יפעת ביטון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יפעת ביטון
פרופ' יפעת ביטון
לידה 10 במאי 1971 (בת 49)
קריית מלאכי
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה האוניברסיטה העברית בירושלים
בית הספר למשפט של ייל עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקידים בולטים

נשיאת המכללה האקדמית אחווה

פרופסור חבר בבית הספר למשפטים של המסלול האקדמי המכללה למינהל, יו"ר תמורה - המרכז המשפטי למניעת אפליה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

יפעת ביטון (נולדה ב-10 במאי 1971) היא פרופסור למשפטים, נשיאת המכללה האקדמית אחווה[1]. קודם לכן הייתה פרופסור חבר בבית-הספר למשפטים של המסלול האקדמי המכללה למינהל. ביטון עוסקת בנושאי שוויון, מניעת אפליה ונזיקין ועוסקת בביקורת המשפט הפרטי מהזווית הפמיניסטית-חברתית. בנוסף, היא פעילה חברתית-משפטית, ממייסדות תמורה - המרכז המשפטי לקידום השוויון ויו"ר המרכז.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביטון נולדה בקריית מלאכי להורים שעלו ממרוקו ומתימן. אביה היה איש חינוך, ובין היתר מנהל בית ספר מקצועי בקריית-מלאכי, עובד מנח"י במשרד החינוך ומנהל בית-הספר היסודי בבית חורון. אמה הייתה מורה. בגיל 15 עברה עם משפחתה לבית אל. למדה במדרשיית עמליה לבנות בירושלים.

שירתה בצה"ל כקצינת תנאי שירות בלשכת הגיוס בירושלים וכמדריכה בקורס קצינות שלישות. לקראת סוף שירותה ייסדה בבסיס הטירונים בה"ד 4 את מוסד "קצינת פניות הורים" בבסיסי הטירונים בצה"ל[דרוש מקור].

בשנים 1992–2004 למדה לתואר ראשון, שני ושלישי במשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. עבודת הדוקטורט שלה, שכותרתה "Re‐reading Tort Law from an Egalitarian Perspective", עסקה בדיני הנזיקין המסורתיים, תוך הצגת מערכת הפיצויים הנזיקית כבלתי-שוויונית כלפי נשים, במיוחד נשים השייכות לאוכלוסיות מוחלשות בחברה[דרוש מקור], כגון נשים מזרחיות, ערביות ואתיופיות. בשנים 1996–1997 התמחתה בבית המשפט העליון בירושלים, תחת פיקוחו של השופט מישאל חשין.

בשנת 2009 השלימה בהצטיינות יתרה (Honors) תואר שני נוסף במשפטים באוניברסיטת ייל שבארצות הברית[2]. בשנת 2004–2005 בילתה שנה כעמיתת מחקר לאחר שקיבלה את מלגת פולברייט, במסגרת פוסט-דוקטורט בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת הרווארד, בהנחייתו של פרופ' דאנקן קנדי[2].

החל משנת 2009 ועד לשנת 2020 שימשה ביטון כחברת סגל בבית הספר למשפטים ע"ש שטריקס של המסלול האקדמי המכללה למינהל. בשנת 2017 הועלתה לדרגת פרופסור חבר. היא לימדה קורסים העוסקים בדיני נזיקין ובביקורת המשפט, בין היתר דרך עולם הקולנוע. שימשה כמרצה מן החוץ באוניברסיטה העברית כ-15 שנים[דרוש מקור]. בשנים 2009–2014 הייתה מרצה אורחת בבית הספר הטרנסלאומי למשפטים שבאוניברסיטת בייג'ינג בסין[2]. לימדה באוניברסיטת תל אביב וב-אוניברסיטת חיפה. היא חוקרת וכותבת בתחומי דיני הנזיקין, שוויון ומשפט ומגדר. פרסמה מאמרים בעניין הביקורת הפמיניסטית והחברתית של דיני הנזיקין וחקרה את דיני האפליה[דרושה הבהרה] בארצות הברית ובישראל. עוסקת בתאוריית איסור אפליה נגד מזרחים במשפט ובתביעות הפיצויים בנזיקין על פגיעות מיניות ועל מעשי אפליה בישראל.

בשנים 2001–2004 נמנתה עם המייסדות והייתה חברת הוועד המנהל של עמותת איתך - משפטניות למען צדק חברתי, הפועלת ברוח הפמיניזם החברתי ומגישה סיוע משפטי לנשים מאוכלוסיות חלשות. בשנת 2004 הייתה ממקימות מרכז נגה לליווי משפטי לקרבנות עבירות חמורות. היא שימשה כמנהלת-משותפת של המרכז עד לשנת 2006.

הייתה מיוזמות הקמת מרכז תמורה ב-2006 ומאז הקמתו היא עומדת בראשו. המרכז מתמקד בשני תחומים עיקריים: ייצוג משפטי של נשים – תוך דגש על נפגעות תקיפה מינית, וייצוג משפטי של 'אוכלוסיות מוחלשות הסובלות מאפליה שיטתית על רקע מוצאן'. הנחת המוצא לפעולה של תביעות נזיקיות-חברתיות היא כי הכוח הכלכלי הטמון בפסיקת פיצויים דרך דיני הנזיקין הופך אותם לכלי חשוב במאבק החברתי לשוויון.

ביטון הייתה חברה בוועד המנהל של הקרן החדשה לישראל בשנים 2006–2014 ויו"ר ועדת המענקים לצדק חלוקתי של הקרן. היא חברה בוועדת ההיגוי של תוכנית המשפטנים של הקרן[3].

הייתה חברה בעמותת "קרן אייסף - הקרן הבינלאומית לחינוך" וכן בוועדה לחלוקת עזבונות של משרד המשפטים (2013–2015),

הייתה חברת דירקטוריון ויו"ר ועדת הביקורת בחברה הממשלתית תשתיות נפט ואנרגיה (2013-2017). הייתה יו"ר ועדת הביקורת וחברת המועצה המנהלית של בנק ישראל (2017–2018).

חיברה דו"ח המציע רפורמה בביטוח לאומי כדי להגן על כספי הציבור (2018)[4]

חברת בורד בארגון אימפקט - !IMPACT - ארגון ידידי צה"ל בארצות הברית (2017–2018).

פרסמה מאמרים בנושא קידום שוויון באמצעות תביעות נזיקיות לפיצוי קורבנות אפליה. בשנת 2007 הייתה אחת מעורכות המשנה של הספר "עיונים במשפט פמיניזם ומגדר", בהוצאת נבו, בעריכת דפנה ברק-ארז.

בחודש נובמבר 2016 ובחודש ינואר 2018 נכללה ביטון ברשימת המועמדים לכהונת שופטת בבית המשפט העליון[5].

פעילות פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפברואר 2019 הצטרפה למפלגת גשר והוצבה במקום השלישי ברשימה לקראת הבחירות לכנסת העשרים ואחת[6]. המפלגה לא עברה את אחוז החסימה.

ביוני 2019 הודיעה על הצטרפותה למפלגת ישראל דמוקרטית של אהוד ברק במהלך הבחירות לכנסת העשרים ושתיים[7]. בבחירות ספטמבר 2019 הוצבה במקום ה-7 ברשימת "המחנה הדמוקרטי" ולא נבחרה לכנסת.

פרסים והוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביטון קיבלה פרסים ואותות הוקרה בישראל ובחו"ל על עבודתה האקדמית והמעשית לקידום שוויון באמצעות המשפט:

  • 2011 זכתה בפרס צגלה לחוקרת צעירה במשפטים מטעם אוניברסיטת תל אביב לשנת 2011.
  • 2013 - פרס המשפט, צדק חברתי וזכויות אדם מטעם הקרן החדשה לישראל וקרן דפנה ע"ש דפנה יזרעאלי לשנת 2013 (יחד עם אורית קמיר)[8]. הפרס ניתן על "יצירתיות, תעוזה ומקוריות בפיתוח כלים משפטיים חדשניים לקידום זכויות נשים, בגין חלקה בהקמת מרכז נוגה, לליווי של ולקידום זכויותיהם/ן של נפגעות ונפגעי עבירה" ועל הקמת מרכז תמורה למניעת אפליה.
  • 2014 - פרס ברניס טננבאום לנשים פורצות דרך מטעם ארגון נשות הדסה העולמי.
  • 2014- פרס הארוחה השנתית למען לוחמי זכויות-אדם של הקהילה היהודית בלונדון.
  • 2015 - פרס "Honoris Causa" מטעם לשכת עורכי הדין בישראל על פועלה המשפטי. פרס "Honoris Causa" הוא אות של כבוד המוענק למי שתרומתם לעולם המשפט היא משמעותית ראויה להוקרה.
  • 2015 - "אות ספרא" ע"ש אדמונד ספרא, הניתן על ידי קרן אייסף למי שתרמו תרומה משמעותית לקידום החברה בישראל.
  • 2015 - נמנתה עם 50 הנשים המשפיעות בישראל של העיתון פורבס בתחום המשפט.
  • 2016 - "המרכז הקליני תמורה" הפועל במסגרת "מרכז משנה" בבי"ס למשפטים במכללה למנהל קיבל את אות השרה לשוויון חברתי על תרומתו למאבק באלימות נגד נשים בישראל. הפרס הוענק לפרופ' ביטון (יו"ר המרכז) ולעו"ד אפרת פודם (מנכ"לית המרכז) מידי השרה גילה גמליאל ונשיא המדינה, ראובן ריבלין.
  • 2016 - בפרס כלת ארגון כל ישראל חברים (כי"ח) לחינוך ולחברה
  • 2019 - דוברת ראשית (key note) כנס הביקורת המזרחית על המשפט, בית-הספר למשפטים, אוניברסיטת הרווארד, ארצות הברית.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2000 נישאה לעו"ד אייל שטרנברג, שהכירה במהלך לימודיהם באוניברסיטה העברית. לזוג שני ילדים. מתגוררת בהרצליה.

אחותה הצעירה היא הד"ר ריי ביטון, יו"ר "מרשם" הארגון הארצי של הרופאים המתמחים בישראל[9].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכּתביה:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פרופ' יפעת ביטון מונתה לנשיאת המכללה האקדמית אחוה - מכללת אחוה, www.achva.ac.il
  2. ^ 1 2 3 יפעת ביטון - קורות חיים, באתר המסלול האקדמי המכללה למינהל
  3. ^ "יש תמורה לשינוי" באתר הקרן החדשה לישראל, 10 בספטמבר 2013
    הודעה על מתן פרס טננבאום לביטון באתר eJewish Philanthropy‏, 15 ביוני 2014
    קול קורא להגשת מועמדות לתוכנית המשפטנים לשנת 2016, באתר הקרן החדשה לישראל
  4. ^ שחר אילן, "סיפוח זוחל": דו"ח חריף על פגיעת האוצר בביטוח הלאומי, כלכליסט, ‏18 בפברואר, 2019
  5. ^ משה גורלי, "בין 28 המועמדים לביהמ"ש העליון: ח'אלד כבוב, יפעת ביטון, דוד האן ורות רונן", באתר כלכליסט, 6 בנובמבר 2016; חן מענית, ‏"צפו ברשימה: אלה המועמדים הסופיים לבית המשפט העליון", באתר גלובס, 8 בינואר 2018
  6. ^ טל שניידר, ‏פרופ' יפעת ביטון עולה על הגשר: מצטרפת לאורלי לוי אבקסיס, באתר גלובס, 16 בפברואר 2019
  7. ^ יובל קרני, ברק חוזר לפוליטיקה: "את נתניהו צריך להפיל ולא להציל", באתר ynet, 26 ביוני 2019
  8. ^ ההכרזה על מתן הפרס באתר הקרן החדשה לישראל, 3 בפברואר 2013
  9. ^ הרופאה מאשדוד שתוביל את מאבק הרופאים: ד"ר ריי ביטון נבחרה ליו"ר ארגון המתמחים הארצי"אשדוד 10", יהודי קלר, 30 באוקטובר, 2019