חטא העגל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "עגל הזהב" מפנה לכאן. לערך העוסק בספר, ראו עגל הזהב (ספר).
מעשה חטא העגל בציורו של ניקולא פוסן
עגל הזהב כסמל לנחיתות רוחנית ונהירה אחר החומרנות.

חֵטְא הָעֵגֶל הוא חטא המפורש במקרא, שבו עשו בני ישראל פסל זהב (לפי חלק מהפרשנים: עץ מצופה זהב) בדמות עגל במדבר סיני בתקופת יציאת מצרים ארבעים יום לאחר מתן תורה. במקרא הוא גם נקרא "עגל מסכה". בימינו הביטוי "עגל הזהב" משמש כמטפורה ומוזכר בהקשרים של סגידה לחומר ורדיפה אחר עושר וממון. על פי המסורת "חטא העגל" אירע בשבעה עשר בתמוז.

מעשה העגל[עריכת קוד מקור | עריכה]

חמישים יום לאחר יציאת מצרים הגיעו בני ישראל להר סיני. בהר סיני קיבלו את עשרת הדיברות במעמד הר סיני, לאחר מכן עלה משה רבנו להר, למשך ארבעים יום, כדי לקבל מה' את התורה, ואת לוחות העדות.

לפי רש"י הסיבה לעשייתו של העגל היא טעותם של ישראל, שכן הם ספרו ארבעים יום מהבטחתו של משה לשוב מן ההר כולל יום עלייתו, ומשה התכוון לארבעים יום שלמים, מלבד היום שבו עלה להר. בני ישראל, חשבו כי משה מת, (חז"ל מספרים כי השטן הראה להם את דמותו של משה בענן) פנו אל אהרן ובקשו ממנו לעשות להם אלוהים אחרים אשר ילכו לפניהם. אהרן רצה לעכבם ולכך ביקש כי יביאו את נזמי נשיהם בניהם ובנותם בתקוה שאלו תסרבנה לוותר על התכשיטים, אך הן הביאו בשמחה את תכשיטיהן, אהרן זרק את התכשיטים אל האש, ומיכה (מיוצאי מצרים) זרק אל האש טס זהב שהיה חרוט עליו "עלה שור" (בטס זה השתמש משה רבינו להעלאת ארונו של יוסף ממימי היאור בו היה מונח). ומזה נוצר "עגל הזהב", אהרן הכריז כי "חג לה' מחר" במטרה לדחותם עד לשוב משה, אך למחרת העם השכים קום ועבד את העגל.

מעשה העגל מפורט בספר שמות, פרק ל"ב:

"וַיַּרְא הָעָם כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ, אֵלָי. וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל-הָעָם אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל-אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר, חַג לַה' מָחָר. וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק.

פרשנים רבים ניסו לעמוד על הסיבה ליצירתו של עגל הזהב, מעבר לעיכובו של משה. פרשנות מקובלת היא שבני ישראל כמהו לסמל מוחשי אותו יוכלו לעבוד, כי לא הורגלו לרעיון החדשני (יחסית לעמים אחרים באותו הזמן, ובייחוד מצרים) של אל בלתי נתפש[דרוש מקור].

על פי חז"ל הגורמים המרכזיים לחטא העגל, היו הערב רב שנסתפחו לבני ישראל כאשר יצאו ממצרים, ונתקבלו על דעתו של משה. יש פרשנים שסוברים שעם ישראל בחר לעבוד דווקא את העגל זה כי במצרים הפרה הייתה חיה מקודשת.

תוצאות מעשה העגל[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה משליך את לוחות הברית לאחר שנודע לו החטא. מתוך תנ"ך הולמן, 1897.

בזמן שמשה היה על ההר וקבל את לוחות הברית, שלח אותו אלוהים לרדת מן ההר אל העם: "לֶךְ-רֵד – כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ" (שמות, ל"ב, ז'). כאשר משה ירד מההר, מצא את העם חוגג ועובד לעגל הזהב. בזעמו שבר את לוחות הברית בתחתית ההר, לאחר מכן הודה לו אלוהים על כך, לאחר מכן החל העונש לעובדי העגל, משה שרף את העגל וטחן אותו, פיזר את אפרו על פני המים והשקה את בני ישראל במים אלו. בנוסף הוא אסף אליו את בני לוי, אשר לא עבדו לעגל, והורה להם להרוג את כל אלו שעבדו לעגל. מספר ההרוגים היה - 3,000 איש, כאשר בנוסף מתו מספר לא ידוע במגפה, וכן על ידי שתיית המים.

השוואה לפולחני עגל אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

פולחן עגל זהב מוזכר במקומות נוספים במקרא. המוכר שבהם הוא סיפור ירבעם בן נבט שהציב שני עגלי זהב בבית אל ובדן לאחר פיצול ממלכות ישראל ויהודה, ואף הציגם בלשון: "-הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". (מלכים א', י"ב, כ"ח)

יש הרואים בהחלטתו של ירבעם להציב את העגלים, תולדה מאוחרת של עגל הזהב מימות משה. יוסף בן מתתיהו שם נאום בפי ירבעם, בו הוא מציג את החלטתו למנות כהנים ולוויים מבני עשרת השבטים, תוך הסתמכות על התקדים של אהרן הכהן הראשון, שאף הוא אפשר לכל אדם להקריב לעגל.[1] בדומה לכך כתב הרמב"ן בפירושו לתורה: "נראה שרצה [אונקלוס] לפרש, כי העגל אשר עשו יהיה שמץ רעה בדורות ישראל, כי יאמרו לא לחינם עשו אבותינו את העגל ועבדוהו, רק שידעו בו כי הוא אשר העלם מארץ מצרים, [...] כאשר היה הדבר בירבעם". והרלב"ג כתב: "שכבר ראו בימי שלמה שנעשו בירושלים תועבות מתועבות הגוים אשר נתחתן בהם שלמה. [...] וידמה שאמר להם [ירבעם]: טוב, שנעבוד האלהים שעבדו אבותינו שהיה נעשה על ידי אהרן שהיה נביא להיות לישראל, תמורת משה". יהודה קיל הוסיף שירבעם קרא לבניו (אביה ונדב) על שם בני אהרן הגדולים (נדב ואביהוא) שעליהם אמר משה: "בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד",[2] אלא שהשם 'אביהוא' הוחלף ב'אביה' בשביל לשוות לו סגנון תאופורי.[3]

לפי חלק מחוקרי ספרות המקרא היחס בין העגלים הוא הפוך; חטא העגל המופיע בספר שמות, לא קדם לעגלי ירבעם, אלא נועד לביטוי יחסו העוין של המקרא כלפי דמותו של ירבעם, ובמקביל נועד לבקר את דמותו של אהרן, על ידי השוואתו לירבעם.[4]

אזכורים נוספים של פולחן עגלים בישראל קיימים גם אצל הנביא הושע (עַתָּה יוֹסִפוּ לַחֲטֹא וַיַּעְשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה מִכַּסְפָּם כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים כֻּלֹּה לָהֶם הֵם אֹמְרִים זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן, הושע, י"ג, ב'). סיפורי אליהו הנביא מתארים את מאבקו של אליהו בעובדי הבעל, אך אין בהם התייחסות לפולחן העגלים. גם המלך יהוא, שפעל בקנאות נגד פולחן הבעל, המשיך את פולחן העגל (מלכים ב', י', כ"ט: רַק חֲטָאֵי יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא סָר יֵהוּא מֵאַחֲרֵיהֶם עֶגְלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בֵּית אֵל וַאֲשֶׁר בְּדָן). מסקנה אפשרית מכך היא שפולחן העגל היה נפוץ ולגיטימי בממלכת ישראל, אך כותב סיפור העגל, המופיע בספר שמות, היה ממתנגדיו[4][5].

בעמים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פולחן הפר היה פולחן מקובל וידוע בעיר מוף שבמצרים העתיקה. הפר סימל את האל אפיס, אל הפוריות והיה מקודש. בבית הקברות של העיר (סקרה) נמצא אתר קבורה תת-קרקעי לפרים (סרפאום) ובו כ-60 פרים חנוטים בארונות אבן. כל אחד בתורו היווה אליל חי, ששירתו אותו שתי תאומות בתולות. סביר מאוד להניח שפולחן זה היווה מקור השראה לעגל הזהב. השערה זו הוצגה כבר במדרש שמות רבה (מג' ח'), כלימוד זכות על חטא העגל: "למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים" - מה ראה להזכיר כאן יציאת מצרים, אלא אמר משה, רבון העולם! מהיכן הוצאת אותם? לא ממצרים שהיו כולם עובדי טלאים? [...] ולמדו מהם בניך, ואף הם עשו העגל".

עדות חוץ-מקראית אפשרית לפולחן העגל בקרב בני ממלכת ישראל נמצאה בכונתילת עג'רוד - אתר ישראלי במזרח סיני. באתר נמצא פיתוס ועליו מצוירים פרה מיניקה עגל, שתי דמויות אנושיות בעלות פני פר, והכתובת "ליהוה שומרון ואשרתו".

בכנען[עריכת קוד מקור | עריכה]

צלמית פר מאזור השומרון נמצאה בבמת פולחן בלב היישוב הישראלי באזור ההר. מהמאה ה-12 לפנה"ס. מוזיאון ישראל

גם ראש האלים בפנתיאון הכנעני, אל, מתואר לעתים כשור וגם כאשר מופיע בדמות אדם יש לו קרני שור. מקובל לחשוב שפולחן העגל בממלכת הצפון המשיך את המורשת הכנענית הזו[6], אולם הנחה זו יוצרת קושי היות שככל שייצוג ראש האלים כשור הגיוני - הצגתו כעגל, יצור חלש ופחות מפותח, אינה הגיונית. ישראל קנוהל מציע הסבר כי היה זה חלק מתהליך של חיבור אל ויהוה לישות אלוהית אחת, בה הם מיוצגים כאב ובן - שור ועגל. התייחסות זו עולה בקנה אחד גם עם קריאת העם "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" - אלים ברבים. התייחסות כזו לאלים רבים כאחראים להעלאת ישראל ממצרים מצויה במקומות נוספים במקרא (למשל, בסיפור מלחמת אבן-העזר נגד הפלשתים בספר שמואל א').

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בנימין, אופנהיימר, הנבואה הקלאסית -התודעה הנבואית, ירושלים: מאגנס, תשס"א, עמ' 239-268.
  • יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, לא כך כתוב בתנ"ך, תל אביב: ידיעות ספרים, 2004. עמ' 96-102.
  • ישראל קנוהל, השם:המספרים הסודיים של התנ"ך ויציאת מצריים,ישראל: דביר, 2012. פרק שמיני:עגל הזהב והאל סין עמ' 94-89.
  • הרב ישראל דנדרוביץ, העגל והמשכן - חטא העגל ותיקון הענווה, בתוך: קובץ היכל הבעש"ט, גיליון כט - ניסן תש"ע, עמודים ל - מ.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חטא העגל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קדמוניות, ספר שמיני, סעיפים 227-228 ועמ' 290 במהדורת שליט, לפי ציטוט בדעת מקרא, מלכים א', עמ' רעט'.
  2. ^ ויקרא, י', ג'
  3. ^ דעת מקרא, מלכים א', עמ' רעח'-רעט' ושו', ושם צוטטו גם דברי בן מתתיהו, הרמב"ן והרלב"ג.
  4. ^ 4.0 4.1 ישראל קנוהל, מאין באנו - הצופן הגנטי של התנ"ך, עמ'104
  5. ^ יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, לא כך כתוב בתנ"ך, הוצאת ידיעות אחרונות - ספרי חמד, 2004, עמ' 96-102
  6. ^ ישראל קנוהל, מאין באנו - הצופן הגנטי של התנ"ך, עמ'104