ליאו כהן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ליאו כהן מנגן בחלילית
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

ליאו-יהודה כהן (בצרפתית: Léo Cohn‏, 15 באוקטובר 1913 - ראשית 1945) היה פעיל מרכזי בתנועת הצופים היהודיים בצרפת בזמן מלחמת העולם השנייה. כהן נתפס על ידי הנאצים בצרפת ונרצח בראשית 1945.

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליאו כהן נולד בליבק שבגרמניה למשפחה אורתודוקסית, ששילבה חיי מצוות עם פתיחות למדע. סבו של ליאו מצד אמו מרים היה הרב שלמה קרליבך, והמשפחה התגוררה בליבק בסמוך אליו. ב-1919, לאחר פטירתו של הסבא שלמה קרליבך, עברה המשפחה להמבורג.

בהמבורג למד כהן בבית הספר תלמוד תורה ריאלשולה (גר'). לליאו כהן היו יכולות לימודיות גבוהות, אך הוא לא הצטיין בלימודיו אלא העדיף מגיל צעיר לטייל, לנגן, לשיר ולארגן פעילויות שונות.

מסגרת מתאימה לכל עיסוקיו מצא ליאו בתנועת הנוער עזרא, שבה הקים מקהלה וניצח עליה. שם גם פגש את מי שלימים תהיה אשתו, רחל שלוס.

לאחר לימודיו החל לעבוד כשוליה בעסק של יבוא ויצוא בהמבורג, ובהמשך עבר לעבוד בבית מסחר גדול בפרנקפורט.

 צרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילות 1933–1939[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 היגרה המשפחה לפריז שבצרפת. שם ניהל כהן במשך שנתיים את המשרד של החברה שהקים אביו, עד שבשנת 1935 החברה קרסה ופורקה.

יחד עם עבודתו, מיד עם הגיעו לצרפת הצטרף כהן לתנועת הצופים היהודיים בצרפת. לאחר שהחברה של אביו התפרקה, השקיע את כל מרצו בתנועת הנוער ובפעילות החינוכית. בשנת 1935 עלו הוריו ואחיו הצעיר מצרפת לארץ ישראל, אך ליאו כהן בחר להישאר בצרפת, כדי להמשיך בהנהגה בתנועת הצופים. בתנועה הוביל כהן את הפעילות הרוחנית, וחינך לאהבת הדת ולחיבור רוחני אליה. הוא גם הקים מקהלה של התנועה, לימד עברית וניהל את בית הצופים "קרייתנו", ששכן ברחוב ויטאל.

בפברואר 1936 נישאו ליאו ורחל כהן, לאחר שרחל באה לצרפת מגרמניה, ובסוף 1937 עברו לנהל את חינוך הנוער היהודי בשטרסבורג. בשטרסבורג נולדה בתם הבכורה, נעמי. בשטרסבורג ניהל כהן את מקהלת הצופים היהודיים "Eclaireurs", ששרה שירים דתיים ושירי ארץ ישראל[1], ובמסגרת פעילותם אף הוקלטו השירים בפריז ב-1936[2].

לקראת מלחמת העולם השנייה נדרש ליאו כהן כפליט גרמני בצרפת להתייצב לגיוס, ובדצמבר 1939 גויס ללגיון הזרים ונשלח לצפון אפריקה.

פעילות במהלך מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית המלחמה שהה כהן בצפון אפריקה עם לגיון הזרים, שם שירת במחלקת המוזיקאים. לאחר לידת בנו, אריאל, ובעקבות מחלת דיזנטריה קשה שתקפה אותו, שוחרר מהשירות.

לאחר השחרור הוא הצטרף למשפחתו שנדדה למואסק (אנ') שבצרפת, לשם הגיעו עם חברי הצופים היהודיים.

עם תחילת הכיבוש הגרמני החלו חברי התנועה לפעול במטרה להוציא את הילדים מהערים הגדולות, להעניק להם חינוך לערכים אנושיים ורוחניים כנגד אנטישמיות וגם חינוך מקצועי-חקלאי שיוכל להבטיח להם קיום בכל מקום אליו יגיעו. את כל זאת הם שאפו לעשות במסגרת יהודית, תוך הקניית ערכי דת ותרבות יהודית יחד עם הקניית השפה העברית וידע על ארץ ישראל. לשם כך הוקמו מרכזי נוער בחוות חקלאיות, במיוחד בדרום צרפת. החוות המפורסמות שבהן היו מואסק (Moisac), לוטרק (Lautrec) וטאלויה (Taluyers)[3]. ליאו כהן מונה למנהיג הרוחני של המרכזים השונים, ועבר ביניהם בתעודות מזויפות. כהן ומשפחתו התגוררו בחווה בלוטרק (באזור טארן). ביולי 1942 היו לצופים היהודיים שבעה מרכזים, שהתקיים בהם הווי מיוחד של עבודה משולבת בלימוד ובאורח חיים יהודי-ציוני. האחראים, כמו משפחת ליאו כהן, חיו עם משפחותיהם בחוות וחלקו עם החניכים את חיים היומיום[4].

בסוף אוגוסט 1942 החלה הקמת זרוע מחתרתית של תנועת הצופים, זרוע שנקראה "השישית", מפני שהייתה חלק מהמחלקה השישית במדור הנוער של הארגון הכללי של יהודי צרפת UGIF‏[5]. אנשי השישית עסקו בהברחת יהודים אל מחוץ לצרפת, בהכנת תעודות מזויפות, בהסתרת בני נוער יהודיים ובהפצת תכנים יהודיים חינוכיים לבני הנוער[6]. ליאו כהן היה מופקד על הצד הרוחני, ובמסגרתו ארגן שיעורים, סדנאות, תפילות, חגיגות לכבוד החגים ועוד. הפעילות נמשכה גם אחרי שפורקה החווה בלוטרק בסוף שנת 1943.

באפריל 1944 החליטה ההנהגה הארצית של תנועת הצופים להעביר את הנשים והילדים לשווייץ, וחברי התנועה הגברים יכול לבחור האם לפעול במסגרת השישית, לעלות לארץ ישראל או להצטרף לזרוע הצבאית שהקימה התנועה. אשתו של כהן, רחל, יחד עם שלושת ילדיהם, יצאו לכיוון שווייץ, מתוך רצון להגיע ממנה לארץ ישראל. כהן חזר כדי להוביל קבוצת בני נוער שבחרה לנסות לעלות דרך הרי הפירנאים לארץ ישראל.

ב-2 במאי 1944 הגיעו רחל והילדים בשלום לשווייץ. הם נעזרו בחברת "השישית" מריאן כהן, שהמשיכה בפעילות ההברחה ונעלמה. רק לאחר המלחמה נתגלתה גופתה. כהן נשאר בצרפת כדי לארגן את העלייה המחתרתית, וב-14 במאי 1944 מינה אותו רובר גמזון להיות הנציג הכללי של תנועת הצופים היהודיים בארץ ישראל[7]. הקבוצה יצאה לדרכה ביום ג, 16 במאי, אך ב-17 במאי 1944 נעצר כהן וחמישה בחורים נוספים על ידי הגסטאפו בפרברי טולוז. מסע ההברחה נכשל, אך כעבור שבועיים התארגנה הקבוצה מחדש והצליחה לעבור לספרד, משם עלו לארץ ישראל. כהן נתפס בטולוז, ושם נחקר בידי הגסטאפו. המחתרת עשתה ניסיונות ליצור איתו קשר ואפילו חשבה לארגן פעולה לשחרורו, אך הוא הועבר ביוני למחנה הריכוז דראנסי. משם עוד כתב מכתבים לאשתו עד ט' באב 1944, אז נשלח משם למקום אחר.

לפי ידיעות שהגיעו למשפחה, ליאו הגיע לאושוויץ, ומשם נשלח למכרות המלח בשלזיה, שם כנראה נספה בראשית 1945, לפי עדויות שנמסרו למשפחה[8].

עם זאת, מיכאל לוי מציע, לאור מחקר שערך, שליאו כהן נספה כבר ב-28 בדצמבר 1944 במחנה עבודה בשדה התעופה של שטוטגרט[9].

העדויות מספרות שליאו שמר במחנות על אופטימיות, עודד את האחרים סביבו והמשיך לספק תמיכה רוחנית ודתית לאנשים סביבו.

הנצחה ומורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצבה לזכרו של ליאו כהן, לצד קבר הוריו בבית הקברות קריית שאול בתל אביב.

בשנת 1980 הקימו שלושת אחיו של ליאו כהן מצבת אבן לזכרו, מעל קבר ההורים בתל אביב. על המצבה נחרת הפסוק מספר ישעיהו: "ושמחת לבב כהולך בחליל לבוא בהר ה' אל צור ישראל" (ספר ישעיהו, פרק ל', פסוק כ"ט).

בשנת 1991 (תשנ"ב) הוציאה יהודית בר-חן, בתו של אחיו חיים כהן, ספר בהוצאת משרד הביטחון המציג בהרחבה את קורות חייו של כהן. הספר, ששמו "ליאו 1913–1945", נכתב על בסיס מכתבים ועדויות שאספה ותרגמה בר-חן מצרפתית ומגרמנית.

בערכת כרזות של בית ברל בנושא "חינוך ומחנכים בימי השואה"[10] עסקה אחת הכרזות בליאו כהן.

בשנת תשע"ב יצא הספר "אנו הולכים בראש מורם", המציג את העמידה הרוחנית בצרפת בימי השואה בראי התיעוד. שמו של הספר מבוסס על משפט שכתב כהן, כנראה, במחנה דארנסי[11].

במרכז קהילתי של בית הכנסת השלום בשטרסבורג הוקם חדר על שמו של ליאו, והוצבה טבלת הנצחה לזכרו[12].

משפחה וצאצאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סבו של ליאו מצד אמו מרים היה הרב הנודע שלמה קרליבך. סבו מצד אביו הבנקאי זאב וילהלם (וילי), היה הרב יוסף כהן, אף הוא רב וחוקר. אחיו של הרב יוסף כהן, לאופולד כהן (אנ'), היה חוקר יוון העתיקה וההדיר מהדורה אקדמית בגרמנית של כתבי פילון האלכסנדרוני. ליאו כהן היה בן דודו של הרב "המרקד" שלמה קרליבך. כהן הוא אחיהם של חיים כהן, שהיה משפטן ישראלי וחתן פרס ישראל, של אלכסנדר כהן, שהיה מהנדס העיר בני ברק ושמאי מקרקעין נודע (אביו של ידידיה כהן), ושל שלמה כהן-אברבנאל שהיה המשנה לראש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים.

לאחר מותו, נישאה אשתו רחל למרקוס-מרדכי כהן (צר').

רחל יסדה ב-1963 את הספרייה העירונית בירושלים, ובהמשך פעלה בספריות ציבוריות רבות בעיר. על פועלה זו קיבלה בשנת 1990, תש"ן, את אות יקיר ירושלים[13].

בתו של ליאו, נעמי, נישאה לאדריכל דוד קאסוטו, ובנו אריאל כהן הוא פרופסור אמריטוס לפיזיקה של האטמוספירה ולאסטרונומיה פלנטרית במחלקה למדעי האטמוספירה במכון למדעי כדור הארץ באוניברסיטה העברית.

אלכסנדר זוסמן אדלר
 
חנה פישל יואל
 
 
 
 
אסתר (אדלר) קרליבך
 
שלמה קרליבך
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
עמנואל קרליבך
 
מינה יואל
 
 
שמשון קרליבך
 
 
צילי (קרליבך) נויהאוז
 
ליאופולד נויהאוז
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
בלה (קרליבך) רוזנק
 
מרדכי יהודה (לאופולד) רוזנק
 
אפרים קרליבךיוסף צבי קרליבךמרים (קרליבך) כהן
 
וילהלם זאב (וילי) כהןהרטוויג נפתלי קרליבך
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יצחק צבי רוזנקעזריאל קרליבך
 
פליקס קרליבך
 
מרים גיליס-קרליבך
 
יוליוס קרליבך
 
אלכסנדר כהן
 
חיים כהן
 
ליאו כהן
 
שלמה כהן-אברבנאל
 
שלמה קרליבך
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מיכאל רוזנקשלמה קרליבךליביה קהתי
 
יצחק אורי כהן
 
ידידיה כהןאריאל כהןנשמה קרליבך
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אבינועם רוזנקשי פירון
 
ברוריה (כהן) פירוןנועה (כהן) לאו
 
בנימין לאו
 
 


לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בר-חן יהודית, ליאו 1913 – 1945, הוצאת משרד הביטחון, תשנ"ב 1991

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מקהלת צופים יהודיים מצרפת באתר זמרשת, כולל הקלטות של שלושה שירים בביצוע המקהלה.
  2. ^ הקלטות מקוריות באתר מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה
  3. ^ הרשקו צילה, רשתות ההתנגדות היהודיות בצרפת במלחמת העולם השנייה, הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה
  4. ^ הרשקו צילה, ההולכים בחושך יראו אור, צ'ריקובר, 2003
  5. ^ האגוד הכללי של היהודים בצרפת, מרכז המידע אודות השואה, יד ושם
  6. ^ בר-חן יהודית, ליאו 1913 – 1945, הוצאת משרד הבטחון, תשנ"ב 1991, עמ' 129–130
  7. ^ בר-חן יהודית, ליאו 1913 – 1945, הוצאת משרד הבטחון, תשנ"ב 1991, עמ' 264
  8. ^ בר-חן יהודית, ליאו 1913 – 1945, הוצאת משרד הבטחון, תשנ"ב 1991, עמ' 285
  9. ^ Michel Lévy, Précisions au sujet du décès de Léo Cohn
  10. ^ חינוך ומחנכים בימי השואה - דילמות חינוכיות, המכללה האקדמית בית ברל, ‏תשע"ג
  11. ^ קליין אלכסנדר ושלם חיים (עורכים), "אנו הולכים בראש מורם", העמידה הרוחנית בצרפת בימי השואה בראי התיעוד, הוצאת המרכז לחקר השואה מכללה ירושלים, תשע"ב
  12. ^ Léo Cohn 1915 - 1945, באתר מוזיאון יהדות אלזס-לורן
  13. ^ Sibylle Quack, Between Sorrow and Strength: Women Refugees of the Nazi Period, Cambridge University Press, 1995, עמ' 89