ישראל חיים דייכס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רבי ישראל חיים דייכס
אין תמונה חופשית
לידה 26 בדצמבר 1850
כ"א בטבת תרי"א
דרשונישוק, ליטא עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 23 ביוני 1937 (בגיל 86)
י"ד בתמוז תרצ"ז
לידס, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה לידס עריכת הנתון בוויקינתונים
תחומי עיסוק רבנות
תפקידים נוספים כתיבת ספרות תורנית
חיבוריו נתיבות ירושלים, דרשות מהרי"ח, ילקוט מהרי"ח, אמרי יושר, מקוה ישראל, פרחי אביב, טהרת הקודש, עין ישראל
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

רבי ישראל חיים דייכס (תרי"א 1850, דרשונישוק - תרצ"ז 1937, לידס) היה רב בניישטדט-שרווינדט ובלידס ומחבר הספר נתיבות ירושלים ועוד.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בדרשונישוק (Dorsuniszki) שבפלך קובנה בכ"א בטבת תרי"א (26 בדצמבר 1850) לרבי הירש אריה ליב מחכמי אנגליה. כבן שמונה עשרה נסמך לרבנות. בשנת תרכ"ט נישא לבתו של רבי משה ביילצקי מווילנה. הוא בחר לעסוק במסחר אולם בשנת תרל"ה איבד את כספו ונסמך על שולחן חותנו, עד שגם האחרון ירד מנכסיו.

בחנוכה שנת תרמ"ה (1883) נתמנה לרב בעיר וולאדילסב שבפולין (בגרמנית: ניישטדט-שרווינדט). בשנת תרס"א נתמנה לכהן כרבה של לידס. באנגליה עמל רבות לחיזוק שמירת המצוות ולימוד התורה בעירו, ועם השנים תפש מקום חשוב בהנהגת יהודי המדינה. היה ממייסדי "אגודת הרבנים החרדים", מחובבי תנועת חובבי ציון ומהמצטרפים הראשונים לתנועת המזרחי, בה היה פעיל מרכזי עם סוף ימיו.[1]

נפטר בלידס שבאנגליה בי"ד בתמוז תרצ"ז (23 ביוני 1937)[2].

בנו הבכור הוא ד"ר שמואל דייכס, שהיה רב בלונדון. בנו השני הוא ד"ר בצלאל דייכס, שהיה רב בסונדרלנר שבאנגליה.

הפולמוס על אודות כשרות המקוואות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת תרע"ב חיבר הרב ישראל חיים דייכס קונטרס בשם "מקוה ישראל" בו הכשיר את המקוואות באנגליה, אשר בניגוד למקובל היו מתמלאים במי ברז, תוך הנחה שהולכת המים בצנרת עירונית אינה מגדירה אותם כמים שאובים הפסולים למקווה. עיקר טענתו להכשיר נסובה אודות הטענה ששעוני המים ("מיטערס") הם כלי, והמים העוברים בתוכם נעשים שאובים ופסולים למקווה.[3] הרב דייכס סתר את דעת המערערים באריכות והתיר את המקוואות. הוא מתאר בספרו: "וזאת לדעת כי חקרתי ודרשתי במקום גבוה ושלחו לי תמונת המיטער". לדבריו צירף שרטוט של שעוני המים; על סמך שרטוט זה נסוב היתרו.

מספר חודשים לאחר מכן הדפיס הרב דייכס את קונטרס בשם "עין ישראל", בו חזר מדעתו בנקודה זו, וכתב כי "... נוכחתי לדעת כי יש הרבה מיני מיטערס העשויים על אופנים שונים, והמיטערס אשר יש בהרבה מקואות במדינתנו אינם כמו שתארתי בספרי מקוה ישראל". על כן סייג את היתרו רק לגבי מקוואות שכבר נעשו.

בירחון "המאור"[4] נדפס בשנת תשי"ח (1958) מכתבו של הרב יוסף יהושע אפסעל, חבר בת הדין בלידס. לדבריו, פנייה אישית של בעל האור שמח, אשר אסר את המקוואות הנסמכים על היתרו של הרב דייכס, אל הרב צבי הירש הורביץ מלידס, הביאה לשינוי המצב בעיר רק כעבור שנים, בתחילת שנות החמישים.

חיבוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים לחיבוריו באתר היברו בוקס

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דויד יוסיפון, אנציקלופדיה של הציונות הדתית, חלק א, ירושלים (תשי"ח), עמ' 646–648
  • הקדמתו האוטוביוגרפית לספרו דרשות מהרי"ח, לידס תר"פ
  • יהדות ליטא ג, תל אביב תשכ"ז, עמ' 41
  • המגיד, ט' אב תרנ"ה, עמ' 6

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לפי עדויות אחדות קרא בשנת תר"פ להצרף לאגודת ישראל (הדרך, שנה שנייה גיליון י, תמוז תר"פ).
  2. ^ ע"פ הכיתוב על המצבה שלו. תצלום ניתן לראות בדף שלו באתר Find a Grave
  3. ^ חזון איש הלכות מקוואות אות א
  4. ^ שנה ט' גיליון ד' שבט תשי"ח עמ' 30