לי סינג-מן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לי סינג-מן
이승만
Rhee Syng-Man in 1956.jpg
לי סינג-מן, סביבות 1956
לידה 26 במרץ 1875
מחוז חוואנגחאייה, קוריאה
פטירה 19 ביולי 1965 (בגיל 90)
הונולולו, הוואי, ארצות הברית
מדינה קוריאה הדרומיתקוריאה הדרומית  קוריאה הדרומית
מקום קבורה בית הקברות הלאומי, סיאול, קוריאה הדרומית
השכלה אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, אוניברסיטת הרווארד, אוניברסיטת פרינסטון עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי, עיתונאי עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הליברלית של קוריאה הדרומית
דת מתודיזם עריכת הנתון בוויקינתונים
בת-זוג פרנצ'סקה דונר
נשיא קוריאה הדרומית ה-1
תקופת כהונה 24 ביולי 194826 באפריל 1960 (11 שנים)
הבא יון פוסאן
נשיא הממשלה הזמנית של הרפובליקה של קוריאה בגלות
תקופת כהונה 11 בספטמבר 191921 במרץ 1925 (5 שנים ו-27 שבועות)
הבא פארק אונסיק
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
זהו שם קוריאני; שם המשפחה הוא לי.

לי סינג-מןקוריאנית: 이승만; ‏26 במרץ 187519 ביולי 1965) היה מדינאי קוריאני שכיהן כנשיא הראשון של הממשלה הזמנית של קוריאה וכנשיא הראשון של רפובליקת קוריאה, שמה הרשמי של קוריאה הדרומית. נשיאותו, שהתמשכה על פני שלוש תקופות כהונה מאוגוסט 1948 ועד אפריל 1960, הושפעה מאוד מהמתיחויות של המלחמה הקרה בחצי האי קוריאה.

לי, שנחשב כאנטי-קומוניסט וכמנהיג סמכותני, הנהיג את קוריאה הדרומית במהלך מלחמת קוריאה. תקופת נשיאותו באה לקיצה עם התפטרותו בעקבות מחאות המונים כנגד מערכת בחירות שנויה במחלוקת. הוא מת בגלות בהונולולו שבהוואי.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לי נולד במחוז חוואנגחאייה (כיום בקוריאה הצפונית), כבן יחיד למשפחת חקלאים מעוטת אמצעים. מוצאה של משפחתו מהמלך טאג'ונג משושלת ג'וסאון (מלך 1418-1400).[1] הוא עצמו היה הדור ה-16 לנסיך ינגניונג. ב-1877, בהיותו בן שנתיים, הוא עבר עם משפחתו לסיאול.

בסיאול קיבל לי חינוך קונפוציאני מסורתי. הוא תואר כמועמד פוטנציאלי לגשת למבחנים לשירות הציבורי (גווגאו – 과거). בהיותו בן תשע הוא כמעט ולקה בעיוורון כתוצאה ממחלת האבעבועות השחורות שלקה בה ובזכות הטיפול שקיבל מהרופא המיסיונר האמריקאי, הוראס ניוטון אלן, הוא נרפא.

ב-1894, כאשר בוטלו בחינות הגווגאו בעקבות רפורמות, נרשם לי ללימודים בבית ספר מתודיסטי אמריקאי,[2] שם למד אנגלית. בסוף שנת 1895 הוא הצטרף למועדון היובסונג שהוקם על ידי סו ג'אי פיל ששב מארצות הברית. הוא עבד כעורך וככותב העיקרי של העיתון של המועדון ושל העיתון מאיל שינמון, העיתון היומי הראשון בקוריאה.[3] במהלך תקופה זו, הוא השתכר משיעורי קוריאנית שנתן לאמריקאים. הוא המיר את דתו לנצרות.[3] ב-1895 הוא סיים את לימודיו בבית הספר המתודיסטי.

המאבק לעצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לי היה מעורב במזימה לנקום את רציחתה של הקיסרית מיאונגסונג, אך רופאה אמריקאית סייעה לו להימנע מאישום פלילי. בנקודת זמן זו הוא המיר את דתו לטאואיזם. לי היה אחד ממבשרי התנועה השורשית של קוריאה. הוא ארגן כמה פעולות מחאה כנגד השחיתות והשפעתן של האימפריה היפנית והאימפריה הרוסית.[3]

לאחר שנכנס לשירות הממשלתי, הוא היה פעיל בקשר להפלתו של המלך גוג'ונג על ידי גיוסו של פארק יונג יו. כתוצאה מכך בינואר 1899 הוא נאסר. מקורות אחרים מציינים ששנת מאסרו הייתה 1897,[2][3] או 1898.

ביום העשרים למאסרו ניסה לי להימלט, אך הוא נתפס ונדון למאסר עולם. בעת מאסרו הוא עסק בכתיבה.

פעילות פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לי סינג-מן לפני הפגישה עם נשיא ארצות הברית תיאודור רוזוולט – 1905

ב-1904, עם פרוץ מלחמת רוסיה-יפן, שוחרר לי מכלאו בסיועו של מין יונגהואן. בנובמבר אותה שנה, בסיועם של מין ושל האן גיוסול, עבר לי לארצות הברית. באוגוסט 1905, נפגשו לי ויון בונגג'ו עם מזכיר המדינה של ארצות הברית, ג'ון היי ועם נשיא ארצות הברית, תאודור רוזוולט, לשיחות שלום בפרוטסמות', ניו המפשייר וניסו לשכנע את ארצות הברית לסייע לשמירת עצמאותה של קוריאה, אך ניסיון זה לא נחל הצלחה.

לי נשאר בארצות הברית ושהותו תוארה כגלות.[3] ב-1907 סיים לימודי תואר ראשון באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון וב-1908 לימודי תואר שני באוניברסיטת הרווארד.[1] ב-1910 קיבל תואר דוקטור באוניברסיטת פרינסטון, כשנושא עבודת הדוקטורט שלו היה "השפעת הנייטרליות על ארצות הברית".

באוגוסט 1910, שב לי לקוריאה, שהייתה אז בשילטון יפני. הוא שירת כמתאם וכמיסיונר של YMCA.[4] ב-1912 הוא היה מעורב במה שכונה "תקרית 105 האנשים" ונאסר לזמן קצר. באותה שנה הוא נמלט לארצות הברית במסווה של השתתפות בוועידה של המתודיסטים במיניאפוליס כנציג של קוריאה.

בארצות הברית ניסה לי לשכנע את הנשיא וודרו וילסון לסייע למעורבים בתקרית ה-105, אך הדבר לא עלה בידו. זמן קצר לאחר מכן הוא נפגש עם פארק יונג מאן, שהיה בנברסקה באותה תקופה. ב-1913, כתוצאה מאותה פגישה, הוא עבר להונולולו. בהוואי הוא החל לפרסם את "עיתון האוקיינוס השקט". ב-1918 הוא ייסד את כנסיית הנלן. באותה תקופה הוא התנגד לעמדותיו של פארק יונג מאן בנוגע ליחסי החוץ של קוריאה וגרם לפילוג בקהילה הקוריאנית. בדצמבר 1918, הוא נבחר על ידי האגודה הלאומית הקוריאנית להיות אחד מנציגיה של קוריאה לועידת השלום בפריז, אך הוא לא הצליח להשיג אישור נסיעה לפריז. לאחר שוויתר על הגעתו לפריז, ניהל לי את הקונגרס הקוריאני הראשון שהתקיים בפילדלפיה, שבו הותוו התוכניות להכרזת העצמאות של קוריאה.

לאחר אירועי ה-1 במרץ 1919, נבחר לי להיות שר החוץ וראש הממשלה של הממשלה הזמנית בנוריונג והנשיא של הממשלה הזמנית הגולה בשאנגחאי. כמו כן, הוא מונה להיות הנשיא של הממשלה הגולה בהנסונג. עם זאת, הוא נתקל בקשיים לתפקד כנשיא עקב עימותים פנימיים בתוך הממשלה הגולה בשנגחאי. ב-25 באוגוסט אותה שנה, הוא הקים את "הוועדה הקוריאנית לאמריקה ולאירופה". באוקטובר 1920 הוא שב לארצות הברית כדי להשתתף בועידה הימית בוושינגטון שנפתחה בנובמבר שנה לאחר מכן. במהלך הועידה הוא ניסה להעלות על סדר היום שלה את שאלת העצמאות של קוריאה, אך שוב ללא הצלחה. בספטמבר 1922, הוא שב להוואי כדי להתמקד בפעילויות הוצאה לאור, חינוך ודת. בנובמבר 1924 מונה לי להיות נשיא לכל ימי חיו של "מפגש האחווה הקוריאני".

במרץ 1925 הודח לי מתפקידו כנשיא הממשלה הזמנית בשאנגחאי עקב האשמות על שימוש לרעה בסמכויותיו.[5] אף על פי כן, הוא המשיך לטעון למעמד הנשיא בממשלה הזמנית של האנסונג והמשיך בפעילויות למאבק על העצמאות במסגרת "הועדה הקוריאנית לאמריקה ולאירופה". בראשית 1933, הוא השתתף בכינוס חבר הלאומים בז'נבה כדי להעלות את שאלת העצמאות הקוריאנית.

בנובמבר 1939 עזבו לי ואשתו את הוואי ועברו לוושינגטון. שם הוא התמקד בכתיבת הספר Japan Inside Out, שאותו הוא פרסם בקיץ 1941. לאחר המתקפה על פרל הארבור ופרוץ המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט בדצמבר 1941, השתמש לי במעמדו כיושב ראש המחלקה ליחסי חוץ בממשלה הגולה בצ'ונגצ'ינג, כדי לשכנע את הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט ואת מחלקת המדינה של ארצות הברית להכיר בקיומה של הממשלה הזמנית הקוריאנית. כחלק מתוכניתו, הוא שיתף פעולה עם אסטרטגיות אנטי-יפניות שנוהלו על ידי המשרד לשירותים אסטרטגיים (OSS). ב-1945, הוא השתתף בוועדת האומות המאוחדת בנושא מוסד בינלאומי, בסן פרנסיסקו, שבו נוסחה מגילת האומות המאוחדות, שם הוא עמד בראש קבוצה של נציגים קוריאנים כדי לדון בשאלת השתתפותה של הממשלה הקוריאנית הזמנית בארגון החדש.

נשיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

לי סינג-מן עם הגנרל דאגלס מקארתור - 1944
טקס ההשבעה של ממשלת קוריאה הדרומית, 15 באוגוסט 1948

השיבה לקוריאה ועלייתו לשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כניעת האימפריה היפנית ב-2 בספטמבר 1945, הוטס לי לטוקיו על ידי מטוס צבאי אמריקאי.[6] למרות ההתנגדויות שהובעו על ידי מחלקת המדינה, התיר הממשל הצבאי האמריקאי ביפן ללי לשוב לקוריאה והנפיק לו באוקטובר 1945 דרכון.[7] ההיסטוריון הבריטי, מקס הייסטינגס, כתב ש"לכל הפחות הייתה מידה של שחיתות בביצוע עסקה זו", כאשר סוכן ה-OSS, פטרסון גודפלוו, שסיפק ללי את הדרכון, שאפשר לו לשוב לקוריאה, קיבל ככל הנראה הבטחה מרי, שאם הוא יעלה לשלטון, הוא יגמול לגודפלוו באופן כספי.[7] לאחר קבלת העצמאות הקוריאנית, ולאחר פגישה סודית עם הגנרל דגלאס מקארתור, הוטס לי באמצע אוקטובר 1945 לסאול באמצעות מטוסו האישי של מקראתור, "The Bataan".[6]

לאחר שובו לקוריאה, קיבל לי את תפקידי נשיא "הועדה המרכזית לקידום העצמאות", יושב ראש "המועצה המחוקקת של הנציגים הדמוקרטים של העם הקוריאני" ואת תפקיד נשיא "מטה האיחוד". בנקודת זמן זו הוא היה אנטי-קומוניסטי, והתנגד להתערבות חיצונית בענייניה של קוריאה. הוא התנגד להצעות של ברית המועצות וארצות הברית בוועידת מוסקבה ב-1945 לחלוקת קוריאה לארבעה חלקים ולשיתוף פעולה בין המפלגה הקומוניסטית לבין המפלגה הלאומית. הוא גם סירב להצטרף לוועדת שיתוף הפעולה האמריקאית-סובייטית וכן למשא ומתן עם הצפון. התנועה הלאומית הקוריאנית הייתה במשך שנים רבות מפולגת ונתונה למאבקים פנימיים ורוב מנהיגי תנועת המאבק לעצמאות שנאו זה את זה לפחות באותה מידה בה הם שנאו את היפנים.[8] לי, שחי במשך שנים רבות בארצות הברית, היה דמות שלא הייתה מוכרת כל כך בקוריאה ולפיכך היחס אליו היה פחות או יותר כאל מועמד של פשרה עבור הגורמים השמרנים.[8] יותר מכך, לי דיבר אנגלית שוטפת שלא כמו אף אחד מיריביו ולפיכך הוא היה הפוליטיקאי הקוריאני שזכה למידת האמון הגבוהה ביותר מצדם של שלטונות הכיבוש האמריקאים ביפן.[9] הדיפלומט הבריטי, רוג'ר מקינס, ניזכר מאוחר יותר: "הנטייה של האמריקאים הייתה לתמוך באישיות ולא בתנועה פוליטית, בדומה לתמיכתם באנרי ז'ירו בצרפת ב-1942 ובצ'יאנג קאי שק בסין. הם תמיד העדיפו את הרעיון של שיתוף פעולה עם מנהיג שאותו הם יכלו לזהות 'כאיש שלהם'. הם חשו הרבה פחות נוח להתעסק עם תנועות".[10] בהמשך הוסיף מקינס שבמקרה של לי היה הסיפור דומה, שכן אמריקאים מעטים שלטו בשפה הקוריאנית בשנות הארבעים או ידעו הרבה על קוריאה, והיה זה הרבה יותר קל עבור שלטונות הכיבוש האמריקאים להתעסק עם "האיש שלהם", מאשר להבין בעצמם את הנעשה בקוריאה.[10] לי היה "חריף, עוקצני ובלתי מבטיח" והיחס אליו במחלקת המדינה, לאור המגעים הממושכים אתו בעבר, היה כאל "סכסכן מסוכן", אך הגנרל האמריקאי, ג'ון ר. הודג', החליט שלי הוא האיש הטוב ביותר עבור האמריקאים שיגבה אותם בשל האנגלית השוטפת שלו ויכולתו לשוחח בסמכותיות עם קציני הצבא האמריקאים על נושאים אמריקאים.[10] החל מאוקטובר 1945, כאשר היה ברור שלי הוא הפוליטיקאי הקוריאני המועדף על האמריקאים, פינו מנהיגים שמרנים אחרים את הזירה בפניו.[10] הייסטינגס כתב: "בחברה האסיאתית, בה פוליטיקאים מונעים על ידי הרצון העז ביותר להיות מגובים על ידי כוח חזק, הגיבוי שלי קיבל מהממשל הצבאי היה הגורם המכריע מאחורי עלייתו לשלטון".[10]

כאשר הסתיימה הישיבה הראשונה של הוועדה לשיתוף פעולה אמריקאי-סובייטי, החל לי לטעון ביוני 1946 שממשלת קוריאה חייבת לקום כישות עצמאית. באותו חודש הוא הכין תוכנית המבוססת על רעיון זה ושהה בוושינגטון מדצמבר 1946 ועד אפריל 1947 כדי לקדם את התמיכה ברעיון שלו. במהלך ביקורו, יושמו רעיונותיו האנטי-קומוניסטים של לי על ידי מדיניות תורת הבלימה של הנשיא הארי טרומן ודוקטרינת טרומן שעליהן הוכרז במרץ 1947.

בנובמבר 1947, הכירה העצרת הכללית של האומות המאוחדות בעצמאותה של קוריאה והקימה את "הועדה הזמנית לקוריאה של האו"ם" (UNTCOK) באמצעות החלטה 112.[11][12] במאי 1948 התקיימו הבחירות לאסיפת החוקה של קוריאה הדרומית, תחת פיקוחה של UNTCOK. לי נבחר ללא מתחרים להיות חבר באסיפה הלאומית וכתוצאה מכך נבחר להיות יושב ראש האסיפה הלאומית. לי היה בעל השפעה מרובה בתהליך קביעות המדיניות שעל פיה נשיא קוריאה הדרומית ייבחר מקרב חברי האסיפה הלאומית. ב-17 ביולי 1948 כוננה החוקה של הרפובליקה של קוריאה.[13]

ב-20 ביולי 1948, נבחר לי להיות נשיא הרפובליקה של קוריאה.[2][13] בבחירות הוא גרף 92.3% מקולות הבוחרים בעוד שהמועמד השני, קים גו, קיבל 6.7% מהקולות.[14] ב-15 באוגוסט הוכרז באופן רשמי על הקמתה של הרפובליקה של קוריאה (קוריאה הדרומית)[13] ורי הושבע כנשיאה הראשון. לי עצמו היה פעיל למען עצמאותה של קוריאה והיחסים שלו עם האליטות של משתפי הפעולה עם היפנים היו, כפי שההיסטוריון הקוריאני, קיונג מון הוונג, תיאר לעיתים קרובות, "יחסי התכתשות", אך בסופו של דבר הושגה הבנה בין הצדדים, הואיל ובתמורה לתמיכתם, ויתר לי על מהלכי טיהור פוליטי בקרב האליטות הללו. במיוחד, אותם קוריאנים ששירתו במשטרה הלאומית של העידן הקולוניאלי ושאותם המשיכו האמריקאים להעסיק לאחר אוגוסט 1945, קיבלו הבטחה מלי שמשרותיהם לא תהיינה תחת סכנה. עם ההכרזה על עצמאותה של קוריאה ב-1948, 53% משוטרי משטרת קוריאה הדרומית, היו כאלה ששירתו במשטרה הלאומית בתקופת הכיבוש היפני.[15]

דיכוי פוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן קצר לאחר שנכנס לתפקידו, הפעיל לי חוקים שדיכאו כל התנגדות פוליטית. רבים ממתנגדיו מהצד השמאלי של המפה הפוליטית נעצרו ובמקרים מסוימים היו ביניהם כאלה שנהרגו. ב-26 ביוני 1949 נרצח יריבו הפוליטי הגדול ביותר של לי, קים קו. המתנקש תואר על ידי מקס הייסטינגס כאחד מאנשיו של לי.[16] עד מהרה נעשה ברור שסגנון משטרו של לי הופך להיות משטר סמכותני. הוא התיר לכוחות ביטחון הפנים (בראשות יד ימינו, קים צ'אנג ריונג) להחזיק במעצר ולענות חשודים בקומוניזם וסוכנים צפון קוריאנים. ממשלתו של לי הייתה אחראית גם לכמה מעשי טבח, כולל דיכויה של מרידת ג'ג'ו, באי ג'ג'ו, שם דווח על 14,373 קורבנות, ש-86% מתוכם נהרגו על ידי כוחות הביטחון ו-13.9% נהרגו על ידי מורדים קומונסטים.[17]

מלחמת קוריאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סינג-מן לי מעניק מדליה לאדמירל משנה רלף א. אופסטי, מצי ארצות הברית במהלך מלחמת קוריאה, 1952
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת קוריאה

הן לי והן קים איל-סונג שאפו לאחד את חצי האי הקוריאני, כל אחד תחת שלטונו, אך ארצות הברית סירבה לתת לקוריאה הדרומית כלי נשק כבדים מסוג כל שהוא כדי להבטיח שניתן יהיה לעשות שימוש בצבא הדרום רק לצורכי שמירה על שקט פנימי ולצורכי הגנה עצמית. בניגוד לכך, קוריאה הצפונית צוידה היטב במטוסים ובטנקים מתוצרת סובייטית. על פי ג'ון מריל, "למלחמה קדמו התקוממויות רציניות בדרום וסדרה של התנגשויות קשות לאורך קו רוחב 38 צפון", ו-100,000 איש נהרגו כתוצאה מ"מהומות פוליטיות, לוחמת גרילה ותקריות גבול".

כאשר פרצו מעשי האיבה, ב-25 ביוני 1950, הוכתה כל ההתנגדות הדרום קוריאנית על קו הרוחב 38 על ידי המתקפה הצפון קוריאנית תוך שעות ספורות. ב-26 ביוני, היה ברור שצבא קוריאה הצפונית יכבוש את סיאול. לי, שפחד מהתקוממות רבתי בסיאול, אסר על אנשי צבאו לחשוף את הנעשה ותחת זאת עזב את העיר ב-27 ביוני עם רוב שלי ממשלתו. בחצות ה-28 ביוני, הרס צבא קוריאה הדרומית את גשר האן, ובכך מנע מאלפי אזרחים להימלט מהעיר. באותו יום נכבשה העיר על ידי חיילי הצפון.

במהלך כיבוש העיר על ידי צפון קוריאה, הקים לי ממשלה זמנית בפוסן ויצר חגורת הגנה מסביב לבליטה של נקטונג. התנהלה סדרה של קרבות, שמאוחר יותר נודעו בשם הכללי, הקרב על בליטת נקטונג. לאחר הקרב על אינצ'ון בספטמבר 1950, הוכרע צבאה של קוריאה הצפונית וכוחות האו"ם, שהחלק הגדול מהם היה חיל המשלוח האמריקאי והדרום קוריאנים, לא רק ששחררו את כל שטחה של קוריאה הדרומית, אלא גם פלשו לחלק גדול משטחה של קוריאה הצפונית. האזורים של קוריאה הצפונית שנכבשו על ידי כוחות האו"ם היו אמורים להיות מנוהלים על ידי האו"ם ובהמשך היו אמורים להתקיים שם בחירות. תחת זאת, ניהול השטחים נמסר לקוריאה הדרומית. לאחר הצטרפותה של סין בנובמבר 1950, החלו כוחות האו"ם לסגת. במהלך תקופת משבר זו, הורה לי על מעשי הטבח של דצמבר.

במהלך המלחמה, עמדה משכורתו הרשמית של לי על שווי של 37.50$ לחודש (במונחי 1950).[18] הן אז והן בשנים שלאחר מכן, הועלו השערות רבות על האופן שבו הצליח לי לחיות ממשכורת בסדר גודל כזה. משטרו של לי היה ידוע לשמצה בשל השחיתות שפשתה בו וכל אחד בממשלה מהנשיא ועד אחרון הפקידים גנב ככל יכולתו הן מכספי הקופה הציבורית והן מכספי הסיוע האמריקאי, ובכך הפכה ממשלתו של לי לאחת המושחתות ביותר בהיסטוריה של קוריאה הדרומית. הייסטינגס כתב שמשטרו של לי היה מעורב "בהיקפים הגרועים ביותר של שחיתות" והגיעו הדברים לידי כך שלחיילי הצבא לא שולמו משכורות במשך חודשים, כאשר הקצינים מעלו בכספי המשכורות, הציוד שסופק על ידי ארצות הברית נמכר בשוק השחור וגודלו של הצבא נופח במאות אלפי "חיילי רפאים", שהיו קיימים רק על הנייר כדי לאפשר לקצינים לגנוב את כספי המשכורות שהיו משולמות לחיילים אלה אילו הם באמת היו קיימים. בעיות המוסר הירוד בצבא קוריאה הדרומית התאימו לשחיתות במשטרו של לי. השערורייה הגרועה ביותר בתקופת המלחמה ובכל תקופת משטרו של לי, הייתה תקרית גיס ההגנה הלאומיים. לי הקים את הכוח הזה בדצמבר 1950, מתוך כוונה להפכו למיליציה צבאית למחצה, שתכלול גברים שלא שירתו בצבא או במשטרה ושגויסו לכוח למשימות ביטחון פנים. בחודשים הבאים, אלפים מאנשי הגיס, גוועו ברעב או קפאו למוות במבני המחנות הבלתי מחוממים כשלא סופקו להם מדי חורף. אפילו לי לא היה יכול להתעלם ממותם של רבים כל כך מכוחות ההגנה והורה על עריכת חקירה. בחקירה התגלה שמפקד הגיס, הגנרל קים יון גון גנב סכומים שהסתכמו במיליוני דולרים שהיו מיועדים לחימום מבני המחנות ולאספקת מדים ומזון לאנשים שתחת פיקודו. קים וחמישה קצינים אחרים הוצאו להורג בעיר טגו על ידי כיתת יורים ב-12 באוגוסט 1951, לאחר שהורשעו בשחיתות.

באביב 1951, לי, שזעם על פיטוריו של מקארתור על ידי הנשיא טרומן, השתלח בראיון עיתונאי בבריטניה שאותה הוא האשים בגרימת פיטוריו של מקארתור. לי ראה את עצמו מחויב לאיחודה של קוריאה תחת שלטונו והיה תומך נלהב בקריאתו של מקארתור למלחמת חורמה כנגד סין, אפילו במחיר של הצתת מלחמה גרעינית כנגד ברית המועצות. לי הכריז: "הכוחות הבריטים כבר לא רצויים בארצי". זמן קצר הוא אמר לדיפלומט אוסטרלי על כוחות הצבא האוסטרליים שנלחמו עבור ארצו: "הם לא רצויים כאן יותר. אמור זאת לממשלתך. הכוחות האוסטרלים, הקנדים, הניו זילנדים והבריטים, כולם מייצגים ממשלה שכעת מחבלת במאמצים של האמריקאים לשחרר ולאחד את האומה המדוכאת שלי".

בחירה מחדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל אי שביעות הרצון הנרחבת מהשחיתות ומהדיכוי הפוליטי של רי, לא נראה היה סביר שהוא יוכל להיבחר מחדש לאסיפה הלאומית. כדי לסכל זאת, ניסה לי לתקן את החוקה כך שיתאפשר לו לקיים בחירות לנשיאות בבחירה ישירה. כאשר האסיפה דחתה את התיקון הזה, הורה לי על מעצרים המוניים של פוליטיקאים מהאופוזיציה ואז, ביולי 1952, הוא העביר את התיקון שבו חפץ. בבחירות לנשיאות שהתקיימו לאחר מכן הוא זכה ב-74% מקולות הבוחרים.

התפטרות וגלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 1953, לאחר תום המלחמה, החלה קוריאה הדרומית לשקם את עצמה לאחר החורבן שהמיטה המלחמה בכל רחבי המדינה. קוריאה הדרומית נותרה מדינה ברמת פיתוח של העולם השלישי והיה עליה להיסמך באופן נרחב על הסיוע האמריקאי. ב-1956 נבחר לי מחדש למה שנראה ככהונה האחרונה שלו לנשיאות, מאחר שהחוקה של 1948 הגבילה את כהונת הנשיא לשתי תקופות רצופות. עם זאת, זמן קצר לאחר שהושבע, הוא תיקן את החוקה כך שיתאפשר לנשיא המכהן, הוא בעצמו, להתמודד על מספר בלתי מוגבל של תקופות כהונה.

ב-1960, ניצח לי בן ה-84 בבחירות לתקופת הכהונה הרביעית שלו כאשר גרף 90% מקולות המצביעים. ניצחונו הובטח לאחר שיריבו העיקרי מהאופוזיציה, צו ביונג אוק, מת זמן קצר לפני הבחירות שהתקיימו ב-15 במרץ.

לי שאף לכך שבן חסותו, לי קי פונג, ייבחר למשרת סגן הנשיא, תפקיד נפרד מתפקיד ראש הממשלה על פי החוקה שהייתה נהוגה אז. כאשר לי, שהתמודד על המשרה מול צ'אנג מיון (מי ששימש כשגריר קוריאה הדרומית בארצות הברית בתקופת מלחמת קוריאה והיה חבר במפלגת האופוזיציה), זכה בבחירות בהפרש גדול, טענה המפלגה הדמוקרטית שבאופוזיציה שהבחירות זויפו. הדבר עורר את זעמם של חלקים בציבור הדרום קוריאני ב-19 באפריל. כאשר המשטרה ירתה במפגינים בעיר מסאן, נאלץ לי להתפטר ב-26 באפריל עקב הפגנות סטודנטים.

ב-28 באפריל, הוטס לי בחשאי על ידי מטוס דאגלס DC-4 של ה-CIA אל מחוץ לקוריאה הדרומית, כאשר מפגינים צרו על הבית הכחול (מעון הנשיאות בסיאול). במהלך הטיסה, לי ואשתו האוסטרית נגשו לתא הטייס כדי להודות לצוות המטוס. אשתו של לי הציעה לטייס טבעת יהלום, אך הוא סירב באדיבות. הנשיא לשעבר, אשתו ובנו המאומץ עברו לחיות בגלות בהונולולו שבהוואי.

חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפברואר 1933, פגש לי לראשונה את פרנצ'סקה דונר האוסטרית בז'נבה. באותה עת השתתף לי בכינוס חבר הלאומים ודונר עבדה שם כמתורגמנית. באוקטובר 1934 הם נישאו בניו יורק. דונר שימשה גם כמזכירתו.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונתו של לי סינג-מן על מטבע של מאה וון

לי סינג-מן מת כתוצאה משבץ מוחי ב-19 ביולי 1965. שבוע לאחר מכן הועברה גופתו לסיאול והוא נקבר בבית הקברות הלאומי של העיר.[19]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא לי סינג-מן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Cha, Marn J. (September 19, 2012) 1996, "SYNGMAN RHEE'S FIRST LOVE" (PDF), The Information Exchange for Korean-American Scholars (IEKAS) (12-19): 2, ISSN 10926232, retrieved March 14, 2014
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 "Syngman Rhee: First president of South Korea". CNN Student News. CNN. Retrieved March 13, 2014.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 Breen, Michael (April 18, 2010). "Fall of Korea's First President Syngman Rhee in 1960". The Korea Times (KoreaTimes.co.kr). Retrieved March 14, 2014
  4. ^ Coppa, Frank J., ed. (2006). "Rhee, Syngman". Encyclopedia of modern dictators: from Napoleon to the present. Peter Lang. p. 256.
  5. ^ Breen, Michael (November 2, 2011). "(13) Syngman Rhee: president who could have done more". The Korea Times (KoreaTimes.co.kr). Retrieved April 7, 2014.
  6. ^ 6.0 6.1 Cummings, Bruce (2010). "38 degrees of separation: a forgotten occupation". The Korean War: a History. Modern Library. p. 106.
  7. ^ 7.0 7.1 Hastings, Max The Korean War, New York: Simon & Schuster, 1988 pages 33-34.
  8. ^ 8.0 8.1 Hastings, Max The Korean War, New York: Simon & Schuster, 1988 page 32.
  9. ^ שם-מקס32
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 10.4 Hastings, Max The Korean War, New York,Simon & Schuster, 1988 page 33.
  11. ^ United Nations General Assembly Resolution 112
  12. ^ "Details/Information for Canadian Forces (CF) Operation United Nations Commission on Korea". Department of National Defence and the Canadian Armed Forces. November 28, 2008. Retrieved April 8, 2014.
  13. ^ 13.0 13.1 13.2 "South Korea (1948-present)". Dynamic Analysis of Dispute Management Project. University of Central Arkansas. Retrieved April 8, 2014.
  14. ^ Croissant, Aurel (2002), "Electoral Politics in South Korea" (PDF), Electoral politics in Southeast & East Asia, 370 VI, Singapore: Friedrich-Ebert-Stiftung, page 237
  15. ^ astings, Max The Korean War, New York: Simon & Schuster, 1988 page 38.
  16. ^ Hastings, Max The Korean War, New York,Simon & Schuster, 1988 page 42.
  17. ^ "The National Committee for Investigation of the Truth about the Jeju April 3 Incident". 2008. Retrieved 2008-12-15.
  18. ^ Hastings, Max The Korean War, New York: Simon & Schuster, 1988 page 239.
  19. ^ "Syngman Rhee". South Korean President. Find a Grave. Feb 20, 2004. Retrieved Aug 19, 2011.