אליהו
 | |
| איקונין של אליהו הנביא | |
| כינוי | אליהו הנביא; אליהו התשבי; אליהו הגלעדי |
|---|---|
| פטירה | ליד יריחו |
| עיסוק |
בעל נס, דרשן  |
  | |
אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא הוא דמות מקראית, נביא שפעל בזמן מלכותם של אחאב ושל אחזיה מלכי ישראל (המאה ה-9 לפנה"ס), ונודע במאבקיו באחאב ובאשתו הצידונית איזֶבֶל. לדמותו ניתנה חשיבות רבה במסורת היהודית, והוא נחשב למבשר הגאולה[1]. מופיע בספרות יהודית מסורתית גם בשם אליהו התשבי ואליהו הגלעדי.
סיפורי אליהו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – הבצורת בתקופת אחאב, האישה מצרפת
הסיפורים המופיעים במקרא על אליהו משולבים בנוסח המסורה עם הסיפורים ההיסטוריים על אחאב ויהושפט, ומופיעים בספר מלכים א' פרק י"ז עד מלכים ב' פרק ב', למעט הפרקים כ' וכ"ב.
הבצורת והאלמנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אליהו מופיע לראשונה בהכרזה נבואית שבשנים הבאות לא ירד גשם אלא על פי דברו:
וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב: "חַי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו, אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי."
הכרזה זו מופיעה לאחר פירוט חטאי אחאב, וכנראה באה כתגובה אליהם. הדעות חלוקות באשר לשאלה האם דבריו של אליהו מציגים אותו או את אלוהים כשולט על הבצורת, מכיוון שלא נזכרה נבואה ישירה לאליהו בנושא זה.
הכרזתו של אליהו התקיימה ומאגרי המים והמזון בארץ הלכו והידלדלו. ה' הורה לאליהו להסתתר בנחל כרית שם סיפקו לו העורבים[א] מזון:[2]
וַיְהִי דְבַר-ה', אֵלָיו לֵאמֹר: "לֵךְ מִזֶּה, וּפָנִיתָ לְּךָ קֵדְמָה; וְנִסְתַּרְתָּ בְּנַחַל כְּרִית, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הַיַּרְדֵּן. וְהָיָה, מֵהַנַּחַל תִּשְׁתֶּה; וְאֶת-הָעֹרְבִים צִוִּיתִי, לְכַלְכֶּלְךָ שָׁם."
אליהו המשיך לשהות בנחל עד לבוא סימן מאלוהים[3]. לאחר זמן מה הנחל התייבש ואליהו הצטווה ללכת לצרפת שבצידון, ולסמוך את מחייתו על אישה אלמנה הגרה שם[2].
אליהו הלך לצרפת, מולדתה של איזבל[ב], פוגש שם את האישה האלמנה ומבקש ממנה מים ולחם. האישה מסכימה לתת לו מים אך היא נמנעת מלתת לו לחם: ”וַתֹּאמֶר חַי ה' אֱלֹהֶיךָ אִם יֶשׁ לִי מָעוֹג כִּי אִם מְלֹא כַף קֶמַח בַּכַּד וּמְעַט שֶׁמֶן בַּצַּפָּחַת וְהִנְנִי מְקֹשֶׁשֶׁת שְׁנַיִם עֵצִים וּבָאתִי וַעֲשִׂיתִיהוּ לִי וְלִבְנִי וַאֲכַלְנֻהוּ וָמָתְנוּ”[4] אליהו דורש ממנה את המזון ומבטיח לה ש”כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר עד יום תת-ה' גשם על פני האדמה”. כלומר, הוא ביקש ממנה קודם את הלחם, אף על פי שמחסור קריטי זה מציב אותה ואת בנה בסכנת חיים, והוסיף, כי אם תעשה זאת ה' יוסיף ויטיב עמה בעת הצרה, ואכן באורח נס לא חסרו לאלמנה קמח ושמן.
עד כאן מופיעים קווי דמיון רבים בין סיפור האלמנה לבין סיפור אליהו בנחל כרית:[2]
- המילה "לחם" והמילה "מים" חוזרות על עצמן שנית בשני הסיפורים, ייתכן שלצורך הדגשה;
- בנחל כרית העורבים גורמים להזנת אליהו ובסיפור השני זוהי האישה הצרפית - אליהו נסמך על גורמים חיצוניים לכלכלה כאשר העם עצמו רעב למזון;
- שני הסיפורים גוררים פעולה של הליכה למרחקים ולבידוד אליהו מהחברה המוכרת לו;
- שני הסיפורים מבוססים על פתיחה זהה בה אלוהים מורה על אליהו, ומעשיו הם למעשה דברי האלוהים.
לאחר זמן מה בן האישה האלמנה חולה ומת, והאישה מאשימה את אליהו שהביא למותו בהזכרת חטאיה. פירוש מקובל לכוונתה הוא שנוכחותו של "איש אלוהים" לצידה הדגישה את עוונותיה בהשוואה אליו[5]. אליהו לוקח את בנה המת מחיקה, מעלה אותו לעלייה בה הוא מתגורר ומתפלל לאלוהים שיחיה אותו. אליהו מנשים אותו שלוש פעמים, הבן קם לתחייה, ואליהו מחזיר אותו לאמו. האלמנה מגיבה באמון מחודש באליהו, ואומרת ”עַתָּה זֶה יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים אָתָּה וּדְבַר יְהוָה בְּפִיךָ אֱמֶת”[6]. לפי פרשנויות אחדות, כאן אכן הכירה האלמנה בחשיבותו מעומק ליבה ולא רק כשליח ה' פשוט[2].
דברי האלמנה החותמים את הפרק – "ודבר ה' בפיך אמת" – מקבילים לתחילתו, בה הכריז אליהו על הבצורת "כי אם לפי דברי". ניתוח ספרותי של הקבלה זו עשוי ללמד שהפרק מסתיים במתן תוקף אלוהי להכרזת הבצורת של אליהו, לאחר תהליך שעבר אליהו, במהלכו השתתף בסבלות הבצורת אותה גזר[7].
מעמד אליהו בהר הכרמל[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – אליהו ונביאי הבעל בכרמל
לאחר שלוש שנות בצורת אליהו מצווה להתעמת עם אחאב כדי שהבצורת תסתיים. באותו הזמן אחאב ועובדיהו שר ביתו יוצאים למסע חיפוש בארץ אחרי תבן וקש, כדברי אחאב: "אוּלַי נִמְצָא חָצִיר וּנְחַיֶּה סוּס וָפֶרֶד וְלוֹא נַכְרִית מֵהַבְּהֵמָה". עובדיה, שהציל מאה מנביאי ה' בסתר, פוגש את אליהו. אליהו מורה לו להודיע לאחאב לבוא לפגוש אותו. לאחר הסתייגות, עובדיה הולך לקרוא לאחאב וזה מטיח באליהו את הכינוי "עוכר ישראל". אליהו משיב לו שחטאי אחאב וביתו הם שהביאו לבצורת על ישראל, והוא מזמין אותו ואת נביאיו למעין דו-קרב שבו יוכרע מי האל האמיתי - ה' או שמא אלוהים אחרים. ”וְעַתָּה שְׁלַח קְבֹץ אֵלַי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל אֶל הַר הַכַּרְמֶל וְאֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל”[8].
אחאב שומע לאליהו ומקבץ את נביאי הבעל (נביאי האשרה אינם מופיעים, וייתכן שהיו תחת חסות איזבל) ואת כל העם אל הר הכרמל, ושם נקבעים תנאי המבחן: כל צד יבנה מזבח, יערוך עליו עצים ויקריב עליו פר אך לא יצית אש. האל שיענה באש מהשמים ויקבל את הקרבן הוא האל האמיתי.
נביאי הבעל מנתחים את הפר על המזבח, קוראים לבעל "מהבקר ועד הצהרים" ואף מתגודדים על המזבח, אך אין מענה. אליהו מהתל בנביאי הבעל כשהוא מייחס לאל שלהם תכונות אנוש כשינה ועייפות[9]. לאחר שנביאי הבעל מתייאשים אליהו מקבץ את העם סביבו ומתקן את המזבח ההרוס ששימש לעבודת ה', על ידי שתים עשרה אבנים (כמניין שבטי ישראל). כדי להגדיל את האתגר, אליהו חופר תעלה סביב המזבח ושופך עליו שנים עשר כדי מים. הוא קורא ומתפלל אל ה' ונענה: ”וַתִּפֹּל אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה”[10] תיאור הנס הוא כל כך מרשים עד שהדים לשוניים אליו אפשר למצוא גם במשנה העוסקת בהלכות הבערת אש ביום טוב: "אין מוציאים את האוּר לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר ולא מן המים"[11].
העם הנדהם נופל על פניו וקורא "ה' הוא האלהים", קריאה שהפכה לאחד מפסוקי הייחוד המרכזיים ונאמרת בסוף תפילת נעילה. אליהו קורא לעם ללכוד את נביאי הבעל, ושוחט אותם אל הנחל (לא מסופר מה עולה בגורלם של נביאי האשרה, שלא נכחו במעמד[12]). אחר כך עולה אליהו אל ראש הכרמל בציפייה לגשם. הוא שולח את נערו להביט בים וכשהלה חוזר ללא בשורות הוא שולח אותו שוב ושוב. בפעם השביעית הנער אומר שהוא ראה ענן קטן בגודל "כף יד איש". כעת שלח אליהו את נערו לומר לאחאב שיצא לביתו ביזרעאל לפני שיחל הגשם לרדת, ואכן לאחר זמן מועט השמים מתקדרים בעננים ויורד גשם חזק. אחאב יוצא ליזרעאל, ואליהו גומל לו בכבוד חסר תקדים ביחסי נביאים ומלכים במקרא, ורץ לפני מרכבתו עד ליזרעאל. כבוד זה שיקף כנראה את ההכרה של אליהו בזכויותיו של אחאב, שקיים את דברי אליהו ואסף את ישראל לכרמל, ואף במהלך המעמד לא מנע מאליהו להשפיל את נביאי הבעל שתחת חסותו, ואף לא התערב כשאליהו הרג אותם[13].
מעמד חורב[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – אליהו בנקרת הצור
כשאיזבל שומעת מאחאב על מעשי אליהו היא שולחת אליו שליח שיאמר לו: ”כֹּה יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּן כִּי כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם”[14] אליהו בורח מפני איזבל לבאר שבע, שם הוא משאיר את נערו וממשיך לבדו למדבר. במדבר הוא הולך לישון מיואש תחת שיח רותם, ”וַיִּשְׁאַל אֶת-נַפְשׁוֹ לָמוּת, וַיֹּאמֶר רַב עַתָּה ה' קַח נַפְשִׁי, כִּי-לֹא-טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי”[15]. שם פוגש אותו מלאך, נותן לו עוגת רצפים וצפחת מים וקורא לו לקום ולאכול. אליהו אוכל מעט וחוזר לישון. המלאך שב ומעיר אותו וקורא אליו "קום אכֹל כי רב ממך הדרך". אליהו אוכל והולך "בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה" עד שהוא מגיע אל הר חורב.
בהר חורב אליהו מכריז בפני האל על דרכו הקנאית, שבה הוא דבק גם לאחר חיזיון שלפיו דרך ה' היא דווקא ב"קול דממה דקה", ולא ברוח סערה, רעש ואש. בעקבות תשובתו השנייה של אליהו האל קורא לו לשוב לדרכו ולמנות שלושה אנשים – את חזאל למלך על ארם במקום המלך הנוכחי בן הדד, את יהוא למלך על ישראל במקום בית אחאב ואת אלישע בן שפט לנביא במקומו. תפקיד האנשים האלו יהיה להמשיך את קנאותו של אליהו[16], ולחולל את הפורענות הצפויה בעקבות חטאי העם.
אליהו הולך לאבל מחולה שם הוא פוגש את אלישע, והאחרון עוזב מיד את ביתו ואת עבודתו והולך אחרי אליהו. את שתי המשימות הנוספות אליהו לא מבצע, ואלישע יורשו יבצען כעבור שנים.
כרם נבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – כרם נבות
סיפור כרם נבות מופרד בנוסח המסורה (בניגוד לסדר שבתרגום השבעים) מסיפורי אליהו הקודמים. הסיפור מתאר את כישלונו של אחאב להשיג את כרמו של נבות היזרעאלי שהיה קרוב לארמונו, ולגדל בו גן ירק, כישלון בעקבותיו אחאב חוזר לארמונו "סר וזעף", נשכב על מיטתו ולא מסכים לאכול. איזבל שומעת את אשר התרחש ומבטיחה לאחאב "אני אתן לך את כרם נבות היזרעאלי".
איזבל שולחת מכתבים, בשם אחאב, ודורשת להעמיד את נבות למשפט באשמת בגידה (בלשון סגי נהור "ברך נבות אלהים ומלך", כלומר הלעיז נגד האל והמלך), עבירה זו הופכת את נבות לפושע פוליטי ולכן, לפי החוק הקדום, העונש הוא הוצאה להורג והפקעת רכושו לטובת המלך. שני עדי שקר מעידים נגד נבות והוא מורשע ונסקל. איזבל שומעת שתוכניתה התבצעה וקוראת לאחאב לרדת לרשת את כרם נבות.
אליהו יורד לקראת אחאב אל הכרם וה' מצווה אותו: ”וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה”[17] התוכחה החריפה על מצוות שבין אדם לחברו ובמיוחד כלפי מלך בישראל, נחשבת נדירה יחסית בספר מלכים שמתמקד יותר בעבירות פולחניות (בניגוד לספרות הנבואה הקלאסית בימי בית ראשון). "הרצחת וגם ירשת" הפכה לביטוי המתאר עוול חריף וקיצוני. אליהו מנבא לאחאב ואיזבל עונש מוות במידה כנגד מידה, ונוסף מנבא השמדה מוחלטת של בית המלוכה בגלל חטאיו בעבודה זרה.
למשמע נבואתו של אליהו אחאב נכנע, קורע את בגדיו ומתאבל, וכתוצאה מכך ה' דוחה את חורבן ביתו לימי בנו, אך עונשו הפרטי על רצח נבות נותר בעינו[18]. ואכן, אחאב נהרג בקרב נגד ארם ברמות גלעד, באופן שהגשים את נבואתו של אליהו במלואה[19]. מותה של איזבל והשמדת בית אחאב התגשמו בימי בנו יורם על ידי יהוא, שפעל במודע בהשראת נבואתו של אליהו[20].
אחזיהו ובעל זבוב[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר מותו של אחאב עולה למלוכה בנו, אחזיהו. אחזיהו הולך בדרכי הפולחן של אביו ואמו ועובד גם הוא את הבעל. לאחר שהוא עובר תאונה בביתו הוא שולח שליחים לדרוש בבעל זבוב, האליל של עקרון, ולשאול אותו האם יתרפא מפציעתו או שלא. אליהו פוגש את השליחים בדרך ואומר להם: ”הַמִבְּלִי אֵין אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל אַתֶּם הֹלְכִים לִדְרֹשׁ בְּבַעַל זְבוּב אֱלֹהֵי עֶקְרוֹן?”[21]
השליחים חוזרים למלך ומבשרים לו את דברי אליהו. כשהוא שואל אותם איך האיש נראה הם מתארים אותו כ"איש בעל שער ואזור עור אזור במתניו" ואחזיהו מזהה אותו מיד כ"אליה התשבי" ושולח אליו שר חמישים (מפקד צבאי בראש יחידה של חמישים איש) כדי לזמנו לפגישה. אליהו מוריד אש מהשמים ושורף את השר ואת אנשיו. אחזיהו שולח יחידה נוספת של חמישים איש וגם אותם אליהו שורף. השר השלישי שנשלח אל אליהו כורע לפניו על ברכיו ומתחנן אליו שיחוס על חייו וחיי אנשיו ויבוא איתו אל המלך. בעצת מלאך שנשלח אליו אליהו מסכים והולך איתו אל אחזיהו שם הוא חוזר על נבואתו. אחזיה מת כנבואת אליהו, ויורם אחיו מולך תחתיו.
סיפור זה הונצח בכנסייה מהתקופה הביזנטית שהוקם בשֵׁיח' שוּעְלֵה, שבצפון השומרון. משמעות השם שוּעְלֵה, "בעל השלהבת" בערבית, מתייחסת למסורת מקומית המזהה באתר זה את אירוע האש שירדה ושרפה את שליחי אחזיה מלך ישראל שבאו אל אליהו הנביא.[22][23] בשייח' שעלה נתגלתה כתובת יוונית מהמאה ה-4 (התקופה הביזנטית בארץ ישראל) המספרת על הבניין המפואר שהוקם במקום לזכרו של אליהו הנביא:
עליית אליהו לשמים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – עליית אליהו השמימה
סיפור עליית אליהו לשמים, שמופיע במלכים ב' פרק ב' הוא סיפור העומד בפני עצמו והוא בעל מבנה כיאסטי.
אליהו הולך יחד עם אלישע תלמידו מבית אל ליריחו ומשם הם יורדים אל נהר הירדן אותו אליהו בוקע לשנים באדרתו. בכל תחנה אלישע פוגש קבוצה של בני נביאים (כנראה נביאים מתלמדים) שמודיעים לו שביום זה יילקח ממנו אדונו אליהו, אך הוא מחשה אותם. לאחר שאליהו ואלישע חוצים את הירדן אליהו שואל את תלמידו מה הוא מבקש שייתן לו לפני שהוא נלקח ממנו. אלישע מבקש "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי", בקשה עליה אליהו עצמו אומר "הקשית לשאול". יש שמפרשים את בקשתו של אלישע כבקשה לקבל שני שלישים מרוחו של אליהו, אך יש שמפרשים בקשה זו כפשוטה ומצביעים על כך שבאלישע יש מספר כפול של ניסים מבסיפורי אליהו. אחרים פירשו שאלישע ביקש להיות ליורשו הבכיר וממשיך דרכו של מורו, ולקבל בירושתו הרוחנית "פי שניים", כמשפט הבכורה המקראי.
אליהו עולה לשמים במרכבות אש, ואלישע נשאר על הארץ וצועק אליו "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו" - קריאה אותה יקרא גם יואש מלך ישראל על אלישע לפני מותו[25]. מרכבות וסוסי אש נגלים לאלישע גם בסיפור המצור הארמי על דותן[26], ונראה שמדובר בדימוי לכוח אלוהי נסתר המגן על ישראל, כוח הקשור בנביאים.
אלישע קורע את בגדיו, לוקח את אדרתו של אליהו וחוזר לירדן. הוא מכה את הירדן באדרתו של אליהו, כמו שעשה אליהו לפני שעלה השמימה, אך הירדן לא נבקע. הוא קורא "איה ה' אלהי אליהו", מכה את הירדן והמים נבקעים. אלישע חוזר ליריחו ויושב שם, ומכאן והלאה הוא כבר מתפקד כנביא עצמאי ולא רק כנערו של אליהו.
דמותו של אליהו[עריכת קוד מקור | עריכה]
במקרא מצטייר אליהו כדמות קפדנית הפועלת בנחישות. הוא אינו חושש לעמוד מול המלך ואף לא מול האל עצמו (למשל במאבקו על חיי בנה של האישה מצרפת). ביטוי קיצוני לכך מצוי בדברי האל לאליהו בהר חורב, שם מסר לו שיש לפעול במתינות. עלילותיו מסופרות בספר מלכים, כשהמעשים המרכזיים הם: הבאת בצורת על עם ישראל בשל עבודת האלילים, הרג המוני של נביאי הבעל, התוכחה שהטיח באחאב על שחמד את כרמו של נבות היזרעאלי ועלייתו בסערה השמימה. אלישע מתואר כתלמידו וממשיכו של אליהו, והסיפורים המשותפים להם מהווים כשליש מספר מלכים.
הופעתו של אליהו היא פתאומית[27], דבר המהווה רמז מטרים לאופיו הסוער ולהיעלמותו המתרחשת גם היא בצורה פתאומית[28]. תכונתו הדומיננטית ביותר של אליהו היא קנאות עזה לאלוהי ישראל ומאבק עיקש במפרי דברו, בתקופה בה העבודה הזרה בישראל קיבלה עידוד ממלכתי.
קנאותו של אליהו מוזכרת במפורש בסיפור ההתגלות בחורב, כאשר קול ה' שואל "מה לך פה אליהו", ואליהו עונה:
קַנֹּא קִנֵּאתִי לה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ.
בתגובה מצווה עליו ה׳ לצאת מן המערה ולעמוד לפניו, ואז מראה לו כי דרכו הקנאית אינה נכונה:
וַיֹּאמֶר, צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה', וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה', לֹא בָרוּחַ ה'; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ ה'. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ ה'; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה. וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ, וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ, וַיֵּצֵא, וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה.
לאחר מכן האל חוזר על שאלתו ("מה לך פה אליהו"), ואליהו חוזר על תשובתו הראשונה ("קנא קנאתי לה' וגו׳"). נראה כי אליהו לא שינה את דרכו, וה׳ מורה לו להכשיר מחליף – אלישע. העמדת יורש אינה דבר המצוי בנביאי המקרא, וניתן ללמוד מכך שהיה צורך מיוחד בהחלפתו של אליהו, בדומה להעמדת יהושע כיורש למשה לאחר שנגזר עליו שלא ינהיג את העם בירושת הארץ.
ההקבלה בסיפור זה בין אליהו למשה בולטת במיוחד: התגלות במערה בחורב (הר סיני) לאחר ארבעים ימי צום, בה התגלה ה' למשה בי"ג מידות הרחמים, ולאליהו בקול דממה דקה. פרשנים רבים למדו מהקבלה זו שאליהו נדרש לחזור על תחינתו של משה לאחר חטא העגל, ולבקש רחמים על עמו, אך התמדתו בדרכו הקנאית הובילה לנבואת הפורענות על ישראל, ולהחלפתו באלישע.
דמותו של אליהו מופיעה כאנטיתזה לדמותו של אלישע תלמידו. אליהו הוא נביא של אש, במובן שהרבה מניסיו קשורים באש וביובש (הוא גוזר על הארץ שנים של בצורת; במעמד הכרמל יורדת אש מהשמים; שליחי המלך שמאיימים עליו נשרפים, ועוד). לעומתו, אלישע הוא נביא של מים (הוא האיש ש"יצק מים על ידי אליהו" ורבים מניסיו עוסקים במים[29]). בסיפור המצור הארמי על דותן, בה ישב אלישע, מופיעים סביב העיר מרכבות וסוסי אש המזוהים עם אליהו והסתלקותו, אולם בניגוד בולט לרבו אלישע לא שורף את הצבא המאיים אליו אלא מהמם אותם ואחר מאכילם ואף משלחם לביתם[30]. אליהו מצטייר כנביא הפועל נגד המערכת כדי ליצור מציאות טובה יותר, לעומת אלישע המשתף פעולה עם המלכות. אלישע מלווה מלכים במלחמותיהם בימי יהורם ויואש, בעוד אליהו לא מעורב כלל במלחמות אחאב, והנבואות הנוגעות להן נמסרות בידי נביאים אחרים. דמותו של אליהו מעורבת באירוע מדיני אחד בלבד, המשקף במובהק את אישיותו: ההפיכה השלטונית של יהוא והשמדת בית אחאב, שהתבצעו בהשראת נבואותיו[31]. כמו כן, אליהו הוא נביא מתבודד ואילו אלישע מעורב בחיי העם, ובמרבית סיפוריו הוא מוקף בתלמידיו מבני הנביאים.
אליהו שחט את נביאי הבעל בנחל הקישון, וכן גרם לשריפתם באש מן השמיים של מאה חיילים שבאו לזמנו אל המלך אחזיה, מעשה שהמקרא אינו מספק לו סיבה[32] וגם חז"ל לא הסבירו את מניעיו. ר' יצחק אברבנאל, ור' משה אלשיך פירשו שאליהו חשש שאחזיה ושליחיו רוצים במותו ולכן תקף אותם בצורה קשה, והביאו לכך ראיה מדבריו של המלאך לאליהו "אַל תִּירָא מִפָּנָיו". חששו זה של אליהו לא היה בלתי מבוסס, שכן המלכה איזבל אכן איימה להמית אותו, והמקרא מציין במפורש שאחזיהו היה נאמן לדרכה של אימו[33]. עם זאת, ייתכן שהעובדה שמיד לאחר מעשה זה מספר ספר מלכים על עלייתו של אליהו לשמיים, מלמדת שהמעשה היווה שיקול אלוהי מכריע בהחלפת אליהו באלישע.
המקום המרכזי של אליהו בספר מלכים, מתבטא ביהדות בחשיבות הרבה המיוחסת לנביא זה; במחקר, דברים אלו הובילו להשערות שלפיהן מחבר ספר מלכים היה מקורב לחוגי הנביאים.[דרוש מקור]
בסיפורים השונים במהלך חייו משולבים מעשי נסים ויציאה מגדר הטבע. סיפורים אלו, וכן הסיפורים על אלישע, שימשו אב-טיפוס בימים מאוחרים לתאר אנשי אלוהים וצדיקים שונים, כמחוללי ניסים, ובעלי יכולות על-טבעיות. תופעה זו מתבטאת ביהדות, במגוון אגדות המתייחסות לדמויות קבליות שונות, כגון האר"י.[דרוש מקור]
אליהו במסורת היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
במסורת היהודית מוזכר אליהו הנביא במיוחד במוצאי שבתות, בליל הסדר של חג הפסח ובברית המילה. יש המזהים באזכורים אלו, ובחזרות הרבות על המילים "אליהו הנביא" פעולות מדיטטיביות; כך הרב אריה קפלן טוען בספריו[34] לשילוב המדיטציה במסורת היהודית. במוצאי שבת נהוג לשיר מזמורים שבהם מוזכר אליהו הנביא, מפני שעל פי המדרש במוצאי שבתות הוא יושב תחת עץ החיים ומונה את זכויותיהם של ישראל, כתיקון לקנאות ולקטרוג שלו על עם ישראל[35]. בשעת ברית מילה נוהגים להכין כיסא לכבודו "כסא של אליהו" מאחר שהוא נקרא "מלאך הברית". ישנה דעה נוספת שהאל שולח אותו לכל ברית כדי שיווכח ויראה שעם ישראל לא: "עזבו בריתך", כפי שהאשים אותם. בליל הסדר בקהילות רבות נוהגים להכין לו כוס יין מיוחדת (כוסו של אליהו) ובמהלך הסדר למלאה ביין ולפתוח את דלת הבית לכבוד הגעתו.
התפקיד המרכזי ביותר שתופס אליהו הוא בכך, שהמסורת רואה בו את המבשר לקראת בואו של המשיח. אליהו מזוהה כמחייה מתים, כפוסק הלכה ואף במקורות מסוימים כמביאו של המשיח. זיהוי זה מתבסס על הפסוקים בספר מלאכי:
הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם.
- ערך מורחב – תנא דבי אליהו
ישנו מדרש בשם תנא דבי אליהו המחולק ל"תנא דבי אליהו רבא" ו"תנא דבי אליהו זוטא" (נקרא גם "סדר אליהו רבא" ו"סדר אליהו זוטא") שמיוחס לאליהו הנביא[36], אולם ישנם על כך עוררים[37].
אליהו בנצרות ובאסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]
בנצרות, באוונגליונים הסינופטיים, מזוהה דמותו של יוחנן המטביל עם אליהו הנביא. בברית החדשה, יוחנן המטביל הוא המבשר על בוא המשיח. מכאן, שהנבואה המקראית (ספר מלאכי, פרק ג') על 'אליה הנביא' שיופיע 'לפני בוא יום ה' הגדול והנורא' ויטיף לתשובה, מזוהה עם יוחנן המטביל שבואו קדם להגעתו של ישו עצמו שהוא המשיח הנוצרי.
בפסוקים נוספים בברית החדשה[38] מצוין כי ישו אומר כי אליהו הנביא ויוחנן המטביל הם אותה דמות. בתיאור אירוע ההשתנות (טרנספיגורציה) ישו מוצב במעמד שווה למשה ולאליהו הנביא שעמם הוא מדבר.
באסלאם, בשל כוחו של אליהו להוריד גשמים, המוסלמים רואים בו את "הנביא-הירוק", המסמל מים, חיים ונאות-מדבר. המוסלמים רואים בו גם "עבד-פלאי", העושה מעשים תמוהים ובעל יכולת ראייה על-טבעית. הנביא "אליאס" מן הקוראן מזוהה עם דמותו של אליהו הנביא.
בן אלמוות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסתלקותו של אליהו אינה מתוארת בצורה בהירה, אלא מלווה בתיאור "ויעל אליהו בסערה השמים"[39]; דבר זה הוביל להבנה, שאליהו בן-אלמוות. הבנה כזו מצויה כנראה כבר במקרא עצמו, בנבואתו של מלאכי על תפקידו באחרית הימים[40].
דברים אלו באים לידי ביטוי באבות דרבי נתן[41] בקביעה "ואליהו חי וקיים עד שיבוא משיח". עובדת היותו בן החיים, גררה דיונים שונים, השואפים לברר האם מהותו של אליהו שייכת עדיין כבן-אדם טבעי. כך קיים דיון האם אליהו נחשב כמת, ביחס לאשתו, האם היא נחשבת כאלמנה; דיון זה קיים עוד בתקופת הראשונים בספר תרומת הדשן[42], ואף אחרונים, כדוגמת הבית שמואל[43] עוסקים בכך. גם בדורות האחרונים היו שעסקו בשאלה, כדוגמת הרב ראובן מרגליות[44].
כינוייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
אליהו הנביא, מכונה לעיתים בקיצור אליהו, או בתוספת אליהו הנביא. כינוי נוסף לאליהו הוא תשבי או הגלעדי. ייתכן שכינוי זה מרמז על שם עירו "תשב" שבגלעד, אך ישנה השערה שהמילה "תשבי" מתייחסת למעמד של גר תושב[45]. כינוי נוסף מקובל לאליהו הוא זכור לטוב, בשילוב "אליהו זכור לטוב". הפירוש העממי מזהה אף פרוש זה עם הציפייה של בואו של אליהו באחרית הימים, ובכך שאז יזכיר את הטובה שצריכה להתרחש. פרוש מעניין[46] מזהה כינוי זה, בעקבות דבריה של האשה מצרפת האומרת לאליהו "באת אלי להזכיר עווני?"[47], דברים אלו מזכירים את אליהו בהקשר שלילי, ולכן נצרכת אמירה שאליהו יזכר לדברים חיוביים. כינוי נוסף מתייחס למהותו, כשהוא מוגדר כ"איש האלוהים"[48].
התוספות מביאים דעה שכל מקום שנזכר בתלמוד "סבא" הכוונה לאליהו, אך הם דוחים דעה זו[49].
התגלויות של אליהו[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – גילוי אליהו
על פי המסורת לא טעם אליהו "טעם מיתה", אלא עלה בסערה השמימה ונכנס בחייו לגן עדן, ועדיין הוא קיים בגופו ובנפשו. בהצגה הפשטנית אליהו מתגלה לראויים לכך בשני אופנים: א. בלתי לבוש בגופו, כי אם בצורה רוחנית, ואז דינו כמת שפטור מכל המצוות. ב. לבוש בגופו, ואז הוא חייב במצוות ככל אדם מישראל. אף שלמעשה קיימים סוגים שונים של התגלויות, וגישות שונות לתארם.
אליהו יתגלה יום אחד לפני בוא המשיח, כמו שנאמר "הנה אנכי שולח את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא". ”וְאָמַר רִבִּי חֲלָבוֹ אָמַר רַב הוּנָא לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה. שֶׁהֲרֵי אֵלִיָּהוּ לֹא נֶעֱנָה אֶלָּא בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה שֶׁנֶּאֱמַר[50] וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר וגו' עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי. עֲנֵנִי שֶׁתֵּרֵד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם. וַעֲנֵנִי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ מַעֲשֵׂה כְשָׁפִים הֵם. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר אַף בִּתְפִלַּת עַרְבִית שֶׁנֶּאֱמַר[51] תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטוֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר אַף תְּפִלַּת שַׁחֲרִית שֶׁנֶּאֱמַר[52] ה' בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי בֹּקֶר אֶעֱרָךְ לָךְ וַאֲצַפֶּה”[53]
"תיקו"[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – תיקו
מספר ניכר של מקורות מתייחס לכך שבהופעת אליהו, הוא יברר ספיקות הלכתיים המבוססים על חוסר ידע בעובדות. מכאן גם נובע הביטוי לגבי ממון שקיים מחלוקת לגבי בעלותו: "יהא מונח עד שיבוא אליהו". בעיות רבות בתלמוד מסתיימות במילה: "תיקו", קיצור של המילה "תיקום" שמשמעותה "תעמוד (השאלה)", כלומר לא נוטה לשום צד במחלוקת. יש דורשים את הביטוי כראשי תיבות של "תשבי יתרץ קושיות ואיבעיות".
אליהו בהשוואה לדמויות מקראיות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
דמותו המרשימה של אליהו הובילה להשוואת דמותו לאישים אחרים, הן במסורת היהודית והן במסורת הנוצרית. אנלוגיות בין דמויות מקראיות שונות קיימת פעמים רבות ובדרך כלל היא משמשת כאמצעי ספרותי המוביל להשוואה והנגדה בין הדמויות.
קיימות הקבלות רבות בין סיפור מעמד אליהו בהר חורב[54] למעמדו של משה באותו המקום[55]. נקודות הדמיון הבולטות הן המיקום הזהה – מערה בהר חורב, והתקיימות ניסית ללא אכילה או שתייה במשך ארבעים יום וארבעים לילה. ההשוואה חושפת את ההבדלים בין שתי הדמויות ומאפיינת את דמותו של אליהו כקנאי שמקטרג על עמו, בניגוד למשה שבאותה סיטואציה לימד סניגוריה על עם ישראל.
דמות מקראית נוספת הקשורה באליהו היא יהוא, יהוא הוא המוציא לפועל של נבואת אליהו על בית אחאב, ומדבריו עולה שפעל במודע בהשראת נבואתו[56], ואף שמע אותה באופן אישי[57]. ביטוי מעניין לדמיון ביניהם נעוץ בעובדה שאליהו ויהוא הן הדמויות היחידות בתנ"ך כולו המעידות על עצמן שקנאו לה'. אליהו אומר "קַנֹּא קִנֵּאתִי לה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת", ואילו יהוא אמר ליהונדב "לְכָה אִתִּי וּרְאֵה בְּקִנְאָתִי לה'".
מדרשים מסוימים (למשל פרקי דרבי אליעזר, פרק מז) מזהים את אליהו עם פנחס בן אלעזר הכהן, בעקבות הקנאות הדתית המשותפת להם והמייחדת אותם. לפי אותם מדרשים פינחס חי במשך מאות שנים ולאחר מכן עלה השמימה ולא טעם טעם מיתה, זאת בעקבות הבטחת ה' לפנחס "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" – מלשון שלמות, וחלק משלמות זו היא האלמוות.
אליהו הנביא במוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
היצירה הידועה ביותר העוסקת באליהו הנביא היא האורטוריה אליהו שחיבר המלחין פליקס מנדלסון בשנת 1846 לפסטיבל ברמינגהאם באנגליה. האורטוריה מתארת אירועים שונים בחיי הנביא. מנדלסון כתב את היצירה עבור מילים בגרמנית, אולם בבכורה היא הושמעה באנגלית ומאז היא מבוצעת בדרך כלל באחת משתי השפות[58].
אליהו הנביא במוזיקה הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- גיל אלדמע עיבד את היצירה המבדיל. אליהו הנביא, (תווים), (ב־4 קולות), (עממי, ספרדי יהודי), ואת היצירה אליהו הנביא, (תווים), מחרוזת חסידית ב-4 קולות[59].
- דמותו של אליהו העסיקה את יורם טהרלב בכמה שירים, בהם "על כפיו יביא" שהלחין יאיר רוזנבלום.
- סיפור אליהו, הסתתרותו בנחל כרית והליכתו אל האישה מצרפת מוזכר בשיר כד הקמח
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הרב אלחנן סמט, פרקי אליהו
- הרב בן ציון קריגר, אליהו - נביא בעין הסערה
- אוריאל סימון, קריאה ספרותית במקרא: סיפורי הנביאים. ירושלים: מוסד ביאליק, 2001. עמ' 189–278.
- יהודה זיו, תרמיל צד – אתרים ומסלולים במבט שני, פרק : "אליהו איש-לפידות – מסורות אליהו הנביא", בית הוצאה כתר, ירושלים, 1988, עמודים 254–261.
- עדיאל קדרי, עד שיבוא אליהו - דמותו של אליהו הנביא בספרות התנאים, הוצאת מאגנס, 2021.
- שבחי אליהו הנביא
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ספר מלכים: סיפור האישה הצרפתית, המעמד בהר הכרמל, המעמד בחורב, שריפת שליחי המלך, עליית אליהו השמימה, ויקיטקסט
- הרב אהרן הימן, "אליהו", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, באתר ויקיטקסט
יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, אליהו, באתר התסכיתים של האוניברסיטה העברית בירושלים- חן מלול, למה בעצם אליהו הנביא מבקר אותנו בליל הסדר?, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, 13.04.2022
- אליהו הנביא באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
- ד"ר ישראל רוזנסון, אליהו בכרמל – מגאוגרפיה לפרשנות ספרותית, אתר דעת
- אלחנן סמט, פרקי אליהו באתר דעת
- אליהו הנביא, פיוט המושר במוצאי-שבתות
- רשימת מאמרים על אליהו הנביא באתר רמב"י
- ד"ר בעז סתוי ויותם שטיינמן, אליהו הנביא: סבאל'ה חביב עם זקן לבן או קנאי כעוס ורצחני? בפודקאסט "עושים תנ"ך", 26 במרץ 2018
- אליהו הנביא באמנות קיר וחוצות בחיפה באתר פרש
- רוחמה וייס, פיטוריו של אליהו הנביא, באתר ynet, 2 ביולי 2010
- אליהו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- אליהו הנביא, דף שער בספרייה הלאומית
ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ לפי ספר מלאכי, פרק ג', פסוק כ"ג
- ^ 1 2 3 4 "סיכום בתנ"ך לבגרות: מלכים א' פרק י"ז". טקסטולוגיה. 2010-12-02. נבדק ב-2016-12-01.
- ^ Elijah in the Bible: Story and Lesson, www.whatchristianswanttoknow.com
- ^ ספר מלכים א', פרק י"ז, פסוק י"ב
- ^ כך פירשו רש"י, מצודת דוד ורלב"ג.
- ^ ספר מלכים א', פרק י"ז, פסוק כ"ד
- ^ אוריאל סימון, קריאה ספרותית במקרא: סיפורי הנביאים, ירושלים: מוסד ביאליק, 2001, עמ' 189–278.
- ^ ספר מלכים א', פרק י"ח, פסוק י"ט
- ^ לא מן הנמנע שדברי אליהו היוו היתול מפרספקטיבה מונותאיסטית בלבד, בעוד בעיני נביאי הבעל עצמם מצב שינה ועייפות בהחלט ייתכנו גם אצל האלים. סיפורי מיתולוגיה קדומים בהחלט מכירים באפשרות כזו (סיפור אתרחסיס למשל), והמקרא מספר שנביאי הבעל אכן הגבירו את מאמצם לאחר דברי אליהו.
- ^ ספר מלכים א', פרק י"ח, פסוק ל"ח
- ^ משנה, מסכת ביצה, פרק ד', משנה ז'
- ^ ראו גם את הספר The Hebrew Goddess By Raphael Patai, מסת"ב 9780814322710
- ^ לאחר שירד אליהו מהר הכרמל ושחט את נביאי הבעל בנחל הקישון פנה לאחאב ואמר לו 'עלה', ואחר כך הוא עצמו "עלה אל ראש הכרמל". מכאן עולה שאחאב היה נוכח אפילו בנחל הקישון ובחיסול נביאי הבעל, ולא רק במבחן הקרבנות על ראש ההר.
- ^ ספר מלכים א', פרק י"ט, פסוק ב'
- ^ ספר מלכים א', פרק י"ט, פסוק ד'
- ^ ספר מלכים א', פרק י"ט, פסוק י"ז
- ^ ספר מלכים א', פרק כ"א, פסוק י"ט
- ^ ספר מלכים א', פרק כ"א, פסוקים כ"ח–כ"ט
- ^ ”וַיָּמָת הַמֶּלֶךְ, וַיָּבוֹא שֹׁמְרוֹן; וַיִּקְבְּרוּ אֶת-הַמֶּלֶךְ בְּשֹׁמְרוֹן: וַיִּשְׁטֹף אֶת-הָרֶכֶב עַל בְּרֵכַת שֹׁמְרוֹן, וַיָּלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת-דָּמוֹ, וְהַזֹּנוֹת רָחָצוּ - כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֵּר.”
- ^ ספר מלכים ב', פרק ט', פסוק י'
- ^ ספר מלכים ב', פרק א', פסוק ג'
- ^ זאב וילנאי, אגדות ארץ ישראל חלק א', קריית ספר, 1988: "מקום האש שירדה בימי אליהו הנביא", עמוד 349.
- ^ יהודה זיו, תרמיל צד, כתר, 1988, עמוד 258.
- ^ זאב וילנאי, אריאל - אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל, עם עובד, 1980.
- ^ ספר מלכים ב', פרק י"ג, פסוק י"ד
- ^ (ספר מלכים ב', פרק ו', פסוק י"ז)
- ^ ספר מלכים א', פרק י"ז
- ^ ספר מלכים ב', פרק ב'
- ^ אלישע חוצה את מי הירדן, מרפא את מי יריחו המלוחים, מספק מים לצבא ישראל במדבר, מרפא את נעמן בטבילה במי הירדן, ומציף גרזן ששקע במים.
- ^ מלכים ב, פרק ו פסוקים ח-כג
- ^ הייעוד הנבואי הנמסר ליהוא בעת המלכתו (מלכים ב, ט ו-י) הוא למעשה נבואת אליהו על בית אחאב. יהוא עצמו מכיר בכך מפורשות: "וַיֹּאמֶר דְּבַר ה' הוּא, אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי" (מלכים ב ט, ל"ו).
- ^ פרט למילותיו של אליהו "אִם-אִישׁ אֱלֹהִים אָנִי, תֵּרֶד אֵשׁ מִן-הַשָּׁמַיִם וְתֹאכַל אֹתְךָ וְאֶת-חֲמִשֶּׁיךָ"
- ^ "וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה'; וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ אָבִיו וּבְדֶרֶךְ אִמּוֹ וּבְדֶרֶךְ יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל". (מלכים א פרק כב, פסוק נג).
- ^ "מדיטציה והתנ"ך" ו"מבוא למדיטציה יהודית"
- ^ ספר קיצור שולחן ערוך (גנצפריד) סימן צ"ו: דיני תפלת ערבית ודיני הבדלה
- ^ על פי המסופר בתלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ק"ו, עמוד א'
- ^ ראו באריכות בהקדמתו של מאיר איש שלום למהדורת סדר אליהו רבא וזוטא שבהוצאתו ובהקדמתו של א.י. רוטנשטיין לתנא דבי אליהו המבואר.
- ^ הברית החדשה, הבשורה על-פי מתי, פרק י"א, פסוק 14, פרק י"ז, פסוקים 10–13, וכן בהבשורה על-פי לוקאס, פרק א', פסוקים 16–17
- ^ ספר מלכים ב', פרק ב', פסוק י"א
- ^ ספר מלאכי, פרק ג', פסוקים כ"ג–כ"ד
- ^ אבות דרבי נתן, נוסחה ב, פרק לח ד"ה שנים עמדו
- ^ סימן קב
- ^ אבן העזר סימן י"ז סעיף קטן יא
- ^ מבוא לספר שאלות ותשובות מן השמים, עמוד לו הערה ב
- ^ טלי פרקש, "האיש שלא נולד ולא מת: אליהו, נביא המסתורין", באתר ynet, 1 באפריל 2021
- ^ ראובן מרגליות, בהקדמה לספר שאלות ותשובות מן השמים, עמוד לו הערה ג.
- ^ ספר מלכים א', פרק י"ז, פסוק י"ח
- ^ ספרי דברים פיסקא שמב ד"ה אשר ברך; אבות דרבי נתן נוסחה ב פרק לז.
- ^ הרב אהרן הימן, "סבא", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק ג, באתר HebrewBooks
- ^ ספר מלכים א', פרק י"ח
- ^ ספר תהלים, פרק קמ"א
- ^ ספר תהלים, פרק ה'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ו', עמוד ב'
- ^ ספר מלכים ב', פרק י"ט
- ^ ספר שמות, פרק ל"ב-פרק ל"ד
- ^ "וַיָּשֻׁבוּ וַיַּגִּידוּ לוֹ, וַיֹּאמֶר דְּבַר ה' הוּא, אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר: בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים אֶת בְּשַׂר אִיזָבֶל" (מלכים ב פרק ט פסוק ל"ו).
- ^ "וַיֹּאמֶר אֶל בִּדְקַר שָׁלִשֹׁה, שָׂא הַשְׁלִכֵהוּ בְּחֶלְקַת שְׂדֵה נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי: כִּי זְכֹר אֲנִי וָאַתָּה אֵת רֹכְבִים צְמָדִים אַחֲרֵי אַחְאָב אָבִיו, וה' נָשָׂא עָלָיו אֶת הַמַּשָּׂא הַזֶּה: אִם לֹא אֶת דְּמֵי נָבוֹת וְאֶת דְּמֵי בָנָיו רָאִיתִי אֶמֶשׁ, נְאֻם ה', וְשִׁלַּמְתִּי לְךָ בַּחֶלְקָה הַזֹּאת, נְאֻם ה'; וְעַתָּה שָׂא הַשְׁלִכֵהוּ בַּחֶלְקָה כִּדְבַר ה'" (מלכים ב, פרק ט פסוקים כה-כו).
- ^ אליהו מאת מנדלסון
- ^ אתר הספרייה הלאומית, ערך: גיל אלדמע, ארכיון, סדרה B.
| שמונת נסיכי אדם | |
|---|---|
|
| ספר מלכים | |||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| אירועים |
| ||||||||||
| דמויות בולטות |
| ||||||||||