מאין באנו (ספר)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מאין באנו
מאין באנו - ספר.jpg
מידע כללי
מאת ישראל קנוהל
שפת המקור עברית
סוגה היסטוריה
הוצאה
הוצאה כנרת זמורה-ביתן דביר
שנת הוצאה 2008
מספר עמודים 224
קישורים חיצוניים
OCLC 268794555
הספרייה הלאומית 002616024

מאין באנו - הצופן הגנטי של התנ"ך הוא ספר מאת פרופסור ישראל קנוהל, במרכזו עומדת תאוריה בדבר השלבים הראשונים של התגבשות עם ישראל ואמונתו. הספר יצא בשנת 2008 בהוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר.

הספר דן בשני נושאים מרכזיים:

  1. מוצא העם ומהלך התגבשותו.
  2. התפתחות האמונה.

לאורך כל הספר בוחן קנוהל כיצד התאוריה אותה הוא מעלה משתקפת במקרא. הספר מתבסס על גישה מדעית בדומה לעומדת בבסיס ביקורת המקרא, כי המקרא נכתב על ידי בני אדם וככזה ניתן לנתחו בכלים ספרותיים. קנוהל מנסה לאתר גרעיני אמת בסיפורים המקראיים ולעמתם מול עובדות ידועות מתחום הארכאולוגיה.

התיזה המרכזית של הספר היא כי עם ישראל התגבש בארץ ישראל משלוש קבוצות אתניות שונות, וכי האמונה המקראית התפתחה משילוב אלמנטים של שלוש הקבוצות. זאת על רקע התמורות הגיאו-פיליטיות במאה ה-13 לפנה"ס, שהובילו לתקופה של תוהו ובוהו במזרח הקדום. התיזה של קנוהל מנוגדת הן לגישה השלטת בקרב חוקרי מקרא והמזרח הקדום, לפיה עם ישראל מוצאו כנעני בעיקרו; והן למסורת הדתית, לפיה העם הגיע כקבוצה מגובשת שעלתה ממצרים.

מוצא העם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קנוהל מציע תאוריה לפיה עם ישראל התגבש משלוש קבוצות אתניות שונות, שהגיעו לכנען בזמנים שונים:

  • הקבוצה הראשונה הייתה כנעניים מקומיים, שכללו בתוכם גם פליטי חיקסוס, עבדים כנענים שהתערו במצרים ושלטו בה במשך כמאה שנים החל מ-1638 לפנה"ס. פליטים אלה הוגלו וגורשה ממצרים במאה ה-15 לפנה"ס, אחרי נפילת שושלת החיקסוס ומקבוצה זו הגיעו הסיפורים על גדולתו של יוסף, ההתרבות במצרים וחווית הגירוש ממצרים. קנוהל מתבסס בטיעונו זה על תיאורי התופעות האקלימיות יוצאות הדופן והתסיסה החברתית המופיעים בתיעוד מצרי כפפירוס איפוור, ועל כתביו של יוסף בן מתתיהו (נגד אפיון) המקשר בין יציאת מצרים לקבוצת החיקסוס. על פי קנוהל, חלק מפליטים אלו הגיעו לאזור ההר המרכזי שהיה מיושב בדלילות באותה עת, והתמזגו עם התושבים המקומיים באזור זה.
  • הקבוצה השנייה, של פליטי תבוסת מיתני לשלמנאסר הראשון, היגרה לכנען במאה ה-13 לפנה"ס דרך המדבר הסורי ועבר הירדן המזרחי. קבוצה זו הביאה עמה את המסורות על הנדידה מחרן, אברהם ויעקב. טענה זו מבוססת על דמיון בממצאים ארכאולוגיים של כלי פולחן, של מנהגי פולחן ושל המנהג החיתי לכריתת ברית בין המלך לווסאלים שלו, הדומה לבריתות בין ה' לעם ישראל המתוארות במקרא.
  • הקבוצה השלישית הגיעה לכנען כמה עשרות שנים לאחר הקבוצה השנייה - לכל המוקדם בשנת 1180 לפנה"ס, קבוצה של פליטי עפירו, להערכתו של קנוהל כ-500 נפשות, שהצליחה לברוח ממצרים בימיו של פרעה מרנפתח. קבוצה זו מהווה את הלויים שעקב הגעתם המאוחרת לא זכו להתיישב כקבוצה ולכן התפזרו בקרב השבטים. קבוצה זו הביאה עמה את המסורות בדבר העבדות במצרים, את דמותו של משה ואת המונותאיזם (אותו הכירו במהלך מהפכת פרעה אחנתון). קבוצה זו גם השתלטה בפועל על הפולחן הדתי. טיעון זה מתבסס על יחודו של שבט לוי, על הימצאות נרחבת של שמות מצריים בקרבם, ועל הדמיון העז שיש בין טקסטים מקראיים לטקסטים מצריים הקשורים לפולחן אתון.

לשלוש הקבוצות מכנים משותפים רבים, שעליהם התבססה ההתמזגות ביניהם: הבריחה/גירוש, המסע במדבר, וכמובן המיקום הסופי המשותף. הצדדים הדומים באירועים שהובילו להגעת כל אחת מהקבוצות לארץ כנען הקלו על יצירת המיתוס המשותף לכולן.

התפתחות האמונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלכת אל[עריכת קוד מקור | עריכה]

תושבי כנען המקוריים האמינו בפנתיאון האלים הכנעני, בראשו עמד אבי האלים אל וזוגתו אשרה. כאשר הגיעה לכנען הקבוצה הגדולה של הפליטים מחרן, הביאו עימם את הפולחן הנהוג במולדתם. אולם כפי שקורה לקבוצות מהגרים רבות, אימצו המהגרים מחרן את האלים המקומיים, כאשר את האל הראשי של חרן דגן זיהו עם אל. קבלתו של "אל" הכנעני על ידי הפליטים משתקפת בשם שאימצו לעצמם - ישראל, שמשמעותו "ישלוט אל" כאשר הקידומת "ישר" באה מהפעל "שרר" (כמו למשל בספר שופטים ט' 22: "וישר אבימלך על ישראל"). כך מתפרשת קריאתו של יעקב על המזבח בשכם: "אל אלוהי ישראל" (בראשית ל"ג 20) - אל הכנעני מתקבל כאלוהי הקבוצה שמתכנה מעתה ישראל.

הגעתו של יהוה והשתלבותו באמונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצת הלויים אשר הגיעה לכנען מאוחר יותר, "אימצה" במהלך מסעה במדבר את האל יהוה, כנראה בעקבות המגע שנוצר ביניהם לבין המדיינים ואשר בא לידי ביטוי במקרא בסיפורים אודות יתרו וצפורה. קנוהל טוען כי גם בקרב המדיינים היה מקובל איסור לייצוג האל בפסל - איסור שמצא את דרכו לאמונה הישראלית הקדומה. קבוצה זו שהושפעה מאוד מהמונותאיזם של אחנתון מביאה עמה גם תפישה של אל יחיד, המנוגדת לפוליתאיזם שהיה מקובל בכנען.

כאמור, בשל הגעתם המאוחרת של הלויים נמנע מהם לקבל נחלה כשבט, מה שאילץ אותם לעבוד בפולחן. מעמדם זה איפשר להם להפיץ ולחזק את פולחן יהוה. בתחילה, נתפס יהוה כאחד מבניו של אל, ועם הזמן הלך ותפס מקום כחשוב שבהם ואף זוהה עם אל עצמו. יחד עם זאת, נטישת הפולחן המקובל של אלי כנען הרבים, ובמיוחד פולחנים הקשורים בפריון "הצמידו" ליהוה בת זוג. הדים לכך ניתן למצוא בממצאים ארכאולוגיים ("יהוה ואשרתו"), בסיפור הכנסת צלם האשרה למקדש על ידי המלך מנשה וכן בשמות כגון "ענתיהו" - שילוב של ענת ויהוה.

קבלתו של יהוה כאל יחיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

פולחן העגל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עגל הזהב

ההתגלות הראשונה של הדרישה לעבוד את יהוה לבדו מתגלה במקרא בסיפורי הנביאים אליהו ואלישע הפועלים כנראה במאה התשיעית לפנה"ס. קנוהל מבחין במיוחד בעובדה שגם אליהו וגם יהוא המצטיירים בסיפור המקראי כקנאים ליהוה, פועלים נגד פולחן הבעל אך אינם פוגעים בפולחן העגל, המיוחס במקרא לירבעם בן נבט. התאוריה אותה מעלה קנוהל היא כי מרגע שהתקבל יהוה לפנתיאון האלים הכנעני, בהיותו בנו של אל אשר יוצג בדמות שור, סומל זה כעגל. הישראלים, שקיבלו את יהוה שהובא על ידי הלויים, ביקשו לשמור בדרך זו על מעמד הבכורה של אל. הד לשלב הדואלי הזה ניתן למצוא בקריאה "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים", הקריאה המאפיינת את פולחן העגל, ובמקומות רבים נוספים במקרא.

ההתנגדות לפולחן העגל[עריכת קוד מקור | עריכה]

פולחן העגל עורר התנגשות בין הישראלים ללויים בשלושה מישורים:

  1. הלויים גרסו כי יהוה הוציא לבדו את בני ישראל ממצרים, בעוד שבין הישראלים היו שטענו כי שני האלים הוציאו את ישראל ממצרים.
  2. הלויים סברו כי יש לעבוד אל אחד בלבד בעוד שהישראלים נטו לעבוד אלים נוספים בצד יהוה.
  3. הלויים אימצו את האיסור לייצג את האל בפסל או תמונה, בעוד הישראלים קיבלו רק את האיסור להציגו בדמות אדם, אך לא בדמות חיה.

על פי המקרא, במאה השמינית לפני הספירה יוצאים הנביאים הושע בן אלה, עמוס, מיכה וישעיהו גם נגד פולחן העגלים. נביאים אלו, בכל הנוגע לפולחן האל, מאמצים לחלוטין את גרסת הלויים.

נושאים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נושאים נוספים אליהם מתייחס הספר הנם פרשת ברית שכם, אשר לטענת קנוהל הייתה הברית המקורית שנערכה בין הישראלים ללויים, ובה התקבל יהוה כאל של הישראלים, מהותה של "אמונת משה" ומקורותיה המצריים, ומקורות הדרישה לאמונה קנאית באל.

ספר ההמשך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2012 הוציא קנוהל ספר חדש, השם, בו שינה את עמדתו בחלק מקביעותיו בספרו "מאין באנו". בפרט, קנוהל קובע כי הגרעין המצרי שממנו צמח שבט לוי מקורו בשבויים מצריים, ולא בעבדים שמיים שברחו ממצרים. לפי מחקר מאוחר זה של קנוהל, מקורו של סיפור יציאת מצרים אינו באירוע בריחה זה, אלא בנדודיהם של פליטי חרן במדבר הסורי והיתקלותם בצבא מצרי שנלחם שם באותה תקופה, סמוך לקרב קדש, ובשחרור ארץ כנען מעול השליטה המצרית שבא בעקבותיו. עם זאת, כמה רעיונות עיקריים משותפים לשני הספרים: ראיית עם ישראל כתוצאת גיבוש של מספר קבוצות אתניות, שהמרכזית שבהן הגיעה מאזור חרן; חשיבות התוהו ובוהו הגיאו-פוליטי של המאות ה-12-13 לפנה"ס כרקע להתגבשות זו; והתפתחות האמונה הישראלית כסינתזה של מספר יסודות שונים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]