כוחם של חז"ל להחיות ולהמית בדיבורם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הכוח להחיות ולהמית מיוחס לחכמים אחדים בכמה מאגדות התלמוד ובמדרש. לעיתים הפעולה היא פסיבית, בעוד דמויות החכמים בסיפורים אינם מתכוונים לכך ישירות, ולעיתים היא אקטיבית ומכוונת לתוצאה המבוקשת.

אף שהדבר אינו מצוין בסיפורים בדרך כלל, הפרשנות המקובלת לאור גישת היהדות לכשפים היא שאין הכוונה לכוח עצמאי של חכמים העוסקים במעשי כשפים ובאמצעותם מחיים וממיתים; אלא שהאל, שהוא היחיד שמסוגל להמית ולהחיות, מייחס משקל רב לתפילותיהם ולמחשבותיהם של צדיקים.

ברוב האגדות העוסקות בהשבה לחיים, טכניקת ההשבה לחיים זהה: החכם מבקש רחמים על המת, ותפילתו נענית והמת חוזר לחיים. הכוח להחיות הוא כוחו של הקב"ה, שאליו מופנות תפילותיהן של חכמים, וכאשר חכם מתפלל להשיב את המת לחיים, תפילתו נענית (אך כדברי רבי זירא, אין לסמוך על הנס - "לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא"). בעוד שהבקשה להשבה לחיים היא בקשה מפורשת שמפנה החכם לאל, ההמתה מתרחשת בלא שתהיה בקשה מפורשת להמית - התלמוד אינו מציג את החכמים כצמאי דם הגורמים למוות במחשבתם. ההמתה היא לעיתים תגובת האל לצערו וכאבו של החכם - האל גוזר מיתה על מי שפגע בכבודם של חכמים.

דוגמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע: החייאת מתים על ידי נביאים במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדוגמאות הנפוצות ביותר נוגעות לפעולת החייאה באמצעות תפילה או גילוי דעת מפורש, והמוקדמות שבהן מופיעות – בהקשר לנביאים – כבר בתנ"ך:

  • בספר מלכים א', פרק י"ז ובספר מלכים ב', פרק ד', מובאים שני סיפורים בעלי מוטיבים דומים למדי, על אודות החייאת שני נערים שהיו מתים, על ידי שני הנביאים אליהו ותלמידו אלישע. בשני הסיפורים לא מופיע אביהם של הנערים, ואמם היא שמתחננת לנביא להחיות את בנה. בשני הסיפורים התרחש מגע פיזי בין הנביא לנער: באשר לאליהו נכתב: "ויתמודד על הילד שלוש פעמים..." ועל אלישע נכתב: "וישכב על הילד, וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו וכפיו על כפיו, ויגהר עליו...". ההבדל המהותי ביותר הוא העובדה שבסיפורו של אליהו נאמר כי הוא "קרא אל השם" וכתוצאה מכך "וישמע ה’ בקול אליהו, ותשב נפש הילד", לעומת זאת בסיפורו של אלישע שמו של אלוהים כלל אינו מוזכר, ומשתמע מהפסוק כי המגע הגופני הוא שהחיה את הנער.
  • בחזון העצמות היבשות שבספר יחזקאל, פרק ל"ז, מנבא יחזקאל על עצמות יבשות שקרמו עור וגידים ושבו לתחייה. הפרשנות המקובלת גורסת כי מדובר בנבואה המכוונת לעתיד - תחיית המתים, אך פשוטם של פסוקים מתאר התרחשות פשוטה.
    בפרשייה זו יחזקאל מעורב בתהליך ההחייאה של העצמות, אך הוא מונחה כל העת על ידי אלוהים. תהליך קרימת העור והגידים נעשה לאחר שיחזקאל נשאל "התחיינה העצמות האלה?" והוא מצטווה להינבא על כך "ויאמר אלי הנבא על העצמות האלה... ונבאתי כאשר צויתי..." כך גם התרחש תהליך הפחת רוח החיים בגופות: "ויאמר אלי הנבא אל הרוח... והנבאתי כאשר צוני, ותבוא בהם הרוח ויחיו ויעמדו על רגליהם חיל גדול מאד מאד...".

בתלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד מאופיינות הדוגמאות להמתה בעיקר בהקפדה של אמוראים על חבריהם, ובחרטתם הכמעט מיידית על כך, ולא על פעולה רצונית של המתה. דוגמאות אלה, ברובן, עוסקות בחברים ללימוד ולא באנשים זרים.

החיאה:

  • במסכת עבודה זרה (י ב) מסופר שבזמן שאנטונינוס ביקר אצל רבי, החיה רבי חנינא בר חמא את עבדו ההרוג של אנטונינוס. אמר על כך אנטונינוס לרבי: "ידענא זוטי דאית בכו מחיה מתים" (=יודע אני שהקטנים שבכם מחיים מתים).
  • במסכת כתובות (סב ב) מסופר על רבי חנינא בן חכינאי שהחיה את אשתו, שפרחה נשמתה כשראתה אותו לאחר שהייתו במשך תריסר שנים מחוץ לביתו לצורך לימוד התורה. וכך התפלל עליה: "רבונו של עולם, ענייה זו זה שכרה?".
  • אחת ממצוות פורים היא סעודת פורים. במסכת מגילה[1], במסגרת הדיון האם יש להשתכר ביום זה "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". מסופר על שני אמוראים שקיימו מצווה זו:

רבה ורבי זירא עבדו (=עשו) סעודת פורים בהדי הדדי (=ביחד). איבסום (=התבסמו). קם רבה שחטיה לרבי זירא (=קם רבה ושחט את רבי זירא). למחר בעי רחמי ואחייה (=למחרת התפלל עליו והחיה אותו). לשנה אמר ליה ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי (=בשנה הבאה אמר לו: יבוא כבודו ונסעד יחד סעודת פורים). אמר ליה לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא (=אמר לו: לא בכל שעה ושעה מתרחש נס).

המתה:

  • התלמוד מספר בשני מקומות[2], כי בעקבות ויכוחים הלכתיים אמר רב אדא בר אהבה לרב הונא כי אשתו, חובּה, תקבור את בניה. ואכן, לפי המסופר, במשך כל שנותיו של רב אדא לא התקיים זרעו של רב הונא מחובה.
  • בסוף סיפור תנורו של עכנאי[3], שבו כפה רבן גמליאל את דעתו על רבי אליעזר, מסופר כי אימא שלום, שהייתה אחותו של רבן גמליאל ואשתו של רבי אליעזר, השגיחה על רבי אליעזר שלא ייפול אפיים ארצה, משום שחששה שבתפילה במצב זה יתחנן על צערו וייענש אחיה על כך. יום אחד הופנתה תשומת לבה לעני שדפק בדלת, ורבי אליעזר נפל אפיים ארצה. ראתה זאת אימא שלום ואמרה לו "קום, קטלת את אחי", ואכן נשמע קול שופר מביתו של רבן גמליאל, שבישר על מותו.
  • במסכת ברכות[4] מסופר על מין שלגלג על רב ששת בגלל עיוורונו. יש אומרים שבעקבות זאת חברו של המין ניקר את עיניו, ויש אומרים "רב ששת נתן עיניו בו, ונעשה גל של עצמות".
  • בסיפור המובא במסכת שבת[5] המתאר את בריחתו של רבי שמעון בר יוחאי למערה, לאחר שגינה את מלכות רומי, ויהודה בן גרים מסר את דבריו לשלטונות. מסופר שלאחר שיצא מכלל סכנה פגש אתו בשוק, ואמר "עדיין יש לזה בעולם? נתן בו עיניו ונעשה גל של עצמות".
  • בכמה מקומות בתלמוד[6] מסופר על רבי יוחנן שדרש שלעתיד לבוא בשערי ירושלים יקבעו אבנים טובות ומרגליות בגודל עצום, והיה שם תלמיד שלגלג על דבריו, לאחר זמן התלמיד חזר לרבי יוחנן ואמר לו שהוא ראה בים מלאכים שמנסרים אבנים טובות גדולות לשערי ירושלים. אמר לו "אלמלא לא ראית לא האמנת. נתן בו עיניו ונעשה גל של עצמות".
  • במסכת סנהדרין[7] מסופר שהמלך אלכסנדר ינאי הוזמן לדין בפני הסנהדרין לאחר שעבדו הרג אדם. הורה שמעון בן שטח למלך לעמוד, ונענה: "לא כשתאמר אתה, אלא כמה שיאמרו חבריך". אלא שחבריו של שמעון בן שטח כבשו פניהם בקרקע. אמר להם שמעון בן שטח: "בעלי מחשבות אתם, יבא בעל מחשבות ויפרע מכם". מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע ומתו.

המתה ואחריה החייאה:

גרימת המתה:

  • במסכת ברכות[9] מסופר כי רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע הלכו בדרך, ומצאו את רב חנינא בריה דרב איקא. אמרו לו רב פפא ורב הונא שעל פי ההלכה כאשר הם ראו אותו הם נתחייבו בשני ברכות: ברוך שחלק מחכמתו ליראיו, וברכת שהחיינו, בהתאם לפסקו של רבי יהושע בן לוי שמי שלא ראה את חבירו שלושים יום מברך על ראייתו ברכת שהחיינו. נענה רב חנינא בר איקא: אני ברכתי על ראייתכם ברכה נוספת מלבד ברכה זו, הלא היא ברכת חכם הרזים, שכן חשובים אתם לי כשישים ריבוא יהודים, שעל ברכתם מברכים "ברוך חכם הרזים". רב פפא ורב הונא השתוממו מחכמתו הגדולה של רב הונא ואמרו לו: "חכימת כולי האי" - עד כדי כך מגיעה חכמתו? בעקבות התפעלות זאת פגעה עין הרע ברב חנינא והוא נפטר "יהבי ביה עינייהו ושכיב".
  • במדרש בראשית רבה[10], ובגרסה ארוכה יותר באיכה רבה[11], מסופר על אישה שבאה לרבי אלעזר, ומספרת לו שחלמה כי מזוזת ביתהּ נשברה. רבי אליעזר מפרש עבורהּ את חלומהּ, ואומר לה שהיא עתידה ללדת בן זכר. ואכן כך היה. כעבור זמן שוב באה האישה לרבי אליעזר עם אותו החלום על המזוזה. רבי אלעזר שב ומפרש את החלום כאות לכך שהיא עתידה ללדת בן זכר. ואכן כך היה. כאשר מגיעה האישה לרבי אלעזר בפעם השלישית, היא פוגשת בתלמידיו. לאחר שהיא מוודאת עמם כי גם הם יודעים לפרש חלומות כרבם, היא מספרת להם שחלמה שמזוזת ביתה נשברה. ואולם, פירושם של התלמידים אינו כפירוש רבי אלעזר: פירושם הוא שהיא עתידה לקבור את בעלהּ. האישה שומעת, ופורצת בבכי תמרורים. שומע רבי אלעזר את בכיה, שואל את תלמידיו לפשרו, וכששומע את שקרה, אומר רבי אלעזר לתלמידיו: איבדתם אדם! שהלא נאמר "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָנוּ כֵּן הָיָה" (בראשית מ"א, יג).

פירוש רבי אברהם בן הרמב"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעת רבי אברהם בן הרמב"ם בספרו "מאמר על דרשות חז"ל" (חלק המעשיות, החלק השלישי) אין מדובר במקרים אלה במיתה של ממש, אלא בהתעלפות או בפגיעה גופנית אחרת, וחז"ל דברו בלשון גוזמא וקראו לזה "מיתה". בדבריו משתקפת גישתו הרציונליסטית של אביו - הרמב"ם, שאין לפרש את אגדות חז"ל כפשוטן, כשמשמעותן הפשוטה נוגדת את השכל הישר או את המציאות[12].

גל של עצמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפירוש המקובל של "נעשה גל של עצמות" שראיית החכם גרמה לאדם למוות מידי, וריקבון בשר מזורז[13], אולם ישנם פרשנים שפירשו את דברי התלמוד שלא כפשוטם:

  • הרב שמואל אליעזר הלוי איידלס מפרש את דברי התלמוד "נתן בו עיניו ונעשה גל של עצמות" שלא מדובר בהריגה ממש אלא "כאילו כבר מת, ונרקב הבשר, שכבר היה ראוי למות, ועל דרך רשעים בחייהם קרויים מתים"[14].
  • הרב חיים בן עטר ופרשנים מקובלים אחרים פרשו שהצדיק לקח מאותו רשע את ניצוץ הקדושה, וממילא נחשב כמת[15].
  • רבי נחמן מברסלב הסביר שהחכם ראה בעיניו את עוונותיו של החוטא, ואין לך עונש גדול מזה (גל של עצמות - מלשון התגלות)[16].
  • הרב שלמה זלמן הכהן קוק[17] פירש את דברי התלמוד "שעל ידי דבריו שם על לבו להצטער ולסגף עצמו על זה עד שנעשה גל של עצמות בחייו".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]