טיוטה:י. א. ירושלמי/פדיון שבויים
פדיון שבויים הוא קיום מצוות שחרורם של הנתונים בשבי באמצעות תשלום לשוביהם. ביהדות פדיון שבויים נחשבת מצווה ש"אין לך מצווה גדולה" הימנה. מעשה הפדיון מהווה קיום של מספר מצוות עשה ולעומת זאת התעלמות מחובת הפדיון מהווה הפרה של מספר מצוות לא תעשה. גם בכל אופן אחר של שחרור מתקיימות מצוות אלו, (עייין להלן "הברחת שבויים) אולם המונח פדיון שבויים משקף את צורת השחרור השכיחה.
לאורך הדורות ביטאה מצוות פדיון שבויים את הסולידריות הקהילתית ואת הערבות ההדדית חוצת היבשות, של כלל העם היהודי. במידה רבה התנהלה מעין סמי-מדינה יהודית, במסגרתה פעלו מנהיגי הקהילות, הרבנים, עשירי הקהילות והמקורבים למלכויות השונות. https://blog.nli.org.il/sodot-pidyon/ ועיין תשובת מהרש"ל שהובאה להלן
ראו מ'בניהו, היחסים שבין יהודי יוון ליהודי איטליה, שער פדיון שבויים, עמ'29 ואילך, ובמובאות הרבות מספרות השו"ת והמחקר שם.
וראו יובל רוטמן, ״פדיון שבויים וחילופי שבויים כמעשה מדיני ביהדות, בנצרות ובאסלאם – התהוותו של נוהג ימי ביניימי״, מרב מאק (עורכת), שבויים, ירושלים 2014, עמ׳ 60-43, בייחוד עמ׳ 56.
תקופת חורבן בית שני ומרד בר כוכבא שבעקבותיו גררו אירועי שבי רבים בא"י בעיקר, שורה ארוכה של תקנות חז"ל באו להתמודד עם תופעה זו ותוצאותיה (עיין רוזנפלד, שבייה ופדיון שבויים בימי המשנה והתלמוד, אונ' בר-אילן תשע"ט באתר אסיף) רישומה בולט במדרשי התקופה (עיין ירושלמי, תעניות פ"ד ה"ה, סח ע''ד; איכה רבה, ב מהדורת בובר, עמ' מב ואילך; בבלי, גיטין נז סע"א-רע"ב; שם, נח ע"א-ע"ב(. ובקינות הרבות המתארות את אירועי התקופה. דמותו של התנא רבי פנחס בן יאיר מתוארת כמי שסובב בארץ ועסק בפדיון שבויים. (בתלמוד חולין ז' ע"א מובאות אגדות מעשי ניסים שהתרחשו לו בדרכו.)
ע"פ המסורת מצוות פדיון שבויים הביאה לצמיחתו המחודשת של עולם התורה עם שקיעת עולם התורה בבבל בסיום תקופת הגאונים, כאשר ארבעה שבויים שנפדו בארבעה קהילות שונות, מבלי שאלו ידעו על זהותם, קוממו את עולם התורה בארצות המגרב, בספר ובמצרים. (https://www.anumuseum.org.il/he/blog/four-hostages/)
האי מלטה בים התיכון היה מוקד שוד ימי תחת שלטון האבירים ההוספיטלרים ששלטו באי מ-1530 עד 1798, . קהילות ישראל בארצות הים התיכון נחלצו לעזרתם, הקימו חברות פדיון שבויים שגבו מהקהל מס פדיון שבויים קבוע. יהודי טורקיה היו הראשונים להקים חברה כזו, חברת פדיון שבויים בוונציה עסקה גם היא בפדיונם ושלחה אגרות בנושא לקהילות ישראל. חברות "פדיון שבויים" שהיו קיימות אז בכל קהילות אירופה החשובות, עמדו בקשר עם חברות פדיון שבויים במדינות הקרובות למלטה. חברת פדיון שבויים בוונציה העמידה פקיד מיוחד שישב במלטה ואף דאג לצורכי השבויים עד לפדיונם. חלק מהשבויים התיישבו במלטה והקימו בה קהילה יהודית. (עיין שמחה אסף, באהלי יעקב, לתולדות היהודים באי מלטה, ובמקורות שציין שם)
דמותו של ה"צדיק" ב"סיפור החסידי" מבוססת במידה רבה על פעילותו לצורך מצווה זו (ביניהם בולטות דמויותיהם של רבי לייב שרה'ס של רבי משה לייב מסאסוב, (עיין אליהו כי טוב, בחסד עליון, ירושלים 1955 ) ושל רבי נחום מצ'רנוביל (עיין אהלי יעקב, הוסיאטין, תל אביב, תשס"ו) ובנו רבי מרדכי (גוטמן מנחם, אוצר אגדות חסידים ח"ז, ירושלים תש"ל. כמו כן באגרת האדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מלאדי (אג' צ"ח) מצטט הרש"ז דו-שיח בינו לבין הר"ב ממז'יבוז' "ואחר כך שאל אותי וכי זה לפי כבודכם לסבב בעיירות רחוקות כאלו? והשבתי לו, וכי גדול אני מרבי פנחס בן יאיר שסיבב כל ימיו על פדיון שבויים").
https://i0.wp.com/machanaym.com/wp-content/uploads/2020/08/פדיון-שבויים.jpg?fit=258%2C372&
ssl=1
מקור המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקרה ישיר של פדיון שבויים מתואר במקרא בספר נחמיה ה׳:ח׳
וָאֹמְרָ֣ה לָהֶ֗ם אֲנַ֣חְנוּ קָ֠נִ֠ינוּ אֶת־אַחֵ֨ינוּ הַיְּהוּדִ֜ים הַנִּמְכָּרִ֤ים לַגּוֹיִם֙ כְּדֵ֣י בָ֔נוּ וְגַם־אַתֶּ֛ם תִּמְכְּר֥וּ אֶת־אֲחֵיכֶ֖ם וְנִמְכְּרוּ־לָ֑נוּ וַֽיַּחֲרִ֔ישׁוּ וְלֹ֥א מָצְא֖וּ דָּבָֽר׃
אולם על חשיבות שחרורם ניתן לראות כבר בתיאור המקראי של מעשיהם של אברהם שנחלץ להגנת בן אחיו לוט ויצא למלחמה כנגד ארבעת המלכים ששבוהו,' כאשר הכנעני מלך ערד נלחם בישראל "וישב ממנו שבי", בני ישראל יצאו למלחמת שחרור, כאשר עמלקים פשטו על צקלג, ושבו את הנשים שבה, דוד ואנשיו רדפו אחריהם והחזירו את השבויים.
מצוות פדיון שבויים נכללת במצוות צדקה וגדולה מכל הצדקות (הרמב"ם וסמ"ק ציינו למקראות של מצוות צדקה וכן כתב בכד הקמח, מצוות צדקה) ויש שכללו אותה גם במצוות הצלת נפשות (ספר חרדים מ"ע פ"ה ל"ו, וכן משמע מהמקורות שמנה הרמב"ם)
כמקור למצווה מנה הרמב"ם את מצוות עשה הבאות שמקיים הפודה:
פתח תפתח את ידך לו" (דברים, ט"ו, ח'),
"וחי אחיך עמָך" (ויקרא, כ"ה, ל"ו),
"ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא, י"ט, י"ח),
"הצל לקוחים למות" (משלי, כ"ד, י"א)
ואת מצוות לא תעשה הבאות בהן עובר המתעלם מחובת הפדיון:
"לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך" (דברים, ט"ו, ז'),
"לא תעמוד על דם רעֶך" (ויקרא, י"ט, ט"ז),
"לא יִרדנו בפרך לעיניך" (ויקרא, כ"ה, נ"ג),
והוסיף: "ועוד רבות כאלה"
מעלתה
התלמוד (מסכת בבא בתרא, ח',ב') מספר על רב יוסף שנדרש להכריע בייעוד המתאים לסכום כסף גדול שנשלח בידי אימו של המלך לטובת "מצווה רבה" (גדולה) וקבע
"פדיון שבוים מצווה רבה (גדולה) היא."
האמוראים שאחריו מצאו מקור לקביעתו מהכתוב "והיה כי יאמרו אליך אנה נצא ואמרת אליהם כה אמר ה' אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי "וע"פ הכלל שקבע רבי יוחנן: כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו, ששבי קשה מכולם" והטעם, משום שהשבוי נתון ביד שוביו לעשות בו כל חפצם, למיתה או לרעב.
על פי זה פסק הרמב"ם:
פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים, ועומד בסכנת נפשות. והמעלים עיניו מפדיונו, הרי זה עובר על "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך" (דברים, ט"ו, ז'), ועל "לא תעמוד על דם רעֶך" (ויקרא, י"ט, ט"ז), ועל "לא יִרדנו בפרך לעיניך" (ויקרא, כ"ה, נ"ג), ובטל מצות "פתח תפתח את ידך לו" (דברים, ט"ו, ח'), ומצות "וחי אחיך עמָך" (ויקרא, כ"ה, ל"ו), "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא, י"ט, י"ח), ו"הצל לקוחים למות" (משלי, כ"ד, י"א) והרבה דברים כאלו. ואין לך מצווה רבה כפדיון שבויים.
— משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות מתנות עניים, פרק ח', הלכה י'
פרשנות מרחיבה זו של הרמב"ם שמכח הקביעה התלמודית "מצווה רבה היא", פתח וסיים ב"ואין לך מצווה גדולה/רבה כפדיון שבויים וכן ריבוי המקראות שהביא כמקור לחשיבותה וההפנייה החריגה לרבים נוספים "והרבה דברים כאלו", מעידים על מעמדה הייחודי . (עין ב
https://lib.cet.ac.il/PAGES/item.asp?item=17304&rel=1#:~:text=%D7%
94לכה%20ומציאות%20בענייני%20צדקה%20בתקופת%20הגניזה%0Aמחבר%3A%20מרק%20ר'%20כהן /
שציין את פעילותו של הרמב"ם למען אוניות השבויים שהגיעו לאלכסנדריה, כרקע להתייחסותו החריגה.
ועיין גם במבוא לאג' הרמב"ם מהד' שילת עמ' צ"ט ואילך)
ובשולחן ערוך הוסיף (ע"פ מהרי"ק שורש ז'):
"כל רגע שמאחר לפדות השבויים היכא דאפשר להקדים, הוי כאילו שופך דמים"
— שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנ"ב, סעיף ג'.
שחרור השבויים שבמעשה יציאת מצרים הוא שהביא לאזכורו בפתיחת עשרת הדיברות לפי פרשנות של רבנו בחיי שכתב: (כתשובה לשאלתו היסודית של רבי יהודה הלוי לרבי אברהם אבן עזרא (פי' אבן עזרא, שמות, כ', א'): מדוע מופיע תיאור יציאת מצרים בראש עשרת הדברות ולא מעשה בריאת העולם)
ואפשר לומר כי לגודל המצווה שבח הקב"ה את עצמו בה בדבור ראשון של אנכי. הוא שאמר (שמות כ׳:ב׳) אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו' ולא אמר אשר בראתי שמים וארץ, כי רצה להזכיר המצווה והוא מצות פדיון שבוים של ס' ריבוא, יותר מן הפלא העצום של בריאת העולם והוא יתברך צוונו והלכת בדרכיו:
(כד הקמח, צדקה, א', ח')
תקנות חז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]
עקב צורך השעה ע"פ הכלל יש כוח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה תקנו חכמים:
אֵין פּוֹדִין אֶת הַשְּׁבוּיִין יוֹתֵר עַל כְּדֵי דְּמֵיהֶן, מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם. וְאֵין מַבְרִיחִין אֶת הַשְּׁבוּיִין, מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם; רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַשְּׁבוּיִין.
— משנה, מסכת גיטין, פרק ד', משנה ו'
המונח "כדי דמיהם" מגביל את המחיר ההיענות לדרישות השובים תמורת השחרור, בדומה לכך מגבילה המשנה את חובת רכישת כתבי קודש הנמצאים בסכנת חילול, למחירם בשוק: ”וְאֵין לוֹקְחִים סְפָרִים תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת מִן הַגּוֹיִם יוֹתֵר עַל כְּדֵי דְּמֵיהֶן, מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם.”
המדד לקביעת "דמיהם"
בהגדרת המונח "כדי דמיהן", רש"י (כתובות נ"ב ע"ב ד"ה תרי קולי) מציב את מחיר השבוי בשוק העבדים כקובע את דמי הפדיון עליהם אין להוסיף, אמנם מל' הרמב"ם (הל' אישות פי"ד הי"ט) משתמע הנוהג המקובל בקרב אומות העולם לתשלום עבור פדיון שבויים כקובע את השיעור, (וכן כתב הרדב"ז (שו"ת ת"א סי' מ')).
ההגדרה הראשונה מקשה על אומדן ערך השבוי לימינו. (כן הקשה הרדב"ז שם. ובתשובת מהר"ם סי' ס"ו כתב שאומדין לפי הארצות שעדיין מסחר העבדים מצוי בהם).
פרשנות נוספת מבקשת לשער את "כדי דמיהן" באופן סובייקטיבי, בהתייחס למעמדו ומאפייניו האישיים של השבוי ולאינטרס החברתי בפדיונו. לפי פרשנות זו הובאה כבר בתלמוד מציאות של שבויים שאין מחיר לפדיונם.(מאירי, בית הבחירה, כתובות ב' ע"ב, ובפירוש נר מצווה על אזהרות ר"ש אבן גבירול ביאר עפי"ז את מעשה רבי יהושע בן חנניה (גיטין נ"ח ע"א) שפדה את התינוק בדמים מרובים).
המניע לתקנת חז"ל
לפי הסבר אחד בתלמוד מטרת התקנה הייתה מניעת מצב בו חובת הפדיון יצרה תמריץ בקרב השבאים סוחרי העבדים, שפעלו מתוך מניע כלכלי ובחרו את שבוייהם ללא קשר לזהותם האתנית, לשבות יהודים דווקא, עקב הכופר הגבוה שקיבלו תמורת שבויי ישראל. דעה נוספת סבורה שמטרת התקנה היא מניעת דוחק הציבור, שהוצאות קיום המצווה באותו זמן איימו על שרידותו הכלכלית.
הרמב"ם ובעקבותיו השו"ע (יו"ד רנ"ב ס"ד) העתיקו את הטעם הראשון "שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם".
כבר בתלמוד אנו מוצאים מקרים של חריגה מתקנה זו. רבי יהושע בן חנניה פדה מבית סוהר ברומי, תינוק יתר על דמיו בנימוק ש- "מובטחני בו שמורה הוראה בישראל. העבודה (=לשון שבועה), שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו: לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל. ומנו (=ומי הוא)? רבי ישמעאל בן אלישע".
חלק מהראשונים למדו מכאן שתקנה זו אינה חלה במקרה שמדובר בתלמיד חכם או אדם גדול.
אולם התוספות (גיטין נ"ח ע"א) הסיקו ממעשהו של רבי יהושע בן חנניה הגבלה של התקנה למקרים בהם השבי עלול לגרום לעבדות, אולם, במקרים בהם נשקפת סכנה לחיי השבויים, אין מגבלה על דמי הפדיון.
עוד כתבו (שם מ"ה ע"א) שתקנה זו הפכה לא רלוונטית בזמן החורבן, משום שהתמורה העודפת אינה עוד עלולה לעודד מקרי חטיפה נוספים. להלן יתבארו שתי אפשרויות בהבנת דברי התוספות, האם נאמרו דווקא בשעת החורבן גופא, כשהכל נלקחו בשבי (כמ"ש הרמב"ן) או שמא משעת החורבן ואילך אין האויב זקוק לתמריץ כלשהו על מנת לבצע פעולה עתידית, ובכל הזדמנות שתיקרה לפניו יעשה ככל שלאל ידו לשוב ולבצע כל פעולת טרור כולל חטיפה.
פסק ההלכה בהיתר התוספות לפדות ביותר מכדי דמיו במקום סכנה (ההיתר הראשון)
הרמב"ם ובעקבותיו השו"ע לא העתיקו את היתר בעלי התוספות, לפדות ביותר על כדי דמיו במקום סכנת נפשות.
בפתחי תשובה (יו"ד רנ"ב אות ה') הביא מחלוקת בין הפוסקים. יש הסוברים שהשמטתם את דברי התוס' מורה שדבריהם מתייחסים רק להסבר לפיו סיבת התקנה משום דוחק הציבור, אולם לאחר שהרמב"ם ובעקבותיו השו"ע פסקו את הטעם הראשון, אין מקום להיתר זה, אולם יש הסוברים בהסתמך על המנהג הרווח שיובא להלן שהיתר התוספות התקבל, ע"פ הכלל לפיו בכל מקום שישנו ספק לגבי תחולת תקנת חז"ל הבאה לבטל מצווה מן התורה, הרי שהמצווה במקומה עומדת ואם כן, חובת פדיון השבויים מן התורה עומדת במקומה, כל עוד ישנו ספק אם נדחתה מכוח תקנת חז"ל. (אסמכתא לכך ניתן למצוא בפסקי התוספות שהביאו את שתי ההיתרים, כמי שאינם סותרים זה לזה)
המנהג
חרף תקנה זו מעיד המהרש"ל: והאידנא אנשי ישראל גומלי חסדים בארצות תוגרמה (טורקיה) וסביבותיה פודים את השבויים יותר ויותר מכדי דמיהן, ומוותרים על דוחקא דציבורא, ה' יוסיף להם על שכרם...ואף יש לחוש שאם לא יפדום שמא יהרגום השובים לרוע לבבם ואכזריותם, ובסכנת נפשות פודין אפי' ביותר מכדי דמיהן, ולכן נדבה רוחם ולבבם אותם לפדות השבויים אפי' ביותר מכדי דמיהן.
וכ"כ הרדב"ז (ח"א תשובה מ') "אנו רואים שפודין אותן יותר מדמי שאר השבויים ומעשים שבכל יום"
תקנה זו עמדה במוקד הדיון בנסיבות סירובו של המהר"ם מרוטנבורג גדול רבני אשכנז במאה ה-13 להצעות לפדותו מהכלא תמורת המחיר הגבוה שדרשו הרשויות. אף שעל פי ההלכה היה מותר לפדותו לכול הדעות, חשש מהר"ם מפני ההשלכות שיהיו לתשלום מחיר מופרז עבורו, שיגרור חטיפות של שאר גדולי התורה באשכנז והוא אכן מת בשבי. (מהרש"ל, ים של שלמה, גיטין סי' ס"ו. המוכיח הסבר זה מכך שאכן צעד זה של מהר"ם הביא לקיצה תופעה רווחת באותה עת של חטיפת גדולי תורה)
שבוי הפודה את עצמו ובעל את אשתו
תקנה זו נתקנה ביחס לחובת הציבור לפדות שבויים, אולם, אינה חלה ביחס לשבוי החפץ לפדות את עצמו ביותר מכדי דמיו כמו שנאמר "וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו" (איוב ב' ד') וכן את אשתו ש"אשתו כגופו" (תלמוד כתובות ס"ו ע"א).
הגבלה זו משמשת מקור לדיון ההלכתי בימינו באשר למעמדם ההלכתי של שבויי מלחמה. מכוחה של התחייבות קיימת ועומדת, בלתי כתובה של המדינה לעשות ככול שביכולתה (בגבולות הסבירים מטעמי ביטחון המדינה) קבע הרב שאול ישראלי כי שחרורם בידי המדינה, דינו כמי שפדו את עצמם, שבזה לא חלה כל מגבלה. (חוות בנימין א', סי' ט"ז, עמ' קכג-קכד. ראה גם הרב יעקב אריאל, שו"ת באהלה של תורה ה', עמ' 90-91)
הברחת שבויים[עריכת קוד מקור | עריכה]
חלקה השני של התקנה הקובעת " וְאֵין מַבְרִיחִין אֶת הַשְּׁבוּיִין, מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם; רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַשְּׁבוּיִין" אוסרת על חילוצם בכוח או בתחבולות, שלא באמצעות משא ומתן לפדיון, מתוך חשש להכבדת העול על השבויים שנותרו בשבי. לדעת רבנן החשש קיים רק ביחס שבויים שנשבו יחד, לפיכך, אין התקנה קיימת במקרה של שבוי בודד. רשב"ג לעומתם סבור כי התקנה אוסרת גם חילוץ של שבוי בודד, מתוך חשש להכבדת העול על שבויים עתידיים.
שבוי חוזר[עריכת קוד מקור | עריכה]
אדם הנושא באחריות להיותו שבוי, חובת הפדיון חלה עליו בשתי הפעמים הראשונות, אולם, בפעם השלישית אין חובה לפדותו.
כפי שמופיע במשנה:
הַמּוֹכֵר אֶת עַצְמוֹ וְאֶת בָּנָיו לְגוֹי, אֵין פּוֹדִין אוֹתוֹ; אֲבָל פּוֹדִין אֶת הַבָּנִים לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן.
— משנה, מסכת גיטין, פרק ד', משנה ט'
דין זה אמור כאשר השבוי אינו בסכנת חיים, במקרה של סכנת חיים, חובת פדיונו אינה מוגבלת.
קביעה זו משמשת מקור לדעת הסוברים שאף תקנת "אין פודין את השבויין ביותר על כדי דמיהן" אינה חלה במקרה של פיקוח נפש. (הרב חיים קנייבסקי, דרך אמונה, הל' מתנות עניים פ"ח סי"ב סקע"ח)
פדיון שבויים בימינו בידי ארגוני טרור[עריכת קוד מקור | עריכה]
פדיון שבויים בשיח הישראלי
מדינת ישראל מתמודדת לאורך שנותיה עם תופעה כואבת של שבויים ונעדרים, בעקבות מלחמות ופעולות טרור. המסורת היהודית של מחויבות לפדיון שבויים משפיעה עמוקות על השיח הישראלי בנושא ואחראית לעיצוב אתוס הדאגה לגורלם והמעורבות הציבורית בה.
בניגוד למקרי חטיפה ממניעים כלכליים, במקרים בהם אזרחים או חיילי צה"ל נלקחים כבני ערובה בידי ארגוני טרור הדורשים תמורת שחרורם שחרור אסירים פלסטיניים, מוטלת חובה זו על המדינה כשבפניה ניצבים שיקולי ביטחון כבדי משקל, הדיון הביטחוני משליך על יכולת קיום המצווה ולעיתים מעורר דיון הלכתי.
https://public-policy.huji.ac.il/sites/default/files/public-policy/files/kerenthesis.pdf
https://www.ict.org.il/images/שבויים%20ונעדרים%20שינוי%20הפרדיגמה%20הישראלית.pdf
לצד ההיבטים הביטחוניים והערכיים -מוסריים בשיח סביב סוגיית השבויים והנעדרים, שבויי צה"ל ואזרחים חטופים, תופסות מקום מצוות פדיון שבויים ותקנות חז"ל. מחד, עומדות חשיבות מצוות פדיון שבויים ומעלתה ומאידך, תקנת חכמים משמשת בסיס לדיון בהשלכות העתידיות של כל המחיר הנדרש להחזרתם. הן מפאת החשש ליצירת תמריץ לחטיפות עתידיות והן בשל המחיר ההרתעתי והחשש מפעולות טרור שעלולים לבצע המחבלים המשוחררים.
התייחסות רבנית
התייחסות כללית לסוגיה מצויה במברק ששלח הרב משה פינשטיין בשם אגודת הרבנים בארצות הברית לראה"מ גולדה מאיר בשנת 1970 בעקבות חטיפת מטוסים לירדן קובע כי "על פי דין יש להצלת נפשות דין קדימה. ובאם אין ברירה על ממשלת ישראל למלא דרישות המחבלים כדי להציל נפשות השבויים".
אספת הרבנים ב־1976
בשנת 1976 בעקבות חטיפת מטוס אייר פראנס לאנטבה נדרשו רבני ישראל לשאלת המשא ומתן שנידונה במערכת הביטחון, כפי שמתאר הרב עובדיה יוסף, אז הרב הראשי לישראל בחתימת תשובתו המקיפה בנושא (שו"ת יביע אומר ח"י חו"מ סי' ו') "והנה בהתאסף ראשי עם גדולי התורה לדון בנושא הזה מבחינת ההלכה," בהערה מציין הרב את שמות הרבנים שהתכנסו: הרב יוסף שלום אלישיב, הרב שלמה זלמן אויערבך, הרב בצלאל ז’ולטי, הרב אליעזר גולדשמידט, הרב שאול ישראלי והרב בן ציון אבא שאול, “וזוהי ההחלטה שנתקבלה באותו מעמד, והועברה לידי רה”מ בעת כינוס הממשלה לדון בדבר” (שם בהערה משמע שהרב נדרש לעניין לבקשת המשפחות אולם, לפי עדויות בני משפחת הרב פנייתו של ראה"מ יצחק רבין ז"ל, שביקש גיבוי הלכתי למהלך הביאה להתכנסות.)
הדיון ההלכתי שהתעורר מברר את ההכרעה ההלכתית במכלול היבטי הסוגיה ואת השתקפותה במציאות בת ימינו. הרב יוסף פורש באריכות את משנתו, מדבריו משתמע שמסקנותיו הכלליות/עקרוניות משקפות הסכמה כללית של הנאספים, אולם ביחס לפרטי הדיון משתקפים במקורות שונים שיטות שונות ביחס להיבטים השונים של הסוגיא.
- כדי דמיהן
בתשובתו דן הרב יוסף ברלוונטיות של תקנת "כדי דמיהן" לסיטואציה של חטיפה. למסקנתו ההשוואה בין מחיר כספי למחיר מדיני בטחני אינה מוחלטת זאת ועוד, השוואה זו אפשרית לפי הטעם שמא יגרום הדבר לשבויים נוספים ולא לפי הטעם של דוחק הציבור, טיעון שרלוונטי בענייני ממון בלבד. לפיכך, בהסתמך על שיטת התוספות שבמקום סכנה לא תיקנו חכמים, שיטה כמוה נקטו רוב הפוסקים ולא מצינו בהם מי שחלק עליהם להדיא, יש לנקוט כשיטתם.
זאת ועוד, בדומה לסברה הנוספת שהובאה בדברי התוספות, גם אם נחשיב נבקש להתייחס לתמורה המוצעת כ"יתר על כדי דמיהן", אעפ"כ החששו שמא השחרור יעודד חטיפות עתידיות אינו רלוונטי שכן הם אינם זקוקים לתמריצים ובכל הזדמנות שתקרה בפניהם יחטפו.
בדומה לכך פסק הרב יוסף שלום אלישיב (כפי שהביא חתנו הרב יצחק זילברשטיין, שושנת העמקים עמ' קיב-קיג) שכאשר יש ספק בתחולת תקנת חכמים, חוזרת למקומה מצוות התורה בתנאיה המקוריים. עוד כתב שאין כלל חשש לעידוד חטיפות שכן המחבלים יעשו בלאו הכי כל שביכולתם וציין לדברי התוס' (גיטין ד' מ"ה ע"א)
הרב בן ציון אבא שאול (ע"פ אוריאל בנר, המעיין, תמוז תשע"ו) פסק גם הוא שבמקום סכנה לא הגבילו חכמים את סכום הפדיון.
- סכנה – מעשה הצלה היוצר סיכון
חז"ל (תלמוד ירושלמי תרומות פ"ח מי"ב ותוספתא) דנו בסיטואציה של סיעת בני אדם שנדרשו בידי רוצחים למסור מתוכם נפש אחת ואם לאו יהרגו כולם, והכריעו שאף אם כתוצאה מכך יהרגו כולם, נאסר עליהם לבצע פעולה אקטיבית של מסירת נפש לרצח.
לעומת זאת, ביחס לסכנה הפוטנציאלית הנשקפת לאזרחי ישראל כתוצאה משחרור המחבלים, מתבסס הרב יוסף על אבחנת החזון איש (חזו"א יורה דעה (סי' סט דף קב ע"ב)), בין אקט שלילי מתוך מטרה חיובית (כבמקרה דלעיל) לבין אקט חיובי בעל השלכה שלילית נלווית, (כמו הטיית פצצה הצפויה לפגוע בקבוצת בני אדם לצד אחר, שם תביא לפגיעה באדם בודד בלבד) שנחשבת מעשה הצלה.
לפי"ז הוא קובע כי פעולת השחרור נחשבת מעשה הצלה חיובי ואין לייחס לה השלכות שליליות העלולות להיווצר כתוצאה ממנה ולשלול אותה. זאת ועוד, הכרעת חז"ל מתייחסת לסיכון וודאי, בעוד במקרה של שחרור מחבלים מדובר בסיכון פוטנציאלי בלבד.
- סכנה – להכניס עצמו לספק סכנה לצורך הצלת אחר
ביחס לשאלת הסיכון שנוטלת על עצמה המדינה בכדי להציל את החטופים, דן הרב יוסף באריכות במחלוקת הפוסקים לגבי ספק סיכון עצמי בכדי להציל את חברו מסכנה ודאית. מסקנתו, שאף אם האדם עצמו פטור מלהכניס עצמו לספק סכנה עבור הצלה ודאית של זולתו, המדינה כצד שלישי ודאי מחויבת להעדיף את הצלת הנתונים בסיכון וודאי על פני החשש מספק סכנה.
מעבר לכך מייתר הרב יוסף את הדיון בקבעו על סמך שורה ארוכה של פוסקים, כי במקום בו ניצבת לפנינו אפשרות הצלה מסכנה קיימת אין להתחשב בסכנה עתידית שטרם נוצרה ולהימנע מהצלה.
בנושא זה מתייצב כנגד קביעתו הרב שאול ישראלי, (חוות בנימין סי' י"ז) ביחס לקביעה הראשונה, לדעתו אין לחלק בין יחיד למדינה וכשם שיחיד אינו חייב להסתכן מספק להצלת זולתו כך אין המדינה, כמייצגת הציבור, מחויבת. לגבי הקביעה השנייה, לדעתו הסכנה מוחשית דיה בכדי שניתן יהיה להתייחס אליה כאל סכנה קיימת. אלא שמנגד קובע הרב ישראלי כי אף שאין חובה על האדם להכניס עצמו לספק סכנה מותר לו לעשות כן ולפיכך, למעשה הממשלה כבאת כוח הציבור רשאית לקבוע בהתחשב במכלול הנסיבות כי האינטרס הציבורי מחייב את שחרור החטופים גם במחיר יצירת סיכון ביטחוני.
ביחס לאינטרס הציבורי שהזכיר הרב ישראלי, יש לציין לדברי הרב יעקב אריאל (שו"ת באהלה של תורה, ה', עמ' 90-91) לפיהם יש לשקול את גם את החשיבות הביטחונית בשמירת המורל והלכידות החברתית למול הסיכון הביטחוני הישיר.
הרב בן ציון אבא שאול (ע"פ אוריאל בנר, המעיין, תמוז תשע"ו) שהשתתף כאמור בדיון, מצוטט כאומר "וכי חסרים מחבלים?" כלומר, לדעתו אין לחשוש להשפעה דרמטית של השחרור על רמת הסיכון הביטחוני הקיימת בלאו הכי בארץ וההתמודדות המתמדת מולו, במידה השוקלת כנגד הסכנה הקיימת לחטופים.
דעות נוספות
במקביל לאספת הרבנים האמורה נדרש לעניין גם הרב שלמה גורן הרב הראשי האשכנזי, במסר שהעביר לראה"מ קבע ( אוריאל בנר, המעיין, תמוז תשע"ו, מתוך מסמכים שפורסמו בבלוג ארכיון המדינה - המהדורה העברית, סביב פרשת אנטבה) “פדיון שבויים יש לעשות בכל מחיר גם אם יש חששות גדולים שינסו לתפוש אחרים, יש להחזיר המחבלים ולהציל הנפשות ולא לשחק אפילו בספק... יש לוותר על הכבוד והפרסטיג’ה. מדינת ישראל חזקה ותעמוד. הצלת חפים מפשע גדולה יותר מכבוד”. אלא שבספרו (תורת המדינה 424-436) קבע ביחס לעסקאות מאוחרות יותר, כי אין לשחרר מחבלים מעבר ליחס של אחד לאחד ומשיקולי פגיעה במלחמה בטרור כתוצאה משחרור מספר רב של מחבלים, אף המתירים במקום פיקוח נפש תשלום "יתר על כדי דמיהן" יודו לאיסור. אמנם ביחס לחיילים הסתפק הרב גורן מהסיבות שהובאו לעיל שבוי הפודה את עצמו ובעל את אשתו.
הרב יהודה גרשוני (הדרום, כתב עת הסתדרות הרבנים דאמריקה, לג עמ' 27 ואילך) חולק באופן גורף על פסק דין אספת הרבנים. לדעתו, לרוב הפוסקים אין להכניס עצמו לספק סכנה להצלת חברו ולכן, אין לממשלה ליטול סיכון בשחרור מחבלים לצורך הצלת חטופים. עוד מבקש הרב גרשוני לחדש חובה על כל יחיד למסור נפשו על שמירת הסדר והמשפט, העם והמוסר, מתוקף כך הוא שולל כל שחרור שלדעתו מהווה הפרה של הסדר והמשפט.
חלק מרבני הציונות הדתית מתנגדים כיום לשחרור מחבלים לצורך פדיון שבויים, חלקם מציינים להגבלות ההלכתיות האמורות, חלקם רואים בשחרור צעד של חולשה לאומית וחלקם מתבססים על חוסר האמון שלהם בשיקולי מערכת הביטחון. ביניהם ניתן לציין להרב אברהם יצחק כלאב הרב צפניה דרורי, הרב אליעזר מלמד הרב שמואל אליהו והרב דב ליאור .
(סרטונים של הרב עובדיה יוסף https://youtu.be/mT1HYCSfm04 https://youtu.be/lr37vsCGnKo
הערה: השיח ההלכתי בסוגיה מתייחס לא פעם למקורות ההלכה כמקור השראה וכמצפן מוסרי ולאו דווקא כמערכת חוקים שפרטיה רלוונטיים למציאות בת ימינו. עיין הרב ע' רכניץ והרב א' גולדשטיין, אמונת עתיך גיליון 102 מכון התורה והארץ.
.
תפילות על השבויים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – אחינו כל בית ישראל
לאחר קריאת התורה בימות החול (בימי שני וחמישי) נאמרת בבתי הכנסת ע"פ נוסח אשכנז התפילה הבאה שנתקנה בתקופת הגאונים:
אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה
העומדים בין בים ובין ביבשה
המקום ירחם עליהם ויוציאם מצרה לרווחה,
ומאפילה לאורה ומשעבוד לגאולה
השתא בעגלא ובזמן קריב
בימינו, בנוסף ל"תפילה לשלום חיילי צה"ל" שקבעה הרבנות הראשית לישראל, התקבלו נוסחאות שונות של תפילה לשלומם ושחרורם של השבויים והחטופים כגון
https://www.ynet.co.il/judaism/discourse/article/ryjsbyext
https://www.hidush.co.il/hidush.asp?id=88573 חלקן חדשות שתוקנו בימינו וחלקן שחודשו.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שו"ת יביע אומר חלק י' חושן משפט סימן ו' הרב עובדיה יוסף
- שיעורי תורה לרופאים, סי' קל"ח, הרב יצק זילברשטיין
- שמרו משפט, חלק ד' עמ' תרפט, חלק ב' סי' פז הרב שלמה ידידיה זעפרני
- תחומין, כרך ד', "שחרור שבויים תמורת בני ערובה", הרב אברהם יצחק כלאב, עמ' 116
- תחומין, כרך ו', (עמ' 305 ), "לא תיקחו כופר נפש למחבל", ד"ר איתמר ורהפטיג.
- תחומין, כרך יג', (עמ' 257), "החזרת מחבלים תמורת חטוף יהודי", הרב נתן אורטנר.
- תורת המדינה, (עמ' 434–436), הרב שלמה גורן.
- שו"ת חוות בנימין, סימן טז' עמ' קכג' אות ז', הרב שאול ישראלי.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הערך "פדיון שבויים", באנציקלופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
- ישי רוזן צבי פדיון שבויים באתר מכון שלום הרטמן
- מוטי קפלן עת פדיון שבויים באתר ישר
- הרב אוריאל בנר יחסם של גדולי ישראל לשחרור מחבלים להצלת חטופי אנטבה באתר מכון שלמה אומן
- הרב אשר ויס פדיון שבויים ושחרור מרצחים באתר מנחת אשר
- פסק דינו המלא של הרב עובדיה יוסף
- פדיון שבויים, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- הרב מיכאל ויגודה, על פדיון שבויים, באתר "דעת"
- שמואל ספראי, ארץ ישראל והתפוצה היהודית: ד. פדיון שבויים, באתר "פשיטא"
- אורי ישראל פז, דילמות מוסריות סביב עסקת חילופי החיילים השבויים, באתר "פאזל"
- פדיון שבויים - מקורות להדרכה לשיחה ועיון, הוצאת מנהל חברה ונוער (מכיל מקורות תורניים וקטעי עיתונות רבים)
- רב-שיח, שבויים ופדיון שבויים בתרבויות העולם - וידאו, באתר הערוץ האקדמי, 13/03/2007
- מאמר בכיפה - פדיון שבויים
- פדיון שבויים, דף שער בספרייה הלאומית
- מאמרים בנושא פדיון שבויים, באתר ספריית אסיף
- מרים זקהיים, ההיסטוריה היהודית של פדיון שבויים – סיפורו של עם שפודה את שבוייו, באתר הספרנים – בלוג הספרייה הלאומית, 27 בדצמבר 2023
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות מתנות עניים, פרק ח', הלכה י', סמ"ג מצווה קסב.
- ^ ספר בראשית, פרק י"ד, פסוקים י"ב–ט"ז.
- ^ ספר במדבר, פרק כ"א, פסוקים א'–ג'
- ^ ספר שמואל א', פרק ל'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ח, עמוד א'.
- ^ הרמב"ן, הרא"ש ועוד ראשונים
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנ"ב, סעיף ד', על פי תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף נ"ב
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"ח, עמוד א'-ע"ב
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות מתנות עניים, פרק ח', הלכה י"ג, שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנ"ב, סעיף ו'.
- ^ הרב דרורי: ההלכה אוסרת עסקה שכזו, באתר ערוץ 7
- ^ מנהל האתר, הלכה ח - האם להיכנע לסחיטת מחבלים למען הצלת חטוף? | פרק ז - ערבות הדדית | פניני הלכה - הרב אליעזר מלמד שליט"א, באתר פניני הלכה, 2000-06-07
: