יהדות גרמניה המזרחית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

יהדות גרמניה המזרחית מהווה ביחד עם יהדות גרמניה המערבית את המשכה ההיסטורי של יהדות גרמניה הנאצית. רוב היהודים בגרמניה המזרחית היו פליטים שנעקרו מביתם על ידי שלטונות גרמניה הנאצית וחזרו לביתם לאחר מלחמת העולם השנייה, או יהודים סוציאליסטים וקומוניסטים שחזרו או עברו אל גרמניה המזרחית מהצד המערבי כדי להתיישב ולהיות שותפים בהקמת מדינה קומוניסטית. הקהילה היהודית במדינה הייתה מאוגדת ב"איחוד הקהילות היהודיות ברפובליקה הדמוקרטית הגרמנית" (גרמנית: Verband der jüdischen Gemeinden in der DDR).

החוקה המזרח גרמנית הבטיחה חופש פולחן דתי והתארגנות דתית, וקבעה שמעשי איבה דתית וגזעית הינם פשעים פליליים. אף על פי כן ראו השלטונות את קיומה של פעילות דתית אינטנסיבית בעין לא יפה ולמעשה הוגבלו. בקהילות הגדולות נערכו תפילות קבועות בימי שישי ושבת. אף על פי שרשמית מותר היה ליהודים לקיים את מנהגיהם, בפועל לא הייתה כמעט פעילות דתית. מדיניותה הרשמית של גרמניה המזרחית הייתה אנטי-ציונית מובהקת ופרו-ערבית, דבר שהוביל לעלייה מעטה של יהודים מהמדינה. לא הייתה אפליה אנטישמית נרחבת, אך יחסו של הצבור בחלקו הגדול היה עוין ליהודים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחלק מגל אנטישמיות שפקד את הגוש המזרחי בתחילת שנות ה-50, ב- 1952 נקטה ממשלת גרמניה המזרחית בפעולות "אנטי-ציוניות" שגרמו להדחתם של יהודים ממשרות ממשלתיות מפלגתיות ומעמדות כלכליות וכן אירעו כנגדם התקפות בעיתונות חיפושים ומאסרים. עם פתיחת משפטי פראג בנובמבר 1952, הואשם פאול מרקר בתקשורת המזרח-גרמנית בקשר עם הנאשמים במשפט. מכתבים ששלח מרקר לנשיא גרמניה המזרחית וילהלם פיק, שבהם הזים את הטענות נגדו, לא הועילו, ובתחילת חודש דצמבר 1952 הוא נעצר. ב-20 בדצמבר 1952 התפרסם כתב האשמה נגדו, שבו הואשם בהיותו "סוכן אימפריאליסטי ציוני". כתוצאה מכך נמלטו כ- 500 יהודים למערב אירופה בשנה זו ובשנה שלאחריה. לאחר מכן שופר במקצת היחס כלפי היהודים. ב-1953 נחקקו מספר חוקים שהגדירו מחדש מיהו יהודי.

ב-30 במאי 1961 קיבל הרב מרטין ריזנבורגה, המנהיג של הקהילה היהודית בברלין המזרחית, מדליה ביום הולדתו ה-65. רוב היהודים הוכרו כנרדפי המשטר הנאצי לשעבר וקיבלו קיצבה חודשית.

מספר היהודים במדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספרם של היהודים בגרמניה המזרחית היה נמוך כבר בזמן הקמתה (1949), עקב השמדת היהודים במהלך השואה ובעקבות המלטות פליטים יהודים רבים, בעיקר לישראל. הקהילות היהודיות המשיכו להתדלדל לאורך שנות קיומה של המדינה, הן בגלל שיעור הילודה הנמוך וגילה המתקדם של האוכלוסייה היהודית שנותרה, והן עקב המצב הפוליטי והכלכלי במדינה.

בשנת 1946 היו במדינה 3,100 יהודים, ב-1952 2,600, ב-1975 728, ב-1982 היו רשומים קצת פחות מ-600 יהודים, מתוכם כ-200 בברלין המזרחית, 70-75 בדרזדן, 50 בלייפציג והשאר במקומות שונים במדינה. באותה עת אמר מנהיגה של הקהילה היהודית בברלין המזרחית, פטר קריכנר כי תוך 10 שנים יישארו 120 יהודים בבירה ברלין המזרחית, אך תחזיות אלו לא התממשו, ככל הנראה עקב איחוד גרמניה ב-3 באוקטובר 1990. בשנת 1986 היו רשומים 475 יהודים שחיו בתחומי המדינה.

יהודים בולטים בגרמניה המזרחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהודים בגרמניה המזרחית לא הגיעו לעמדות מפתח רבות בממשל ובבירוקרטיה, לעומת זאת הצליחו יותר בתחום המקצועות החופשיים. בין היהודים הבולטים שהתגוררו בגרמניה המזרחית:


יהדות אירופה

אוסטריהאוקראינהאוזבקיסטןאזרבייג'ןאיטליהאירלנדאלבניהאסטוניהארמניהבולגריהבלגיהבלארוסבוסניה והרצגובינהבריטניהגאורגיהגרמניהדנמרקהולנד ·הונגריהצ'כיהיווןלוקסמבורגלטביהליטאמולדובהמלטהמקדוניהנורבגיהסלובניהסלובקיהספרדפוליןפורטוגלפינלנדצרפתקפריסיןרומניהרוסיהשבדיהשווייץטורקיה

ראו גם: יהדות אשכנזמזרח אירופה
אירופה