יהדות גרמניה המזרחית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

יהדות גרמניה המזרחית מהווה ביחד עם יהדות גרמניה המערבית את המשכה ההיסטורי של יהדות גרמניה הנאצית. רוב היהודים בגרמניה המזרחית היו פליטים שנעקרו מביתם על ידי שלטונות גרמניה הנאצית וחזרו לביתם לאחר מלחמת העולם השנייה, או יהודים סוציאליסטים וקומוניסטים שחזרו או עברו אל גרמניה המזרחית מהצד המערבי כדי להתיישב ולהיות שותפים בהקמת מדינה קומוניסטית. הקהילה היהודית במדינה הייתה מאוגדת ב"איחוד הקהילות היהודיות ברפובליקה הדמוקרטית הגרמנית" (גרמנית: Verband der jüdischen Gemeinden in der DDR).

החוקה המזרח גרמנית הבטיחה חופש פולחן דתי והתארגנות דתית, וקבעה שמעשי איבה דתית וגזעית הינם פשעים פליליים. אף על פי כן ראו השלטונות את קיומה של פעילות דתית אינטנסיבית בעין לא יפה ולמעשה הוגבלו. בקהילות הגדולות נערכו תפילות קבועות בימי שישי ושבת. אף על פי שרשמית מותר היה ליהודים לקיים את מנהגיהם, בפועל לא הייתה כמעט פעילות דתית. מדיניותה הרשמית של גרמניה המזרחית הייתה אנטי-ציונית מובהקת ופרו-ערבית, דבר שהוביל לעלייה מעטה של יהודים מהמדינה. לא הייתה אפליה אנטישמית נרחבת, אך יחסו של הצבור בחלקו הגדול היה עוין ליהודים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודי גרמניה המזרחית הקפידו להניף את דגל ישראל באירועים הרשמיים של הקהילות, עד לשנת 1952.[1] כחלק מגל אנטישמיות שפקד את הגוש המזרחי בתחילת שנות ה-50, ב-1952 נקטה ממשלת גרמניה המזרחית בפעולות "אנטי-ציוניות" שגרמו להדחתם של יהודים ממשרות ממשלתיות מפלגתיות ומעמדות כלכליות וכן אירעו כנגדם התקפות בעיתונות חיפושים ומאסרים. עם פתיחת משפטי פראג בנובמבר 1952, הואשם פאול מרקר בתקשורת המזרח-גרמנית בקשר עם הנאשמים במשפט. מכתבים ששלח מרקר לנשיא גרמניה המזרחית וילהלם פיק, שבהם הזים את הטענות נגדו, לא הועילו, ובתחילת חודש דצמבר 1952 הוא נעצר. ב-20 בדצמבר 1952 התפרסם כתב האשמה נגדו, שבו הואשם בהיותו "סוכן אימפריאליסטי ציוני". כתוצאה מכך נמלטו כ-500 יהודים למערב אירופה בשנה זו ובשנה שלאחריה. לאחר מכן שופר במקצת היחס כלפי היהודים. ב-1953 נחקקו מספר חוקים שהגדירו מחדש מיהו יהודי. בינואר אותה שנה פוזרה אגודת נרדפי הנאצים, שרבים מבכיריה היו יהודים. עם מותו של סטלין במרץ 1953, פסקו הרדיפות האנטישמיות. רוב חברי המפלגה שהודחו, טוהרו מאשמה והוחזרו אליה. המשטר החל להעניק סיוע כלכלי לקהילות היהודיות.[2]

ב-1961 החל להופיע ביטאון הקהילה "נכריכטנבלאט" ("עלון החדשות").[2] ב-30 במאי 1961 קיבל הרב מרטין ריזנבורגה, המנהיג של הקהילה היהודית בברלין המזרחית, מדליה ביום הולדתו ה-65. רוב היהודים הוכרו כנרדפי המשטר הנאצי לשעבר וקיבלו קיצבה חודשית.

באפריל 1971 העבירה המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות מידע חשאי למפלגות הקומוניסטיות האחיות, ובהן זו המזרח-גרמנית, בו ביקשה מהן להתגייס למאבק בציונות. המשטר בגרמניה המזרחית גייס לכך את התקשורת והאקדמיה ומוסדות רשמיים התבקשו לגבש עמדות לצורך ניהול ויכוחים אידאולוגיים עם הקהילות היהודיות.[3] במהלך מלחמת לבנון הראשונה ב-1982 פרץ גל אנטישמיות חדש, שהמשטר עשה ככל יכולתו למנוע פרסום מידע עליו. כמחאה על ההשוואות בין פעולות צה"ל למעשי הנאצים במלחמת העולם השנייה, סירב יושב ראש הקהילה היהודית, הלמוט אריס, להשתתף באירועים הרשמיים לציון יום השנה של ליל הבדולח בנובמבר 1983.[4]

במאי 1988 הרמן אקסן היהודי, שהיה האחראי ליחסי החוץ בפוליטביורו, הוזמן לוושינגטון מטעם אוניברסיטת ג'ונס הופקינס, שם נפגש גם עם נציגי ועידת התביעות היהודית והביע בפניהן את נכונותה של גרמניה המזרחית לתשלום כללי של פיצויים לקורבנות הנאצים ("סיוע כספי להבעת סולידריות עם ניצולי השואה"), אולם הציב לכך תנאי מוקדם של השגת כסף לכך באמצעות הרחבת המסחר עם ארצות הברית. באוקטובר אותה שנה, הוזמן נשיא הקונגרס היהודי העולמי, אדגר ברונפמן, לביקור רשמי בברלין המזרחית. ברונפמן קיבל מאריך הונקר את "עיטור הזהב של מסדר ידידות העמים", מאותות הכבוד הגבוהים של המדינה. ב-9 בנובמבר נערכו בברלין המזרחית טקסי זיכרון לליל הבדולח, בהשתתפות יהודים רבים, גם מארצות הברית וישראל. הונקר הניח את אבן הפינה לשיקומו של בית הכנסת הגדול. ההתקרבות ליהודים וישראל לוותה בפרץ של תקיפות אנטישמיות: חילול בתי קברות בברלין ובפוטסדאם וכתובות אנטישמיות על קירות של בתים.[5]

ב-5 בנובמבר 1989 פרסם איגוד הקהילות היהודיות בגרמניה המזרחית הודעה שהדגישה את הקשר בין היהודים ומדינת ישראל וקראה לממשלה המזרח-גרמנית לכונן איתה יחסים. ראשי הקהילות גם דרשו לחייב את התקשורת המזרח גרמנית לדווח על ישראל והמזרח התיכון באופן אובייקטיבי. ב-11 בנובמבר, יומיים לאחר נפילת חומת ברלין, ערכה הקהילה היהודית כינוס בו דנה על מצב היהודים במדינה, ולראשונה מזה עשרות שנים, הניפה את דגל ישראל. מספר שבועות לאחר נפילת החומה, דרשה מפלגת הירוקים המזרח גרמנית להשיב רכוש ליהודים שברחו מגרמניה הנאצית ולקהילות היהודיות בגרמניה המזרחית, לקיים דיון ציבורי על האנטישמיות במדינה, ולכונן יחסים עם ישראל ללא תנאים.[6] ב-22 בינואר 1990 נערך בברלין המזרחית טקס הענקת אות חסידי אומות העולם הראשון לאזרחים של גרמניה המזרחית. בטקס נאם לותר דה מזייר (אנ'), שהכיר באחריות הגרמנים במזרח לשואה: "אנו לומדים היום מחדש ברפובליקה הדמוקרטית לאיית את חלקנו בפרק זה של ההיסטוריה: אחריות לשישה מיליון יהודים שנרצחו... ואנו מכירים היום וכאן באחריותנו...לפשעים חסרי השוואה בייחודיותם". כעבור מספר ימים, שלח ראש ממשלת גרמניה המזרחית, הנס מודרו (אנ') מכתב לנשיא הקונגרס היהודי העולמי, בו הביע הכרה ב"אחריות כל העם הגרמני לעבר", וכתב כי גרמניה המזרחית מכירה ב"מחויבותה ההומניטרית כלפי ניצולי העם היהודי, שסבלו מהדיכוי הנאצי, ומביעה את נכונותה להעביר תמיכה חומרית סולידרית לנרדפי המשטר הנאצי ממוצא יהודי".[7] ב-12 באפריל 1990 קיבלה לשכת העם החלטה שנתמכה על ידי חברי כל סיעות הפרלמנט, בה נאמר:

"הפרלמנט הראשון בגרמניה המזרחית, שנבחר בבחירות חופשיות, מכיר בשם האזרחיות והאזרחים של מדינתו בנשיאת חלק מהאחריות להשפלה, לגירוש ולרצח של נשים, גברים וילדים יהודים. אנו מצהירים, שאנו מעוניינים לתרום ככל יכולתנו לריפוי הסבל הנפשי והגופני שנגרם לניצולים ולפעול למען פיצוי חומרי צודק... אנחנו מבקשים מיהודי כל העולם סליחה... על רדיפתם וביזוים של אזרחים יהודים בארצנו גם לאחר 1945". ההחלטה קראה לכינון יחסים דיפלומטיים עם ישראל ותשלום פיצויים לקורבנות הנאצים.[8]

מספר היהודים במדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספרם של היהודים בגרמניה המזרחית היה נמוך כבר בזמן הקמתה (1949), עקב השמדת היהודים במהלך השואה ובעקבות המלטות פליטים יהודים רבים, בעיקר לישראל. הקהילות היהודיות המשיכו להתדלדל לאורך שנות קיומה של המדינה, הן בגלל שיעור הילודה הנמוך וגילה המתקדם של האוכלוסייה היהודית שנותרה, והן עקב המצב הפוליטי והכלכלי במדינה.

בקיץ 1945, בסוף מלחמת העולם השנייה, היו בשטחי הכיבוש הסובייטי בגרמניה 3,500 יהודים, 3% בלבד ממספר היהודים שחיו בהם לפני עליית הנאצים לשלטון. בשנת 1946 עלה מספר היהודים בשטחים הללו ל-4,500, אולם עם הקמת גרמניה המזרחית ב-1949 פחת המספר ל-3,730. ב-1952 נותרו רק אלף חברים רשומים בקהילות היהודיות בגרמניה המזרחית.[9] ב-1975 פחת מספרם ל-728, וב-1982 היו רשומים קצת פחות מ-600 יהודים, מתוכם כ-200 בברלין המזרחית, 70-75 בדרזדן, 50 בלייפציג והשאר במקומות שונים במדינה. באותה עת אמר מנהיגה של הקהילה היהודית בברלין המזרחית, פטר קריכנר כי תוך 10 שנים יישארו 120 יהודים בבירה ברלין המזרחית, אך תחזיות אלו לא התממשו, ככל הנראה עקב איחוד גרמניה ב-3 באוקטובר 1990. בשנת 1986 היו רשומים 475 יהודים שחיו בתחומי המדינה. ב-1988 היו במדינה כ-400 יהודים בלבד, רובם במזרח ברלין.[5]

יהודים בולטים בגרמניה המזרחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהודים בגרמניה המזרחית לא הגיעו לעמדות מפתח רבות בממשל ובבירוקרטיה. לעומת זאת יהודים הצליחו יותר בתחום המקצועות החופשיים. יהודים שהגיעו לעמדות בכירות במפלגה הקומוניסטית היו חברי הפוליטביורו אלברט נורדן והרמן אקסן ושר הדתות קלאוס גיזי. יהודים בולטים בחיי התרבות: הסופרים שטפן היים וארנולד צווייג, המלחין האנס אייזלר, הקריקטוריסט ג'ון הרטפילד, השחקנית הלנה הייגל, הפילוסוף ארנסט בלוך והרופא והסופר פרידריך וולף.[9] יהודים בולטים נוספים שהתגוררו בגרמניה המזרחית: אנה זגרס, יורק בקר והלמוט אשווגה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אלדד בק, הקנצלרית : מרקל, ישראל והיהודים, עמ' 100.
  2. ^ 2.0 2.1 אלדד בק, הקנצלרית : מרקל, ישראל והיהודים, עמ' 101.
  3. ^ אלדד בק, הקנצלרית : מרקל, ישראל והיהודים, עמ' 108-107.
  4. ^ אלדד בק, הקנצלרית : מרקל, ישראל והיהודים, עמ' 109.
  5. ^ 5.0 5.1 אלדד בק, הקנצלרית : מרקל, ישראל והיהודים, עמ' 113-112.
  6. ^ אלדד בק, הקנצלרית : מרקל, ישראל והיהודים, עמ' 135.
  7. ^ אלדד בק, הקנצלרית : מרקל, ישראל והיהודים, עמ' 136.
  8. ^ אלדד בק, הקנצלרית : מרקל, ישראל והיהודים, עמ' 137.
  9. ^ 9.0 9.1 אלדד בק, הקנצלרית : מרקל, ישראל והיהודים, עמ' 99-98.