יעקב חסדאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יעקב חסדאי
יעקב חסדאי
יעקב חסדאי
לידה 20 במאי 1938 (בן 84)
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
השתייכות Badge of the Israeli Defense Forces 2022 version.svg צבא הגנה לישראל
תקופת הפעילות 19561978 (כ־22 שנים)
דרגה אלוף-משנה  אלוף-משנה
תפקידים בשירות
פעולות ומבצעים
פעולות התגמול
מלחמת ששת הימים  מלחמת ששת הימים
מלחמת ההתשה  מלחמת ההתשה
מלחמת יום הכיפורים  מלחמת יום הכיפורים
עיטורים
עיטור העוז  עיטור העוז
תפקידים אזרחיים
חוקר בוועדת אגרנט, מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית, עו"ד, ראש תנועת "לאור", חבר במכון לאסטרטגיה ציונית
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

יעקב חסדאי (נולד ב-20 במאי 1938) הוא לשעבר אלוף-משנה בצה"ל, איש חינוך, היסטוריון ומשפטן ישראלי. זכה לעיטור העוז.

שירות צבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1956 התגייס לצה"ל והתנדב לצנחנים. בצנחנים עבר חסדאי מסלול הכשרה כלוחם, קורס מ"כים חי"ר וקורס קציני חי"ר. עם סיום קורס הקצינים שב לגדוד כמפקד מחלקה לאחר מכן מונה למפקד פלוגה בצנחנים. הוא נטל חלק בפעולות תגמול ובמלחמת ששת הימים, פעלה חטיבת הצנחנים, בה שירת אז כסמג"ד 202 ולחם בכיבוש רצועת עזה וצפון סיני, זאת במסגרת אוגדה תחת פיקודו של האלוף ישראל טל. חסדאי נפצע פעמיים בקרבות בהם השתתף גדודו בכיבוש מוצב אל-קובה, סמוך לעזה. חסדאי קיבל על כך את צל"ש הרמטכ"ל[1], שהומר לאחר קבלת חוק העיטורים לעיטור העוז, על חלקו ותפקודו כמפקד בקרבות אלה. לאחר המלחמה החליף את צבי בר ומונה למפקד גדוד 202 בדרגת סא"ל. כמג"ד, לחם חסדאי במרדפים ובמלחמת ההתשה, בה פיקד בין היתר על כוח מן הגדוד בפשיטה על האי שדואן.

במהלך מלחמת יום הכיפורים, פיקד כסא"ל על פלוגת צנחנים בקרב על העיר סואץ, שבצדה המערבי של תעלת סואץ. הכוח שבפיקודו נפגע בלחימה, ואף הוא נפצע[2], והיה לכוד באחד המבנים במשך שעות. גם לאחר חילוץ רוב הכוח נותר חסדאי במקום, והתפנה עם הפצועים רגלית, תחת חיפוי ארטילרי[3].

חסדאי הוזמן לשמש כחוקר בוועדת אגרנט, שמונתה לחקור את אירועי מלחמת יום הכיפורים. בין האירועים אותם חקר נמנו קרבות בין 6 ל-8 באוקטובר בסיני, וקרב בין 6 ל-7 באוקטובר בגולן. ממצאי חקירותיו נזכרים לעיתים קרובות בדו"ח הצבאי של הוועדה.

לאחר מלחמת יום הכפורים הוענקה לו דרגת אל"ם. חסדאי הקים את בית-הספר למ"כים, שאיגד בתוכו את גדודי ההדרכה שבאו מחטיבות החי"ר השונות ופיקד עליו. בית ספר זה הפך מאוחר יותר לבית הספר למקצועות חי"ר (חטיבת ביסלמ"ח).

לאחר השירות בצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שיחרורו מצה"ל, השלים את לימודיו לתואר שלישי בהיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים, ובשנת 1985 הוענק לו תואר דוקטור מטעמה, על מחקרו בתחום תולדות יהודי פולין[4]. לאחר מכן, המשיך ללמד בה בחוג להיסטוריה של עם ישראל במשך שש שנים. הוא אף הוסמך לעורך דין לאחר שסיים לימודי משפטים.

ב-1979 היה חסדאי ממקימי תנועת לאו"ר (ראשי תיבות של לב אחד ורוח חדשה), קבוצה רעיונית שביקשה לגבש תוכנית ליציאה מן המשבר שפקד את מדינת ישראל, אשר בא לידי ביטוי במלחמת יום הכיפורים. בבחירות לכנסת השתים עשרה ב-1988 התמודדה רשימה מטעם לאו"ר, שבראשה חסדאי, אך לא עברה את אחוז החסימה. לקראת הבחירות לכנסת השמונה עשרה ב-2009 נרשמה התנועה כמפלגה בשם אחריות - לב אחד ורוח חדשה, ורשימה מטעמה, אף הפעם בראשות חסדאי, התמודדה בבחירות ללא הצלחה.

ב-1979 יעקב חסדאי גם הגה את "פרויקט חסדאי" / "מסלול עליית הנוער בצנחנים", והוביל אותו במשך 10 שנים. במהלך שירותו הצבאי, נוכח חסדאי לדעת שלוחמים מקרב בוגרי מוסדות עליית הנוער אינם מקודמים מספיק בדרגות הפיקוד, והוא יזם, באישור ובברכת הרמטכ"ל דאז, רפאל איתן (רפול), את הפרויקט. מטרת הפרויקט הייתה ליצור מסלול ייעודי לפיקוד עבור חיילים מרקע סוציו-אקונומי נמוך בעלי נתונים גבוהים ומוטיבציה לשירות משמעותי. זאת, על מנת להופכם למפקדים וקצינים אשר יחזרו לשרת בגדודים מהם צמחו וישתלבו בשרשרת הפיקוד. במסגרת הפרויקט, איתר חסדאי תלמידים בעלי נתונים גבוהים בפנימיות עליות הנוער והאגודה לקידום החינוך, והם נשלחו בטרם גיוסם לגיבוש צנחנים של כשבועיים. במהלך תקופה זו, עברו המועמדים מיונים שונים אשר כללו מסעות, מורשת קרב ומורשת ישראל וכן מבדקי קצונה. בוגרים אלו גויסו כקבוצה עם מחזורי אוגוסט, עברו שרשרת חיול מקוצרת והצטרפו לגיוסי מאי של שני גדודי הצנחנים. חסדאי השתתף באופן אישי במיון של כל אחד ואחד מן המועמדים, בליווי שלהם לאורך שירותם הצבאי - בטירונות, באימונים ובקורסים והיה שותף ביחד עם הסוכנות היהודית במעקב אחר אותם בוגרים גם לאחר שיחרורם. רבים מבוגרי המסלול השתלבו בתפקידי פיקוד וקצונה בצבא ובתפקידי ניהול ועשייה משמעותית לאחר שחרורם, וחלקם אף שומרים על קשר עם חסדאי עד היום.

חסדאי חבר במכון לאסטרטגיה ציונית. כיום הוא גר ברובע היהודי, בירושלים.

משנתו החברתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנתו החברתית עוסקת בעיקר בשאלות יסוד של חברה, זהות יהודית ולאומית במדינת ישראל, וביחס ביניהם. הוא מזהה משבר הולך ומעמיק בחברה הישראלית, וקורא לחשבון נפש ולביקורת עצמית ללא מורא ('על סף היובל').

ספריו הראשונים, 'אמת בצל המלחמה' ו'בעט ברזל', הם מעין קבצים של הרצאות שנתן לחייליו, מכתבים וכתבים ראשונים שלו, עוד בעת שירותו בצה"ל. הם משקפים את דעתו ואת תפיסותיו בסוגיות הנוגעות לצבא, כמו דמות הצבא וערכיו, וכן דרך החינוך הצבאית. רובם של כתביו הביקורתיים נעשו שנויים במחלוקת עם כתיבתם, ולא תמיד אושר לו לפרסם בפומבי את דעותיו. המאמר שפותח את הספר הראשון ('סדקים ביסודות'), מתחיל במכתב שכתב אל שמעון פרס, שר הביטחון באותה עת, מיד לאחר שסיים את עבודתו במסגרת ועדת אגרנט, בו הוא מפרט מסקנות אישיות שלו ביחס למה שראה ולמד במהלך מלחמת יום הכיפורים ולאחריה. מכתב זה נמסר על ידי שר הביטחון לפרסום בקובץ פנימי של מערכות, שיועד לקצונה הבכירה של צה"ל בלבד, באותה עת. מכתב נוסף, שעסק בלקחים מקצועיים מאותה מלחמה, לא הותר לפרסום. פרסומים אלה ואחרים הפכו אותו לאיש ריבו של הממסד הצבאי, דבר שכנראה גם לא תרם לקידומו הלאה בפיקוד הבכיר בצה"ל. המאמרים שברשימה החלקית שלהלן, שחלקם גם פורסם בשני ספרים אלה, עוסקים בסוגיות ובהיבטים שחסדאי מעלה, ומאפשרים לבחון אותם מזוויות לא שגרתיות.

חסדאי טוען במספר מקומות[5] כי הכשל של מלחמת יום הכיפורים לא היה נקודתי כפי שהחברה הישראלית והמערכת הצבאית והפוליטית ביקשה לראותו. לדבריו, לא ניתן לתחמו לגבולות שאלת ההפתעה ואחריות אמ"ן לה, כפי שלא ניתן לפתור אותו בהדחת הקצינים שנתפסו שאחראים לכשל. במלחמה, לדידו, התגלתה בעיה רחבה הרבה יותר ביחס לחברה הישראלית, שבמובנים רבים טרם נפתרה.

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים (רשימה חלקית)[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הקצונה בצה"ל - בין מיתוס למציאות, מערכות 265 (ספטמבר 1978).
  • עמוד והילחם!, ידיעות אחרונות, כ"ז טבת תשל"ט (26.1.79).
  • הסכם השלום: חזון הנביאים או עסקת סוחרים?, דבר השבוע, כ"ו שבט תשל"ט (23.2.79).
  • תשובה לקצין בכיר, מעריב, ג' אב תשל"ט (27.7.79).
  • מלחמת יום הכיפורים: הפתעה? ניצחון?, מערכות 275, אוגוסט 1980 [6].
  • העם והאמת, ידיעות אחרונות, ז' חשון תשמ"א (17.10.80)[7].
  • אל הקברנים, מעריב, י"ב טבת תשמ"א (19.12.80).
  • אל הבנים, מעריב, י"ט טבת תשמ"א (26.12.80).
  • חיים של אחריות ובחירה, פורסם כחוברת, הוצאת [[קבוצת לאו"ר]], ניסן תשמ"ב.
  • ביצועיסט ואידאולוג - הכהן והנביא של צה"ל, מערכות 279–280 (מאי 1981).
  • הגינות בדרך לכפר סאלד, על המשמר, ט"ז אדר א' תשמ"א (20.2.82).
  • במלוא הקיטור - אחורה, ידיעות אחרונות, ג' אדר תשמ"ב (26.2.82).
  • ביירות - פסגה או תהום?, ידיעות אחרונות, ג' אב תשמ"ב (23.7.82).
  • המח"ט שפרש - מחאה מקצועית או ביקורת פוליטית?, ידיעות אחרונות, ו' אב תשמ"ב (30.7.82).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צה"ל בחילו - אנציקלופדיה לצבא וביטחון, כרך 4 (צנחנים (חי"ר מוצנח)), רביבים וספריית מעריב, 1981.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יעקב חסדאי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רב סרן יעקב חיסדאי, מעריב, 30 באוקטובר 1967
  2. ^ יעקב חסדאי, "מלחמת יום הכיפורים - מבט אחרי 30 שנה", בתוך הספר "מלחמת יום הכיפורים ולקחיה" בעריכת פנחס יחזקאל, עמ' 64.
  3. ^ אליה שיר, הקרב על העיר סואץ במלחמת יום הכיפורים, באתר הגבורה (במקור, מתוך פורום ערוץ ההיסטוריה באתר תפוז אנשים
  4. ^ האוניברסיטה העברית בירושלים - רשימת המסיימים תשמ"ה, מעריב, 22 באוגוסט 1985
  5. ^ למשל במאמרו "מלחמת יום הכיפורים: הפתעה? ניצחון?", מערכות 275 (אוגוסט 1980)
  6. ^ תגובתו של משה דיין למאמר זה, שהיה אז שר הביטחון, פורסמה בידיעות אחרונות, י"ד תשרי תשמ"א (24.9.80), תחת הכותרת "הערות שוליים בעקבות מלחמת יום הכיפורים".
  7. ^ באותו גיליון פורסמה גם תשובתו של משה דיין למאמר זה, תחת הכותרת "האמת על 'מי ניצח' - או מטרה להחליף את 'המימסד'".