מלחמת ארבעת המלכים את החמישה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מלחמת ארבעת המלכים את החמישה
Tempesta Abraham Makes the Enemies Flee Who Hold His Nephew.jpg

אברהם מביס את ארבעת המלכים, איור מאת אנטוניו טמפסטה משנת 1613
תאריך התחלה: ראשית האלף השני לפני הספירה
מקום: עמק השִּׂידִּים (אזור ים המלח)
עילה: מרד חמשת מלכי כיכר הירדן בברית ארבעת מלכי מסופוטמיה
תוצאה: שחרור חמשת ערי כיכר הירדן מעול ברית ארבעת מלכי מסופוטמיה. שחרור כל השבויים לרבות לוט
הצדדים הלוחמים

סדום
עמורה
אדמה
צְבוֹיִים
בלע



כוחות מחוץ לקואליציה:
אברהם ו-318 בני בריתו

מפקדים
כוחות

לא ידוע

לא ידוע

אבידות

לא ידוע

לא ידוע

מלחמת ארבעת המלכים את החמישה היא מלחמה המתוארת בפרשת לך לך בספר בראשית פרק י"ד, בתור כזאת שהתרחשה בין שתי קואליציות של מלכים. המלחמה התרחשה, על פי המסופר, בין ברית ארבעת מלכי מסופוטמיה לבין ברית חמשת המלכים ששלטו באזור כיכר הירדן:

  1. אמרפל מלך שִׁנְעָר
  2. אריוך מלך אֶלָּסָר
  3. כדרלעומר מלך עֵילָם
  4. תדעל מלך גּוֹיִם
  1. ברע מלך סדום
  2. בִּרְשַׁע מלך עמורה
  3. שִׁנְאָב מלך אדמה
  4. שֶׁמְאֵבֶר מלך צְבוֹיִים
  5. ומלך בֶּלַע (לא מוזכר בשמו)

מהלך המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אברהם מציל את לוט ויתר השבויים לאחר ניצחונו על ארבעת המלכים

על פי ספר בראשית, המלחמה החלה בעקבות מרידתם של חמשת המלכים, שהיו כפופים לשלטונם של ארבעת המלכים במשך 12 שנה. חמשת המלכים מרדו בשנה ה-13 וכעבור שנה, בשנה ה-14, יצאו ארבעת המלכים למסע מלחמה שנועדה להכניע מחדש את חמשת מלכי כיכר הירדן. בדרכם לכיכר הירדן ערכו ארבעת המלכים מלחמות וקרבות נוספים שנועדו להכות בעמים אחרים באזור (רפאים, זּוּזִים, אֵימִים, חורים, עמלקים ואמורים).

לכשהגיעו ארבעת המלכים לאזור ים המלח (עמק השִּׂידִּים) ערכו מלחמה מול חמשת המלכים והצליחו להביסם, כמו במלחמות הקודמות. מלכי סדום ועמורה הסתתרו בתוך בורות החימר באזור, ואילו היֶתֶר ברחו לאזור הרי יהודה, אחד מהם היה הפליט שבישר לאברהם על שביית אחיינו לוט.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המלחמה נשבה גם לוט, אחיינו של אברהם אבינו, שהיה תושב סדום. אחד מתושבי סדום שהצליח להמלט הגיע אל אברהם באלוני ממרא וסיפר לו על שארע. אברהם ערך 318 מבעלי בריתו ("בעלי ברית אברם" ו"חניכיו" - מונחים משפטיים בני האלף השני לפנה"ס המציינים יחסי קירבה ושיתוף פעולה[1]) למרדף אחר ארבעת המלכים שכבר החלו לחזור על עקבותיהם צפונה. אברהם ובני בריתו הצליחו להשיגם סמוך לדן, ובהתקפת פתע שנערכה בלילה הביסו אותם ושחררו את לוט ואת יתר השבויים.

בשובו מהמלחמה נגד ארבעת המלכים קיבל מלכי-צדק מלך שלם את פניו של אברהם בלחם ויין בעמק שווה (ככל הנראה מקום בקרבת ירושלים). מלך סדום הציע לאברהם שיקח לעצמו את הרכוש שהציל במלחמה וישאיר לו את השבויים שהוא שחרר. אולם אברהם סירב לקחת את הרכוש והחזירו למלך סדום משום שלא רצה שהמלך יגיד כי הוא העשירו ולא אלוהים. עם זאת, טען כי לא יוכל לוותר על השכר והגמול שמגיע לבני בריתו שאיתם יצא למלחמה.

בחקר המקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחקר המקרא היו שראו בסיפור זה תיעוד אותנטי מקורי, דוגמת נלסון גליק, בנימין מזר[2] ויוחנן אהרוני[3]. נלסון גליק ציין כי "העובדות הארכאולוגיות מתאימות לחלוטין למסורת ספרותית זאת"[4], וחוקרים נוספים אף תיארו נדידת עמים שהחלה בעקבות מלחמה זו[5]. כמו כן שמות המלכים המצוינים בסיפור מוכרים מכתבים חתיים מראשית האלף השני לפני הספירה[6] וכן העובדה שבראש ברית ארבעת המלכים עומד מלך עילם[7]. עם זאת יש חוקרים שאינם רואים בהשוואות אלה בסיס היסטורי המוכיח את קיומו של האירוע[דרוש מקור].

לפי פענוחו של פרופ' פרידמן רשימת חמשת ערי כיכר הירדן שהיוו יעד להתקפת ארבעת המלכים מופיעה בכתבי אבלה באותו סדר בדיוק כפי שמופיעה בסיפור המקראי[8]. הארכיון האבלאי קדם במאות שנים את תקופת מלחמת ארבעת המלכים ומוזכר בו השם "ברשע" כמלך אדמה, ולא כמלך עמורה כפי שמופיע בסיפור המקראי. עם זאת בלוח תגלת פלאסר מופיע: "שנאב מלך אדמה"[9].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משה ויינפלד, עולם התנ"ך בראשית עמ' 105
  2. ^ אינצקלופדיה עברית מהדורה ראשונה כרך ו' עמ' 254
  3. ^ אטלס כרטא לתקופת המקרא עמ' 2. הארכאולוגיה של א"י בתקופת המקרא עמ' 61 ועמ' 124
  4. ^ נלסון גליק, עבר הירדן המזרחי עמ' 123.
  5. ^ פרופ' פנחס ארצי, עולם התנ"ך - בראשית, עמ' 103.
    חיים תדמור, אנציקלופדיה מקראית עילם
  6. ^ הומל, היסטוריה של בבל ואשור עמ' 386
  7. ^ אינצקלופדיה עברית מהדורה ראשונה כרך ו' עמ' 255
  8. ^ מובא בספר "אבלה-תעלומה ארכאולוגית", עמ' 7 ועמ' 181
  9. ^ שמואל ייבין, ההיסטוריה של עם ישראל ח"ב