שתיית יין בפורים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
"חייב איניש לבסומי עד דלא ידע..." - ציור מתוך מגילת אסתר שהודפסה בצפת.

שתיית יין בפורים הוא מנהג הלכתי שמקורו בתלמוד. מלבד היותו חלק בלתי נפרד ממצוות סעודת פורים ומשמחת החג, מנהג זה נותן ביטוי לרעיון ה"ונהפוך הוא" הנפוץ בפורים, וקיבל הסברים מקוריים שונים בספרי האחרונים.

מקור הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור הדין הוא בתלמוד הבבלי במסכת מגילה, בהקשר הדיון בגמרא על סעודת פורים:

אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי (=חייב אדם להתבסם בפורים עד שלא ידע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי)

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ז עמוד ב

ככל הנראה מכווין רבא אל המנהג (שמקורו בירושלמי) לומר אחר קריאת המגילה "ארור המן ברוך מרדכי, ארורה זרש ברוכה אסתר, ארורים כל הרשעים ברוכים כל ישראל, וגם חרבונה זכור לטוב". בסמוך לדברי רבא מביאה הגמרא מעשה שהתרחש ביום פורים:

רבה ורבי זירא עבדו (=עשו) סעודת פורים בהדי הדדי (=ביחד). איבסום (=התבסמו). קם רבה שחטיה לרבי זירא (=קם רבה ושחט את רבי זירא). למחר בעי רחמי ואחייה (=למחרת התפלל עליו והחיה אותו). לשנה אמר ליה ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי (=בשנה הבאה אמר לו: יבוא כבודו ונסעד יחד סעודת פורים). אמר ליה לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא (=אמר לו: לא בכל שעה ושעה מתרחש נס)

מגילה, שם

חלק מהמפרשים פירשו מעשה זה שלא כפשוטו, בדרך משל או גוזמה.

רבי אברהם בן הרמב"ם רואה מעשה זה כדוגמה לכך שלעיתים "דיברו חכמים בלשון הבאי".[1] לדבריו רבא לא באמת שחט את רבי זירא, אלא "שהכהו ופצע בו חבורה גדולה שקרוב למיתה", ורבא "החיה" אותו מחוליו על ידי תפילתו.[2] בצורה דומה מפרש גם המהרש"א, שמה שאמרו "שחטיה" הוא לאו דווקא, אלא שכפהו לשתות יותר מדי, עד שחלה ונטה למות, ואז התפלל עליו שיחלים.[3] פירוש נוסף מציע היעב"ץ, לדבריו, רבא ראה שהנוכחים היו שמחים יותר מדי וקרובים להוללות, ולפיכך כדי להכניס בהם מעט כובד ראש השתמש באחיזת עיניים והציג כאילו שחט את רבי זירא. רבי זירא עצמו נבהל במיוחד מהקורה סביבו "וכמעט שמת לבו בקרבו", ורבא התפלל עליו שישוב לבריאותו.[4]

חובת השתייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תלמיד שיכור מחבק את רבו (הרב אהרן שכטר) ומנופף בידו במסיבת פורים בישיבת רבנו חיים ברלין בניו יורק

מפרשים רבים התקשו לקבל כצורתה את חובת השתייה בפורים כחובת השתכרות, בין היתר בשל התפיסה כי השכרות מביאה לקלות דעת ולהוללות, תפיסה שניתן לה ביטוי אף בדברי חז"ל עצמם במספר מקומות.[5]עוד סיבה למחלוקת, היא גרסת הגמרא- האם את האמירה "חייב איניש לבסומי" אמר רבא או רבה (אם רבה אמר, הרי מהסיפור מוכח שחזר בו מהוראתו). בהתאם לכך נאמרו פירושים רבים בראשונים על מנת לסייג את מאמרו של רבא ולהסבירם בדרך שונה, לעיתים אף על ידי הוצאת דבריו מפשוטם. חלקם אף הוסיפו כי שתייה מופרזת בפורים היא עבירה ואסור לנהוג כך. רבינו אפרים מקלעת חמאד תלמיד הרי"ף סבור שדברי רבא נדחו להלכה בתלמוד ולכן אין כלל מצווה לשתות יין בפורים,[6] הרב חזקיה די סילוה (ה"פרי חדש") אימץ את גישתו.[7]

הרמב"ם היה ככל הנראה הראשון שעסק בביאור המאמר, והציע לו פירוש ייחודי בהלכותיו.

"כיצד חובת סעודת הפורים? שיאכל בשר, ויתקן סעודה נאה, ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו."

הרמב"ם אפוא מפרש בצורה זו את השיעור שנתן רבא "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", על ידי שיירדם מתוך השכרות שוב לא ידע (מתוך שנתו) בין ארור המן לברוך מרדכי.[8] היו שהבינו מהרמב"ם (בעקבות אמרות נגד שכרות במו"נ ובהל' יום טוב), שכוונתו היא לשתות מעט, והאדם ירגיש מעט כבדות ועייפות בעקבות כך, מטרת השתייה בעיקרה היא להוסיף מעט שמחה (להלכה נוהגים כך רבים מהעדה התימנית, וכך פירש הרב קאפח).

רבי אהרון הכהן מלוניל הוסיף לאסור את השכרות בתכלית האיסור: "שחייב אדם לבסומי בפורים, לא שישתכר, שהשכרות היא איסור גמור, ואין לך עבירה גדולה מזו, שהוא גורם לגלוי עריות, ושפיכות דמים, ולכמה עבירות זולתן, אך שישתה יותר מלימודו מעט, כדי שירבה לשמוח."[9] מתוך תפיסה זו פירש הארחות חיים את דברי הגמרא המחייבת שתיית יין בפורים שלא כפשוטם, אולי תוך הבנה שהדברים נאמרו בדרך גוזמא. לדבריו, אין חובה להשתכר, ורק ישתה "יותר מלימודו (מהרגלו) מעט".

שילוב של שתי השיטות האמורות ניתן למצוא בדברי הרמ"א שפסק ש"ישתה יין יותר מלימודו מעט, ויישן, ומתוך שישן לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". הרמ"א הסיף: "ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכון לבו לשמים".[10] שיטה זו התקבלה על רבים מהאחרונים שאף ביססו אותה, והצביעו על כך שבגמרא לא נאמר שחייב להשתכר ("למרוי" בארמית) אלא להתבסם, ודי בכך ששותה מעט יותר מהרגלו בשאר ימות השנה כדאי להגיע למצב זה.[11]

חלק מהראשונים הבינו כי סיפור המעשה בתלמוד על רבא ורבי זירא נועד כדי לסייג את אמירתו של רבא שאדם חייב להשתכר בצורה מוחלטת בפורים, ולקבוע שאין הלכה כדבריו. רבי מנחם המאירי הלך בדרך זו וכפועל יוצא מכך יצא בצורה נחרצת נגד ההשתכרות.

חייב אדם להרבות בשמחה ביום זה ובאכילה ובשתיה עד שלא יחסר שום דבר. ומכל מקום אין אנו מצווין להשתכר ולהפחית עצמנו מתוך השמחה, שלא נצטוינו על שמחה של הוללות ושל שטות, אלא בשמחה של תענוג שנגיע מתוכה לאהבת השם והודאה על הנסים שעשה לנו.

עם זאת, רוב הפוסקים סוברים שדברי רבא עומדים במקומם וחובה לשתות בפורים לשכרה.[12] כך ניתן ללמוד גם מדברי הרי"ף שהביא את הוראת רבא על חובת ההשתכרות, אך לא את סיפור המעשה עם רבי זירא.

פירושים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד שיטות אלו נאמרו מספר הסברים, חלקם בדרך הדרש, לביאור דרך שתיית היין בפורים:

רבי אברהם אב"ד מנרבונא מפרש שהיה לקדמונים פיוט, ובסיום החרוזים אמרו פעם אחת ברוך מרדכי ופעם אחת ארור המן, פעם אחת ברוכה אסתר, ופעם אחת ארורה זרש, ומי שהוא שתוי קצת ואינו ביישוב הדעת כל כך עלול להתבלבל ולהחליף בין החרוזים. הסבר זה הביא גם החתם סופר שהוסיף שפיוט כזה אכן נדפס בסידור רומניה דפוס ונציה.[13]

פירוש נוסף שהובא בדברי האחרונים הראה שהגימטריה של המלים "ארור המן" ו"ברוך מרדכי" היא שווה (502), וצריך להשתכר עד שלא ידע לחשב גימטריה זאת.[14]

פירוש מקורי כתב רבי מנחם עזריה מפאנו בספרו אלפסי זוטא: עד שלא ידע בין ברוך מרדכי לארור המן, "פירוש שלא יבחין באזניו אם אומרים זה או זה, והם מלות קרובות להמון חוגג".[15]

למרות כל האמור, מדברי ראשונים ופוסקים רבים ניתן ללמוד שהבינו את ההוראה כפשטה ולדבריהם חובת ההשתכרות בפורים היא אכן מוחלטת, עד שלא יכיר בין ארור המן לברוך מרדכי. אף השולחן ערוך הביא את דברי המאמר כצורתו, ומזה נראה שפוסק להלכה כפשט המאמר.

רבי משה בן מכיר פוסק אף הוא כפשט המאמר, ומפרט:

ובענין היין אמרו חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, ולרוב הפוסקים הדברים כפשטן... והאמת הוא כפשוטו שצריך ששכלו יתבלבל כל כך עד שלא ידע לכוין אם יאמרו ברוך לארור שיאמר אינו ברוך אלא ארור, וכן בהיפך שכנגדו.

סדר היום סדר פורים דף רמ

פרטי הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן השתייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעת רוב הראשונים מצוות סעודת פורים חלה רק ביום, וכך גם השתייה בפורים שהיא חלק מדיני הסעודה.[16] עם זאת, דעת ראבי"ה שאף שהמצווה העיקרית של סעודת פורים היא ביום, יש לקיימה גם בליל פורים.[17] אף הרמ"א פסק שבליל פורים ישמח וירבה קצת בסעודה.[18] לפי דבריהם ייתכן שיש עניין לשתות יין אף בליל פורים. מקור מעניין למנהג לשתות אף בלילה ניתן למצוא בפיוט הפארודי "ליל שיכורים" המובא באחד מכתבי היד של מחזור ויטרי ובמהדורתו המודפסת. הפיוט, שנועד לשילוב בתפילת ערבית של פורים, פותח במילים: "ליל שיכורים הוא זה הלילה, לשמוח ביין הטוב ולגילה... בליל זה ישכרו כל יצורים".

סוג השתייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשאלה אם צריך להשתכר דווקא מיין, או יכול לשתות אף שאר משקאות משכרים נחלקו הפוסקים. יש שכתבו שמסתימת דברי הגמרא נראה שהעיקר הוא שיתבסם וישמח בסעודת פורים ולפיכך יכול לעשות זאת בכל משקה משכר. אך רש"י בפירושו כתב שצריך לעשות זאת על ידי יין (אף שניתן לומר שרש"י דיבר על המצב הרגיל), וכך כתבו אחרונים רבים, והביאו בשם האר"י שיש עניין לשתות יין דווקא על פי הקבלה.

נשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף שבגמרא נאמר החיוב בלשון סתמית, הכוללת בדרך כלל גברים ונשים כאחד, המנהג שהנשים אינן משתכרות בפורים, ולעיתים שותות רק מעט יין. יש שתלו זאת בדברי הגמרא האומרת כי אין ראוי לאישה לשתות הרבה יין וכי היא מתגנה בשתייתו.[19][20]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו מסכת חולין דף צ', עמוד ב'.
  2. ^ רבי אברהם בן הרמב"ם, מאמר על דרשות חז"ל
  3. ^ מהרש"א, חידושי אגדות, מגילה ז, ב
  4. ^ הגהות היעב"ץ מגילה, ז, ב
  5. ^ ראו תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ע', עמוד ב'. תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ז', עמוד א'. ועוד.
  6. ^ דבריו הובאו בספר המאור מגילה דף ג' עמוד ב'
  7. ^ פרי חדש, אורח חיים, סימן תרצ"ה, סעיף ב.
  8. ^ ביטוי ליחסו של הרמב"ם לשכרות ניתן לראות בספרו יד החזקה (הלכות דעות ה, ג): "כשהחכם שותה יין אינו שותה אלא כדי לשרות אכילה שבמעיו, וכל המשתכר הרי הוא חוטא ומגונה, ומפסיד חכמתו, ואם נשתכר בפני עם הארץ הרי זה חילול השם".
  9. ^ ארחות חיים (הלכות פורים, אות לח)
  10. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרצה, סעיף ב
  11. ^ הבחנה בין רמות שונות של שכרות מפורטת בהלכה בעניינים אחרים. בגמרא (עירובין סד, א) נפסק שהשתוי שהתפלל, תפילתו תפילה בדיעבד, אולם השיכור שהתפלל תפילתו תועבה. החילוק בין השתוי לשיכור מפורט בגמרא: "שתוי - כל שיכול לדבר לפני המלך. שיכור - כל שאינו יכול לדבר לפני המלך". מלבד שני מצבים אלו קיימת רמה שלישית של שכרות הקרויה "שכרותו של לוט". מי שהגיע לדרגה זו, דינו כדין שוטה לכל דבר - דיבורו אינו דיבור, ומעשיו אינם מעשים, והוא פטור מן המצוות (משנה ברורה סימן צט, ס"ק יא)
  12. ^ דעת הרי"ף, הרא"ש ועוד.
  13. ^ חידושי חתם סופר, מגילה, ז, ב
  14. ^ מגן אברהם סימן תרצה, ס"ק ג, ועוד.
  15. ^ הובא ברכי יוסף סימן תרצה.
  16. ^ בדברי הרמב"ם (הלכות מגילה, ב, יד) הדבר מפורש גם כלפי מצוות השתייה: השמחה והמשתה אין עושים אותו אלא ביום י"ד, ואם הקדימו לא יצאו.
  17. ^ הובא במרדכי, מגילה, סימן תשפז, ובבית יוסף, אורח חיים סימן תרצה.
  18. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרצה, סעיף א
  19. ^ ראו כתובות סה, א.
  20. ^ הרב עובדיה יוסף, חזון עובדיה, פורים, עמוד קעו.