כנף קרב 52 (לופטוואפה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
כנף קרב מס' 52
Jagdgeschwader 52
JG52-ins.svg
פרטים
מדינה גרמניה הנאציתגרמניה הנאצית  גרמניה הנאצית
שיוך Luftwaffe eagle.svg לופטוואפה
סוג כנף מטוסי קרב
אירועים ותאריכים
הקמת היחידה נובמבר 1939
פירוק היחידה מאי 1945
מלחמות מלחמת העולם השנייה
נתוני היחידה
כוח אדם 12 טייסות
ציוד עיקרי מטוסי Bf 109
דגמי E - G[1]

כנף קרב 52גרמנית: Jagdgeschwader 52 או בקיצור JD 52; הפירוש המילולי של המושג בגרמנית: כנף ציד) הייתה כנף של מטוסי קרב בלופטוואפה במהלך מלחמת העולם השנייה.

הכנף הוקמה בנובמבר 1939, הוצבה בצרפת לאחר כיבושה ולקחה חלק בקרב על בריטניה, עד אשר הועברה ב-1941 לשרת בחזית המזרחית, שם נותרה עד התבוסה הגרמנית במאי 1945. לאורך כל המלחמה השתמשה הכנף במטוסי הקרב החד-מושביים מסרשמיט Bf 109 החל מדגם E (אמיל) ועד דגם G (גוסטב) ששירת את הכנף במחצית השנייה של המלחמה.[1]

יחידה זו נחשבת לכנף הקרב המוצלחת ביותר בהיסטוריה, משום שהטייסים ששירתו בה, זקפו לזכותם הפלה של למעלה מ-10,000 מטוסי אויב. בכנף שירתו גם שלושת אלופי ההפלות המוצלחים בהיסטוריה: אריך הרטמן (352 הפלות), גרהרד ברקהורן (301 הפלות) וגינטר ראל (275 הפלות). במהלך רוב המלחמה לחמה הכנף בחלק המרכזי והדרומי של החזית הסובייטית.[2], והרוב המכריע של המטוסים שהופלו/הושמדו על ידה היו מטוסים סובייטיים. מבין עשרת אלופי ההפלות המוצלחים בחזית המזרחית, שישה היו טייסי הכנף: הרטמן, ברקהורן וראל (שכבר צוינו), בנוסף לוילהלם בץ (237 הפלות), הלמוט ליפפרט (203 הפלות) והרמן גרף (212 הפלות).[3]

היסטוריית שירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנף החלה את דרכה עם הקמת להק I בכנף קרב 433 בבסיס הלופטוואפה אינגולשטאט-מנצ'ינג, כ-60 ק"מ צפונית למינכן, בנובמבר 1938. האופטמן דיטריך גראף פון פפיל קיבל את הפיקוד על הלהק החדש שהחל בתהליך קליטת טייסים חדשים על בסיס מטוסי Bf 109 מדגם D ("דורה") שהגיעו ישירות מפס הייצור. הלהק הוקם עם שלוש טייסות שבראשן קצינים מנוסים שטסו לפני כן במלחמת האזרחים בספרד, מפקד טייסת מס' 1 היה אדולף גאלאנד שזכה לתהילה רבה במשך המלחמה והיה למפקד כוחות מטוסי הקרב של הלופטוואפה.

במרץ 1939 נקלטו שתי קבוצות טייסים חדשים שמילאו את שורות הלהק, בנוסף החלו להיקלט גם מספר מטוסי Bf 109 מדגם E ("אמיל") החדיש. בתקופה זו החלו ההכנות להעברת הלהק לבסיס הקבע שלו במנחת בּוֹבלינגֶן דרום-מערבית לשטוטגרט, שאליו עבר ב-13 באפריל 1939. ב-1 במאי שונתה שיטת המספור של כנפות הלופטוואפה לפי אזור הפיקוד אליו הכנף שייכת, הכנף הייתה השנייה באזור הפיקוד השלישי[דרושה הבהרה] וכך קיבלה את המספור 52. בחודשי הקיץ עסקה הכנף באימונים רבים נוכח התגברות המתיחות לקראת מלחמה, כחלק מאימונים אלו הכנף הועברה מספר פעמים למנחתים שונים, בתקופה זו גאלאנד עזב את טייסת מס' 1 לטובת תפקיד פיקודי ביחידת הפצצה קרקעית והוא הוחלף על ידי וילהלם קיידל.[4]

החזית המערבית 1939-1940[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצע אוגוסט 1939 חזרה הכנף לבובלינגן והיא הוצבה בכוננות להגנה על שמי העיר שטוטגרט כנגד מפציצי אויב. לקראת פרוץ המלחמה ב-1 בספטמבר 1939, הועברה הכנף לסביבת בון לצורך סיור והגנה על הגבול המערבי של גרמניה. ב-6 בספטמבר זוג מטוסים מהכנף נתקל במטוס סיור צרפתי והפיל אותו. הפלה זו הייתה הראשונה שהשיגה הכנף במלחמה וההפלה הראשונה של חיל האוויר הנאצי בחזית המערבית (לויטננט גטברוד שהפיל את המטוס הצרפתי קיבל על כך את עיטור צלב הברזל דרגה שנייה).

מטוס Bf 109 השייך לכנף קרב 53 במהלך חודשי ההמתנה לקראת המערכה על צרפת, המטוס עובר תחזוקה בעוד שחיילי הטייסת נחים.

ב-6 באוקטובר חצה מפציץ צרפתי מסוג LeO 451 את הגבול הגרמני במטרה לתצפת על ההגנות הגרמניות. מטוסי טייסת מס' 2 הוזנקו והוא הופל על ידי לויטננט הנס ברתל בגובה של כ-100 מטרים מעל הקרקע. בתקופה זו הלהק השני של הכנף הוקם בבולינגן בנוסף למפקדת הלהק וכניסתו לתפקיד של מפקד הכנף מיור פון ברנג (אשר בהמשך הוחלף על ידי האופטמן הורסט-גינטר פון קונטסקי). ב-12 באוקטובר טייס מטייסת מס' 1 הצליח להפיל מפציץ בלנהיים סימן IV בריטי מטייסת 114, מה שהיה להפלה האחרונה של להק I לפני הפלישה לצרפת. כשבועיים לאחר מכן הועבר להק II לאזור מנהיים, ב-8 בנובמבר הלהק השיג את שתי ההפלות הרשמיות הראשונות שלו.[5]

בשלב זה, עם תחילת החורף וביסוס ההגנה האווירית במערב גרמניה, לצד הניצחון בפולין, החל תהליך של ארגון מחדש בין יחידות הלופטוואפה והכנה לחידוש ההתקפות באביב. כחלק מההתארגנות המחודשת הועבר להק I לאזור מנהיים כדי לשרת לצד להק II ולפעול תחת פיקוד מפקדת הכנף (שאף היא הוצבה באזור מנהיים). ב-21 בנובמבר מפקד להק I פון פפיל יצא עם מטוס נוסף למשימת סיור שגרתית, השניים נתקלו בשישה מטוסי קרטיס P-36 הוק צרפתים ומטוסו של פון פפיל הופל, אף על פי שהוא שרד את הנחיתה הוא ספג כוויות קשות שסימנו את קץ ימי הטיסה שלו. חודשי החורף הביאו להאטה משמעותית בפעילות האווירית, עד כדי כך שלא נשלח מחליף רשמי לפיקוד הלהק ובמשך שלושה חודשים מפקד טייסת 2 אובר-לויטננט ולפגנג אוולד שימש גם כמפקד הלהק.

ב-9 בפברואר 1940 קיבל האופטמן זיגפריד פון אשווג באופן רשמי את הפיקוד על להק I. בתקופה זו החלה הכנף בהכנות לקראת פלישה לצרפת וארצות השפלה. לקראת סוף פברואר נלקחו חיילים וציוד מלהק I ולהק II במטרה להקים את להק III ובכך להביא את הכנף למערך מבצעי מלא (אם כי נדרשו עוד חודשים ארוכים עד שמספר הטייסות התמלא לכדי הסטנדרט בלופטוואפה). להק III בפיקודו של מיור ולף-היינריך פון הוולד, הוקם ב-1 במרץ 1940 בבסיס שטראוסברג (בסמוך לברלין) ולאחר כחמישה שבועות של הקמת הלהק וקליטת ציוד וחיילים. הלהק הועבר לאזור מנהיים להמשך הכנות ואימונים לצד שאר כוחות הכנף.[6]

מטוס Bf 109 שהופל בצרפת, 1940.

ב-10 במאי 1940 החלה המערכה על צרפת. כל להקי הכנף הוצבו בסביבת מנהיים, אך הכנף לא פעלה כיחידה אחידה, אלא להק I ו-II פעלו תחת פיקוד קורפוס האוויר החמישי בסיוע לכוחות הוורמאכט התוקפים ואילו להק III הצעיר פעל תחת פיקוד כנף 53 במשימות הגנה על שמי מערב גרמניה. ב-14 במאי לאחר פעולת הסחה בבלגיה, פרצו כוחות השריון הגרמנים את הגבול לאורך נהר המיוז, כתגובה שלחו בעלות הברית כוח מפציצים כדי להפגיז את הגשרים לאורך הנהר. מטוסי הקרב של הלופטוואפה הגיבו לכך ולאורך שלושה ימי לחימה באוויר, הופלו 89 מטוסי בעלות הברית. להק I היה בין יחידות האוויר שלקחו חלק בתקיפת המפציצים. באותו זמן הוטלה על להק II משימה של הגנה על מפציצים גרמנים שהפציצו מטרות בעומק צרפת כהכנה להתקדמות הצבא. לאחר שהפילו מספר מטוסי אויב להק II הפך ללהק המוצלח בכנף עם 19 הפלות רשמיות.

מספר ימים לאחר מכן גם להק III החל לרכוש ניסיון קרב, כאשר מספר מטוסים מטייסת 8 היו במשימת הגנה על מטוס סיור גרמני היינקל He 111, הם נתקלו בכ-12 מטוסי הוק צרפתים ונכנסו איתם לקרב אוויר. מטוס ההיינקל הצליח להמשיך בטיסתו ללא פגיעה ואילו מטוסי הטייסת הצליחו להפיל ארבעה מטוסים צרפתיים, עם פגיעות קלות בלבד למספר מטוסיהם. ב-22 במאי הועבר להק I לשרת גם הוא כחלק מכנף 53 ורק להק II נותר תחת פיקוד כנף 52, יומיים לאחר מכן ב-24, נהרג טייס לאחר שנפגע ממטוס P-36 הוק צרפתי והיה כך להרוג הראשון של הכנף שנהרג מאש אויב. יומיים לאחר מכן ספגה כנף III אבידה דומה עם נפילתו של טייס מטייסת 9.

לאחר שהצבא הגרמני התקדם לאורך צפון צרפת ופיצל את הצבא הבריטי מהצבא הצרפתי, ב-3 ביוני הצליחו הכוחות הבריטים הנותרים לסגת חזרה לבריטניה דרך חוף דנקרק (מבצע דינמו), מה שהביא לסיום השלב הראשון (מבצע 'צהוב') ותחילת השלב השני של התקדמות דרומה וכיבוש צרפת (מבצע 'אדום'). כהכנה לשלב זה, שוחררו להק I ולהק III מפיקוד כנף 53; להק III הוחזר לפיקוד כנף 52 בעוד שלהק I הועבר הרחק מהחזית להגנה על השמיים מדרום לברלין. במהלך השלב השני של המערכה הכנף הייתה אמונה על שמירת האגף השמאלי של קבוצת ארמיות A בהתקדמותה הדרום-מזרחית לתוך לב צרפת. להק III הועבר מספר פעמים למנחתים ברחבי צרפת, בעוד שלהק II נותר בלוקסמבורג. ב-9 ביוני התנהלו מספר קרבות אוויר ביום המוצלח ביותר של להק II, כאשר טייסי הלהק הצליחו להפיל 5 מטוסי אויב (כולל שני מטוסי הוקר הוריקן בריטים). יומיים לאחר מכן טייסי להק II הפילו זוג מטוסים נוסף ולאחר מכן הוא הועבר חזרה לגרמניה.

הקרב על בריטניה 1940-1941[עריכת קוד מקור | עריכה]

סימנים של קרבות אוויר בין מטוסי קרב גרמנים ובריטים בשמי אנגליה.

לקראת סוף המערכה בצרפת, רק מפקֶדת הכנף הוצבה בצרפת בסמוך לעיר קאלה, ואילו להקי הכנף הוצבו במשימות הגנה בגרמניה להגנת שמי המדינה. ב-22 ביולי הצטרף להק III אל מפקדת הכנף כדי לקחת חלק בלחימה האווירית כנגד חיל האוויר המלכותי, אך לאחר עשרה ימי קרב עם אבדות קשות הועבר הלהק חזרה לעורף. יומיים לאחר הגעת הלהק, נשלחו טייסיו למשימת ליווי מפציצים בדרום אנגליה, שם נתקלו בספיטפיירים בריטים. כתוצאה מהקרב שהתפתח הופלו ארבעה מטוסים מהלהק ונהרג מפקד הלהק פון הוולד, בנוסף למפקד טייסת 7 הרברט פרמר ומפקד טייסת 8 לותר ארליך. מנגד הצליחו טייסי הלהק הצליחו להפיל שלושה מטוסי ספיטפייר, אך רק הפלה אחת אושרה באופן רשמי.

24 שעות לאחר אירוע זה, נשלחו טייסי הלהק שוב לשמי התעלה כדי ללוות מטוסי יונקרס Ju 87 בהתקפת מטרות במיצרי דובר. מטוסי הלהק נכנסו לקרב אוויר נגד מטוסי ספיטפייר מטייסת 610, וגם בקרב זה אבדו ארבעה מטוסים. שניים מהטייסים שאבדו היו וילי בילפלד (מפקד טייסת 7 הזמני) ווילהלם קיידל (המחליף המיועד לפיקוד טייסת 7), גם בקרב זה אושרה הפלה אחת בלבד לטובת טייסי הלהק. על אף שטייסי הלהק הצליחו להפיל שני מטוסי ספיטפייר של האויב ב-29 ביוני, איבוד מפקד הלהק בנוסף למפקדי שתי טייסות ומספר קצינים בכירים מטייסות הלהק, היו מכה קשה במהלך מספר קצר של ימי קרב. ב-30 ביולי הועברה הכנף, תחת פיקודו הזמני של האופטמן וילהלם אנסלן, לעורף ולבסוף לגרמניה להגנה על ערי התעשייה הגרמניות.

מטוסו של לאו זונברכר מטייסת מס' 2 לאחר שהופל בבריטניה ונפל בשבי.

ב-2 באוגוסט הגיע להק I בפיקודו של פון אשווג לאזור קאלה כחילוף ללהק III. ארבעה ימים לאחר מכן התחזק כוחה של הכנף עוד יותר עם הגעת להק II בפיקודו של פון קורנסקי למנחת פופלינגס הצמוד אף הוא לעיר קאלה. להק I נכנס ללחימה לאחר מעל לשבוע של הכנות והיכרות עם האזור, וב-11 באוגוסט הפילו טייסי הלהק ארבעה מטוסים בריטים ללא אבדות מצידם. באותו היום לא שפר מזלם של טייסי להק II, לאחר שהם איבדו שלושה מטוסים, כאשרה שניים מתוכם נפלו מעל תעלת למאנש ואחד הופל מעל אנגליה ונפל בשבי.

ב-13 באוגוסט השתתפו שני הלהקים ב-"יום העיט" שבו ניסה הלופטוואפה לפגוע ביכולות הפיקוד של חיל האוויר המלכותי בדרום אנגליה, מבצע שהפך במהרה ללחימה אווירית חסרת סדר וכישלון ללופטוואפה. למחרת, כחלק מהמבצע, איבד להק II שלושה מטוסים והפיל ספיטפייר בריטי בודד (הפלה שלא אושרה באופן רשמי ולא נרשמה), ארבעה ימים לאחר מכן הועבר הלהק בחזרה לעורף בגרמניה. ביומו האחרון של הלהק בצרפת, ב-18 באוגוסט, הוביל וולפדנג אוולד שישה מטוסים מטייסת 2 בתקיפה של בסיס חיל האוויר המלכותי במנסטון, קנט. במהלך שתי טיסות מעל המנחת הבריטי, פגעה הטייסת בעשרה מטוסי קרב ושלושה מפציצי בריסטול בלנהיים בעודם על הקרקע. בסוף התקיפה הושמדו כליל שני ספיטפיירים מטייסת 266, שישה נוספים נפגעו קשה אך לא הושמדו ובנוסף הושמד מטוס הוקר הוריקן שהגיע אף הוא למנחת לתדלוק.

באותו היום הוחלף מפקד הכנף במיור הנס טריבנבאך בן ה-38, זאת כחלק ממגמה לרענון שורות הפיקוד בטייסות הקרב ולהכניס מפקדים כריזמטיים ומעודכנים יותר. פון ברנג שהוחלף בפיקוד הכנף היה מבוגר הרבה יותר ובן דור לוחמי מלחמת העולם הראשונה. מטה הכנף לא הכיל כוח לוחם כנהוג בלופטוואפה ולכן היה מנותק מאופי הלחימה במטוסי הקרב של הכנף, טריבנבאך שהיה טייס מוכשר ונלהב הקים מיד כוח מטוסי קרב במטה הכנף. לקראת סוף אוגוסט איבדה כנף I, בסדרה של תקיפות בדרום אנגליה, חמישה טייסים שנפלו בשבי הבריטי לאחר שהופלו וטייס נוסף שנהרג בקרבות, אך כנגד זאת הצליחו טייסיה להפיל שישה ממטוסי חיל האוויר המלכותי. באותו יום הוחלף מפקד להק I פון אשווג בוולפגנג אוולד (עד אז מפקד טייסת 2).

מטוסי Bf 109 של כנף 51 במנחת בצרפת, אוגוסט 1940.

ב-31 באוגוסט הצליח להק I להפיל בקרבות אוויר 10 מטוסי קרב בריטיים במחיר מטוס מטייסת 2 שהופל, וביום שלמחרת הופל הוריקן בריטי ומטוס נוסף מטייסת 2 וב-2 בספטמבר המשיכו קרבות האוויר עם הפלת חמישה מטוסים בריטיים במחיר מטוס מטייסת 1 שהופל וטייסו נפל בשבי. למרות ההצלחות היחסיות, היעדר תגבורות בטייסים וציוד הביאו לכך שבשבוע הראשון של ספטמבר ירד להק I מתחת למחצית מהכמות האופטימלית של טייסים ומטוסים מבצעיים. ב-7 בספטמבר, עם כוחות מצומצמים, נקרא להק I למשימת לווי למפציצים מעל לונדון, מה שהיה להצלחה מבצעית מרשימה עם ארבע הפלות לטובת הלהק וחזרתם בשלום של כל מטוסי הקרב והמפציצים אותם הם ליוו. שבוע לאחר מכן יצאו שוב טייסי להק I למשימת ליווי מפציצים (הפעם מפציצי צלילה מסוג יונקרס Ju 88) מעל לונדון והצליחו להפיל שמונה הוריקנים, כאשר במהלך קרב זה השיג קרל-הינץ ליסמן את הפלתו העשירית והפך לטייס הראשון בכנף שהפיל מספר דו ספרתי של מטוסי אויב. קרב אווירי מוצלח נוסף שהתרחש ב-24 בספטמבר הביא לשבע הפלות נוספות לטובת טייסי להק I ללא אבדות.

ב-25 בספטמבר, חזר להק II לאזור קאלה תחת פיקודו הטרי של האופטמן וילהלם אנסלן (לשעבר מפקד טייסת 9). יומיים לאחר מכן נכנסו שני הלהקים (I ו-II) ללחימה מעל דובר, להק I, שבשלב זה היו לו 13 מטוסים פעילים בלבד, הצליח להפיל חמישה מטוסי קרב של האויב ללא אבדות. להק II הצליח הרבה פחות, עם הפלתם של שלושה ספיטפיירים במחיר שישה ממטוסי הלהק. החל מה-30 בספטמבר, הופסקו משימות ההפצצה העיקריות במהלך היום וכך גם הופסקו רוב משימות הליווי, כאשר הפצצות עיקריות בוצעו כעת בחסות הלילה ובמהלך היום יצאו משימות של מטוסי קרב-הפצצה בלבד. לאורך חודש אוקטובר החלה הלחימה העזה של החודשים הקודמים לדעוך, כאשר במהלך חודש זה ספג להק I, שהיה עייף ומוכה מחודשי הקרבות הארוכים, את המכה הקשה ביותר. הלהק הצליח להוסיף עוד חמש הפלות לטובת הכנף, אך במחיר שבעה ממטוסיו (שישה טייסים נפלו בשבי ואחד אבד בים); ב-27 באוקטובר, לאחר קרב קשה (בו הופלו שלושה ממטוסי הלהק), הופסקו משימות הלהק וארבעה ימים לאחר מכן, עם ארבעה טייסים בלבד ששרדו מתוך 36 הטייסים שהיו לו, הועבר הלהק לעורף בקרפלד, גרמניה, להתאוששות ולקליטת טייסים וציוד חדשים.

מטוסו של פול בוש מטייסת 4, להק 2, לאחר שנחת נחיתת חירום באנגליה ב-8 באוקטובר הוא עצמו שרד ונלקח בשבי. ניתן לראות בבירור בקדמת המטוס את סמל החתול של טייסת 4.

במהלך אוקטובר הצליח להק II להפיל שמונה מטוסי אויב נוספים אך ספג ארבע הפלות, בהם מפקד הלהק אנסלן שהצליח לנטוש את מטוסו אך נהרג במהלך צניחתו לקרקע. ב-5 בנובמבר הועבר להק II אף הוא בחזרה לגרמניה, הוא הוצב במונכנגלדבאך כ-20 ק"מ דרומית לקרפלד, בפרברי דיסלדורף, שבמערב גרמניה. באותו תאריך הגיע גם מטה הכנף חזרה מצרפת והשתכן לצד להקיו. באותה תקופה, כחלק מלקחי הלחימה הקשה בשמי אנגליה, הוחלט להקים טייסות עתודה בכל כנף. טייסות אלו תוכננו לפעול בעורף ולקלוט טייסים חדשים במטרה למלא את אבידות הטייסות בחזית. לטובת כנף 52 הוקמה יחידה מסוג זה במהלך אוקטובר 1940 בבסיס קרפלד שבגרמניה, אליה הצטרף כנף I המצומצם. עם סיום לחימת הכנף בקרב על בריטניה, הצליחו טייסיו להפיל כמעט 90 מטוסי אויב במחיר קשה של כמעט 50 ממטוסי הכנף, רוב טייסי הכנף נשבו, מספר טייסים נהרגו ומספר מצומצם הצליחו לחזור לשירות.

במהלך נובמבר 1940 נשלחו להק I ולהק II להולנד, כאשר להק I הוצב במשימת הגנה על הים הצפוני בעוד שלהק II הוצב במשימת הגנה על אזור החוף המערבי של ארצות השפלה. בפברואר נשלחו שוב להק II ביחד עם מטה הכנף לאזור קאלה בצרפת, שם קיבלו משימת הגנה באזור מיצרי דובר. בחודשים אלו היו שני הלהקים מעורבים בקרבות אוויר במספר אירועים הן כנגד מפציצי בעלות הברית והן כנגד מטוסי קרב בריטיים. באפריל 1941, לאחר מספר חודשים בחופי הולנד וצפון גרמניה, התבסס להק I במשימת ההגנה על שמי הים הצפוני ואף אימץ סמל חדש אשר ביטא תפקיד זה. בתקופה זו הוחלף גם מפקד הלהק, עם כניסתו לתפקיד של קרל-הינץ ליצמן במקום ולפגנג אוולד. ביוני הועבר להק II לבלגיה, אז לגרמניה ולבסוף לפולין כחלק מההכנות לפלישה לברית המועצות, בזמן שלהק I נותר חודשים ארוכים בהולנד (למרבה התסכול של טייסיו) ולהק III, לאחר מספר חודשי התאוששות בגרמניה, הועבר לאזור רומניה אך לקח חלק בפעילות מבצעית מועטה. במאי 1941 נשלח להק III ליוון ולקח חלק קטן בסיוע לכנף קרב 77 כחלק מהקרב על כרתים. ב-10 ביוני הועבר להק III חזרה לבוקרשט וטייסיו קלטו באופן מזורז את דגם ה-F החדיש של ה-Bf 109, זאת כהכנה לפלישה לברית המועצות.

החזית המזרחית 1941-1942[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פתיחת המערכה כנגד ברית המועצות ביוני 1941, הוצב להק II במרכז הגזרה תחת פיקוד כנף קרב 27 כחלק מקורפוס האוויר השמיני. להק III נשלח ביחד עם מטה הכנף לגזרה הדרומית באזור אוקראינה ורומניה במטרה להגן על אזור חוף הים השחור כחלק מצי האוויר הרביעי. להק I נותר מאחור במשימת ההגנה על חופי צפון מערב אירופה בהולנד.

מטוסי להק II באנפה, סתיו 1943.

עם תחילת המערכה, השתתף להק II במשימה האווירית המשולבת לפגיעה ביכולות האוויר של ברית המועצות על ידי השמדת מטוסי האויב בעודם על הקרקע. ביום הראשון למבצע הצליחו טייסי הלהק להשמיד 16 מטוסי אויב. רבים ממטוסי הלהק היו מצוידים באמצעי תקיפה קרקעית (Jabo) בעלי 96 פצצות תבערה קטנות שהיו יעילים במיוחד כנגד מנחתים ומטוסי אויב על הקרקע. לאחר ביסוס העליונות האווירית ביחד עם שאר כוחות הלופטוואפה, שימש להק II כסיוע אווירי לקבוצת פאנצר 3 בהתקדמותה בליטא ולכיוון מינסק. הצלחת הלהק בסיוע האווירי באזור מינסק הייתה כגדולה עם הפלה של 36 מטוסים (רובם הגדול מפציצי איליושין DB-3) בפרק זמן של יומיים, בן ה-2 ל-3 ביולי. הלהק המשיך ללוות את ההתקדמות מזרחה עד שב-5 באוגוסט נשלח כ-320 ק"מ צפונה לתגבור הגזרה הצפונית תחת צי האוויר הראשון. בחודשיים הבאים לחמו טייסי הלהק בגזרה הצפונית וסייעו לכוחות הגרמנים בהתקדמותם לכיוון לנינגרד.

באותה העת, הוצב להק III בקרבת בוקרשט במשימת הגנה על מאגרי הדלק וחוף הים השחור בגזרה הדרומית ביותר לאורך קו הלחימה מול ברית המועצות. טייסי הלהק השתתפו בפעילות מועטה בלבד בימים הראשונים למבצע ולרוב נשלחו לתקוף מפציצים סובייטים שהגיעו לאזור קונסטנצה שלחופי הים השחור. כך ב-26 ביוני יצאה משימת הפצצה נרחבת של חיל האוויר וחיל הים הסובייטי לכיוון קונסטנצה, כאשר במשך שלושה ימי לחימה הפילו טייסי הלהק 35 מטוסי אויב במחיר אבדה אחת. בשבועות הבאים הייתה הרבה פחות פעילות אווירית באזור, וב-4 ביולי שלח הרמן גרינג (מפקד הלופטוואפה) מכתב זועם למפקד הלהק מיור אלברט ברומנשטאט לגבי "...הכישלון בהפלת האויב...". הלהק התפרס על גזרה רחבה והוא היה חסר אונים כנגד התקפות קטנות ונקודתיות של הסובייטים, ובשל כך לאורך כל חודש יולי הפילו טייסי הלהק 12 מטוסי אויב בלבד. בשבוע הראשון של אוגוסט, כשהם פועלים לצד כנף קרב 3, הצליחו טייסי הלהק להפיל 38 מטוסי אויב (33 מהם מטוסי קרב), מה שהביא את הלהק מעבר לרף ה-100 הפלות (רף שלהק II עבר כחמישה שבועות לפני כן).

מטוסי חיל האוויר הסובייטי טסים מעל עמדות הצבא הגרמני, מוסקבה 1 בדצמבר 1942.

החל מאוגוסט 1941 להק III עסק בסיוע אווירי להתקדמות הצבא הגרמני באוקראינה, בספטמבר נלחם סביב העיר קייב ובאוקטובר הועבר מזרחה ולחם כחודש בסביבת העיר חארקוב. להק II בגזרת לנינגרד נותר פחות או יותר בגזרתו ונהנה אף הוא מהצלחות רבות באוויר, כך בשלושה ימי לחימה בסוף אוגוסט, הפילו טייסי הלהק 30 מטוסי אויב. למרות מספר אבידות קטן מאש אויב, מזג האוויר בגזרה הצפונית הביא גשמי סתיו והביא למספר תאונות ובעיות טכניות למטוסי הלהק. כאשר בסוף ספטמבר להק II הועבר חזרה לגזרה המרכזית נותרו לו 12 מטוסים כשירים בלבד. הלהק חזר לגזרה המרכזית כחלק מהיערכות למאמץ התקפה נרחב נגד מוסקבה, כחלק מהצורך בסיוע אווירי גם להק I הצטרף לחזית המזחית לצד שאר להקי הכנף. כמות גדולה של יחידות לופטוואפה רוכזו כדי לסייע ל-14 הדיוויזיות משורינות, שמונה הממוכנות ו-56 דיוויזיות החי"ר שהתקדמו אל עבר מוסקבה.

ב-2 באוקטובר יצא לדרך מבצע טייפון לכיבוש מוסקבה וכוחות הקרקע הגרמניים בסיוע הלופטוואפה החלו להתקדם לכיוון בירת ברית המועצות, מרחק כ-270 ק"מ מנקודת המוצא של המתקפה. להק I שזה עתה הגיע מהולנד לצד להק II יצאו למשימות סיוע לכוחות הקרקעיים תחת הפיקוד הזמני של כנף 27, עד אשר ב-20 באוקטובר מטה כנף 52 הגיע מהדרום לקחת פיקוד על שני הלהקים, כשהוא משאיר את להק III באזור אוקראינה. במרחק של כ-170 קילומטרים מהבירה, מצאו את עצמם חיילי הכנף בטווח הארטילריה הסובייטית ולעיתים נדרשו צוותי הקרקע להלחם כנגד התקפות חי"ר של הצבא האדום באזור. ב-30 באוקטובר נפגעו שמונה מטוסים של להק II בהפגזה סובייטית, מה שהוביל להרחקה אחורה של טייסות הכנף. במהלך נובמבר הוצב המטה יחד עם להק I ו-II במנחת ברוסה כ-92 קילומטרים ממוסקבה, בשלב זה המומנטום הראשוני של המתקפה הגרמנית החל לפוג, ומזג האוויר הקשה היקשה על פעילות מטוסי הכנף.

ב-2 בדצמבר יוהאנס סטיינהוף היה לטייס הראשון בכנף להשיג 50 הפלות וארבעה ימים לאחר מכן, ב-6 בדצמבר, פתח הצבא האדום במתקפת נגד רחבה באזור מוסקבה. המתקפה הסובייטית אילצה את כוחות קבוצת ארמיות מרכז לסגת במהירות מערבה, כדי להימנע מכיתור על ידי הכוחות התוקפים, ולהק I ו-II הועברו בחיפזון לדוגינו מאחורי קו ההגנה החדש של הצבא הגרמני. במהלך הנסיגה נאלץ להק I להשאיר מאחור חלק גדול מהציוד הטכני שלו, בעוד שלהק II ספג אבידות קשות בלחימה כנגד כוחות הצבא האדום שתקפו את שדה התעופה שלו. עקב האבידות בציוד וכוח אדם לצד חווית הלחימה הקשה בגזרת מוסקבה, בתחילת 1942 נשלחו להק I ו-II מערבה לפרוסיה המזרחית להתאוששות, התארגנות וקליטת ציוד וחיילים חדשים.

הקווקז, סטלינגרד וקורסק 1942–1943[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה זו של אוקטובר נובמבר 1941, להק III בגזרה הדרומית תחת פיקוד כנף 77, נהנה מהצלחה רבה יותר כשסייע לכוחות הקרקעיים בכיבוש חצי האי קרים ואוקראינה. כך במהלך עשרה ימי לחימה בקרים השיגו טייסי הלהק מעל ל-60 הפלות כנגד מטוסי קרב ומפציצים קלים שתקפו את כוחות השריון הגרמניים. ב-2 בנובמבר הועבר הלהק לטגנרוג לחופי ים אזוב, כ-64 ק"מ מרוסטוב על הדון שנכבשה באותו היום על ידי הגרמנים. העיר רוסטוב הייתה עיר תעשייה חשובה וצומת אסטרטגית בדרך לשדות הנפט של הקווקז, משום כך החלו יחידות הצבא האדום במתקפת נגד בת חמישה שבועות בניסיון לשחרר את העיר וטייסות להק III ביחד עם טייסת 15 של מתנדבים קרואטים שזה עתה הוקמה, נלחמו לאורך תקופה זו בסביבת העיר. ב-24 באוקטובר הפילו טייסי להק III‏ 18 מטוסים, מה שהביא את מספר ההפלות של הלהק ל-341 ובכך עקפו את להק II עם 336 הפלות ולהק I עם 148 הפלות בלבד.

העיר חרקוב מבט מהאוויר, 1941.

ב-28 בנובמבר 1941 הצבא האדום הצליח לשחרר את רוסטוב ולהק III נותר עוד שבועיים בטגנרוג עד שהועבר מערבה, באותו היום גינטר ראל מפקד טייסת 8 השיג את הפלתו ה-36 ובעצמו הופל וסבל מפגיעות קשות לגבו שהצריכו אשפוז ארוך של תשעה חודשים. בתקופה זו סבלו חיילי הלהק מהתקפות חוזרות נגדם ממטוסים וארטילריית אויב, עד אשר הלהק הועבר ב-10 בדצמבר לחרקוב. בשבועות הראשונים של 1942 מזג האוויר הפך לקשה במיוחד עם תנאי ראות לקויים וטמפרטורות נמוכות, להק III הצליח להפיל במהלך דצמבר 90 מטוסי אויב מבלי לספוג אבידה אחת, ובמהלך ינואר הלחימה נרגעה. בתקופה זו הגיע מפקד חדש ללהק הוברטוס פון בונין ולמרות תנאי מזג האוויר הקשים הצליחו טייסי הלהק להוסיף עוד 40 הפלות במהלך החודשיים הראשונים של 1942, שלא כמו להק I ו-II, להק III נותר בחזית ולא נשלח מערבה להתאוששות והתארגנות.

הפעילות האווירית הרבה בגזרה הדרומית הביאה מספר טייסי להק III להישגים, כך ב-24 בינואר 1942 הרמן גראף קיבל את צלב האבירים של צלב הברזל לאחר שהגיע ל-42 הפלות. במהלך פברואר ומרץ שלושה טייסים הגיעו להישגים דומים ועוטרו אף הם בעיטור, אך הטייס המוביל במספר ההפלות נותר גרהארד קופן אשר קיבל "עלי אלון" לצלב האבירים שלו ב-27 בפברואר עבור 72 הפלות. ב-23 במרץ התמנה הרמן גראף למחליפו של קורט שייד בפיקוד טייסת 9, לאחר שזה הופל מאחורי קווי האויב. בתקופה זו של אביב 1942, הצבא הגרמני היה עסוק בהכנות לקראת מתקפת קיץ רחבה בגזרת הקווקז ("תיק כחול") ובמהלך תקופה זו הכנף עברה את רף 1,000 ההפלות, רובם הודות ללהק III בה טייסת 9 לבדה הפילה מעל ל-200 מטוסי אויב. לקראת סוף אפריל להק II חזר לחזית והצטרף ללהק III ולמטה הכנף באזור חרקוב כהכנה למתקפה העתידית, פיקוד להק II היה עתה בידי יוהאנס סטיינהוף. להק III הועבר לקרים כדי לסייע בפעולות לחימה כנגד כיסי התנגדות של הצבא האדום, אשר במהלך חודשיים טייסיו הצליחו להפיל עשרות מטוסי אויב ומספר ההפלות הכולל של הכנף עבר כך את רף 1,500 כבר ב-8 במאי. במהלך התקופה בקרים, טייסת 9 שוב הייתה לשיאנית ההפלות עם 93 הפלות, בשלב זה היא החלה להיות מזוהה עם הכינוי החדש שהמציאו טייסיה: 'קראיה' (Karaya).[7]

כוחות גרמניים במהלך קרב חרקוב השני, 21 ביוני 1942.

שרותי המודיעין של הצבא האדום הסיקו כי הגרמנים מתכננים מתקפה רחבה בגזרה וכוחות הצבא האדום יצאו במתקפת מנע רחבה באזור חרקוב, כנגד היחידות הגרמניות ששהו בהיערכות באזור. משום כך להק III הוחזר במהרה לחזית ב-12 במאי והצטרף ללהק I, להק II ולמטה הכנף במנחת גדול בארטמובסק, כאן לחמה כל הכנף ביחד לראשונה מזה חודשים, במהלך המחצית השנייה של מאי 1942. ביומיים הראשונים של קרב חרקוב, להק III שוב הוכיח את מקצועיותו לאחר שהפיל 89 מטוסי אויב ובכך עבר הלהק את רף ה-1,000 הפלות, 14 מבין הפלות אלו נזקפו לזכותו של הרמן גראף והוא היה לראשון בכנף לעבור את רף ה-100 הפלות. על כך הוא עוטר בעלי אלון שנוספו לצלב האבירים שלו, ביום השלישי לקרב ב-18 במאי אדולף דיקלפלד עבר אף הוא את רף ה-100 הפלות לאחר שהפיל 11 מטוסי אויב ביום אחד וגם הוא עוטר על כך בעלי אלון. יום לאחר מכן גראף הפיל זוג מטוסים נוסף שהביאו אותו לכדי 104 הפלות, כך רק מספר ימים לאחר שקיבל את עלי האלון, הוא נקרא לפגישה אישית עם היטלר כדי לקבל גם את החרבות לצלב האבירים שלו.

להק I החל להשתתף אף הוא בלחימה בצורה נרחבת יותר, ב-26 במאי הלהק עבר את רף ה-300 הפלות. בתקופה זו על אף שהלחימה הקרקעית החלה לדעוך, באוויר חיל האוויר הסובייטי נותר חזק והתקפי. ב-2 ביוני מפקד הכנף וילהלם לסמן נהרג לאחר שמטוסו נפגע מאש נ"מ, זאת יום אחד לפני ההודעה כי טייסי הכנף עברו את רף 2,000 ההפלות. מחליפו המיועד של לסמן אוברסט-לויטננט פרידריך בק (מפקד כנף קרב 51 עד אותה העת) הופל אף הוא כשבועיים לאחר מכן וגורלו לא נודע, מי שקיבל לבסוף את פיקוד הכנף היה האופטמן הרברט איהלפלד (לשעבר מפקד להק I, כנף קרב 77).

מטוסי להק I במנחת בדרום אוקראינה, 1944.

ב-28 ביוני מבצע "תיק כחול" (Fall Blau) יצא לדרך בגזרה הדרומית של החזית, מבצע שכלל התקפה של שמונה ארמיות גרמניות עם כשלושה וחצי מיליון חיילים. לצורך התקפה זו נדרשו פי ארבעה מטוסים לסיוע הכוחות הקרקעיים, אך הצי האווירי הרביעי הכיל רק 150 מטוסים כשירים אל מול החיל האוויר הסובייטי המתחזק. במהלך יולי 1942 הפילו מטוסי הצי האווירי הרביעי עשרות מטוסים סוביטיים וטייסי הכנף זכו להצלחות מרובות, בתקופה זו החלו טייסות הכנף להחליף את מטוסי ה-Bf 109F ("פרידריך") שלהם במטוסי Bf 109G ("גוסטאב") המתקדמים יותר. לקראת סוף יולי החליט הפיקוד הגרמני בהוראת היטלר לפצל את ההתקפה לשני מאמצים; קבוצת ארמיות A תתקדם דרומה לאזור הקווקז, קבוצת ארמיות B תתקדם צפון-מזרחה לאזור נהר הדון וסטלינגרד. פיצול זה גרם גם לפיצול של יחידות הכנף, להק II ולהק III סייעו לקבוצת ארמיות A בעוד שלהק I סייע לקבוצת ארמיות B, יתרה מכך, הגזרה הייתה רחבה כל כך שגם הטייסות הוצבו במרחקים רבים אחת מהשנייה.

ב-27 באוגוסט הגיעו חיילי הצבא הגרמני לנהר הטרק וכבשו את העיר מוזדוק בקווקז, נהר הטרק היה לנקודה הכי רחוקה אליה הגיע הוורמאכט, במשך החודשים הבאים התנהלו קרבות קשים לאורך קו הנהר בין הצבא האדום והגרמנים, להק III הוצב בקרבת העיר מוזדוב בתקופה זו בסיוע לכוחות הקרקעיים. יום לאחר מכן גינטר ראל הגיע לחזית לאחר שהחלים מפגיעה קשה בגבו וחזר לפיקוד טייסת 8, הפעילות האווירית הרבה בתקופה זו ניכרת בכך שעם חזרתו לחזית במהלך שבוע הצליח להפיל ראל 29 מטוסי אויב מה שהביא את מספר ההפלות שלו לכדי 65 והוא עוטר על כך בצלב האבירים. מאמצע אוגוסט, טייסת 9 "קראיה" בפיקודו של הרמן גרף יחד עם טייסת 6 נשלחו לכוח המשימה האווירית בקרב סטלינגרד תחת פיקוד כנף קרב 3. כוח "סטלינגרד קומנדו" כפי שכונה, השתתף במאות משימות בסיוע לכוחות הקרקעיים בעיר וליווי מטוסי הפצצה ופעל ממנחת פיטומניק. גרף מפקד טייסת 9 הגיע לכדי 150 הפלות ב-4 בספטמבר ושבועיים לאחר מכן הפך לטייס בעל מספר ההפלות הרב ביותר עם 172 הפלות.

מטוס גרמני מעל להריסות העיר סטלינגרד, אוקטובר 1942.

בסוף ספטמבר שתי הטייסות הוחלפו בלהק I שנותר בפיטומניק בסיוע קרב סטלינגרד עד נובמבר. טייסת 9 הועברה חזרה לחזית בנהר הטרק, שם בתחילת אוקטובר הרמן גרף הפך לטייס הראשון בהיסטוריה להשיג 200 הפלות, הוא הועלה לדרגת מיור, קיבל 'יהלומים' לצלב האבירים שלו ונאסר עליו להשתתף בקרבות אוויר (מחשש שפגיעה בו תהווה פגיעה במורל הטייסים האחרים). לאחר שגרף הוחזר לגרמניה לפקד על יחידות קרב-ירוט להגנה על שמי גרמניה הוא הוחלף בפיקוד הטייסת בארנסט ארנברג, ב-8 באוקטובר נקלט בטייסת 7 של כנף III טייס צעיר בשם אריך הרטמן שעתיד היה להפוך לטייס קרב מנוסה ולאלוף ההפלות המוצלח ביותר בכל הזמנים עם 352 הפלות.

ב-1 בנובמבר 1942 מיור דיטריך הרבאק קיבל את הפיקוד על הכנף, באותה התקופה המצב סביב סטלינגרד היה קשה מאוד והקרב החל להגיע לשיאו. להק I עזב את המערכה סביב סטלינגרד ובכך ניצל מהגורל העתיד לבוא על הארמייה השישית של פרידריך פאולוס, במקום טייסי הלהק השאירו את מטוסיהם לכנף קרב 3 והועברו לרוסטוב להתארגנות מחדש. ב-9 בנובמבר להק II הועבר חזרה למפקדת הכנף במייקופ, לאחר שהות קצרה בטרק, כאן הם היו אמונים על אבטחת שדות הנפט שנכבשו באוגוסט. בשלב זה סופחה ללהק II טייסת 13 (סלובקית) שכללה טייסים מתנדבים מסלובקיה בסיוע ללחימה בחזית המזרחית.[8]

הנסיגה בדרום מזרח אירופה וקרים 1943-1944[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפה של מתקפת החורף של הצבא האדום בתחילת 1943, יחידות הכנף הוצבו בקצה הדרומי, מלבד להק I שהוצב בגזרה המרכזית באזור חארקוב.

ב-19 בנובמבר 1942 המצב סביב סטלינגרד הפך לקשה הרבה יותר עם מתקפה רחבה של הצבא האדום, אשר איימה לכתר את כוחות הארמייה הששית שנלחמו על השליטה בעיר. כתוצאה מכך כוחות הכנף נשלחו בדחיפות לאזור דרום-מזרח סטלינגרד באזור הלחימה של הארמייה הרביעית (רומניה), אך היה זה מאוחר מדי והכוחות הגרמנים כבר כותרו סביב העיר. טייסי הכנף המשיכו לסייע ללחימה סביב העיר, הם סייעו לניסיון של ארמיית הפאנצר הרביעית לפריצת הכיתור שהצליחה להגיע רק עד ל-48 ק"מ מהעיר עצמה. ההתקדמות המהירה של כוחות הסובייטים בסביבת בטלינגרד ומדרום לה, הכריחו את כוחות הכנף לסגת לאחור מחשש לכיתור. כך ב-27 בנובמבר, עם טנקים סובייטים כארבעה קילומטרים ממטוסי להק II, הלהק עזב את המנחת והועבר לקרבת העיר רוסטוב על הדון, כ-240 ק"מ משם.

עם תחילת 1943 המשימה העיקרית בגזרה הייתה חילוץ קבוצת ארמיות A, להק II ו-III מבסיסם ברוסטוב סייעו לכוחות הקרקעיים הנסוגים אל מול מתקפת הנגד הסובייטית. בעת הזו להק I ביצע משימות סיוע דומות באזור חארקוב, במהלך ינואר טייסי הלהק השיגו ניצחונות רבים כנגד מטוסי חיל האוויר האדום ופעמיים מחנה הלהק כמעט נפל לידי הסובייטים. מנחת רושוב סמוך לחארקוב כותר על ידי כוחות הצבא האדום, צוותי הקרקע הצליחו להימלט וסוללות הנ"מ במנחת הצליחו לבלום את חיל הרגלים והשריון הסוביטיים. ארבעה ימים לאחר מכן סביב המנחת החדש באורסובו הופיעו פרשים סובייטים, חיילי הלהק הגנו על המחנה במהלך ארבעה ימים עד שהוחלט להימלט. צוותי הקרקע החלו לצעוד כ-120 ק"מ בשלג עד שהגיעו ליחידה הגרמנית הקרובה ביותר, בעוד שהטייסים נמלטו עם מטוסי ה-BF-109G שלהם בסיוע מטוס תובלה יחיד, גם כאן סוללות הנ"מ איפשרו לחיילי הלהק להימלט. בתחילת פברואר אוחדו מחדש חיילי הלהק ואורגנו מחדש במנחתים מצפון לחארקוב, שם נותר הלהק בלחימה קשה בשמי הגזרה עד למאי 1943.[9]

גינטר ראל וטייסי הכנף בגזרה הדרומית, מרץ 1943. שלושה חודשים לאחר מכן מונה ראל למפקד להק III.

באותה העת שאר הכנף פעלה בסיוע לארמייה ה-17, אשר החזיקה ראש גשר באזור שבין קרץ' בקצה המזרחי של חצי האי קרים ועד לנהר הקובאן. להק II ולהק III הוצבו ביחד עם מפקדת הכנף בקרץ', במרץ הם הועברו לבסיס קדמי יותר בחצי האי טאמאן. ב-16 במאי גם להק I הצטרף לשאר הכנף באנאפה בדרום חצי האי, שם נותרו כוחות הכנף בסיוע לארמייה ה-17 במהלך ששת השבועות הקרובים עד לתחילת יולי. בקרבות האוויר ב-20 באפריל הגיעו טייסי הכנף לכדי 5,000 הפלות רשמיות מאז הקמתה, אך תקופת הלחימה בגזרת טאמאן הובילה למספר רב של אבידות בקרב טייסי הכנף בהם גם מפקדים מנוסים, בין אפריל לסוף יוני נהרגו או נפלו בשבי 23 טייסים בנוסף ל-14 שנפצעו.

בתחילת יולי הועברה מפקדת הכנף יחד עם להק I ו-III צפון-מערבה לתוך אוקראינה בהכנה למתקפת אביב גרמנית "מבצע מצודה", שכלל תקיפה לאורך גזרה מצומצמת של כ-200 ק"מ בניסיון לדחוק את הצבא האדום מחוץ לבליטה באזור קורסק. על אף שגזרת ההתקפה הייתה מצומצמת יחסית, כמות כוחות השריון שרוכזו באזור הובילו לאחד מקרבות השריון הגדולים והחשובים בהיסטוריה, הסיוע האווירי העיקרי התבסס משום כך על טייסות התקיפה הקרקעית. משימת שמונה להקי הקרב שהוצבו בגזרה הייתה להגן על הטנקים הגרמנים מפני איום מטוסי האיליושין Il-2 הסובייטים. ב-5 ביולי 1943 עם פתיחת המערכה, טייסי הלופטוואפה הפילו 432 מטוסי אויב, מה שהיה מבחינה מספרית ליום הקרב האווירי המשמעותי ביותר בכל המלחמה, מה שהוביל יממה לאחר מכן לכך שמספר ההפלות של הכנף כולה הגיע לכדי 6,000 הפלות.[10]

אך למרות ההצלחה הרבה באוויר, הורמאכט לא הצליח בכיתור הכוחות הסובייטים במבלט קורסק ובמקום ב-11 ביולי הצבא האדום יצא למתקפת נגד איתנה. יומיים לאחר מכן עם הצורך הגובר בכוחות גרמניים בים התיכון (לאחר שבעלות הברית פלשו לסיציליה), מבצע מצודה הופסק מבלי שהצבא הגרמני הצליח להגשים הבקעה. עם סיום הקרב נכנסו להקי הכנף לתקופה של כחודשיים בה הם הועברו מספר פעמים ממקום למקום בניסיון לסייע בבלימת הכוחות הסובייטים בגזרה המרכזית והדרומית. במהלך יולי ספג הכנף 29 אבידות בקרב טייסיו, מעל לשליש ממספר הטייסים ששירתו בכנף בתקופה זו, אך עם זאת הטייסים המשיכו להשיג עשרות הפלות כנגד טייסי האויב. אריך הרטמן הגיע ב-3 באוגוסט לכדי 50 הפלות ועד ה-20 באוגוסט הגיע לכדי 90 הפלות, באותו בוקר הוא הפיל מטוס איליושין Il-2 כשרסיסים מהמטוס פגעו במטוסו והוא נאלץ לבצע נחיתת חירום מאחורי קווי האויב, הוא נתפס על ידי הסובייטים אך הצליח לברוח חזרה.

מטוסו של גרהרד ברקהורן מפקד להק II, באנפה מערבית לחצי האי קרים, סתיו 1943.

ב-29 באוגוסט גינטר ראל המפקד הטרי של להק III היה לטייס השלישי בהיסטוריה להגיע ל-200 הפלות. כתוצאה מאבידות רבות היו מספר חילופי פיקוד במהלך תחילת ספטמבר, בין היתר אריך הרטמן קיבל את הפיקוד על טייסת 9 "קראיה" וגרהרד ברקהורן קיבל את הפיקוד על להק II שהוצא לא מכבר מאזור קובאן שם סייע לארמייה ה-17. החל ב-15 בספטמבר הארמייה ה-17 החלה לסגת לאחור לאורך מייצרי קרץ' לתוך חצי האי קרים, להק I נשלח לטאמאן לסייע למאמץ המעבר של הארמייה אשר נמשך עד ל-9 באוקטובר. בעוד הארמייה הגיעה לחצי האי קרים, הצבא האדום הצליח לכבוש את המעבר היבשתי מצפון לחצי האי. היטלר סירב לחלץ את הארמייה מקרים ושוב נשלחו טייסי כנף 52 לסייע לארמייה ה-17. בעוד להק III נותר בדניפר, מפקד הכנף יחד עם להק II הצטרפו ללהק I בסיוע לארמייה בקרים כנגד התקפות משלושה כיוונים.[11]

למרות הלחץ שהוטל על הארמייה ה-17 בקרים, להק I נשלח ב-20 בנובמבר להצטרף ללהק III בסיוע כנגד מתקפה סובייטית בנהר הדניפר. הלחימה המאומצת כנגד התקפות הצבא האדום הובילה לעלייה מתמדת במספר ההפלות של טייסי הכנף המנוסים, ב-28 בנובמבר מיור גינטר ראל הפך לטייס השני בהיסטוריה להגיע ל-250 הפלות, 48 שעות לאחר מכן גרהרד ברקהורן הפך לטייס הרביעי בהיסטוריה להגיע ל-200 הפלות, שבועיים לאחר מכן אריך הרטמן הגיע ל-150 הפלות, בתחילת דצמבר 1943 כנף 52 הגיעה לכדי 8,000 הפלות רשמיות סך הכל מאז הקמתה.

עם תחילת 1944 הצבא האדום יצא במתקפה נוספת במטרה לחצוץ בין קבוצת ארמיות מרכז ודרום באזור ז'יטומיר סמוך לנהר הדניפר (כ-120 ק"מ מערבית לקייב). לאחר שהכוחות הסובייטים הצליחו להתקדם לעומק הגזרה, לפנות בוקר ה-9 בינואר יחידות שריון ורגלים הגיעו למחנה של להק I ו-III, בקרב שהתנהל במחנה נפגעו חיילי צוותי הקרקע של הכנף ונפגע ציוד רב. מרכז המבצעים והקשר של הלהקים נפגע, להק III שאיבד רק שני מטוסים בחודשיים הקודמים דיווח על שבעה מטוסי Bf-109 שנפגעו מההתקפה (רובם נפגעו מהתנגשות הטנקים בהם). עם אור ראשון מטוסי תקיפה קרקעית פוקה וולף 190 Fw ששהו באזור, בסיוע סוללות הנ"ט של המחנה, הצליחו לבסוף להדוף את ההתקפה.[12]

בתחילת מרץ 1944 הצבא האדום החל במתקפת אביב רחבה, על אף שחיילי הכנף לא ספגו אבידות רבות בתקופה זו, ניתן להבין משהו על חוסר הסדר במערכה לאור זאת שלהק I ו-III עברו ממחנה למחנה 15 פעמים במהלך חודש מרץ (בממוצע כל להק נאלץ לעבור למיקום חדש פעם בארבעה ימים). עם זאת, המשיכו הישגי הכנף לעלות, להק III שהוביל בניצחונות אוויריים הגיע לרף ה-3,500 הפלות ב-21 במרץ 1944, בשבועיים שלאחר מכן חולקו שבעה צלבי ברזל לטייסים מצטיינים בכנף עבור גבורה ומספר הפלות הולך וגדל. בזמן שלהק I ו-III תמכו במאמצי ההגנה הגרמניים לאורך החזית האוקראינית המתפוררת, הלהק ה-II בפיקוד ברקהורן המשיך לסייע לארמייה ה-17 המכותרת בחצי האי קרים ובשבוע השני של אפריל להק III נשלח לתגבר את להק II באזור סבסטופול בדרום-מערב חצי האי קרים.[13]

רומניה, פולין וגרמניה יוני 1944 - מאי 1945[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנסיגה לרומניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפציץ B-17F של חיל האוויר ה-15 מעל האלפים, מפציצים אלו ומעטפת ההגנה של מטוסי קרב אמריקאים היוו אתגר יוצא דופן לטייסי הכנף מעל שמי רומניה.

ב-8 במאי 1944 החלה הנסיגה הגרמנית של כ-150,000 חיילי הארמייה ה-17 מחצי האי קרים מערבה לחופי רומניה, בנסיגה נאלצו הגרמנים להותיר מאחור ציוד כבד ורק"ם רב. בשבועות הלחימה האחרונים בקרים טייסי להק II ו-III טסו בממוצע 4 טיסות מבצעיות ביום בניסיון לסייע לכוחות הקרקעיים, טייסי להק II השיגו בממוצע 12 הפלות יומיות במהלך אפריל בלבד. יום לפני הנסיגה חיל האוויר הסובייטי ביצע שש תקיפות כנגד מחנות להק II ו-III, כתוצאה מכך נפגעו מספר מטוסים, וטייסת 6 אף איבדה את כל המטוסים הכשירים שלה על הקרקע. טייסי הכנף נסוגו בטיסה לרומניה כשכל מטוס לקח איתו עוד שני אנשי צוות (ציוד הקשר והשריון הכבד הוצאו מתא הטייס). ביוני להק I ומפקדת הכנף נסוגו אף הם לרומניה וכך חזרו יחידות הכנף פחות או יותר לנקודת ההתחלה מלפני שלוש שנים, כאשר כל הכנף הוצבה במנחתים ברחבי רומניה. ברומניה טייסי הכנף יצאו לפעולות הן כנגד מטוסים סובייטים והן כנגד מפציצים אמריקאיים מחיל האוויר ה-15 שיצאו מבסיסים באיטליה להפצצת שדות נפט ומטרות נוספות ברומניה, לטייסי הקרב היה קשה לחדור את מעטפת ההגנה של מטוסי הקרב האמריקאיים ובתקופה זו הצליחו להפיל רק שלושה מפציצים ו-12 מטוסי קרב אמריקאים (P-51 מוסטנג ו-P-38).[14]

בסוף מאי 1944 מצבת המטוסים בכף עמד על 52 מטוסים שמישים מתוך 81 מטוסים סך הכל, כאשר בלהק I נותרו 10 מטוסים, בלהק II‏ 18 מטוסים, בלהק III‏ 23 מטוסים ובמפקדה רק מטוסו של מפקד הלהק נותר כשיר ובמצב לחימה.[15]

למרות הלחימה העיקשת עם מטוסי הקרב והמפציצים האמריקאים, האויב העיקרי של טייסי הכנף נותרו מטוסי חיל האוויר הסובייטי, עם מספרי הפלות שהמשיכו לעלות באופן נרחב, ב-1 ביוני אף נרשמה ההפלה ה-2,000 של להק I ושאר טייסי הכנף המשיכו לרשום הפלות אישיות מרובות. למרות הלחץ במזרח מכוחות הצבא האדום, ב-6 ביולי החלה הפלישה לנורמנדי של בעלות הברית וכך בהדרגה נשלחו מספר טייסות של הכנף - ראשית טייסת 2 ובהמשך הטייסות 4, 7, 8 ולבסוף טייסת 12 - לתגבור כוחות האוויר במאמץ "הגנה על שמי הרייך". שש הטייסות שנותרו ברומניה המשיכו במאמץ לחימה כנגד התקפות אוויר סובייטיות ומשימות הפצצה של חיל האוויר האמריקאי. לקראת סוף יוני טייסת 6 (להק II) יצאה למשימת יירוט מוצלחת כנגד כוח של 134 מפציצי B-24 וכוח מטוסי קרב נכבד, מפקד הטייסת וסגנו הצליחו להפיל זוג מפציצים. באותה עת להק I איבד שני טייסים גרמנים הרוגים ועוד שניים פצועים מה שצימצם את כוחו לכדי שבעה מטוסים בודדים במצב לחימה תקין.

טייסים וחיילי קרקע של הלופטוואפה במהלך מבצע בגרטיון, יוני 1944.

קיץ 1944[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת יולי, הועברו להקי הכנף לפולין כדי להתמודד עם התקפה סובייטית נרחבת "מבצע בגרטיון" ביום השנה למבצע ברברוסה (ה-22 ביוני); להק I ו-II הוצבו סמוך ללבוב בעוד שלהק III הוצב צפונית משם סמוך למינסק. אף על פי שטייסי הכנף עמדו חסרי אונים אל מול ההתקדמות הסובייטית, הם המשיכו להלחם ולרשום עוד ועוד הפלות. ב-4 ביולי אריך הרטמן ששימש בשלב זה מפקד בפועל של להק III עוטר ב-'חרבות' שנוספו לצלב האבירים של צלב הברזל שלו, באותם ימים הוא הגיע לרף ה-250 הפלות, הוא היה הטייס הרביעי להגיע למספר זה, מתוך חמישה לאורך כל ההיסטורה שהגיעו למספר זה. אל מול המתקפה הסובייטית הנרחבת, יחידות הכנף הועברו פעמים רבות בין פולין, הונגריה, ליטה ואף רומניה. ב-20 באוגוסט הצבא האדום פלש לרומניה, שלושה ימים לאחר מכן שלטונו של מנהיג רומניה ובעל הברית של גרמניה מרשל יון אנטונסקו הופל בהפיכת 23 באוגוסט 1944, 24 שעות לאחר מכן השלטון החדש ברומניה הכריז מלחמה על גרמניה.

להק II שנשלח לרומניה לסייע לכוחות הקרקע שם מצא את עצמו כעת בסכנת כיתור מפני הצבא האדום המתקרב. עם זוג מטוסי יונקרס Ju 52, ו-19 מטוסי Bf 109 (גוסטב) שמישים החליט מפקד הלהק בפועל האופטמן ליפרט (ממלא מקומו של גרהרד ברקהורן) לבצע נסיגה מהירה אל מעבר הרי הקרפטים מהמחנה של הלהק סמוך לבקאו, לעבר אזור רגין בצפון רומניה. מטוסי הקרב ליוו את זוג מטוסי התובלה, לאחר מכן מטוס יונקרס אחד הטיס שבעה טייסים מתנדבים כדי להביא את שאר המטוסים, תחת אש כבדה הצליחו הטייסים להמריא עם שבעת מטוסי הקרב שנותרו ומטוס היונקרס המריא עם צוותי הקרקע שנותרו בבקאו. אף על פי שהפינוי הציל את חיילי הלהק ומטוסיהם, מספר ימים לאחר מכן ב-31 באוגוסט בתקיפה של מטוסי מוטטנג אמריקאיים (מחיל האוויר ה-15) על שטחי הכינוס ברגין נפגעו רוב מטוסי הלהק, כאשר רק שבעה מטוסים שמישים נותרו ללהק. בתקיפה זו על ריכוז היחידות הגרמניות הנסוגות מרומניה נפגעו סך הכל 60 מטוסים על הקרקע (מתוכם 29 מטוסי קרב) ועוד תשעה מטוסים הופלו באוויר.[16]

בשעה שיחידות הכנף היו עסוקים בלחימה מאומצת לאורך החזית, חיילי להק III נכנסו לתקופה של חגיגות כאשר ב-17 באוגוסט מפקד הטייסת ויליהם בץ השיג את הפלתו ה-200. בימים שלאחר מכן טייסי וחיילי הלהק החלו להתרגש לקראת אירוע היסטורי בלוחמה האווירית לאחר שב-22 באוגוסט הפיל מפקד טייסת 9 אריך הרטמן חמישה מטוסים סובייטים והגיע כך למספר שיא של 282 הפלות, בלהק ידעו שזה עניין של ימים ספורים עד שיגיע לרף ה-300 הפלות. ביום למחר הפיל במספר משימות עוד שמונה מטוסי אויב, ב-24 באוגוסט הוא המריא עם טייס המשנה שלו למשימת בוקר בה הצליח להפיל ששה מטוסים נוספים הם חזרו למנחת הטייסת לתדלוק וחימוש, לאחר מכן המריאו שוב כדי לתקוף מבנה של מטוסי קרב סובייטים (P-39 אירקוברה תוצרת ארצות הברית). בסיוע טייס המשנה שלו הצליח הרטמן להפיל ארבעה מטוסי קרב סובייטים, רשת הקשר של הטייסת פרצה בהתרגשות כשהיה ברור שהוא הטייס הראשון בהיסטוריה לעבור את רף ה-300 הפלות, בדרכו חזרה למנחת לחגוג נתקל צמד המטוסים במבנה מפציצים סובייטים קלים והרטמן הוסיף עוד הפלה אחת לזכותו.

סתיו 1944[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגם מטוסו של אריך הרטמן עם סימול מפקד טייסת 9 "קראיה" והמשולשים השחורים בקדמת המנוע המזוהים עם הרטמן.

החגיגות ברחבי הכנף הגיעו לסיומן כאשר ב-31 באוגוסט הופל מפקד טייסת 5 אוברלויטננט אוטו פונקולד, מה שהותיר שני קצינים טייסים בלבד בלהק II - הלמוט ליפפרט מפקד הלהק בפועל והיינריך שטורם שקיבל את הפיקוד על טייסת 5. ב-2 בספטמבר הכנף נכנסה שוב להיסטוריית התעופה כאשר הופל המטוס ה-10,000 לזכות טייסי הכנף, הפרופגנדה הגרמנית ניצלה את החדשות להעלאת המורל ברחבי גרמניה שהיה במצב קשה עקב התבוסה הוודאית שהלכה והתקרבה. מה שמרשים במיוחד בהישג זה הוא העובדה ש-1,000 ההפלות האחרונות הושגו בפרק הזמן הקשר של ארבעה חודשי לחימה בלבד, כאשר מצבת הכוח של הכנף כללה שש טייסות בלבד. בסוף ספטמבר הכנף עברה שינוי פיקודי כאשר מפקדה אוברסטלויטננט הרמן הראבק הועבר לפקד על כנף קרב 54, במקומו נכנס לתפקיד הרמן גרף טייס מצטיין ואלוף הפלות (212 הפלות) שלחם בטייסת 9 ופיקד עליה בחודשים הראשונים של 1942. ב-1 באוקטובר הרטמן קודם לדרגת האופטמן והועבר מפיקוד טייסת 9 ללהק II בהונגריה במטרה להקים מחדש את טייסת 4.

למרות ההתקדמות הסובייטית בהונגריה, להק II נותר שם עד לאביב 1945. עם זאת באזור הצפוני של החזית התקפה מחודשת של הצבא האדום הובילה לנסיגה של להק I ו-III למחנות בצפון-מזרח גרמניה במהלך המחצית הראשונה של חודש אוקטובר 1944, עם 40 מטוסים שמישים בלבד לשני הלהקים יחד יכולתם לסייע לבלימת התקדמות הצבא האדום בפרוסיה הייתה מוגבלת מאוד.

חורף 1945-1944[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר להק I הועבר לאזור קרקוב בפולין בעוד להק III נותר בפרוסיה חודש נוסף בסיוע מאמצי הבלימה שם. במהלך דצמבר 1944 ספג הכנף שלוש אבידות פיקודיות קשות, כאשר מפקד טייסת 9 (מחליפו את הרטמן) הנס יואכים-בירקנר נהרג בתאונת המראה במנחת הטייסת ליד קרקוב, כשבוע לאחר מכן מפקד טייסת 5 היינריך שטורם נקלע לגורל דומה ונהרג אף הוא בתאונת המראה וב-30 בדצמבר 1944 מפקד טייסת 8 פרידריך אובלסר נפצע קשה בקרב. ב-5 בינואר 1945 גרהרד ברקהורן הפך לטייס השני בהיסטוריה לעבור את רף ה-300 הפלות, אך מצבה העגום של הכנף בתקופה זו הנמיכה את רמת השמחה והחגיגות ברחבי הכנף.[17]

שנת 1945 נפתחה עם רוב טייסות הכנף באזור צפון החזית המזרחית תחת פיקוד צי האוויר השישי, בעוד להק II נותר באזור רומניה תחת פיקוד צי האוויר הרביעי. ב-10 בינואר הכנף כולו כלל 120 מטוסי קרב ומתוכם 105 בלבד היו כשירים ללחימה, ללהק I היו 30 מטוסים, ללהק II גם 30, ללהק III‏ 40 ולמפקדה 5 מטוסים כשירים ללחימה.[18]

באמצע ינואר לאחר תקופה ארוכה בפיקוד להק II, ברקהורן הועבר לפקד על כנף קרב 6 ווילהלם בץ החליף אותו בפיקוד הלהק, את בץ החליף בפיקוד להק III אדולף בורשרז ואת בורשרז החליף בפיקוד להק I אריך הרטמן - למעשה התחלפו כל מפקדי הלהקים האחד בשני. ההתקפה הסובייטית האיתנה בשלזיה בשבועות הראשונים של 1945 דחפו את להק I ו-III אחורה תחילה לאזור ברסלב ובהמשך לוידנגות, סמוך לגבול עם צ'כוסלובקיה. ב-15 בפברואר טייסת 6 בהונגריה התפצלה להקמה מחודשת של טייסת 7, כך הכנף חזרה למצבתה הראשונית של תשע טייסות (אם כי עם כוח אדם מצומצם ומעט מטוסים כשירים).

סוף המלחמה באירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת מרץ הרטמן הוזמן על ידי אדולף גאלאנד להצטרף ליחידת העילית יחידת קרב 44 שהפעילה מטוסי מסרשמיט Me 262, הוא לא שמח לעזוב את כנף 52 ולקראת סוף מרץ הצליח לחזור לפיקוד להק I בצ'כוסלובקיה עקב מחסור חמור בקצינים בכנף. בתקופה זו גם נסוג להק II מהונגריה לאוסטריה לאחר שירות של כחצי שנה שם, ב-1 באפריל התמקם הלהק במנחת אספרן מחוץ לווינה, תשעה ימים לאחר מכן הופל מטוסו של מפקד טייסת 4 פרידריך הס מעל העיר והוא נהרג לאחר שמצנחו לא נפתח.

כשבועיים לפני סוף המלחמה מצב כשירות הכנף נותר יחסית גבוה עם 103 מטוסים כשירים ללחימה (מתוך 125 סך הכל). להק I כלל 37 מטוסים, להק II‏ 29, להק III‏ 30 והמפקדה כללה 7 מטוסים כשירים ללחימה.[19]

ב-13 באפריל נכבשה וינה על ידי הצבא האדום ובשלב זה להק II הוצב במערב אוסטריה, ב-17 באפריל בצ'כוסלובקיה השיג אריך הרטמן את הפלתו ה-350. עם החתימה על הסכם הפסקת האש ב-8 במאי 1945, להק II ישב בזלטווג (דרום אוסטריה) בעוד שמפקדת הכנף לצד להק I ו-III הוצבו במנחת ארעי כ-110 ק"מ דרום-מזרחית לפראג.

מבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

BF-109E-1 של להק III, אוקטובר 1940.
BF-109G-6 של מפקד להק II, נובמבר 1943.

הכנף התחלקה לשלושה להקים (Gruppe), כאשר כל להק כלל בין שלושה לארבעה טייסות קרב (Staffel). כל טייסת כללה כ-12 מטוסי קרב עם כ-150 חיילי סיוע ומפקדה, כולל פלוגת תחזוקה לשירות המטוסים.

  • להק I‏ (I./JG52): הוקם ב-1 במאי 1939 מתוך להק I של כנף קרב 433. החל מאוגוסט 1944 הורכב הלהק מארבע טייסות (מס' 1-4).[20]
  • להק II‏ (II./JG52): הוקם ב-1 בספטמבר 1939 מתוך טייסת 11 (לילה) של כנף קרב 72. החל מאוגוסט 1944 הורכב הלהק משלוש טייסות (מס' 5-8).[20]
  • להק III‏ (III./JG52): הוקם במרץ 1940 בשטראוסברג. החל מאוגוסט 1944 הורכב הלהק מארבע טייסות (מס' 9-12).[20]
  • מפקדת הכנף: הוקמה באוקטובר 1939.
    • טייסת 13 (סלובקית) (JG52/‏(Slow)‏ .13): טייסת של טייסים מתנדבים מסלובקיה תחת פיקוד מפקדת הכנף, התקיימה בין 1942–1944.
    • טייסת 15 (קרואטית) (JG52/‏(Kroat)‏ .15): טייסת של טייסים מתנדבים מקרואטיה תחת פיקוד מפקדת הכנף, התקיימה בין 1941–1944.

פיקוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעיל הטיסה וזנב מטוסו של הרמן גרף שפיקד על הכנף בחודשי המלחמה האחרונים.
מפקדי הכנף[21]
מיור (לופטוואפה) מיור הוברטוס פון ברנג אוגוסט 1939 - אוגוסט 1940 הקמת הכנף, המערכה בפולין ובארצות השפלה
מיור (לופטוואפה) מיור הנס טריבנבאך אוגוסט 1940 - אוקטובר 1941 הקרב על בריטניה
מיור (לופטוואפה) מיור וילהלם לסמן אוקטובר 1941 - יוני 1942 מבצע ברברוסה
אוברסט-לוטננט (לופטוואפה) אוברסט-לויטננט פרידריך בק יוני 1942 נהרג[22] שבועיים לאחר כניסתו לתפקיד
מיור (לופטוואפה) מיור הרברט ילפלד יוני 1942 - אוקטובר 1942 הלחימה בדרום החזית המזרחית והקווקז
אוברסט-לוטננט (לופטוואפה) אוברסט-לויטננט דיטריך הרבאק נובמבר 1942 - ספטמבר 1944 תחילת הנסיגה ברחבי החזית המזרחית
אוברסט-לוטננט (לופטוואפה) אוברסט-לויטננט הרמן גרף אוקטובר 1944 - מאי 1945 תקופת הנסיגה אל עבר גרמניה והכניעה הסופית


מפקדי להק I מפקדי להק II מפקדי להק III
האופטמן (לופטוואפה) דיטריך פון פפיל נובמבר 1939 האופטמן (לופטוואפה) הנס-גינטר פון קורנצקי ספטמבר 1939 - אוגוסט 1940 האופטמן (לופטוואפה) ולף-הינריך פון הוואלד מרץ - יולי 1940
האופטמן (לופטוואפה) סיגפריד פון אשווג דצמבר 1939 - אוגוסט 1940 האופטמן (לופטוואפה) וילהלם אנסלן אוגוסט - נובמבר 1940 מיור (לופטוואפה) אלכסנדר פון וינטרפלדט אוגוסט - אוקטובר 1940
האופטמן (לופטוואפה) ולפגנג אוולד אוגוסט 1940 - מאי 1941 האופטמן (לופטוואפה) אריך וויטקה נובמבר 1940 - פברואר 1942 מיור (לופטוואפה) גוטהארד הנדריק אוקטובר 1940 - יוני 1941
האופטמן (לופטוואפה) קרל-הינץ ליסמן מאי - נובמבר 1941 האופטמן (לופטוואפה) יוהאנס סטיינהוף מרץ 1942 - מרץ 1943 מיור (לופטוואפה) אלברט ברומנשטאט יוני - ספטמבר 1941
אובר-לוטננט (לופטוואפה) קרל לומל[23] נובמבר 1941 - ? האופטמן (לופטוואפה) הלמוט קהיל מרץ - אוגוסט 1943 מיור (לופטוואפה) הברטוס פון בונין אוקטובר 1941 - יולי 1943
האופטמן (לופטוואפה) הלמוט בנמאן יוני 1942 - נובמבר 1943 האופטמן (לופטוואפה) גרהרד ברקהורן ספטמבר 1943 - ינואר 1945 האופטמן (לופטוואפה) גינטר ראל יולי 1943 - אפריל 1944
האופטמן (לופטוואפה) יוהאנס וייס מאי 1943 - מאי 1944 האופטמן (לופטוואפה) הלמוט ליפפרט[23] יוני - אוקטובר 1944 מיור (לופטוואפה) וילהלם בץ אפריל 1944 - ינואר 1945
האופטמן (לופטוואפה) אדולף בורקרס יוני 1944 - ינואר 1945 האופטמן (לופטוואפה) אריך הרטמן[23] ינואר 1945 מיור (לופטוואפה) אדולף בורקרס פברואר - מאי 1945
האופטמן (לופטוואפה) אריך הרטמן פברואר - מאי 1945 האופטמן (לופטוואפה) וילהלם בץ פברואר - מאי 1945

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Price, Alfred. The last year of the Luftwaffe: May 1944 - May 1945. UK: Arms & Armour, 1995. ISBN 1854091891
  • Shores, Christopher. Luftwaffe Fighter Units: Russia June 1941-45. London: Osprey Publishing, 1978.
  • Weal, John. Jagdgeschwader 52: The experten. Oxford: Osprey Publishing, 2004.
  • Weal, John. Bf 109D/E Aces of the Blitzkreig. Oxford: Osprey Publishing, 1999.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 מתוך עמוד הכנף באתר על אודות הלופטוואפה.
  2. ^ Marek J. Murawski, JG 52. Aces of the Eastern Front, Kagero.pl.
  3. ^ Shores, 1978, עמ' 46.
  4. ^ Weal, 2004, עמ' 6–11.
  5. ^ Weal, 2004, עמ' 11-16.
  6. ^ Weal, 2004, עמ' 16-18.
  7. ^ אוברפלדוובל ארנס סיס חזר מחופשה בגרמניה והביא עמו נגן תקליטים נייד ומספר תקליטים, אך אלו לא שרדו את הנסיעה מזרחה והתקליט היחיד שעבד היה כזה של מוזיקה רוסית. במהלך חודשי האביב הוא שמע את התקליט כל הזמן ובאחד השירים מילות השיר נשמעו לו כמו "קראיה, קראיה.." מה שתפס בקרב הטייסים ובמהרה הם החלו לשיר את מילות השיר ברשת הקשר כמו גם במחנה. השם תפס והפך לקוד הרשמי של הטייסת ברשת הקשר והפך לכינויה, מטוסי הטייסת אף עוטרו באיור של לב מתחת לתא הטיס שלאורכו כתובה המילה "קראיה".
  8. ^ Weal, 2004, עמ' 86-7.
  9. ^ Weal, 2004, עמ' 88-91
  10. ^ Weal, 2004, עמ' 91-94.
  11. ^ Weal, 2004, עמ' 94-99.
  12. ^ Weal, 2004, עמ' 100-102.
  13. ^ Weal, 2004, עמ' 104-103.
  14. ^ Weal, 2004, עמ' 107-106.
  15. ^ Price, 1995, עמ' 19.
  16. ^ Weal, 2004, עמ' 110-108.
  17. ^ Weal, 2004, עמ' 117-111.
  18. ^ Price, 1995, עמ' 103-105.
  19. ^ Price, 1995, עמ' 129.
  20. ^ 20.0 20.1 20.2 מתוך אודות התפתחות הכנף באתר 'לקסיקון הוורמאכט'.
  21. ^ מתוך עמוד אודות פיקוד הכנף והלהקים באתר 'Feldgrau.com'.
  22. ^ מטוסו של בק הופל מאחורי קוי האויב וגורלו אינו ידוע, בדומה לטייסים גרמנים רבים אחרים שנפלו בשבי הסובייטי, הוא ככל הנראה הוצא להורג (Weal, 2004, עמ' 80).
  23. ^ 23.0 23.1 23.2 פיקד בפועל באופן זמני