאי, על בלימה - סיפורה של חטיבה 188 במלחמת יום כיפור (ספרית מעריב, 2009), עמ' 384-385.
  5. ^ אורי אור, אלה האחים שלי (הוצאת ידיעות אחרונות, 2003), עמ' 86-91
  6. ^ עיטור המופת שהוענק לאפי איתם, באתר "בעוז רוחם" של אגף כוח האדם בצה"ל
  7. ^ ברקאי, עמ' 403-391.