יפעת ביטון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פרופ' יפעת ביטון

יפעת ביטון (נולדה ב-10 במאי 1971) היא פרופסור בבית הספר למשפטים של המסלול האקדמי המכללה למינהל, העוסקת בביקורת המשפט הפרטי מהזווית הפמיניסטית-חברתית. ביטון היא גם פעילה חברתית-משפטית, ממייסדות תמורה - המרכז המשפטי למניעת אפליה ויו"ר המרכז.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביטון נולדה בקריית מלאכי להורים שעלו ממרוקו ומתימן וגרו במעברת קסטינה. אביה היה איש חינוך, ובין היתר מנהל בית ספר מקצועי בקריית-מלאכי, עובד מנח"י במשרד החינוך ומנהל בית-הספר היסודי בבית חורון. אמה הייתה מורה. ביטון למדה בחטיבת הביניים בבית הספר האזורי שבקיבוץ חפץ חיים. כשהייתה בת 15 עברה עם משפחתה לבית אל. למדה במדרשיית עמליה לבנות בירושלים.

שירתה בצה"ל כקצינת תנאי שירות בלשכת הגיוס בירושלים וכמדריכה בקורס קצינות שלישות. לקראת סוף שירותה ייסדה בבסיס הטירונים בה"ד 4 את מוסד "קצינת פניות הורים" (קפ"צית) בבסיסי הטירונים בצה"ל.

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1992–2004 למדה לתואר ראשון, שני ושלישי במשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. עבודת הדוקטורט שלה, שכותרתה "Re‐reading Tort Law from an Egalitarian Perspective", עסקה בדיני הנזיקין המסורתיים, תוך הצגת מערכת הפיצויים הנזיקית כבלתי-שוויונית כלפי נשים, במיוחד נשים השייכות לאוכלוסיות מוחלשות בחברה[דרוש מקור], כגון נשים מזרחיות, ערביות ואתיופיות. בשנים 1996-1997 התמחתה בבית המשפט העליון בירושלים, תחת פיקוחו של השופט מישאל חשין.

בשנת 2009 השלימה בהצטיינות יתרה (Honors) תואר שני נוסף במשפטים באוניברסיטת ייל שבארצות הברית.[1] בשנת 2004–2005 בילתה שנה כעמיתת מחקר לאחר שקיבלה את מלגת פולברייט, במסגרת פוסט-דוקטורט בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת הארוורד, בהנחייתו של פרופ' דאנקן קנדי.[1]

החל משנת 2009 ביטון היא פרופסור חבר בבית הספר למשפטים ע"ש שטריקס של המסלול האקדמי המכללה למינהל. בשנים 2009–2014 הייתה מרצה אורחת בבית הספר הטרנסלאומי למשפטים שבאוניברסיטת בייג'ינג בסין[1]. היא מלמדת קורסים העוסקים בדיני נזיקין ובביקורת המשפט, בין היתר דרך עולם הקולנוע. לימדה באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת חיפה. היא חוקרת וכותבת בתחומי דיני הנזיקין ומשפט ומגדר. פרסמה מאמרים בעניין הביקורת הפמיניסטית והחברתית של דיני הנזיקין וחקרה את דיני האפליה[דרושה הבהרה] בארצות הברית ובישראל.

בשנים 2001–2004 נמנתה עם המייסדות והייתה חברת הוועד המנהל של עמותת איתך - משפטניות למען צדק חברתי, הפועלת ברוח הפמיניזם החברתי ומגישה סיוע משפטי לנשים מאוכלוסיות חלשות. בשנת 2004 הייתה ממקימות מרכז נגה לליווי משפטי לקרבנות עבירות חמורות. היא שימשה כמנהלת-משותפת של המרכז עד לשנת 2006.

הייתה מיוזמות הקמת מרכז תמורה ב-2006 ומאז הקמתו היא עומדת בראשו. המרכז מתמקד בשני תחומים עיקריים: ייצוג משפטי של נשים – תוך דגש על נפגעות תקיפה מינית, וייצוג משפטי של 'אוכלוסיות מוחלשות הסובלות מאפליה שיטתית על רקע מוצאן'. הנחת המוצא לפעולה של תביעות נזיקיות-חברתיות היא כי הכוח הכלכלי הטמון בפסיקת פיצויים דרך דיני הנזיקין הופך אותם לכלי חשוב במאבק החברתי לשוויון.

ביטון הייתה חברה בוועד המנהל של הקרן החדשה לישראל בשנים 2006–2014 ויו"ר ועדת המענקים לצדק חלוקתי של הקרן. היא חברה בוועדת ההיגוי של תוכנית המשפטנים של הקרן[2]. הייתה חברה בעמותת "קרן איסף - הקרן הבינלאומית לחינוך".

סיוע לוועדות הכנסת: הוועדה לקידום מעמד האישה (2009), וועדת המשנה בפורום לבחינת החוק למניעת הטרדה מינית (2010).

הייתה חברת הוועדה לחלוקת עזבונות של משרד המשפטים (2013–2015) והיא חברת דירקטוריון בחברה הממשלתית תשתיות נפט ואנרגיה (2013 ואילך).

פרסמה מאמרים רבים בכתבי-עת בארץ ובעולם בנושא קידום שוויון באמצעות תביעות נזיקיות לפיצוי קורבנות אפליה. בשנת 2007 הייתה אחת מעורכות המשנה של הספר "עיונים במשפט פמיניזם ומגדר", בהוצאת נבו, בעריכת דפנה ברק-ארז.

בחודש נובמבר 2016 נכללה ביטון ברשימת 28 המועמדים לכהונת שופט בבית המשפט העליון.

פרסים והוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביטון קיבלה פרסים ואותות הוקרה בישראל ובחו"ל על עבודתה האקדמית והמעשית לקידום שוויון באמצעות המשפט:

  • בשנת 2011 זכתה בפרס צגלה לחוקרת צעירה במשפטים מטעם אוניברסיטת תל אביב לשנת 2011.
  • בשנת 2013 זכתה עם אורית קמיר בפרס המשפט, צדק חברתי וזכויות אדם מטעם הקרן החדשה לישראל וקרן דפנה ע"ש דפנה יזרעאלי לשנת 2013[3]. הפרס ניתן על "יצירתיות, תעוזה ומקוריות בפיתוח כלים משפטיים חדשניים לקידום זכויות נשים, בגין חלקה בהקמת מרכז נוגה, לליווי של ולקידום זכויותיהם/ן של נפגעות ונפגעי עבירה" ועל הקמת מרכז תמורה למניעת אפליה.
  • בשנת 2014 זכתה בפרס ברניס טננבאום לנשים פורצות דרך מטעם ארגון נשות הדסה העולמי.
  • בשנת 2014 זכתה גם בפרס הארוחה השנתית למען לוחמי זכויות-אדם של הקהילה היהודית בלונדון.
  • בשנת 2015 זכתה בפרס "Honoris Causa" מטעם לשכת עורכי הדין בישראל על פועלה המשפטי. פרס "Honoris Causa" הוא אות של כבוד המוענק למי שתרומתם לעולם המשפט היא משמעותית ראויה להוקרה.
  • בשנת 2015 זכתה גם ב"אות ספרא" ע"ש אדמונד ספרא, הניתן למי שתרמו תרומה משמעותית לקידום החברה בישראל.
  • בשנת 2015 נמנתה עם 50 הנשים המשפיעות בישראל של העיתון פורבס בתחום המשפט.
  • בשנת 2016 קיבל "המרכז הקליני תמורה" הפועל במסגרת "מרכז משנה" בבי"ס למשפטים במכללה למנהל את אות השרה לשוויון חברתי על תרומתו למאבק באלימות נגד נשים בישראל. הפרס הוענק לפרופ' ביטון (יו"ר המרכז) ולעו"ד אפרת פודם (מנכ"לית המרכז) מידי השרה גילה גמליאל ונשיא המדינה, ראובן ריבלין.
  • בשנת 2016 זכתה בפרס כלת ארגון כל ישראל חברים (כי"ח) לחינוך ולחברה.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2000 נישאה לעו"ד אייל שטרנברג, שהכירה במהלך לימודיהם באוניברסיטה העברית. לזוג שני ילדים. גרה בהרצליה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכּתביה:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 יפעת ביטון - קורות חיים, באתר המסלול האקדמי המכללה למינהל
  2. ^ "יש תמורה לשינוי" באתר הקרן החדשה לישראל, 10 בספטמבר 2013
    הודעה על מתן פרס טננבאום לביטון באתר eJewish Philanthropy‏, 15 ביוני 2014
    קול קורא להגשת מועמדות לתוכנית המשפטנים לשנת 2016, באתר הקרן החדשה לישראל
  3. ^ ההכרזה על מתן הפרס באתר הקרן החדשה לישראל, 3 בפברואר 2013