יעקב חסדאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יעקב חסדאי
יעקב חסדאי
תאריך לידה 20 במאי 1938 (בן 79)
השתייכות IDF new.png  צבא הגנה לישראל
תקופת שירות 19561978
דרגה אלוף משנה  אלוף משנה
תפקידים צבאיים
מלחמות וקרבות
פעולות התגמול
מלחמת ששת הימים  מלחמת ששת הימים
מלחמת ההתשה  מלחמת ההתשה
מלחמת יום הכיפורים  מלחמת יום הכיפורים
עיטורים
עיטור העוז  עיטור העוז
תפקידים אזרחיים
חוקר בוועדת אגרנט, מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית, עו"ד, ראש תנועת "לאור", חבר במכון לאסטרטגיה ציונית

יעקב חסדאי (נולד ב-20 במאי 1938) אלוף משנה בצה"ל, איש חינוך, היסטוריון ומשפטן ישראלי. זכה לעיטור העוז.

שירות צבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1956 התגייס לצה"ל והתנדב לצנחנים. בצנחנים עבר חסדאי מסלול הכשרה כלוחם, קורס מ"כים חי"ר וקורס קציני חי"ר. עם סיום קורס הקצינים שב לגדוד כמפקד מחלקה לאחר מכן מונה למפקד פלוגה בצנחנים. הוא נטל חלק בפעולות תגמול ובמלחמת ששת הימים, פעלה חטיבת הצנחנים, בה שירת אז כסמג"ד 202 ולחם בכיבוש רצועת עזה וצפון סיני, זאת במסגרת אוגדה תחת פיקודו של האלוף ישראל טל. חסדאי נפצע פעמיים בקרבות בהם השתתף גדודו בכיבוש מוצב אל-קובה, סמוך לעזה. חסדאי קיבל על כך את צל"ש הרמטכ"ל[1], שהומר לאחר קבלת חוק העיטורים לעיטור העוז על חלקו ותפקודו כמפקד בקרבות אלה. לאחר המלחמה החליף את צבי בר ומונה למפקד גדוד 202 בדרגת סא"ל. כמג"ד חסדאי לחם במרדפים ובמלחמת ההתשה, בה פיקד בין היתר על כוח מן הגדוד בפשיטה על האי שדואן.

במהלך מלחמת יום הכיפורים פיקד כסא"ל על פלוגת צנחנים בקרב על העיר סואץ, שבצדה המערבי של תעלת סואץ. הכוח שבפיקודו נפגע בלחימה, ואף הוא נפצע[2], והיה לכוד באחד המבנים במשך שעות. גם לאחר חילוץ רוב הכוח נותר חסדאי במקום, והתפנה עם הפצועים רגלית, תחת חיפוי ארטילרי[3].

חסדאי הוזמן לשמש כחוקר בוועדת אגרנט, שמונתה לחקור את אירועי מלחמת יום הכיפורים. בין האירועים אותם חקר נמנו קרבות בין 6 ל-8 באוקטובר בסיני, וקרב בין 6 ל-7 באוקטובר בגולן. ממצאי חקירותיו נזכרים לעתים קרובות בדו"ח הצבאי של הוועדה.

לאחר מלחמת יום הכפורים הוענקה לו דרגת אל"ם. חסדאי הקים את בית-הספר למ"כים, שאיגד בתוכו את גדודי ההדרכה שבאו מחטיבות החי"ר השונות ופיקד עליו. בית ספר זה הפך מאוחר יותר לבית הספר למקצועות חי"ר (חטיבת ביסלמ"ח).

לאחר השירות בצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שיחרורו מצה"ל, השלים את לימודיו לתואר שלישי בהיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים, ובשנת 1985 הוענק לו תואר דוקטור מטעמה, על מחקרו בתחום תולדות יהודי פולין[4]. לאחר מכן, המשיך ללמד בה בחוג להיסטוריה של עם ישראל במשך שש שנים. הוא אף הוסמך לעורך דין לאחר שסיים לימודי משפטים.

ב-1979 היה חסדאי ממקימי תנועת לאו"ר (ראשי תיבות של לב אחד ורוח חדשה), קבוצה רעיונית שביקשה לגבש תוכנית ליציאה מן המשבר שפקד את מדינת ישראל, אשר בא לידי ביטוי במלחמת יום הכיפורים. בבחירות לכנסת השתים עשרה ב-1988 התמודדה רשימה מטעם לאו"ר, שבראשה חסדאי, אך לא עברה את אחוז החסימה. לקראת הבחירות לכנסת השמונה עשרה ב-2009 נרשמה התנועה כמפלגה בשם אחריות - לב אחד ורוח חדשה, ורשימה מטעמה, אף הפעם בראשות חסדאי, התמודדה בבחירות ללא הצלחה.

יעקב חסדאי הגה וניהל את פרויקט חסדאי / מסלול עליית הנוער בצנחנים. במסגרת מסלול זה עברו בוגרי פנימיות עליות הנוער והאגודה לקידום החינוך גיבוש לצנחנים בעודם אזרחים ואשר נמשך כשבועיים ימים. במהלך תקופה זו עברו המועמדים מיונים שונים אשר כללו כללו מסעות, מורשת קרב וישראל ומבדקי קצונה. בוגרים אלו גויסו כקבוצה עם מחזורי אוגוסט, עברו שרשרת חיול מקוצרת והצטרפו לגיוסי מאי של 2 גדודי הצנחנים. מטרת הפרויקט הייתה לאפשר לחיילים בעלי מוטיבציה גבוהה לקצר את מסלול הכשרת על מנת להופכם למפקדים וקצינים אשר יחזרו לשרת בגדודים מהם צמחו. חסדאי השתתף באופן אישי במיון של כול אחד ואחד מן המועמדים ואף היה שותף ביחד עם הסוכנות היהודית במעקב אחר אותם בוגרים גם לאחר שיחרורם.

חסדאי חבר במכון לאסטרטגיה ציונית. כיום הוא גר בירושלים.

משנתו החברתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנתו החברתית עוסקת בעיקר בשאלות יסוד של חברה, זהות יהודית ולאומית במדינת ישראל, וביחס ביניהם. הוא מזהה משבר הולך ומעמיק בחברה הישראלית, וקורא לחשבון נפש ולביקורת עצמית ללא מורא ('על סף היובל').

ספריו הראשונים, 'אמת בצל המלחמה' ו'בעט ברזל', הם מעין קבצים של הרצאות שנתן לחייליו, מכתבים וכתבים ראשונים שלו, עוד בעת שירותו בצה"ל. הם משקפים את דעתו ואת תפיסותיו בסוגיות הנוגעות לצבא, כמו דמות הצבא וערכיו, וכן דרך החינוך הצבאית. רובם של כתביו הביקורתיים נעשו שנויים במחלוקת עם כתיבתם, ולא תמיד אושר לו לפרסם בפומבי את דעותיו. המאמר שפותח את הספר הראשון ('סדקים ביסודות'), מתחיל במכתב שכתב אל משה דיין, שר הביטחון באותה עת, מיד לאחר שסיים את עבודתו במסגרת ועדת אגרנט, בו הוא מפרט מסקנות אישיות שלו ביחס למה שראה ולמד במהלך מלחמת יום הכיפורים ולאחריה. מכתב זה נמסר על ידי שר הביטחון לפרסום בקובץ פנימי של מערכות, שיועד לקצונה הבכירה של צה"ל בלבד, באותה עת. מכתב נוסף, שעסק בלקחים מקצועיים מאותה מלחמה, לא הותר לפרסום. פרסומים אלה ואחרים הפכו אותו לאיש ריבו של הממסד הצבאי, דבר שכנראה גם לא תרם לקידומו הלאה בפיקוד הבכיר בצה"ל. המאמרים שברשימה החלקית שלהלן, שחלקם גם פורסם בשני ספרים אלה, עוסקים בסוגיות ובהיבטים שחסדאי מעלה, ומאפשרים לבחון אותם מזוויות לא שגרתיות.

חסדאי טוען במספר מקומות[5] כי הכשל של מלחמת יום הכיפורים לא היה נקודתי כפי שהחברה הישראלית והמערכת הצבאית והפוליטית ביקשה לראותו. לדבריו, לא ניתן לתחמו לגבולות שאלת ההפתעה ואחריות אמ"ן לה, כפי שלא ניתן לפתור אותו בהדחת הקצינים שנתפסו שאחראים לכשל. במלחמה, לדידו, התגלתה בעיה רחבה הרבה יותר ביחס לחברה הישראלית, שבמובנים רבים טרם נפתרה.

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים (רשימה חלקית)[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הקצונה בצה"ל - בין מיתוס למציאות, מערכות 265 (ספטמבר 1978).
  • עמוד והילחם!, ידיעות אחרונות, כ"ז טבת תשל"ט (26.1.79).
  • הסכם השלום: חזון הנביאים או עסקת סוחרים?, דבר השבוע, כ"ו שבט תשל"ט (23.2.79).
  • תשובה לקצין בכיר, מעריב, ג' אב תשל"ט (27.7.79).
  • מלחמת יום הכיפורים: הפתעה? ניצחון?, מערכות 275, אוגוסט 1980 [6].
  • העם והאמת, ידיעות אחרונות, ז' חשון תשמ"א (17.10.80)[7].
  • אל הקברנים, מעריב, י"ב טבת תשמ"א (19.12.80).
  • אל הבנים, מעריב, י"ט טבת תשמ"א (26.12.80).
  • חיים של אחריות ובחירה, פורסם כחוברת, הוצאת קבוצת לאו"ר, ניסן תשמ"ב.
  • ביצועיסט ואידאולוג - הכהן והנביא של צה"ל, מערכות 279–280 (מאי 1981).
  • הגינות בדרך לכפר סאלד, על המשמר, ט"ז אדר א' תשמ"א (20.2.82).
  • במלוא הקיטור - אחורה, ידיעות אחרונות, ג' אדר תשמ"ב (26.2.82).
  • ביירות - פסגה או תהום?, ידיעות אחרונות, ג' אב תשמ"ב (23.7.82).
  • המח"ט שפרש - מחאה מקצועית או ביקורת פוליטית?, ידיעות אחרונות, ו' אב תשמ"ב (30.7.82).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צה"ל בחילו - אנציקלופדיה לצבא וביטחון, כרך 4 (צנחנים (חי"ר מוצנח)), רביבים וספריית מעריב, 1981.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רב סרן יעקב חיסדאי, מעריב, 30 באוקטובר 1967
  2. ^ יעקב חסדאי, מלחמת יום הכיפורים - מבט אחרי 30 שנה, בתוך הספר "מלחמת יום הכיפורים ולקחיה" בעריכת פנחס יחזקאל, עמ' 64.
  3. ^ אליה שיר, הקרב על העיר סואץ במלחמת יום הכיפורים, http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/articles/article.asp?forumId=433&a=24888&c=2950&sc=0&ssc=0
  4. ^ האוניברסיטה העברית בירושלים - רשימת המסיימים תשמ"ה, מעריב, 22 באוגוסט 1985
  5. ^ למשל במאמרו "מלחמת יום הכיפורים: הפתעה? ניצחון?", מערכות 275 (אוגוסט 1980)
  6. ^ תגובתו של משה דיין למאמר זה, שהיה אז שר הביטחון, פורסמה בידיעות אחרונות, י"ד תשרי תשמ"א (24.9.80), תחת הכותרת "הערות שוליים בעקבות מלחמת יום הכיפורים".
  7. ^ באותו גיליון פורסמה גם תשובתו של משה דיין למאמר זה, תחת הכותרת "האמת על 'מי ניצח' - או מטרה להחליף את 'המימסד'".